מלאכת שלמה על משנה שביעית· רבי שלמה עדני
פרק ג · משנה א
מאימתי מוציאין וכו'. פי' הר"ש ז"ל לאחר שהוציא אשפתו לרה"ר כדי שיהא נישוף ברגלי אדם וברגלי בהמה כונסו למקום אחד בשדה ועושה שם אשפה גדולה עד שהוא מפזרו בשדה לזבלה. ופלוגתא בירוש' אם מותר לעשות אשפה על פתח חצרו עד שלא פסקו עובדי עבודה ע"כ. משיפסיקו עובדי עבודה. בירוש' פריך כיון דאיכא בית השלחין דתמיד עובדין אותה ואין לה זמן מוגבל להוי אסור לעולם. ומשני בני עירו יודעין אם יש לו בית השלהין אי לאו אבל אה"נ דאותו שיש לו בית השלהין אסור:
משׁיפְסְקי. גרסי' הפ"א בשב"א והסמ"ך בשב"א:
משייבש המתוק. פי' הרמב"ם ז"ל מתוק הוא הנקרא בערבי חנטל שבזמן ההוא מזבלין הארץ לעבודה ונקרא מתוק מפני שהוא מר כמו שיקראו לעור סגי נהור. ולשון הירושלמי פקועא דבקעתא והרמב"ם ז"ל נראה לו שהוא מלשון פקועות שדה שהן דלועים מרים וכן פי' בערוך: