מלא הרועים חלק ב· רבי יעקב צבי יולס
אות מ
מזהירין מן הדין
א
אפילו מאן דס"ל עונשין מן הדין אין מזהירין מן הדין רק איסורא בעלמא איכא מכות דף י"ז ע"ב:
ב
עיין בערך בנין אב אות ג' שהארכתי שם אי מזהירין מבנין אב:
ג
לענין קרבן מזהירין מן הדין כמ"ש ביבין שמועה דף מ"א א' בשם הריטב"א וע' בבאר יעקב בכ"ה כלל י"ח מ"ש ע"ז ועיין בערך עונשין מ"ה אות י"ב:
ד
הר"מ בשרשיו למנין המצות שורש י"ד כתב דהא דאמרי' אין מ"ה דוקא כשאין העונש מפורש אבל כשהעונש מפורש יכולין להוציא האזהרה מ"ה והרמב"ן בהשגותיו לשורש ב' השיג עליו וס"ל דאף בעונש מפורש אין מזהירין מן הדין והרב במגילת אסתר יישב דברי הר"מ שם יע"ש וע' באות ו':
ה
היכא דהאיסור מפורש בלאו הבא מכלל עשה או כיוצא בו מזהירין מ"ה ה"ה בפ"ב מה' מ"א דין א' ועיין בע' עונשין מ"ה אות ט"ו ט"ז י"ז י"ח י"ט שביארנו כמה חלוקים בענין זה והבאתי דעות החולקים על זה והארכנו שם:
ו
והרב בס' ג"ו כלל נו"ן כתב דהא דכתב הר"מ הבאתיו באות ד' דכשהעונש מפורש מזהירין מן הדין הוא רק לחזק מאמרם לא ענש אא"כ הזהיר ומהני הק"ו לאזהרה על העונש המפורש אבל שנאמר שאזהרה הבאה מכח ק"ו הוי כלאו גמור ללקות עליו זה לא אמרי' דדי לן כשנפעול עם הק"ו מדריגה אחת למילף מיניה אזהרה על העונש המבואר בקרא כגון באחותו בת אביו ובת אמו דיליף בפ"ק דמכות ד"ה עונש מערות אחותו גילה וכיון דהעונש מפורש היינו יכולין ללמוד האזהרה מק"ו מה אחותו בת אביו שלא בת אמו מוזהר עליו בת אביו ובת אמו לא כ"ש ומזה השיג הרמב"ן בשורש ב' על הרמב"ם דלדעת הרמב"ם למה לי אחותך היא לאזהרה על אחותו בת אביו ובת אמו כדאי' במכות שם כיון דהעונש מפורש יכולין ללמוד האזהרה מק"ו ולדעת הרב בס' ג"ו א"ש דבזה לא היינו לומדים מק"ו רק אזהרה על העונש המפורש דהיינו עונש כרת היינו לומדים אזהרה ע"ז מק"ו אבל מלקות לא היינו לומדי' מק"ו משא"כ כשנכתב בתורה אחותך היא לאזהרה אזי לוקין על אזהרה זו דחייבי כריתות ישנן בכלל מלקות ארבעים אבל היכא דליכא עונש אחר כ"א מלקות ובה האיסור מפורש בלאו הבא מכלל עשה כהך דהה"מ שכתבנו באות הקדום בכה"ג מזהירין מן הדין ללקות עליו דאל"ה ק"ו מאי מהני הא בלא"ה איכא איסור וע"כ דק"ו מהני לענין מלקות כ"ז כ' הרב בג"ו שם. ויש לעיין בזה עוד:
ז
היכא דהק"ו אתי לגלויי דקרא איירי בכל ענין אע"ג דפשטי' לא משמע אלא דאיירי בחד ענינא מ"מ כיון דהק"ו אתי לגלויי אקרא בכה"ג מזהירין והראי' משבועות דל"א מפי אחרים חייב מפי עצמו לא כ"ש עכ"ל ר"ש מקינון בחלק ה' הנקרא לשון למודים שער ג' אות קי"ד ועוד כ' שם דבתוספתא דשבועות איכא כי האי טעמא דתנא התם שמע מפי אחרים מפי עצמו מנין ת"ל כי תחטא דברי ר"ש רבי יהודה בן בתירא אומר א"צ ק"ו הוא ומה אם נדרים שאין חייבים עליהם מפי אחרים חייבין עליהם מפי עצמו שבועה שחייב עליו מפי אחרים א"ד שחייב מפי עצמו א"ר יהודה נמתי לפני ר"י בן בתירא וכי עונשין מ"ה א"ל בתחלה אין עונשין אלא כ"מ שתפס הכתוב מוציאו ועונשין מ"ה משמע דר"ש אית ליה אין מזהירין מ"ה בשום ענין:
ח
מבואר מזה דר"ש וריב"ב פליגי בהא דלר"ש אף היכא דהק"ו גלה אקרא אין מזהירין ולריב"ב בכה"ג מזהירין ונ"ל דזה תלי בטעם אין עונשין מ"ה דלסברת מהרש"א מפני שזה חמור אינו מתכפר בעונש זה לפ"ז היכא דק"ו מגלה אקרא בכה"ג עונשין ולסברת בעל הליכות עולם מטעם דק"ו ניתן לדרוש מעצמו ושמא טעה ולפ"ז אף בכה"ג אין עונשין שמא טעה אך כ"ז על עונשין אבל על מזהירין ל"ש זה ועיין בערך עונשין אות כ"ד שהארכנו בזה:
מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא
א
מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא מיהו היכא דאיכא למדרש דרשי' קדושין דף ד' ע"א וע"ב. ועיין פסחים דף ע"ז ב' דמשמע דר"א ור' יהושע פליגי בהא דלר"א אפי' היכא דאיכא למדרש לא דרשינן עיי"ש:
ב
בס' כריתות חלק ה' כ' דבבנין אב וק"ו והיקש מילתא דאתיא מינייהו טרח וכתב לה קרא לבד מילתא דאתיא בגז"ש לא אמרינן טרח וכ' קרא וטעמו כתבתי לעיל ערך גז"ש אות י"ג אך הר"ן ס"ל בנדרים דף ג' דאף בגז"ש אמרי' מילתא דאתיא בגז"ש טרח וכתב קרא והתוספות ס"ל כר"ש מקינון וביארתי כ"ז לעיל שם. ויש ראייה לדעת הר"ן ממס' יומא דף מ"ג א' אלא למ"ד לדורות בכה"ג השתא כה"ג בעי בגדי כהונה מיבעיא ומשני מלתא אתיא בק"ו טרח וכ' לה קרא וקשה דהא לעיל יליף לדורו' בכה"ג בגז"ש חוקה חוקה מיה"כ וכיון דאין גז"ש למחצה ליגמר נמי הא מלתא בגז"ש מה יוה"כ בבגדי כהונה אף כאן אע"כ צ"ל דמלתא דאתיא בגז"ש טרח וכ' לה קרא ונראה לענ"ד לחלק דהא טעם הס' כריתות דס"ל דדוקא בבנין אב וק"ו והיקש אמרי' טרח וכתב קרא ולא בגז"ש דבק"ו ובנין אב והיקש ליכא יתור קרא אבל בגז"ש דע"כ הוא מופנה מצ"א עכ"פ וע"כ מדכ' התורה קרא מיותר לא צריך תו למכתב קרא אחרינא וכל זה היכא דאין ללמוד שום דבר אחר מגז"ש זו א"כ כיון דכ' קרא גז"ש מופנה למה לי אבל היכא דגז"ש צריך בל"ז כי הכא דגז"ש הוא ללמוד חוקה חוקה דבעי לדורות כה"ג א"כ תו הגז"ש לא מייתר ואיכא למימר אף דמצינן למילף עוד מגז"ש זו לענין בגדי כהונה טרח וכ' קרא כיון דכבר גז"ש לא מייתרא א"כ דמי לבנין אב וק"ו דאמרינן טרח וכתב כיון דלא מייתר עי"ל דלא מצי למילף בגדי כהונה מיוה"כ דהוי אמינא דון מינה ומינה מה התם בד' בגדי לבן אף כאן בד' בגדי לבן:
ג
יש להסתפק אי היכא דאיכא למדרש דרשי' אפי' בדבר שיהיה סותר להק"ו או להיקשא או נימא דבכה"ג לא דרשינן ועדיף למימר מילתא דאתיא בק"ו טרח וכ' קרא והנה בקדושין כ"ב ב' יש שם היקשא דעבד כנעני לשדה אחוזה לענין שנקנה בכסף ושטר וחזקה כשדה אחיזה ומקשה אי מה שדה אחוזה יוצא ביובל אף עבד כנעני יוצא ביובל ת"ל לעולם בהם תעבודו ומקשה בת"י שם ואין לומר לעולמו של יובל כמו בע"ע דכתיב לעולם ומפרשינן לעולמו של יובל ותירצו התוספות דא"כ לא אצטרך לעולם ולשתוק קרא מיניה ונילף משדה אחוזה לכך אמרי' דלעולם היינו לעולם ממש ולאפוקי מהיקשא דאחוזה וקשה נימא דלעולם היינו ליובל כמו בע"ע דכתיב לעולם ואי קשיא למה לי הא ילפי' מהיקשא דשדה אחוזה י"ל מלתא דאתיא בהיקשא טרח וכ' לה קרא וצ"ל דהיכא דאיכא למידרש דרשי' וא"כ אף אם עי"ז הדרש סותר ההיקש דההיקש מורה שיצא ביובל והדרש מפיק ההיקש ודרשי' לעולם ממש ואמאי נימא ההיקש שיוצא ביובל ואף דבעי' ההיקש זה לענין קנין כסף ושטר וחזקה נימא אין היקש למחצה ונדרוש לעולם לעולמו של יובל ומילתא דאתיא בהיקשא טרח וכ' קרא אלא ע"כ דהיכא דאיכא מדרש דרשינן אף שסותר ההיקש:
מיעוט אחר מיעוט לרבות
א
נסתפקתי אי לא כתיב בגופי' רק חד מיעוט ומיעוט הב' דרשי' מהיקשא אי דיינינן ליה במיעוט אחר מיעוט והנה לדעת הגאון רבי' שמעון שהביאו במדות אהרן דס"ל דלכך לא הביא ר' ישמעאל בי"ג מדות היקש משום דהיקש כמאן דכתיב דמי ואינו מדה שהתורה נדרשת דהוי כמאן דכתיב בהדיא ולפ"ז נר' לכאו' דהוי מיעוט אחר מיעוט בכה"ג כיון דהיקישא כמאן דכתיב דמי והוי מיעוט הב' לרבות. אך לפמש"כ הר"ן בנדרים הבאתי בע' היקש דמילתא דאתיא בהיקשא טרח וכ' לה קרא א"כ לפ"ז אין לדורשו במיעוט אחר מיעוט דמיעוט זה הנכתב בו אתי לגופיה למעט ואף דכבר אתיא בהיקשא הא אמרי' מלתא דאתיא בהיקשא טרח וכתב לה קרא ואף דקי"ל דהיכא דאיכא למדרש דרשי' זהו דוקא היכא דיש לדרוש שנאמר דאינו מיותר כלל אבל לדרוש דרש כזה דהוי מיעוט אחר מיעוט דאין אתה יכול לדורשו אא"כ תאמר דהוא מיותר לגמרי וזה אינו די"ל מילתא דאתיא בהיקישא טרח כ' קרא והבן זה דהא עיקר הטעם דהיכא דאיכא למדרש דרשי' בכדי שלא נאמר שהתורה כתבה שלא לצורך משא"כ הכא שאין אתה יכול לדרוש במיעוט אחר מיעוט אא"כ אם תאמר דהוא לגמרי שלא לצורך וז"א דיש לומר דטרח וכ' לה קרא ודוק וראיתי בתוס' דנזיר דף ס"ב א' ד"ה איש כי יפליא שכ' שם בשם ריב"א דמיישב גי' הספרים דלאתויי הוי לרבות ידים שאין מוכיחות דהכא וכי יפליא יתירא נדרש ע"ז קאמר ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ע"כ יע"ש:
והנה התם בנזירות גופא לא כתיב אלא חד כי יפליא רק דמהיקשא דנדרים הוי מצי לאתויי ואעפ"כ דריש ליה באין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות אך י"ל דכוונת הריב"א כמו שהארכתי בחלק ראשון ערך ידים שאין מוכיחות אות ו' דידות ילפי' מנדרים וא"כ תרי כי יפליא כתיב בנדרים ושפיר הוי מיעוט אחר מיעוט יעיי"ש שהארכתי וצ"ע:
ב
רש"י בהוריות דף ג' א' הביא בשם הירושלמי הא דאין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות דוקא בב' מיעוטין אבל היכא דאיכא ג' מיעוטים זא"ז בחד קרא כולהו אתי למעט כמו זאת תורת העולה הוא העולה שהוא ג' מיעוטין זאת העולה הוא ע"ש וקשה לי מגמרא סנהדרין דף פ"ו א' גבי הגונב חציו עבד וחציו בן חורין דר' יהודה מחייב דכתיב וגונב נפש מאחיו מבני ישראל ודריש ר"י מאחיו למעוטי עבדים ב"י למעוטי מי שחציו עבד מבני ישראל ג"כ למעוטי והוי מיעוט אחר מיעוט לרבות וקשה דלדברי רש"י היכא דאיכא ג' מיעוטים בפסוק א' כולהו אתי למעט וע"ק דרבנן קאמרי אחיו לא אתי למעוטי מידי רק ב"י למעוט עבדים מבני ישראל למעוטי מי שחציו עבד וקשה כיון דלרבנן ליכא אלא ב' מיעוטים בחד קרא נימא אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות אך י"ל דרבנן מודו דמאחיו הוא מיעוט רק דנא משמע למעט עבדים דעבד אחיו הוא במצות אבל מ"מ אתיא מאחיו למעט מידי ואיכא ג' מיעוטי בפסוק א' אף לרבנן ולכך כולהו אתיא למיעוטי אך על ר' יהודה קשה דהיאך אומר חין מיעיט אחר מיעוט אלא לרבות כיון דאיכא ג' מיעוטי בחד קרא ואין לומר דר"י לא ס"ל הך כללא דרש"י דהוריות ז"א דהא רש"י שם אליבא דר"י משני לה הכין דהך דזאת העולה הוא ר' יהודה קאמר לה התם וצ"ע:
ג
ובתוס' בהוריות שם (והן התוס' שנמצאים בכתיבת יד מוה' אלי' איטיגנין בעל המחבר ברית הלוי) כתב בשם הירושלמי דהיכא דהן זוגות כמו עשרה כהנים כתובים בפרשה דספ"ק דסנהדרין בכה"ג אמרי' אין מא"מ אלא לרבות אבל כשהן מספר נפרד כגון ג' ה' אתי כולהו למיעוטי:
ד
ובשם הרשב"א תי' בתוספת שם דדוקא היכא דד' מיעוטי אתי מעוטי דבר א' כגון בעשרה כהנים הנ"ל אבל היכא דכל חדא וחדא אתי למילתיה לחודי' כדהכא וגבי זאת העולה הוא שפיר אתי כולהו למיעוטי עכ"ל ובזה מתיישב הך דסנהדרין פ"ו שכתבתי לעיל אות ב' דלר"י אתי ב' מיעוטי על חציו עבד לכך אמרינן לרבות אבל לרבנן כל חד אתי למילתי' חד על עבד וחד על חציו עבד ולכך כולהו אתי למעט ודוק:
מקרא נדרש לפניו ולפני פניו
א
ר' יוחנן ס"ל מקרא נדרש לפניו ולפני פניו חולין קי"ח ב' ולמאי דקאמר שם דבסברא פליגי אין ראיה ועיין תוס' ב"מ צ"ה א' ד"ה איתמר שכתב דאפשר למ"ד מקרא נדרש לפניו או אין נדרש לא אמרי' כן בכ"מ יעיי"ש:
ב
רב ס"ל מקרא נדרש לפניו ולא לפני פניו חולין שם ולמאי דקאמר בסברא פליגי אין ועמש"כ באות הקדום בשם התוס' שכתב דל"א כן בכל מקום:
ג
רב אחא ורבינא דפליגי בב"מ דף צ"ה א' בפשיעה בבעלים אי חייב או לא פליגי בהכי אי מקרא נדרש לפניו ולפני פניו אזי פשיעה בבעלים פטור ע"ש וכל הפוסקים פסקו דפטור ש"מ דמקרא נדרש לפניו ולפני פניו:
ד
ר' חייא בר אבא ור' יוסי דפליגי בשבת דף ל"ב ב' חד אמר בעון מזוזה בנים מתים וח"א בעון ביטול תורה פליגי בהכי דמאן דס"ל בעון ביטול תורה ס"ל מקרא נדרש לפניו ולפני פניו שם ועיין שם בתוספות ד"ה מקרא נדרש שהקשו דא"כ לחייבו נשים בתלמוד תורה מה"ט גברי בעי חיי כו' ועיין שם מה שתירצו. לפ"ז.
ה
ר' יהודה הנשיא דקאמר בעון ביטול תורה ס"ל ג"כ מקרא נדרש לפניו כן נלע"ד ואף דמעיקרא קאמר דטעמיה משום דכתיב לשוא הכיתי היינו קודם דאסיק אדעתיה מקרא נדרש פני פניו אבל לבתר דאסיק אדעתיה עדיף למילף מדאורייתא מלמילף מדברי קבלה אך לפמ"ש שם בגמרא בתר דשמעה מראב"ש ס"ל בעון נדרים משמע דר"י הנשיא דהיינו רבי חזר בו וס"ל דלאו בעון ביטול תורה רק בעון נדרים דכן משמע שם בסוגיא ובתוספת ד"ה ר"י הנשיא דרבי חזר בו וס"ל בעון נדרים לחוד ולא בעון ביטול תורה. וע"כ:
ו
דר"י הנשיא דהיינו ר"י ס"ל מקרא נדרש לפניו ולא לפני פניו. וכן
ז
ר"א בר שמעון דס"ל בעון נדרים ולא בעון ביטול תורה ס"ל ג"כ מקרא נדרש לפניו ולא לפני פניו שם בסוגיא וע"ש היטב:
ממונא מקנסא ומאיסורא לא ילפינן
א
קי"ל דממונא מקנסא או מאיסורא לא ילפינן:
ב
הרב בעל שארית יוסף כ' דאף דממונא מאיסורא לא ילפינין היינו ע"י בנין אב ובמ"מ אבל ע"י ק"ו ילפינן הובאו דבריו בכללי סוגיית הש"ס דפוס ווין וכן כ' בס' עצמות יוסף דממונא מקנסא לא ילפינן וע"י ק"ו ילפינן וכ"כ עוד בס' הנ"ל בסוגיא סוף פ' כיצד הרגל דף קי"ד ועיי"ש והוא מבואר להדיא בקדושין פ"ק דף כ"ח א' ועיי"ש בתוס' ד"ה נאמרה דכתבו דכיון דגלי ק"ו דילפי' מאסורא אזי אף במ"מ ילפינן:
ג
עיין בס' באר יעקב שמיישב דעת הרמב"ם בהך דלא תצא כצאת העבדים דחולק על בה"ג דס"ל שהוא ל"ת והרב ס"ל שאינו אלא שלילה דלא נילף מעבד כנעני שיוצא בראשי איברים והרמב"ן השיג עליו דבעבד כנעני יציאת ראשי אברים הוא קנס ולא ילפי' מקנסא וכתב בספר באר יעקב דהר"מ ס"ל דעל ידי ק"ו ילפינין מקנס עכ"פ נשמע דעת הרמב"ן דאף ע"י ק"ו לא ילפינן מקנס וצ"ל דקנס חמור מאיסור דבאיסור ילפינן מק"ו כמש"ל:
ד
הא דלא ילפינן מקנסא היינו ללמוד עיקר הדבר מקנסא אבל היכא דידעינן עיקר הדבר רק שאין אנו למידין מקנס רק מצד חומר א' שפיר ילפינן כ"כ בעצמות יוסף בסוף ספרו בסוגיא דס"פ כיצד הרגל יעוי"ש בדף קי"ד ויש לעיין בזה קדושין ג' ב' דאמר שם וכ"ת ניליף מקנסא ממונא מקנסא לא ילפינן דלפי פירוש התוס' שם ידעינן דכסף קדושין לאביה היכא דקדשה אביה רק בקדשה עצמה רצה למילף צד חומר דאעפ"כ יהיה לאביה ואעפ"כ קאמר ממונא מקנסא לא ילפינן ואפשר דהתם ג"כ חשוב ילפותא בעיקר הדבר דכסף קדושין יהא שייך לאביה בקדשה עצמה ודו"ק ועדיין צ"ע ונראה דיש להביא ראיה לסברת בעל עצמות יוסף שבזה מיושב קושיית התוס' בקדושין כ"ח א' ד"ה נאמרה דהקשו למה לי ק"ו לעיל וי"ל דלעיל לא מצי למילף במ"מ דממונא מאיסורא לא ילפינן אבל השתא דכבר ידעינן עיקר גלגול בממון מק"ו אזי שפיר מצינן למילף פרט א' במ"מ ודו"ק:
ועוד נ"ל להביא ראיה לסברת בעל ע"י דהיכא דמפורש עיקר הדין צד חומר א' ילפינן מאיסורא מהא דאמרינן ר"פ האיש מקדש דמעילה וטביחה הוי ב"כ והנה הטעם דב"כ דהו"ל למיכתב חד ונילף אידך מיניה והנה ליכא למימר דלא לכתוב מעילה וניליף מטביחה דמעילה לא כתיב קרא בהדיא רק גז"ש דתחטא תחטא מתרומה והך גז"ש אצטרך לכמה דברים אחרים דילפינן מעילה מתרומה ותרומה ממעילה רק דהכוונה צ"ל דלא נכתוב טביחה וניליף ממעילה (והוא למאן