מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות זכייה ומתנה· רבי שלמה חכים
פרק ט · הלכה ג
שכיב מרע שצוה ואמר יטול פלוני כל נכסי וכו' כולן לשון מתנה היא וכו'. מימרא בפ' מי שמת (בבא בתרא דף קמ"ח א)"ר ששת יטול ויזכה ויחזיק ויקנה כולן לשון מתנה הן יעו"ש בפרשב"ם וראיתי בתשובת הרשב"ש ז"ל בסי' קס"ו שכתב וז"ל ומ"ש והשאר הריני מניח לאשתי לשון מתנה היא דאמאי דאמרינן בפ' מי שמת יטול ויזכה ויחזיק ויקנה כולן לשון ירושה הן ופירשו המפרשים אף לשון ירושה וכתב הרמב"ם ז"ל שהן לשונות מתנה עד כאן לא ידעתי מאי האי דקאמר דהא בגמ' אמרינן שהן לשון מתנה ולא לשון ירושה כי אם ביחסין וירת לחוד ולא ביחזיק וכעת לא ראיתי להמפרשים שיפרשו כן שהן לשון ירושה ונפק"מ טובא אי הוי לשון מתנה או לשון ירושה אם נתן לב' בניו ואחד מהם בכור אינו מפסיד חלק בכורה אי הוי לשון מתנה ולא אמר כלום כמבואר ולפי גירסא דידן שהוא לשון מתנה אין מכל זה כלום יעו"ש ועיין בסי' תרכ"א שכתב שם כולן לשון מתנה וצריך ישוב וכתב הנמוק"י וז"ל ואיצטריך רב ששת לאשמועינן דלשונות אלו הן לשון מתנה אפי' בשכיב מרע כדי דלא תימא דכיון שאין שם משיכה ולא קנין לא מהני אלא לשון מתנה והיינו דהני אחריני יעמוד [יהנה] ישען עלה בתיקו ולא קנו בהו דאילו בבריא לשון זכיה הם שקנין מוכיח כיון שהוא אומר ישען עליהן בקנין זה דכל כה"ג לא הוי קנין דברים בעלמא כדאמרינן בהכותב דבלשון דין ודברים מהני בשקנו מידו דמגופא של קרקע קנו מידו וכו'. וכתב הרב מל"מ בדין שלפנינו וז"ל דיש להסתפק שהוא מביא אח"כ דברי הראב"ד ז"ל שאמר דוקא שאמר נכסי לפלוני שיהנה בהן שלשון זה סותר מ"ש בתחילה שנכסיו לך משמע לגמרי וכשאמר שיהנה או שיעמוד משמע דוקא עמידה ומשענת וכו' הא לאו הכי הוי כאילו אמר ידור פלוני בבית זה ולפי"ז כי קנו מידו בבריא מאי הוי וצ"ע עכ"ל.
ולענ"ד נראה לומר בדעת הנמוק"י דלהכי דייק בלשונו לומר כיון שהוא אומר ישען עליהן בקנין דכל כה"ג לאו קנין דברים הוא וכו' דהכונה דאפי' לא אמר נכסי לפלוני שיהנה בהן והוא דכבר ידוע מ"ש הרשב"א ז"ל במכונות סי' ס"ז והביאה מרן בסוף סי' קצ"ה וז"ל אבל אם אמר הריני נותן לשמעון דירה בעלייתי או נתתי לו להיות משתמש בעלייותי וקנינו ממנו הרי זה קנה העליה לדירה שהקנין [ענין] חזק וכשבא אחר מה שאמר לא דירה בלבד נתן אלא מגופו של קרקע קנו מידו וכההיא דהכותב וכו' יעו"ש. הרי דכשהקנין בא אחר מה שנתן מחזיק למתנה לומר שלא הדירה לבד נתן אלא מגופו של קרקע קנו מידו וכמבואר שם וא"כ אף אם נאמר שהנמוק"י ז"ל מסכים והולך לסברת הראב"ד ז"ל דכי איבעיא לן יראה בהן ישען בהן וכו' היינו כשאמר תחילה נכסי לך וכו' דאילו בישען בהן לחוד הוי כידור פלוני בבית זה דלא אמר כלום וכי קנו מידו הוי קנין דברים עכ"ז להכי דייק לומר ישען בהן בקנין שהקנין בא לאחרונה לאו קנין דברים הוא ושפיר מהני קנין. וראיתי להרב זקן שמואל בסי' רנ"ג שכתב על דברי הנמוק"י הללו שהיא סברא יחידית ושלא מצא לו חבר שבבריא (שיהנה) [שיהנו] הני לישני שעלו בש"ס בתיקו כיון שיש בו קנין יעו"ש. ולעת כזאת ראיתי לר' יונה בעליותיו שהביאו הרב בצלאל בשטמ"ק בסוגיין שכתב וז"ל ואפשר דאצטריך לאשמועינן דמהני הני לישני בשכיב מרע דהו"א דלא מהני עד דאמר תנו ק' לפלוני וכו' והא דאיבעיא לן ישען בהן יעמוד בהן מהו בבריא לשון זכיה הוא לפי שהקנין מוכיח עליה כיון שהוא אומר ישען בהן בקנין זה ובכה"ג לאו קנין דברים הוי כדאמרינן התם בלשון דין ודברים מהני בשקנו מידו עד כאן הרי דר"י קאי כוותיה דהנמוק"י ולאו סברא יחידה היא.
ודע שמדברי הראב"ד שהביא הנמוק"י ז"ל אני תמיה עליה דמהרד"ך ז"ל בבית א' שכתב וז"ל וכן נמי בהני לישני דאיבעיא לן בפ' מי שמת אם מועילין או לא וכו' והתם פשיטא לענ"ד דמבעיא לן באומר נכסי לפלוני שיהנה בהן משום דלישנא שיהנה משמע לגרוע כח לשון נכסי לפלוני שאמר בתחילת דבריו קאמר ליה וקאמר דוקא ליהנות בהן קאמר ולא להיותם שלו דקא מבעיא לן וכן בכל שאר לישני דאי בלא אמר נכסי לפלוני ומבעיא משום דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם או משום שאין ממשות באותם הדברים אמאי סלקא בתיקו ליפשוט מהא דאמר רב נחמן שכיב מרע שאמר ידור פלוני בבית זה לא אמר כלום אלא ודאי כדכתיבנא וכו' יעו"ש וקשה לי דהרב ז"ל יושב ודורש כמשה מפי הגבורה ולא זכר ש'ר דכל הני מילי כבר אמרן הראב"ד ז"ל והביאן הנמוק"י ז"ל. והטור ז"ל בסי' רנ"ג פסק וז"ל ושכיב מרע שאמר אני מניח לפלוני כתב הרא"ש ז"ל בתשובה דהוי לשון מתנה עד כאן ותשובה זאת היא בכלל פ"ג וז"ל שם ובשכיב מרע א"ר ששת יטול ויזכה ויחזיק ויקנה כולן לשון מתנה הן וכשאומר השכיב מרע אני מניח לפלוני כאילו אמר יטול כי הנטילה חילוף ההנחה היא וכו' יעו"ש ועיין במהרח"ש בח"ב סי' י"ד מה דשקיל וטרי בתשובה זו.
