מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות טוען ונטען· רבי שלמה חכים
פרק ז · הלכה א
המודה בפני שנים וכו' ואמר להם בדרך הודאה לא בדרך שיחה וכו' טען כשבאו העדים ואמר שלא להשביע את עצמי הודתי נאמן וכו'. כתב הרב המגיד וז"ל ונראין הדברים שכיון שהודה דרך הודאה וכו' אבל החילוק ששם רבינו בין אם התובע עמו לאין התובע עמו דברים נראין כן אבל לא מצאתי להם סמך ברור בגמ' יעו"ש אבל הכ"מ הוכיח דברי רבינו מהירושלמי בדוחק וכמ"ש שם וכן הש"ך בסי' פ"א ס"ק ל"ד האריך בזה והרואה יראה דדבריו דחוקים קצת אבל כיון דדבר זה יצא מפי גדול אין לחלוק עליו. אבל התוס' שם ד"ה אי דלא כתבו וז"ל הו"ל למפטריה או משום משטה אני בך או משום אדם עשוי שלא להשביע את עצמו ע"כ משמע מדבריהם דאפי' בפני התובע מצי טעין טענת שלא להשביע וכן נמי הביא הנמוק"י ז"ל בפ' זה בורר בשמעתין דדעת התוס' הוא דאפילו בפני התובע מצי טעין טענת השבעה דכתב וז"ל אלא משמע דאפי' דהתובע מודה לבעל דבר עצמו אמרינן טענת שלא להשביע וכן כתבו התוס' יעו"ש נראה דמדברי התוס' דכתבנו יצא לו זה וכן משמע נמי מהא דפ' זה בורר דכתבו שם בד"ה כך וז"ל והא דאמרינן בגט פשוט שכיב מרע שהודה א"צ לומר אתם עדי ואמאי לא אמרינן שלא להשביע את עצמו כדאמרינן הכא ותירצו דהתם מיירי כשתבעוהו והודה דלא שייך טענת שלא להשביע וכו' עכ"ל מדלא תירץ דהתם קאי שהודה בפני התובע ומשו"ה לא מצי טעין טענת השבעה אלמא דס"ל דאפי' שהודה בפני התובע מצי טעין טענת השבע' וכדכתינא.
וראיתי למהריב"ל ז"ל בח"ב סי' נ"א וז"ל תשובה קודם שאגיד לשואל דעתי צריך אני לדקדק בההיא שמעתתא דפ' זה בורר דאמרינן התם ההוא דהוו קרו ליה קב רשו אמר מאן מסיק בי אלא פלנייא ופלנייא אתו תבעוהו לדינא קמיה דרב אמר אדם עשוי שלא להשביע את עצמו ואיכא למידק בהא מימרא דמאי שייך למימר הכא אדם עשוי שלא להשביע את עצמו אדרבא דהוו קרו ליה קב רשו קב של שטרות והוא היה רוצה להשביע את עצמו דלא הוו מסקי ביה אלא פ' ופ' ואדרבא הו"ל לומר כי רצה להודות במקצת כדי שנאמין דבריו וצ"ע עכ"ל. ואחרי המחילה רבה נוראות נפלאתי עליו דנראה דקושיא זאת הרגיש בה הנמוק"י בפ' זה בורר והשיב וז"ל אדם עשוי וכו' ואפי' שזה היה מכוין להשביע עצמו דהא קאמר מאן מסיק בי אלא פ' ופ' ואפי"ה אמרינן דמה שהודה כדי שלא להשביע את עצמו עתה שהוא רוצה שלא יחזיק אותו בעני וגם אינו רוצה שיחזיקו אותו בעשיר שיש דעות באדם עכ"ל הרי להדיא שעמד בזה והשיב והוא ז"ל לא זכר דברי הנמוק"י ז"ל.
עוד כתב הרב ז"ל בסוף התשובה וז"ל. ולכאורה יש לחלוק ולומר מההיא דפ' זה בורר ת"ר אמר להם אני ראיתי שהטמין מעות וכו' ויש לתמוה אמאי לא אמרינן אדם עשוי שלא להשביע קאמר והיה אפשר לתרץ וכו' ואף לזאת קשה לי דהרואה יראה דהם הם דברי הנמוק"י.
אלא דאעיקרא דמילתא דברי הרב לא זכיתי להבינם והוא דבנדון דידן מיירי בפקדון וכמ"ש ז"ל שאלה ראובן נתן ביד שמעון סך סולטאנים להיות בידו למשמרת וכו' ובהיות אלו הסולטאנים ביד שמעון שאל יאודה ממנו מעות בהלואה וא"ל שלא היו בידו מעות כ"א המעות של פקדון של ראובן ומאותם המעות הלוה לו ויהי היום נהרג שמעון ושאל יאודה למי יתן אלו המעות אם לראובן או ללוי או דלמא שלא יתנם לא לזה ולא לזה אלא לאפוטרופוס של ילד הקטן של שמעון דאמר דמאי דקאמר שמעון דאותם המעות היו של ראובן שלא להשביע את עצמו אמר כן יעו"ש הרי בהדיא דבנדון דידן קאי בפקדון ולענין פקדון היא פלוגתא אי מצי טעין טענת השבעה או לא דבפ' מי שמת (בבא בתרא דף קמ"ט) גרסי' התם איבעיא להו שכיב מרע שהודה מהו ופי' רשב"ם וז"ל אמר בחוליו שדה ומעות הללו של פלוני הם מי אמרינן שהוא אמר כן שלא להשביע את עצמו א"ל וכו' ואע"ג דאמרינן בפ' זה בורר ההוא דקרו ליה עכברא דשכיב אדינרי ומסקנא אדם עשוי שלא להשביע נראה בעיני דהתם היינו טעמא כיון שעושה עצמו עבד לוה לאיש מלוה אבל כשהממון בעין י"ל שהפקידו אצלו ע"כ וכ"כ הנמוק"י והמרדכי יעו"ש א"כ בנדון דידן נראה דליכא ספק כלל כיון דהוי פקדון והו"ל להביא ראיה לנדון דידן מסברת רשב"ם ז"ל וכ"כ תמהני על מהרימ"ט ז"ל בח"א סי' מ"ד שנ"ד הוא לענין פקדון ולא הזכיר לדברי רשב"ם ונמוק"י ומרדכי.
הדרן למאי דאתינן עלה דכשתבעו והודה לא שייך טענת השבעה אלא טענת השטאה אשר לפ"ז הקשה הב"ח בסי' פ"א ס"ט וזה לשונו מ"ש אבל שלא בפניו וכו' ולכאורה משמע דשלא בפניו אינו כלום וכו' אלא דקשה טובא דהלא שלא בפניו אין התובע תובעו וכשאינו תובעו אין מקום לטענת השטאה ואפי' וכו' ונדחק בזה יעו"ש ולא הבנתי דבריו דמשכחת לה כגון דתבעוהו והודה ליה ושוב הודה הנתבע שלא בפני התובע וכגון זה ודאי מצי טעין טענת השטאה ועוד דאפי' דלא תבעו שום אדם מצי טעין טענת השטאה וכן נראה מדברי התוס' בפ' הנושא ד"ה אי דלא וכו' וז"ל הו"ל למפטריה משום טענת משטה אני בך וכו' יעו"ש והתם קאימנא בשלא תבעו ובשחייב מודה ואפי"ה כתבו התוס' דיכול לטעון טענת השטאה וכ"כ הש"ך סי' פ"א סקי"ב יעו"ש א"כ נראה דליכא קושיא כלל וראיתי להרב בסי' ק"ח ס"א על ההיא שכתב הטור שם וז"ל והוא שהודה אביהן לפני מותו כתב הוא ז"ל פי' שצוה ואמר תנו לפלוני וכו' אי נמי שהודה בדרך שלא היה שם הערמה כהודאה דאיסור גיורא הא לאו הכי איכא למימר שלא להשביע אמר כן וכו' יעו"ש ולפי דבריו קשה לי טובא על התוס' שכתבו בערכין דף כ"ב ד"ה אם אמר וז"ל לכאורה פירש תנו החוב והיינו כדרב הונא בריה דרב יהושע דהיכא דחייב מודה נזקקין וצ"ע אמאי שבק לישנא דחייב מודה ושמא וכו' יעו"ש ולפי דברי הטור נראה לומר דנקט לישנא דתנו משום דבלא"ה הוא מצי למפטריה בטענת שלא להשביע ומשו"ה שבק לישנא דחייב מודה וא"כ מאי מקשו התוס' אלא דצ"ל דתוס' סוברים אפי' לא אמר תנו לא מצי טעין טענת שלא להשביע וא"כ מאי מקשה להטור ותירץ דפי' שאמר תנו דאפי' לא אמר תנו שפיר מצינן למימר דאינו יכול לטעון טענת השבעה וכמ"ש התוס'.