דיליף מאו ותחת דלמאן דיליף מטבחו ומכרו ג"כ אינו מיותר דאצטרך לכמה דברים מה טביחה שאינה חוזרת מה טביחה דאהני מעשיו) וקשה דהא ממונא מאיסורא לא ילפינן אלא ש"מ כדעת בעל ע"י דכיון דמפורש עיקר שליחות יד דמחייב רק דאנו רוצין ללמוד צד חומר א' דהיינו אף בשולח יד ע"י שליח יתחייב זהו ילפינן שפיר מאסורא ויש לדחות זה לפמ"ש באות ב' בשם שארית יוסף ובעל ע"י גופיה דדוקא בבנין אב לא ילפינן מאסורא אבל ע"י ק"ו ילפינן והתם יש למילף טביחה מק"ו ממעילה עפמ"ש בחידושי מהרי"ט דבשליחות יד ראוי להתחייב יותר ע"י שליחות כיון שנתמנה שומר עליו ופשע ויליף לה בק"ו ומה בממון שלא נתמנה שומר חייב ע"י שליח במעילה ק"ו בשליחות יד שנתמנה שומר עליו כ"ש דראוי להתחייב ע"י שליח וכן בטביחה יש למצוא ק"ו כמ"ש מהרי"ט שם וכמ"ש בסמוך אך אם נאמר דאין עונשין ממון מן הדין א"כ תו ליכא למילף בק"ו לענוש ממון וע"כ צ"ל דהיכא דעיקר הדין מפורש ילפינן צד חמור ממונא מאיסורא ובזה יש ליישב קושיית מהרש"א שם דמקשה היאך קאמר שם למ"ד מלמדין ב"כ נילף ממעילה וטביחה דיש שלד"ע ומשני דכתיב הוא בשחוטי חוץ והקשה מהרש"א למה לי הוא בש"ח דבלא זה לא מצינן למילף ממעילה וטביחה דאס"ד דילפינן מינייהו למה לי שליחות בגירושין ותרומה ופסח למילף מינייהו בכל התורה לילף בק"ו ממעילה וטביחה דאף לדבר עבירה יש שליח ולפמ"ש לא קשה מידי דמטביחה ליכא למילף כמ"ש מהרי"ט בחידושיו שם דטביחה לאו מדין שליחות הוא דאפי' טבחו ע"י קטן חייב דומיא דמכירה דלא קפיד קרא אלא במה שנהנה בין מן הבשר בין מן הדמים וכן משליחות יד ליכא למילף כמש"ל דהתם ג"כ לאו מטעם שליחות רק משום שנתמנה שומר עליו ופשע ותו ליכא למילף אלא ממעילה ולא הוינן מצינן למילף גירושין ודכותייהו שהן ממונא דאף גירושין אסורא דאית ביה ממונא הוא משום כתובתה וכ"ש שאר שליחות בדבר של ממון ממש לכך אצטרך למכתב שליחות בגופייהו ואז כיון דעיקר שליחות נכתב בגופייהו שוב איכא למילף צד חומר א' דהיינו שליח לד"ע מאסורא ודוק ומ"מ יש לעיין בזה דהא קילא בעי למילף דמצי משוי שליח ולקולא י"ל דילפינן ממון מאיסורא ונבאר עוד בזה להלן והנה לכאורה לאו מילתא הוא דאמרי דהא ממ"נ אם נחשוב מה דכתב עיקר הדין שליחות יד רק שאנו לומדין פרט א' דהיינו שליחות ונאמר שזה חשוב פרט א' ולא עיקר הדבר א"כ אף אם לא נודע שליחות בכל דוכתא נילף מהכא ואע"ג דאנו לומדין עיקר השליחות בממון מאיסור מ"מ הא עיקר הדין נכתב בממון רק שאנו לומדים פרט א' דהיינו שליחות בכה"ג ילפינן ואם תאמר דזה חשוב לימוד עיקר הדבר כיון דילפת עיקר השליחות מהכא א"כ גם אם נכתב שליחות בתרומה מ"מ כיון דבשליחות יד לא ידעינן שליחות כלל ואתה רוצה ללמוד שליחות ממעילה הוי לימוד בעיקר הדבר דילפת עיקר שליחות להכא דמה בצע שנכתב שליחות בדוכתא אחרינא כיון דלא מצינו למילף מהתם להכא הרי אתה צריך ללמוד עיקר השליחות מאיסורא ויש לחלק דבשלמא אם לא נדע כלל דמצי משוי שליח הנה צריכין אנו למילף דין מחודש ועיקר א' דכל מעשה שמחייב או שמצוה לעשותו יכול לעשות ע"י ואם יעשה מצוה ע"י שליח יקבל שכר עליה וכן אם