וראיתי למהר"א קוב"ו ז"ל בס' פני יאושע בסי' כ"א דף מ' ע"ב שכתב וז"ל ואיכא לעיוני בה טובא דהיא סותרת למ"ש בפסקיו דבכאן בתשובה מסיק דהני לישני דא"ר ששת דמהנו יטול ויזכה ויחזיק דאינן אלא בשכיב מרע וכ"כ הרמ"ה ז"ל ומזה יצא לנו דלשון מניח מהני מטעם דהנטילה חילוף ההנחה והיינו דוקא בשכיב מרע ואילו בפסקיו הביאו הטור ז"ל שם העלה להיפך שכן כתב וכל שכן בבריא דמהני כל הני לישני עד שמתוך הדוחק אם לאו דמסתפינא וכו'. אמינא דלאו מר חתים עלה אבל מה אעשה כי הטור ז"ל הביאו משמו יעו"ש. ואני בעוניי עוד קשה לי לפי מה שהניח שם במונח שדברי רב ששת הן בשכיב מרע דוקא מהא דכתב בסוף כלל פ"ד על מה שנשאל באיש שעשה לאשתו אם ימות הוא בחייה וכו' ומהיום תלך ותחזיק בכל מה שיש לו בעולם ונטל קנין ע"ז והשיב וז"ל אמנם רואה אני לקיים שטר זה מתוך תיבה אחת שכתוב בו ותחזיק בכל מה שיש לו בעולם ומילת ותחזיק הוא לשון מתנה כדאמרינן בפ' מי שמת א"ר ששת יטול ויחזיק ויזכה ויקנה כולן לשון מתנה הן וכו' יעו"ש והביאו הטור בסי' רפ"א בקצור הרי דבמתנת בריא מיירי שהוא בקנין ובמעכשיו ומפני מילת ותחזיק קא מקיים למתנה מהא דא"ר ששת כנראה דס"ל דמילתא דא"ר ששת לבריא נמי אמרו והוא היפך מ"ש בכלל פ"ג וצריך לי ישוב.
ושוב אחר ימים אנה ה' לידי ס' מגיד מראשית וראיתי שם בסי' ו' דף מ"א שכתב שם הך קושיא עליה דהרא"ש ז"ל שכתב ובשכיב מרע א"ר ששת וכו' דהא ר"ש הוא אפי' בבריא וכתב וז"ל אבל לפי האמת אין בו סתירה ופי' לשונו הוא בדרך אחר למי שיעמיק בו העיון וכו' וה"ק ובשכיב מרע אר"ש יטול ואין כאן שום קושיא כלל דמשום סיומא דמלתא דקאמר וכשהשכיב מרע אמר אני מניח וכו' נקט נמי ובשכיב מרע ולאו לאפוקי בריא מהך רישא אלא מסיפא כלומר כיון דמהני יטול בשכיב מרע ה"נ מהני ביה אני מניח משום דלגבי דידיה הוא כמו פלוני יטול וכו' יעו"ש. ובהכי מתרצא נמי קושיא דידן ומהרד"ך ז"ל בבית ל' החזיק בסברא זאת דהרא"ש דלשון מניח הוי מתנה והביא ראיה מר"פ הגוזל דתני רב אושעיה הניח לפניהם גזלה קיימת חייבין אין הגזלה קיימת פטורים הניח להם אחריות נכסים חייבין לשלם עד כאן ודקדק מהרד"ך ז"ל דמדנקט בגזלה הניח לפניהם ובאחריות נכסים נקט הניח להם משמע בהדיא דלשון אני מניח לפלוני לשון מתנה הוא ולכך בגזלה שאינה שלו להורישה ולהניחה לבניו נקט לפניהם אבל גבי אחריות נכסין שהן שלו נקט להם עד כאן והקשה מהרח"ש בח"ב סי' י"ד וז"ל (ודעתו) עשה הרב ז"ל דברי הברייתא כאילו הם דברי המצוה וקשה לי דהתם במתני' במה דתנן והניח לפניהם פטורים ומוקי לה רב חסדא לאחר יאוש וא"כ בידו לתנה דקנה לה ביאוש ושנוי רשות ורמי בר חמא דייק מינה דרשות יורש כרשות לוקח נמצא דבידו להורישה וההיא ברייתא נמי מוקי לה ר"ח לאחר יאוש וא"כ בידו לתנה או להורישה באופן דעל כרחך לפניהם דנקט לאו דוקא מהאי טעמא הוא עד כאן.
ולענ"ד נראה לומר בעד מהרד"ך ז"ל דהכונה לומר דלהכי דייק רב אושעיא בגזלה והניח לפניהם משום דאז בשעת ההנחה בעודו עדיין ברשותו ליכא אלא יאוש לחוד ובעת כזאת אם היה רוצה ליתנו או להורישו לאו ממונו לגמרי היא דעדיין לא נתרוקן רשות בעלים מהגזלה לגמרי דליכא אלא יאוש כדי אלא דכשיבא לרשות לוקח או לרשות יורש אז נתרוקן רשות בעלים לגמרי אבל בעת תת הגזלה קודם באו לרשות יורש אם בא נגזל אין ספק דמצי להוציאו מיד הנותן כל כמה שלא מת הנותן דעדיין לא באו ליד היורשים ואמטו להכי דייק בלישניה לומר בגזלה והניח לפניהם ברם באחריות נכסין שהן שלו ובידו ליתנה לכל מה שירצה ולית דימחי בידיה להוציאם מידם תני והניח להם דאם הניח להם בלשון זה לשון מתנה היא זה נראה לי להליץ בעד מהרד"ך ז"ל.
עוד כתב מהרד"ך שם וז"ל ובר מן דין אמינא דבנדון דידן אפי' (ר' לוי) [ר"י הלוי] ז"ל מודה וכו' עד דכי היכי דאמרינן בלשון ירושה דאפי' [דהיכא שאמר לשון ירושה לבד] לא קנה היכא דאמר בתחילה או בסוף לשון מתנה מהני ה"נ לא שנא עד כאן והקשה עליו מהר"י הלוי ז"ל בתשובה סי' ע' דלא דמי כלל דבשלמא התם משום ירש פלוני משמע שפיר לשון זכיה וקניה אלא משום דאינו ראוי ליורשו לא קנה משום שעבר על מה שכתוב בתורה ולהכי אם כתב בתוך כדי דיבור לשון מתנה מהני דמסתמא אף ירש דקאמר לאידך למתנה איכוון אבל בלשון מניח דלסברת ר"י לא משמע לשון זכיה כלל אפי' אם נתן במתנה לאחר מה בכך וכו'. ומרן החבי"ב בסי' רנ"ג הגהת ב"י אות ה' הקשו עליו מתשובת הרשב"א שבח"ב סי' שצ"ב שכתב דאפי' שאמר בתחילה לשון שאינו מספיק ואמר בסוף דבריו לשון מתנה שמועיל אף ללשון שאינו מספיק וכו' ותירץ דשאני ההיא דהרשב"א דאפשר דמיירי לאדם אחד והטעם דדל מהכא לשון שאינו מספיק הא איכא לשון מספיק ומשום הכי מהני אף לשאינו מספיק ומהר"י הלוי ז"ל מיירי בנותן לב' בני אדם שתי מתנות דלא מהני לשון מתנה דזה לשון הנחה דאידך וכו' וכתוב אבל מדברי מהר"י הלוי שם מוכח בבירור דסבירא ליה דאפילו בשדה אחד ואדם אחד אם אמר לשון הנחה ואחר כך לשון מתנה לא מהני וצ"ע עכ"ל.
ולענ"ד נראה דשפיר מצינן לתרץ כדברי הרב ז"ל ומאי דקשיא לן למרן החבי"ב מסוף דבריו דאפילו באדם אחד ושדה אחד דלא מהני אין זה קושיא כלל דאחד הרואה שם יראה דלא כתב כן אלא משום תשובת ר"י הלוי ז"ל שהביא אח"כ וז"ל שם והסכמנו ונתיישבנו שאין לשון הנחה לשון מתנה שאילו אמר נכסי לפלוני זה לשון מתנה אבל לפי שהוסיף על דבריו ואמר אני מניח נכסי לפלוני אין כאן לשון מתנה עד כאן הרי להדיא דאפילו אם כתב לו ממש בלשון מתנה דהיינו אני מניח נכסי לפלוני לחוד משמע ליה דהוי לשון מתנה אפילו הכי לא מהני (מיד) [מידי] ללשון הנחה אע"ג דהוי שדה אחד ואדם אחד כל שכן גבי נדון מהרד"ך ז"ל דהוי שתי שדות ושני בני אדם ע"כ. הרי בהדיא דאי אומר דלא מהני אפילו בשדה אחד ואדם אחד היינו משום ההיא תשובה דמהר"י הלוי ז"ל ולא משום דלא מהני לשון מתנה ללשון הנחה בשדה אחד ואדם אחד וכמבואר שם.
והרב פני משה בח"א סי' ל"ד כתב וז"ל איך כל היד המרבה לבדוק בעיניו יראה דבנדון דידן אין מועיל לשון מתנת אחיותיו ושנייו ללשון הנחה שכתב לאשתו מתרי טעמי לענ"ד יודם כל הישר הולך חדא וכו' ועוד אחרת לענ"ד טעמא אחרינא דעד כאן לא אמרינן דמתנה דחד מועיל לירושה דאידך ע"כ לא אמרי הכי אלא לירושה דאידך הסמוך לו שלפניו או שלאחריו אבל לא אלפני פניו או לאחר אחריו המשל בזה אם כתב לראובן מתנה שכתב תנתן שדה פלונית לראובן וירש שמעון שדה פלונית וירש לוי שדה פלונית אפשר דלא מהני תנתן דראובן אלא אירש דשמעון שהיא הסמוך לו אבל לא לירש דלוי שהוא מופלג דבכה"ג לא אשכחן בגמ' דמהני וה"ה אם אמר ירש ראובן שדה פלונית וכו' יעו"ש. ואנכי בער לא אדע שכו"ל בזה החילוק שחילק הרב ז"ל חילוקא דרבנן דהא מאי דילפינן בגמ' דב' שדות וב' בני אדם דמהני (ו)מתנה דהאי לירושה דאידך הוא מהא דתניא בברייתא נכסי לך ואחריך ירש פלוני ואחרי אחריך ירש פלוני מת ראשון קנה ב' מת ב' קנה ג' ואי ב' מת בחיי ראשון יחזרו הנכסים ליורשי ראשון יעו"ש בפי' רשב"ם ז"ל הרי דמהני נכסי לך דהראשון לירש אחריך ואחרי אחריך ולפי דברי הרב ז"ל היכי משכחת לה שאם מת ב' דקנה ג' משום נכסי לך דקאמר לראשון דהא ג' ירש קאמר ליה.
ואין לומר דהברייתא לא נחית להכי אלא לומר דמהני לישנא דמתנה דחד ללישנא דירושה דהאיך וכשמהני לאחרי אחריך היינו כשמזכיר לשון מתנה באמצע ולהכי דייק רבינו ז"ל בפ"ו מהל' נחלות ה"ו וז"ל וכן אם היו ג' שדות לג' יורשים ואמר ירש פלוני שדה פלונית ותנתן לפלוני שדה פלונית וירש פלוני שדה פלונית וכו' דאלמא אי מהני חד לשון דמתנה לשתי לשונות דירושה היינו היכא דכתיב לשון מתנה באמצע לאפוקי היכא דכתיב בתחילה לא מהני אלא לדסמיך ליה ובהא הוא דכתב הרב פני משה ז"ל דלא מהני הא ליתא וכמבואר בדברי הרב המגיד ז"ל שם שכתב דנקט הכי לרבותא יעו"ש וא"כ מ"ש הרב ז"ל דלא מצינו בגמ' שיהני לשון מתנה דחד ללשון ירושה דאידך שלפני פניו או שלאחר אחריו כי עפ"ז הוליד והצמיח דלא מהני לשון מתנה אחיותיו ושניו אלא ללשון הנחה שאצל פרט הסמוך למתנת אחיותיו אבל לא ללשון הנחה שכתב לאשתו שהוא מופלג והוא אלפני דלפני וכו' יעו"ש דלפי לשון הברייתא נראה בבירור דלא שנא וכמבואר בדברי הרה"מ ז"ל וצ"ע ועיין לרבינו בפי"ב מהל' אלו ה"ז שכתב וז"ל נכסי לפלוני ואחריו לפלוני וכו' וכתב הרה"מ וז"ל ברייתא בפ' יש נוחלין והיא שנויה בשלשה מקבלין וכו' ודין ג' עם ב' כדין ב' עם הא' ורבינו כתב הדין בב' שדי ביאור בכך עכ"ל ועי' במרן החבי"ב בסי' רמ"ח הגהת הטור אות ה' יעו"ש.
וכבר עלה על דעתי לומר בדעת הרב ז"ל שהוא יתרץ לברייתא זו דואחרי אחריך דקנה הוא משום דמיירי למי שראוי ליורשו ומשו"ה מהני ביה לשון ירושה ולא משום דנכסי לך דקאמר בתחילת דבריו הוא. אמנם אחר ההתבוננות הא ליתא כמבואר מדברי הר"ן שהביא דבריו מרן בסי' רמ"ח ס"א וז"ל הר"ן ז"ל (וכת') [וכי תימא] בראוי ליורשו ור' יוחנן בן ברוקא היא מהא שמעינן דרב אחא לאו דוקא באומר נכסי לראובן בני ואחריו לאחר שאינו ראוי ליורשו אלא אפי' באומר נכסי לראובן בני ואחריו לשמעון בני וכו' דהא כי בעינן לאוקומי ברייתא בראוי ליורשו בין ב' בין ג' בעינן למימר הכי דאם איתא דלא בעי לאוקמי בראוי ליורשו אלא ב' בלבד אכתי תקשי ליה ג' אמאי קנה וכו' אלא ודאי תרוייהו בעינן לאוקומי בראויין לירש וכו' יעו"ש ולפי דברי הרב ז"ל מאי קאמר כי בעינן לאוקומי בראוי לירש בין ב' בין ג' בעינן כנראה דאילו לפום קושטא לא בהכי מוקמינן דוק ותשכח מהכא דאין לומר כן.
והרב משאת משה בחלק חו"מ סי' ו' נשאל על נערה שהיתה שכיב מרע ואמר לעדים הוו עלי עדים וכו' שכל אשר לי אנכי מנחת לזקנתי לאה [אם אמי] כדי שתלך לעיה"ק ירושלים ת"ו ואמרו לה העדים ולזקנתך אם אביך אין את מנחת כלום ותען ותאמר אני מנחת לה י' גרושי'ש עד כאן והשיב הרב ז"ל דאפי' להחולקים על הרא"ש הכא בנדון זה אזלי ומודו דקנה דטעמייהו דהני דס"ל דלא מהני היינו משום דאיכא למימר דלשון מניח יש במשמע לומר דלאפוטרופא בעלמא אמר ולפום הך טעמא הכא דאמרה שמניחה כדי שתלך לארץ ישראל מוכחא מילתא דלשם מתנה נתכוונה ולא לאפוטרופא ומצינו קרוב לזה למהרד"ב שכתב בסי' ר"ג וז"ל ועוד יש טעם אחר שהרי כתב מהרד"ך ז"ל דאפי' מהרי"ק לא אמר בשם הרבנים אלא כשנוכל לפרש דשמא לאפוטרופא קאמר וכו' ואף אנו נאמר דכוותיה בנדון דידן כיון דלא שייך לומר לאפוטרופא קאמר כדהוכחתי והנחה זו לשם מתנה היא עכ"ל.
ואחרי המחילה רבה לא ידענא מאי קאמר דהא הרואה שם למהרד"ב ז"ל יראה דהן אמת דכתב כן לפום ריהטא ברם תוך כדי דיבור תבר לגזיזיה וכתב שמ"מ אינו תוקע עצמו בזה כמבואר שם והא ראיה שלא זכה למקבל מטעם זה ועיין במרן החבי"ב ז"ל בהגהת ב"י אות ח' והיינו טעמא דנראה מדברי הרבנים שהביא מהרי"ק ז"ל בריש שורש צ"ד דלשון מניח לית ביה ממשא ולא משום דאיכא להסתפק כמו שיראה הרואה. עוד כתב הרב ז"ל שם וז"ל ועוד נראה טעם אחר לזכות כח המקבל מגמר דבריה אף היא אמרה שהניחה לזקנתה השנית עשרה (א"ת) [גרושי'ש] בלשון הניח כבראשונה דהוי גלוי מילתא קצת דכולא למתנה איתכוונא ואינה אלא כמחלקת נכסיה דהרי לגבי זקנתה השנית אין לומר דלשם אפוטרופא קאמרה וכו' עכ"ל ורואה אני דיותר ויותר הוכחא איכא בנדון הרב פני משה ז"ל בתשובה הנ"ל ואפ"ה לא כתב להחשיבה מתנה וכל שכן כה"ג וצריך ישוב.