שוב ראיתי להתוס' שם בד"ה ואם אמר שכתבו וז"ל והא דנקט לישנא דתנו משום דמסיים וכו' ועוד איכא הודאה דלא סגי דלא אמר בהו תנו או אתם עדי כגון שלא תבעו והודה מעצמו כדאמרינן בפ' גט פשוט שכיב מרע שאמר מנה לפלוני ואמר תנו נותנין לא אמר תנו אין נותנין אדם עשוי שלא להשביע את בניו ע"כ הרי בהדיא דכתבו דשלא אמר תנו אמרינן דמצי טעין טענת השבעה וצ"ל דמ"ש התוס' בדבור הראשון וצ"ע סמכו להך תירוצא וכיון שכן יפה תירץ דמ"ש הטור הוא משום דאמר תנו אלא דקצת קשה למה לא הביא דברי התוס' וכמו"כ קצת קשה למרן החבי"ב בסי' ק"ח הגה"ט אות ח' שכתב וז"ל קשה למה יגבה מנכסי יתומים בהודאת המת נימא דשלא להשביע את בניו הודה משפטי שמואל יעו"ש ולפי מ"ש קשה דהיא היא קושית התוס' וחילקו בין אמר תנו דכשאמר תנו לא מצי טעין טענת השבעה והוא לא חש להזכירם אלא תירץ באופן אחר ועוד הקשה מרן החבי"ב שם וז"ל א"ה קשה לי טובא דרבינו בעה"ט כתב בסתם או שהודה לפני מותו ולא חילק בין הודאה דרך הודאה לדרך שיחה ועוד שרבינו בעה"ט בסי' פ"א וסי' ל"ב כתב סברת הרמב"ם ז"ל וכתב עליה וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא ראשונה ואיך נאמר דשביק סברת אביו ורבו ואזיל בתר סברת הרמב"ם עכ"ל. ואחרי המחילה רבה קשה לי טובא בדבריו שמ"ש הטור בסי' פ"א וא"א הרא"ש כתב כסברא ראשונה אינו אלא לענין דהיכא דאמר בפני התובע דהרמב"ם סובר דאינו יכול לטעון טענת השבעה אבל הרא"ש סובר דיכול לטעון טענת השבעה וכן מוכח לישניה דדייק וכתב וז"ל לא תבעו שום אדם אלא הוא מעצמו הודה מנה לפלוני בין בפניו בין שלא בפניו שאומר ליה וכו' והרמב"ם כתב דוקא שלא בפניו שכתב הודה לו בפני עדים וכו' ואם כשהודה בפניהם היה התובע עמו אינו יכול לטעון שלא להשביע את עצמי הודתי וכו' ועל זה כתב וא"א הרא"ש כתב כסברא ראשונה אינו אלא דכשהתובע עמו דלהרא"ש ס"ל דמצי טעין טענת השבעה דלא כהרמב"ם וא"כ מוכח דמהכא ליכא הוכחה דסבירא ליה להטור דבדרך הודאה יכול לטעון טענת השבעה והן אמת דאפ"ל דסברת מרן סברא אמיתית היא מ"מ מהכא ליכא הוכחה וכעת צ"ע.
ומידי עוברי ראיתי לעמוד על מ"ש הטור בסי' פ"א ס"ח אמר בפני ב' וכו' ה"ז עדות גמורה ומשלם על פיהם והקשה הסמ"ע אמאי משלם על פיהם הו"ל למפטריה משום טענת שלא להשביע דטענינן ליה יעו"ש ולזה השיב הט"ז וז"ל ולענ"ד נראה לישב דברי המחבר שמיירי שהמוחזק טוען בפי' משטה אני בך וא"כ אזלא טענת שלא להשביע דהא מודה שלא נתכוון להשביעו רק להשטות עכ"ל ולא ירדתי לסוף דעתו דמי הצריכו לדחוק ולומר סברא זו דכשטען משטה שוב לא מצי טעין שלא להשביע תיפו"ל משום דכשטען טענת משטה א"כ לא מצי טעין טענת השבעה משום דטענת השבעה אינו יכול לטעון כשתבעו והודה דהשבעה לא שייכא אלא כשמודה מעצמו וכ"כ מרן סט"ז יעו"ש וא"כ מי הצריכו להט"ז לדחוק ולומר סברא זו אלא הנראה לפי קוצר ענ"ד הוא כמ"ש הסמ"ע דמרן מיירי כשלא טעין דלא טענינן ליה טענת שלא להשביע אלא שכתב שהוא דוחק ולענ"ד נראה שהוא נכון וברור והוא מדכתב מרן בסי' פ"א אבל אם טען משטה הייתי בך וכו' או שלא להשביע את עצמי נתכונתי פטור וי"א שאפי' לא אמר אלא איני חייב לך כלום פוטרו הדיין ותולה הודאתו במה שאדם עשוי שלא להשביע את עצמו אע"פ שלא טען כן עכ"ל וקי"ל דכשמרן מביא הדין בסתם ואח"כ מביא י"א ההלכה אינו אלא כסתם וכיון שכן מוכח בהדייא דמרן סובר דאם לא טען אין טוענין לו והיינו מ"ש מרן כאן ומשלם על פיהם ומיירי כשלא טען דאין טוענין לו שלא להשביע כסברתו זה הוא הנראה לי בדעת מרן והוא כפתור ופרח.
וראיתי להרא"ש סוף כלל כ"ד שכתב וז"ל אשר נשאלתי על אברהם בר שמואל שתבע את רבי עזיה שאביו צוה לתת לו מאתיים זוז ושקבלם עזיה להשביחם לו ורבי עזיה כפר בכל והעיד רבי משה ששמע מפיו של ר' עזיה שאותם הנ' היו ממון שהניח רבי שמואל לאברהם בנו והשיב לדברי הכל חייב נ' זוז והקשה מרן בב"י בסי' ע"ה וז"ל ויש לתמוה למה חייבו ע"פ אותם העדים והא מצי לומר שלא להשביע את עצמי הודתי ותירץ שאפ"ל כשתבעוהו והודה עכ"ל ולענ"ד נ"ל דבכאן לא שייך לומר שלא להשביע דא"כ היה לו לומר מעות אלו של ר' שמואל הן בקצור הלשון ומה לו לומר שרבי שמואל הניח לאברהם בנו או לא אלא ודאי דדייק בלישניה לומר שהניח ר' שמואל לאברהם בנו ש"מ להודות נתכוון זה נ"ל לומר בדעת הרא"ש ז"ל ובזה נ"ל לתרץ מה שהקשה מהרשד"ם ז"ל בחו"מ סי' קע"ב דלמה לא יהיה נאמן לומר משטה הייתי בך ותירץ דמיירי בדאמר אתם עדי יעו"ש והרואה יראה דכמה מן הדוחק הוא וע"פ האמור הנה נכון דהכא מיירי שנראה מדבריו דאמת נכון הדבר שכן הוא שהמעות היו של התובע ומשו"ה לא מצי טעין או טענת השבעה או השטאה וכן נראה מכל מקומות שבש"ס דכשמצי טעין טענת השבעה או טענת השטאה לא נזכר דמה שהם בידו הוא מפני שום סיבה בההיא דקב רשו דאמר מאן מסיק בי אלא פ' ופ' ולא אמר מפני מה הם בידו וכן נמי בכתובות דף ק"א דאמרינן התם האומר לחבירו חייב אני לך מנה וכו' וכתבו התוס' וז"ל היה לו לפוסלו או משום משטה אני בך או משום אדם עשוי שלא להשביע עכ"ל הרי מבואר שלא נזכר בכל המקומות שמה שהיה בידו הוא מפני שום סיבה ועיין להרב פני משה בח"א סי' ט' שרצה ללמוד מכאן שאם הודה למי שאין חייב לו לא מצי טעין שום טענה יעו"ש.