עבר עבירה ע"י שליח נענש עליה כאילו עשאה בעצמו אבל אש נדע זה ממקום אחר דשלוחו של אדם כמותו רק שאנו מסתפקים בדבר עבירה די"ל בכה"ג לא ניליף משום דיש סברא לומר בכאן דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין הנה יכולין אנו ללמוד מאיסור דלא אמרינן סברא זו וכיון דאנו לומדים פרט זה משם דל"א סברא זו דדברי הרב כו' ממילא ידעינן שליחות מתרומה משא"כ אם לא נדע שליחות כלל חשוב עיקר הדבר דרצית למילף שולח יד ע"י שליח דליחייב כמו שחייב במועל ע"י שליח וע"ז אמרינן ממונא מאיסורא לא ילפינן אבל עכשיו אין אנו לומדין החיוב משם רק לומדין דל"א דברי הרב כו' וממילא ידעינן שליחות מתרומה ולפ"ז אפשר לומר דאין מכאן ראיה כלל לסברת בעל ע"י די"ל דאף פרט א' לא ילפינן כהך דכיצד הרגל דבעינין למילף רגל ושן ברה"ר לחייבם מקרן י"ל ממונא מקנסא לא ילפינן כיון דלא ידעינן בהו חיוב כלל ברה"ר משא"כ הכא דאין אנו לומדין חיוב דבל"ז ידענו שלוחו של אדם כמותו רק דלדבר עבירה יש סברא דדברי הרב ע"ז אנו לומדין שאין זה סברא דהרי במעילה חייב ול"א דברי הרב אך באמת מ"מ הם דומים לגמרי דגם התם י"ל כן דהא ידענו מה"ת דחייבתו התורה על נזקי בהמתו בשן ורגל רק דאין אנו יודעין בר"ה דשמא בר"ה זה גורם הפטור כיון שיש רשות לבהמתו לילך שם וזה אנו לומדין שאין זה סברא שהרי חייבה התורה על נזקי קרן בר"ה אף שיש לה רשות להלוך שם אך זה יתכן על ק"ו דנקיט הגמרא שם דף כ"ה ב' לחייב שן ורגל בר"ה אמנם על הק"ו שבמשנה שם שכיוון עליו בעל ע"י שם שהקשה היכא יליף מקרן בר"ה למ"ד פלגא נזקא קנסא כיון דממונא מקנסא לא ילפי' לכאורה דבריו תמוהין דהא אדרבא יליף קרן משן ורגל לחייבו ברשות הניזק נזק שלם מה שן ורגל שפטורים בר"ה חייב ברשות הניזק נזק שלם כו' אך י"ל דהסברא של בעל ע"י כיון דיליף קרן מקרן קרן ברשות הניזק מקרן בר"ה כמ"ש קרן שחייב בר"ה א"ד שיתחייב ברשות הניזק וקרן בר"ה הוא קנס וברשות הניזק כיון דלדידיה משלם נ"ש הוא ממון וא"כ הוי ממונא מקנסא כנ"ל כוונת דבריו שם איך שיהיה עכ"פ התם אנו למידין דין חדש לחייב גז"ש ברשות הניזק ול"ד לכאן דאין אנו למידין רק גילוי מילתא דל"ש לומר דברי הרב כו' ואז ממילא ידעינין שליחות אך י"ל דהתם ג"כ אינו רק גילוי מילתא דמצינו שחייבה התורה על נזקי ממונו ברה"י נ"ש רק דהו"א דקרן גרע משאר נזקים לכך יליף ק"ו דקרן לא גרע משאר נזקים שהרי מצינו שהחמיר בו הכתוב בר"ה יותר משאר נזקים וממילא ברשות הניזק חייב גז"ש כשאר נזקים ויש לדחות ואין כאן מקומו להאריך:
ה
איסורא מקנסא ילפינן זה מזה:
ו
לפעמים ילפינן אסורא מממונא לקולא כגון היכא דמצינו בממון אפילו בחד דרגא יתירא מקילין א"כ באסור נחתינן דרגא ולמידין מממון דאפילו בדרגא יתירא מקילין ודבר זה יש ללמוד מדברי התוס' יבמות קט"ו ב' ד"ה והא אביי עיי"ש דתירצו דמדמה רבא ממונא היכא דהוחזקו לאיסורא דלא הוחזקו:
ז
אי ילפינן קנסא מממונא צ"ע דיש לומר דלא ילפינן חומרא בקנס ממון די"ל דוקא בממון החמירו לפי שהוא חייב בו מדינא אבל קנס אין לך בו אלא חידושו כיון דהוא גופיה אינו חייב בו מן הדין ולפ"ז קשה היכא יליף ר"ט קרן בחצר הניזק משן ורגל הא קנס מממון לא ילפי' ועיין באות ג' שכתבנו דלהרמב"ם אפי' בק"ו לא ילפי' ועיין בערך חידוש שכתבנו דטעם דקנס לפי שהוא חדוש ובק"ו ילפי' מחידוש עיי"ש. אך זה למילף מחידוש אבל למילף חידוש מיניה י"ל אין לך בו אלא חדושו אך עיין בב"ק דף כ"ה א' בתוס' ד"ה אני לא אדון ובפ"י שם שכתב דר"ט ס"ל פ"נ ממונא וא"ש אך עדיין קשה על רבנן למה להו למינקט משום דיו בלא זה לא ילפי' קנס מממון דהקנס חידוש ואין לך בו אלא חדושו וצ"ע בזה:
מלתא דלא שכיח לא גזרו בה רבנן
א
הרב בס' הליכות אלי כלל תק"ו כ' דהא דמלתא דלא שכיחא לא גזרינן היינו היכא דא' שכיח והב' אינו שכיח כגון בריש ביצה דף ב' ע"ב בצים גמורות במעי אמן מילתא דלא שכיחא ולא גזרו בה רבנן והטעם דליגזור ביעים במעי אמן דל"ש אטו נולדה דשכיח לא גזרינן אבל היכא דשניהם אינן שכיחים גזרינן כהך דגזרי' ביצת נבילה שנמצא בה אטו ביצת טריפה שנמצא בה משום דשניהם ל"ש עכ"ד וקשה לי על דבריו מהא דאיתא במס' ביצה די"ח א' דפריך אביי על רבא דגזר יו"ט אטו שבת ומי גזרינן והתנן ושוין שמשיקין את המים כו' וא"א נגזור השקה אטו הטבלה ומשני כיון דלית ליה מזהר זהיר ביה והוי טימאתן מלתא דל"ש והרי שם גם הטבילה מלתא דל"ש דהרי גם הטבילה הוא לטהר מימיו שנטמאו וע"כ דלית ליה והוי טומאתן מילתא דל"ש וי"ל דבאמת הטבילה הוא מלתא דשכיח דע"כ ל"א דהוי מלתא דל"ש דאי אית ליה מים יפין הני למה ליה למיעבד להו השקה וכיון דלית ליה מזהר זהיר בהו וכ"ז בהשקה שאינו מטהר כ"א מימיו אבל בהטבלה י"ל דאית ליה מים אחרים וע"כ לא נזהר בזה ונטמאו והוי טומאתו מלתא דשכיח ולא קשה אי דאית ליה הני למה למיעבד להו הטבלה דבאמת עיקר כוונתו לטהר הכלי אגביהן דסובר דבכה"ג יכול לטבול גם הכלי אגב מימיו אבל באמת אית ליה מים אחרים וא"כ שפיר הוי כאן מלתא דל"ש אטו שכיח ובכה"ג לא גזרינן אבל ל"ש אטו ל"ש י"ל דגזרינן והנה עיקר ראיית הרב מהך דגזרו ב"ה ביצת נבילה אטו טריפה כמ"ש התוספות בביצה דף ו' ב' והנה לפ"ז יש לומר דב"ש דפליגי התם אב"ה בהא פליגי.
ב
דב"ש ס"ל דלא גזרינן לא שכיח אטו ל"ש וב"ה סברי גזרינן בכה"ג והנה כ"ז מחמת קושיית התוספות דלמה אסרי ב"ה ביצת נבילה דחשוב כבשר ולענין לאוכלה בחלב לא הוי כבשר ומותר לאוכלה בחלב וה"ג תי' בזה דעוף בחלב דרבנן והתוספות הקשו בחולין נ"ח א' ע"ז התי' דלמ"ד עוף בחלב דאורייתא וקשה והוצרכו לחלק דב"ה גזרו ביצת נבילה אטו טריפה אמנם למ"ד עוף בחלב דרבנן א"צ לתי' הזה ושפיר י"ל למ"ד עוף בחלב דרבנן דלא גזרינן ל"ש אטו ל"ש והא דאסרי ביצת נבילה משום דנבילה דאורייתא עשאוהו כבשר משא"כ לענין עוף בחלב דהוא דרבנן לא עשאוהו כבשר ודו"ק ועיין בערך עוף בחלב אי דאורייתא בחלק ראשון ומשם תלמוד לכאן:
ג
הרב רבינו אפרים חולק על כלל זה דמפרש הא דאיתא בביצה דף ב' ב' דנאסור ביצים במעי אמן ופי' דנגזור ביצים אטו במעי אמן הנמצאים ביו"ט שאחר השבת דאסורין מדאורייתא יעיי"ש ולפ"ז לפי מה דמשני מילתא דל"ש הוא ול"ג מבואר דאפילו מל"ש ללא שכיח ל"ג וכ"כ בשעה"מ פ"ג מה' יו"ט דין י"ח: