אור ברסלב

מלא הרועים חלק ב· רבי יעקב צבי יולס

אות א

אם ניתנו י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן לידרש מעצמן:

א

קי"ל דאין אדם דן גז"ש מעצמו. והנה בשאר מדות אי ניתנו לדרוש מעצמן. יש מחלוקת בזה בין רש"י לתוס' ר"פ לולב הגזול דל"א דרש"י כתב בהא דס"ל לר' יהודה לא מקשינן לולב לאתרוג ופירש"י דלא ניתן לדרוש מעצמן מכל י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן רק ק"ו והתוס' שם בד"ה ור"י סבר הקשו ע"ז וס"ל דכל המדות ניתן לדרוש מעצמן לבד מגז"ש. והרב במשנה למלך פ"כ מה' ק"פ כתב.

ב

דאף רש"י מודה להתוס' דכל י"ג מדות ניתנו לדרוש מעצמן לבד מגז"ש רק דרש"י כ"כ אליבא דר' יהודה:

ג

דר"י ס"ל דכל י"ג מדות לא ניתנו לדרוש מעצמן לבד מק"ו ורבנן פליגי עליו וס"ל דניתנו לדרוש מעצמן ואנן קי"ל כרבנן והביא ראיה מדברי רש"י גיטין מ"ח ב' דכ' רש"י הטעם דגז"ש עדיפא דנתקבלה מסיני משמע דהיקש לא נתקבל מסיני יע"ש וכ"כ הר"ש אלגזי בספרו הליכות אלי דרש"י כתב כן אליבא דר"י ובכנה"ג כתב דלרש"י לכ"ע בין לר"י ובין לרבנן לא ניתן לידרש מעצמן זולת הק"ו וע"ש בגינת וורדים כלל ו':

ודע דמדברי רש"י חולין ך' ע"ב ד"ה אדרבא איפכא מסתברא למ"ד שחיטת העוף מה"ת כו' אפילו למ"ד דיליף ליה מהיקשא דזאת הבהמה כו' מצית למימר כיון דהוזכרה שחיטת העוף בסיני דהא היקשא בסיני נאמרה כו' משמע דס"ל לרש"י י"ג מדות נתקבלה בסיני ואין אדם אומר מעצמו ובאמת זה סותר למ"ש בגיטין וצ"ע. ודוחק לומר דכוונת רש"י למ"ש בסיני נאמרה דכל דקדוקי סופרים וקלין וחמורין נאמרו למשה בע"פ. ואפשר לומר דרב אשי ורב אחא בריה דרבא בחולין שם פליגי בהך מלתא:

ד

דרב אחא בריה דרבא ס"ל דהיקש אדם דן מעצמו ולכך אי יש שחיטה לעוף מה"ת יש עיקור דליכא למימר דהכא אגמריה דהיקש לא נתקבל בסיני ועיין בחולין שם ד"כ ע"ב ותבין:

ה

ורב אשי ס"ל דהיקש וכו' י"ג מדות לבד מק"ו אין אדם דן מעצמו ולכך מקשה דאיפכא מסתברא דאי יש שחיטה לעוף מה"ת מהיקשא י"ל כיון דנתקבל מסיני ההיקש להאי מלתא נתקבל דלענין עיקור לא להוי כבהמה ועיין בחולין שם:

ו

בעיקר הענין אי בעינן קבלה מסיני לכל י"ג מדות יש לעיין בזה במ"ש בחולין כ"ב א' ות"ק וכי מאחר דנפקא ליה מומלק והקטיר והקריבו למה לי אי לאו והקריבו ה"א מאי כמשפט כמשפט חטאת העוף. והנה הך דרשא דכמשפט היקשא הוא וקאמר ת"ק דהך היקשא דכמשפט הוא להקישו לחטאת בהמה וקאמר אי לאו קרא דוהקריבו הוי אמרינן היקשא דכמשפט לחטאת עוף ואם נאמר דצריך לקבל מסיני ההיקש ואין אדם דן מעצמו א"כ למה לי דוהקריבו דהאיך הוי אמרינן היקשא דכמשפט לחטאת עוף כיון דאיו אדם דן היקש מעצמו אא"כ נתקבל מסיני ובסיני נתקבל ההיקש שיקיש לחטאת בהמה. אך באמת זה אינו דבל"ז תיקשי היאך פליגי שם תנאי מר ס"ל כמשפט הוא להיקש לחטאת בהמה ומ"ס כמשפט להיקש לחטאת עוף אם נאמר דאין אדם דן היקש מעצמו אא"כ קבלו מרבו הלמ"מ א"כ איך קבלו זה היפך זה וכי ח"ו קבלת אחד שקר היה וכן יוקשה זו בכל י"ג מדות אם נאמר דצריך קבלה מסיני א"כ היאך פליגי תנאים בזה מר יליף ממדה זו להחמיר ומר יליף ממדה זו להקל ואם הוא קבלה מסיני איך יפול בזה המחלוקת אלא ע"כ הענין כמ"ש בע' גז"ש אות י"ז י"ח י"ט דהענין דלא נתקבל מסיני רק צד הלמד ר"ל שענין זה צריך ללמוד ממקום אחר או בגז"ש או בהיקש או בשאר מדות ולא נתפרש מאיזה מקום נלמדם וסמכוה בזה על דעת חכמים שהם ידעו מקומה וע"כ יפול המחלוקת בין החכמים בזה דמר יליף מהכא ומר ממקום אחר וכן הענין בזה דמלת כמשפט נתקבל מסיני שנלמוד אותה בהיקש ממ"א ולא נתפרש צד המלמד לכך פליגי בה תנאי. והשתא א"ש מ"ש אי לאו והקריבו ה"א כמשפט חטאת העוף כיון דלא נתפרש מאיזה מקום נלמדו:

ז

ונ"ל דבהך היקשא דכמשפט אף אם נאמר שצריך לקבל צד הלמד מסיני הוא דווקא כעין ההיקש דוכי ימכר לך אחיך העברי או העבריה שלא נתפרש בתורה בפי' שנקיש זה לזה ונלמוד זה מזה רק צריך לקבל מסיני שחבור זה לזה הוא ללמוד זה מזה אבל הכא דמפורש בתורה כמשפט אלמא דצריך למילף ולהקיש זה למשפט אחר הרי מבואר בתורה שהרשינו להקיש צד הלמד למקום אחר ולמה לן הקבלה מסיני כאן אי לצד המלמד כבר בארנו באות הקדום דבכל המדות לא נתקבל צד המלמד מסיני ודו"ק:

תורת הקדשים

תורת הקדשים הענין הזה נבאר מדות הנוהגות בקדשים שנחלקו בזה משאר התורה דבהו אין למדין למד מלמד:

א

אמר ר' יוחנן בכל התורה למדין למד מלמד חוץ מקדשים זבחים דמ"ט ב' ואבאר לך דיניהם:

ב

דבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בהיקש זבחים שם ודווקא היקש שאינו מפורש אבל בהיקש מפורש יתבאר באות שאח"ז:

ג

היכא דמפורש בקרא ההיקש נראה דלמידין למד מלמד כגון הך דפר כהן משיח דכתיב כאשר יורם משור זבח השלמים ואמרי' בזבחים דמ"ט ב' דלמאי הלכתא אצטריך הך היקשא כו' וקאמר דאם אינו ענין לגופו תנהו ענין לפר העלם דבר של ציבור דאף דשם ג"כ א"צ דאתקש לפר כהן משיח מ"מ כיון דהוצרך ללמוד עיר ע"ז בהיקש מפר העלם דבר לכך אי לא מוקמינן הך כאשר יורם אפר העלם דבר רק מהיקשא הוי ילפינן תו לא מצי למילף שעיר ע"ז מיניה דדבר הלמד בהיקש אינו חוזר ולמד בהיקש לכך מוקמינן כאשר יורם אפר העלם דבר והוי כמפורש בקרא. ושוב שפיר ילפינן לשעיר ע"ז מיניה כך מבואר מפשט' הסוגיא דזבחים מ"ט ב' רבא אמר מהכא כאשר יורם כו' יעיי"ש בפירש"י ואין להקשות ע"ז ממה שכתב רש"י חולין כ"א ב' ד"ה ובידו הימנית ואי קשיא ליה להאי למה ליה תנא למימר כמשפט חטאת בהמה לימא כמשפט חטאת העוף ולילף הא מלתא מה חטאת העוף מן החולין כו' תריץ דחטאת העוף גופא לא ידעינין אלא בהיקשא כו' ודבר הלמד בהיקש אינו חוזר ולומד בהיקש והא הכא מפורש ההיקש דכתיב כמשפט הורה לן התורה דלקשי' למשפט אחר. אך ז"א דדווקא בהך כאשר יורם חשוב מפורש משום דמפורש ג"כ צד המלמד דכתיב כאשר יורם משור זבח השלמים מבואר בתורה דצד המלמד הוא שלמים משא"כ הכא דלא נתפרש צד המלמד דלא יתבאר כאיזה משפט וכמו דפליגי באמת תנאי בזה מר סבר כמשפט חטאת בהמה ומר סבר כמשפט חטאת העוף ובהיות כן יש לתמוה על התוס' שם ד' כ"א א' ד"ה כמשפט שכ' על פירש"י והדין עמו דחשיב כמשפט היקש ולא נכתוב בהדיא דהא כאשר יורם וכן יעשה לפר כאשר יעשה לפר חשיב היקש פ' איזהו מקומן עכ"ל יעיי"ש. ונפלאתי דהא מהך סוגיא דפ' איז"מ דמ"ט ב' מבואר בהיפוך דלכך כ' כאשר יורם דלא להוי דבר הלמד בהיקש רק כמפורש בקרא אלמא דכאשר יורם כמפורש חשיב ליה:

ד

והנה מהך דוכן יעשה לפר כאשר עשה יש להביא ראיה דלא חשיב כמפורש מדאמר שם דבפר העלם דבר בגופא לא כתיב רק מהיקשא דוכן יעשה לפר ילפינן ליה כמ"ש רש"י יעו"ש ולכך לא הוי אפשר למילף שעיר ע"א מיניה דהוי דבר הלמד בהיקש דאינו חוזר ולמד לכך הוצרך כאשר יורם:

והנה הך דוכן יעשה מפורש בקרא דכתיב בקרא ועשה לפר כאשר עשה לפר החטאת הרי מבואר בהיקש עשיית פר העלם דבר לעשיית פר החטאת דכהן משיח ואעפ"כ חשיב דבר הלמד בהיקש ש"מ דאף בכה"ג אינו כמפורש:

והנה לכאורה יקשה מ"ש הך מהך דכאשר יורם דנראה מסוגיא שם דחשיב כמפורש והיה נלע"ד לחלק בדבר דכאשר יורם מפורש בקרא להקישו לשלמים משא"כ בהך דועשה לפר כאשר עשה לפר החטאת אינו מפורש צד המלמד די"ל ער החטאת של יו"ה כדאי' בזבחים מ' על מלת לפר קמא ואינו מפורש דצד המלמד הוא פר יוה"כ:

וא"כ זה דמי להיקשא דכמשפט שכתבנו לעיל דג"כ אינו מפורש צד המלמד ועי"ל דבהך דכאשר יורם מפורש הענין אשר נלמד בהיקש והוא ההרמה כמ"ש כאשר יורם אבל בהך דיעשה לפר אינו מפורש לאיזה ענין נקיש ונלמוד ממנו וכדפליגי תנאי בהך מלתא בזבחים ל"ט מ' מ"א ובת"כ ואדרבא פשטא דקרא אינו מורה דההיקש הוא לפר כהן משיח לענין אימורי יותרת הכבד דהא לכפר כתיב ואימורין לא מעכבו כפרה כמ"ש רש"י בדף נ"ט א' ולכך לא חשיב כמפורש אבל דכאשר יורם חשוב כמפורש:

ולפ"ז דברי התוס' דחולין דכ"א א' הנ"ל תמוהים שכתבו דמהך סוגיא דזבחים פ' איזהו מקומן מבואר דהך דכאשר יורם חשוב כשאר היקש ולא כמפורש. דאדרבא מהך סוגיא מבוארת דכאשר יורם חשוב כמפורש וכמ"ש:

ה

שוב ראיתי דיש לצדד בעד רבותינו בעלי התוס' ולפרש פי' אחר בדברי הש"ס שם והוא דבאמת יש להכריח דאפי' במפורש בקרא להדיא ההיקש הוי כשאר היקש ושוב אינו חוזר ולומד בהיקש והראיה מהך דאמרי' התם בזבח ם מ"ט ב' למה לי לאקשוי' לחטאת למה לי לאקשוי' לעולה אמר רבינא אצטריך אי אקשי' לחטאת ולא אקשי' לעולה ה"א חטאת מהיכן למדה מעולה דבר הלמד בהיקש חוזר ולמד בהיקש. והנה הא דלמדין בהיקש חטאת מעולה לשחיטת צפון מפורש בקרא מפ' צו במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת וכדילפינן מזה בזבחים מ"א א' ואעפ"כ חשוב ליה דבר הלמד בהיקש וכן בזבחים נ"ה א' א"ל רבא חטאת מהיכן למדה מעולה דבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד כו' מבואר דזה חשוב היקש אף דמפורש והא דאמרינן בזבחים שם דלהכי נכתוב כאשר יורם בכדי שנוכל למילף מפר העלם דבר לשעיר ע"ז דהוי כמו דכתיב בהדיא התם יש לפרש כעין מ"ש ר"פ זבחים דמ"א א' לתנא דבי ר' ישמעאל דס"ל לפר זה פר העלם דבר והוא מיותר ופי' שם דלכך כ' יתורא בכדי דנוכל למילף שעיר ע"ז מפר העלם דבר דהוי כמאן דכתיב להדיא ופירש"י שם דבלאו לפר איכא היקשא ומלת לפר הוא היקש שני ולכך כ' היקש ב' דלהוי האי היקש ב' במקום כתיבי בגופו דלא להוי דבר הלמד בהיקש דאינו חוזר ומלמד בהיקש ע"כ מבואר דהיכא דהוכפל ב' היקשים אמרינן דהיקש ב' אתי לאורויי דלהוי כמאן דכתיב בגופו וכן יש לפרש הך דזבחים מ"ט ב' הנ"ל דלהכי כ' כאשר יורם למהוי היקש ב' דהא בלא"ה איתקש פר העלם דבר לפר כהן משיח מהך דועשה וכ' כאשר יורם היקש ב' וההיקש ב' אתי לאורויי דלהוי כמאן דכתיב בגופו אבל לעולם דאף במפורש ההיקש לגמרי כהך דכאשר יורם חשיב היקש ולא חשוב כמפורש ואין חוזרין ולמדין ממנו בהיקש רק הא דלמדין מכאן משום דהוא יתר לגמרי ולכך נכתב דלהוי כמאן דכתיב בגופו רק צריך לפרש הסוגיא דזבחים הנ"ל עיין היטב בסוגיא ודוק היטב. ובזה נתיישב דברי התוס' דחולין דהך דכאשר יורם חשיב היקש ולא כמפורש אך קשה דהו"ל להתוס' לאתויי ראי' מהך דהיקש חטאת מעולה שמפורש במקום אשר תשחט העולה ואעפ"כ חשוב למד. וראיתי להרב בכ"מ פ"ה מה' מעשה הקרבנות דין ג' שהקשה שם על הר"מ דיליף שלמי ציבור דנשחטין בצפון משום דהוקשו לחטאת והקשה מהך דזבחים נ"ה שכתבנו לעיל דהקשה רבא ע"ז חטאת מהיכן למדה מעולה דבר הלמד בהיקש אינו חוזר ולמד בהיקש ותי' הרב בכ"מ דגמרא לא אקשי' אלא לפום מאי דס"ד דחטאת למד מעולה בהיקש אבל לפי האמת לא למדה בהיקש אלא כאילו כתוב בחטאת בהדיא הוא דהא מפורש הדבר בכתוב במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת והוי כאלו כתיב תשחט החטאת בצפון עכ"ל הנה מבואר דס"ל כמ"ש בתחלה דבדבר המפורש למדין ממנו דלא חשיב למד מלמד דהוא מפורש. אמנם גוף דבריו לא זכיתי להבין שכ' דגמ' לא אקשי אלא לפום מאי דס"ד למד מעולה בהיקש דהיכן היא ס"ד זה דליכא שם בדף נ"ה א' לא ס"ד ולא מסקנא וגם בדף מ"ט א' קאמר בפשיטות דחטאת ילפי' שחיטה בצפון מהאי קרא דכתיב במקום אשר תשחט העולה ולא מצינו בשום מקום דניליף מהיקש אחר וצ"ע. וראיתי בברכת הזבח למהרש"ק שהקשה על הכ"מ מהך דזבחים מ"ט ב' שכתבתי לעיל ובאמת לפי תי' הכ"מ דהוי ס"ד דיליף מהיקש אחר יש לתרץ ג"כ הך דזבחים ד' מ"ט דהוא לפי הס"ד דיליף מהיקש אחר אבל מהתימא על מהרש"ק שלא הקשה על עיקר דבריו כמ"ש דהאיך מצינו ס"ד בזה וצ"ע.

ו

היוצא מכללות דברינו דמדברי התוס' חולין כ"א א' ומשיטת הש"ס זבחים נ"ה נראה דאפי' במפורש ההיקש כהך במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת אין חוזרין ולמדין ממנו ולדעת הרמב"ם כפי הבנת הכ"מ בפ"ה מה' מעשה הקרבנות היכא דמפורש בקרא חוזרין ולמדין אבל כ"כ שדברי הכ"מ אינם מובנים. והיה אפשר לומר בדרך אחרת ליישב דברי הרמב"ם שם והוא דרבה בר בר חנן ורבא בזבחים נ"ה א' פליגי בזה:

ז

דרבה בר בר חנן ס"ל דהיכא דמפורש ההיקש בקרא למדין למד מלמד ולכך למד בחטאת אף דחטאת הוא בהיקש מעולה משום דההיקש מפורש במקום אשר תשחט העולה:

ח

ורבא ס"ל דאף במפורש אין למדין למד מלמד וכן ס"ל לרבינא (זבחים מ"ט ב') כמש"ל אות ב' יע"ש והר"מ פסק כרבה בר בר חנן אך הוא גופא קשיא למה לא פסק כרבא ורבינא דהם בתראה:

ט

הרא"מ בפ' ויקרא א' גבי מן העוף ולא כל העוף לפי שנאמר תמים זכר בבהמה כ' שם דאף דאין למדין בקדשים למדין למד ודבר הלמד מהיקש אינו חוזר ומלמד בהיקש מ"מ הני מילי בהיקש אבל הכא דכתיב וי"ו דואם מן הצאן ללמוד תחתון מעליון ויו"ו מוסיף על ענין ראשון והוי כאלו כתיב קראי בהדיא עכ"ל:

והנה א"ל שכוונת הרמ"א דהך דוי"ו מוסיף על ראשון לאו היקשא הוא דכבר מפורש בכמה מקומות דהוא היקש וכמו שהקשה עליו הרב בס' ראש יוסף בחידושיו לחולין דכ"ג אי מהך דואם נפש דזבחים מ"א א' וי"ו מוסיף על ענין ראשון וקרי לה היקשא. אך כוונת הרא"מ דזה חשוב היקש רק שאינו היקש המסור לחכמים בע"פ רק כמפורש בקרא להדיא וע"ש בראש יוסף מה שמקשה עוד מדברי התוס' דזבחים שם. אך לפמש"ל אות ו' דאף בהיקש מפורש להדיא כגון במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת וכבר בארנו דאף בהיקש מפורש כזה אין למדין למד מלמד כ"ש בהך דוי"ו מוסיף דעכ"פ אינו מפורש להדיא כהך דבמקום אשר תשחט העולה ואין עיקר ויסוד לדברי הרא"מ ודו"ק:

י

בזבחים נ"ז א' איפלגו ר"י ור"ע היכא דההיקש הוא הימנו ודבר אחר אי חוזרין ולומדין ממנו ופירש הימנו וד"א הוא כמו בתודה דמבואר בה קצת אכילה ליום ולילה דכתיב בתודה יום ולילה וקצת הוא למדה מהיקש דחזה ושוק לא נתפרשה בה ולמדין מהיקש.

יא

ר' ישמעאל סבר הימנו ודבר אחר היקש הוא כיון דמה שנאכל חזה ושוק ליום ולילה הוא מהיקש אף דקצת המלמד הוא מפורש בתודה בשאר הבשר דהוא ליום ולילה מ"מ כיון דלענין זה דחזה ושוק דהיקש ילפינן שוב אין חוזרין ולמדין בכור ממנה בהיקש זבחים נ"ז א' וע' מנחות ע"ח א' ובתוס' שם:

יב

ר"ע סבירא ליה הימנו וד"א לאו היקש הוא ושוב חוזרין ומלמדין בכור ממנו בהיקש זבחים שם.

יג

היכא דבהיקש קמא נושא הלמד מתחלף מנושא הלמד אשר בהיקש ב' איכא ב' דעות בש"ס זבחים נ"ז א' אי למדין בכה"ג למד מלמד ואסברא לן הענין מהך דפר יוה"כ דבהיקש הראשון ילפינן בהיקש לאקושי פר החיצון לפנימי דכתיב ועשה את דמו כאשר עשה לדם הפר ובהיקש זה נושא הלמד הוא הפר החיצון שנלמוד מפנימי וכן הפנימי מחיצון דאתקוש להדדי לענין הזאות א' למעלה ושבע למטה ואח"כ יליף היקש ב' היכל מפנים כמו שמזה בפנים א' למעלה ושבע למטה כן בהיכל דאף דפנים גופא למעלה וז' למטה בהיקש ילפינן לה מדהוקשו פר פנימי וחיצון זה לזה מ"מ הדר גמרינן היכל מפנים לענין הזאה א' למעלה וז' למטה לפי שאין נושא ההיקשים שוים דבהיקש הראשון נושא ההיקש היה הפר פנימי מחיצון וההיקש הב' נושא ההיקש היא היכל מפנים ומקומות ילפינן מהדדי כך מבואר בש"ס זבחים נ"ז א' להך תירוצא דמשני מקומות הוא דגמירי מהדדי ע"ש בפירש"י אבל לפי' הב' מבואר שם ברש"י דאין חילוק דאף כשאין הנישאים שוים מ"מ כיון שגוף הענין שנלמד לכאן בהיקש שוב אינו חוזר ומלמד למקום אחר בהיקש יע"ש:

יד

הא דאמרינן דאין למדין למד מלמד היינו כשאין לנו ללמוד הלמד הב' מן המלמד רק דבר שהוא ג"כ נלמד בו אבל אם נדרש ללמד הב' מן המלמד בדברים המפורשים במלמד דבכה"ג ודאי למדין אזי כיון שכבר נתרבה ונלמד הלמד מן המלמד בדברים המפורשים אזי למדין ג"כ הלמד מן המלמד בדברים שאף במלמד הם נלמדים דכי אמרינן אין למדים למד מלמד היינו שלא נעשה לנו דרש מעיקרו כגון היקש או בנין אב ללמוד מן המלמד דבר שגם בו הוא למד במקום אחר אבל אם כבר נעשה הדרש הלז לידרש דברים המפורשים במלמד וכבר ניתן ההיקש לאקושי אהדדי אזי נקישה ג"כ בדברים שהם למודים גם במלמד כן הוא סברת רש"י זבחים נ"ז ב' ד"ה ה"ג ואבע"א חוץ מפנים. וע"ש בתוספו' ד"ה ואבע"א שהרבו להקשות על רש"י וס"ל.

טו

דאף דניתן הדרוש לדרוש לענין דברים המפורשים במלמד מ"מ לא דרשינן מיניה דברים שאין מפורשים בו רק למודים ממ"א דאין למדין למד מלמד אף בכה"ג ודלא כרש"י והרב בלח"מ פ"ה מהל' מעשה הקרבנות דין ג' כ' ליישב דברי הר"מ שהבאתי לעיל אות ה' ו' דהר"מ ס"ל ג"כ כפירש"י דהיכא דניתן לדרוש לענין דברים המפורשים במלמד דרשינן ג"כ לענין דברים הלמודים יע"ש וכ' דהך דזבחים נ"ה א' דאמר רבא דאין דבר הלומד בהיקש חוזר ולמד פליג אהך דהכא. ולפ"ז יצא לנו לשיטת הר"מ ור"ש ז"ל:

טז

דרבא דזבחים נ"ה א' דאמר חטאת מהיכן למדה כו' דבר הלמד כו' ורבינא בזבחים מ"ט ב' שהבאתי לעיל באית ה' ייע"ש לא ס"ל הך כללא דדבר הניתן לידרש לדברים המתפרשים אזי דרשינן מיניה אף הלימודים דאל"כ לא חשיב שם דבר הלמד אינו חוזר ולמד כיון שניתן לידרש לדברים המפורשים הך דרשא דרבא בהיקש זבחי שלמי ציבור לחטאת ניתן לידרש שאינן נאכלין אלא לזכרי כהונה דכתיב בגופי' דחטאת וכן הך דרבינא בהיקש אשם לחטאת ניתן לידרש לענין סמיכה דכתיב בגופיה דחטאת כמ"ש כ"ז התוס' בזבחים נ"ז ב' וביומא נ"ז א' יע"ש וע"כ לומר לדעת הלח"מ בדעת הר"מ דלית להו האי כללא וכמ"ש בלח"מ להדיא דאינהו ס"ל כשינויי קמא דשנינן בזבחים נ"ז א' יע"ש אך לדברי התוס' ביומא נ"א שמחלקין כמש"ל באות י"א אין ראיה וי"ל דגם רבא ורבינא ס"ל להך כללא:

יז

ר' ישמעאל לית ליה ג"כ הך כללא דהיכא דנלמד בהיקש דברים המפורשים נלמד ג"כ דברים הלמודים וזה יתבאר לך מזבחים מ"א א' אמר ר"פ משום דבעי לאגמורי פר העלם דבר כו' ושם אליבא דר"י מפרש ואף דנלמוד בהיקש שעירי ע"א מפר העלם דבר לענין הזאה דכתיבין בגופי' כמ"ש התוס' זבחים נ"ז ב' יומא נ"ז א' ולדברי התוס' שאכתוב באות שאח"ז אין ראיה ודוק:

יח

התוס' ביומא נ"ז א' ד"ה חוץ מפנים מחלקים בהך אינו יתן לדרוש דברים המפורשים אם נלמוד ג"כ שאינן מפורשים וכ' דהיכא דאותן דברים שאינן מפורשין הם כאותו הענין של הדברים המפורשים כגון בהך דילפינן הזאות חוץ מפנים דקצת הזאות מפורשות בפנים בגופו וקצת אינם מפורשים וכל הזאות חד עניינא הוא לכך כיין דניתן לידרש מההיקש אותן ההזאות המפורשים אזי מרבין ג"כ ההזאות שאין מפורשים דכולהו הזאות חד עניינא אבל היכא דדבר המפורש היא ענין אחר לגמרי ממה שאינו מפורש (זה מזה ל"א כיון דניתן ההיקש לרבות לאשם סמיכה המפורשת בחטאת נדבה גם כן שחיטה בצפון) כגון בהיקש אשם לחטאת דהמפורש היא סמיכה ושאינו מפורש שחיטה בצפון שהם ענינים רחוקי' זה מזה ל"א כיון דניתן ההיקש לרבות לאשם סמיכה המפורשת בחטאת נרבה ג"כ שחיטה בצפון שאינה מפורשת דמה ענין שחיטה כו' הואיל ואין דומה זה לזה אלו דברי תוס' יומא נ"ז א':

יט

הריצב"א תי' שם דבהך הזאות דמקשינן היכל לפני' מדכתי' וכן יעשה לאוהל מועד מסתמא קאי אההזאות דכתיב בגופי' דהיינו אחת למעלה דשעיר ושבע למטה דפר ואם כן צריכין אנו ללמוד בחד זימנא מה שלמדנו בהיקש דאל"כ אזי לא הייתי מקיים וכן יעשה דמשמע לגמרי יעשה באוהל מועד כמו לפני ולפנים עכ"ד והתוס' סיימו שם שתירוץ זה קרוב לתי' הראשון שכתבתי באות הקדום ול"נ דאיכא נפקותא גדולה ביניהם דהריצב"א ס"ל דל"א כלל כיון שנתרבו לדברים המפורשים נרבה ג"כ דברים שאינם מפורשים אף שהם מענין א' רק דהכא הוי כאלו נתרבה ג"כ שאין מפורשים כיון דכתיב וכן יעשה דמשמע לגמרי יעשה רק דאם לא היה בפנים שום דבר מפורש אז לא הוי מרבינן כלל דאף דמפורש בתורה וכן יעשה כבר ביארנו לעיל דאף במפורש אין למידין למד מלמד אך מחמת דע"כ צריכין אנו לדרוש ההיקש דוכן יעשה לדרוש המפורשים אם כן כיון שמלת וכן יעשה ע"כ ההיקש להזאות פנים אתי א"כ צריך אתה לקיים המשמעות דוכן יעשה שיהיה לגמרי שוה להזאות א' למעלה וז' למטה דאל"כ מיעקר מלת וכן יעשה אף לדברים המפורשים. אבל בהיקש שאינו מפורש כגון היכי דכתיבי תרי עניני כגון לעולה ולשלמים אתקיש עולה לשלמים. הנה בזה אף שניתן לידרש דבר המפורש אין אתה דורש בו דבר שאינו מפורש אף שהוא חד עניינא כיון דאינו מפורש ממש שיהיה זה כמו זה בהך מילתא רק דאנו דורשין מדחברינהו בהדי הדדי ש"מ שוין הם י"ל דלא חברינהו רק ללמוד ממש ממנו דבר המפורש וכן הקשה דוי"ו ואם נפש וי"ו מוסיף על ענין ראשון לא מרבינן רק דברים המפורשים במלמד דע"ז אתי וי"ו לאוסופי אבל לא על הדברים הלמודים במלמד עצמו כיון שכ"ז אינו רק ריבוי מסתייעך דמפקת הריבוי על דבר המפורש בו אבל וכן יעשה אינו ריבוי רק הוראה מפורשת דיעשה בזה כמו בראשונה אם כן ע"כ צריך לעשות גם הדברים הלמודים במלמד:

כ

למדנו מהך דיומא דאף שההיקש הב' הוא מפורש לא מקשי' היכא דגם במלמד הוא למד ולעיל באות וי"ו בארנו דאף שההיקש הראשון הוא מפורש וז"א רבותא כ"כ די"ל דגזה"כ הוא דלא נלמוד עוד מדבר הלמד בהיקש ואף שהוא מפורש מ"מ סוף סוף היקש מיקרי משא"כ זה הוא חידוש גדיל דאף שההיקש ב' מפורש בתורם בהך דוכן יעשה באהל מועד שמבואר שיעשה באה"מ כמו שעשה בהיכל א"כ י"ל אף דבעלמא אין למידין למד מלמד שאני הכא דגלי קרא וכן יעשה דאף שג"ז שמפורש היקש הוא מ"מ כיון דמפורש ההיקש קא חזינן דגזה"כ הוא להקיש מכאן אף לדבר הלמד כך היה הסברא החיצונה אך מסוגית הגמ' דיומא נ"ז א' הנ"ל מבואר דאפי' במפורש היקש ב' אין למדין למד מלמד ולא מקשינן כלל ודרשינן מלת וכן יעשה לדבר אחר ולדרשא אחריתא לא להיקש ודוק:

כא

בס' טהרות הקודש כ' דהיכא דניתן לדרש בדברי' המפורשי' אזי מרבינן ג"כ דברים שאינן מפורשים זהו רק למ"ד דכל י"ג מדות ניתן לידרש מעצמו ע' בערך אי י"ג מדות ניתנו לידרש מעצמן אות ג' ה' אבל למ"ד לא ניתנו לידרש מעצמן אזי מוכח דאף דניתן לידרש למפורשים לא מרבינן שאין מפורשים דאל"כ קשה מאי צריך קרא להכי דאין למדין למד מלמד בקדשים כדאי' בזבחים דמ"ט ב' דקראי מייתרי להכי תיפוק ליה מאחר שאין חוזר ומלמד בודאי לא נמסר למשה בסיני היקש זה וא"כ בל"ז לא נדרשי' ולמה לי קרא להכי דאין למידין למד מלמד אלא ע"כ דקרא אתי לאורויי דאפי' כשנמסר ההיקש מסיני לדברים המפורשים מ"מ לא נלמוד ממנו דברים שאין מפורשים אלו דבריו. אך באמת לפי מה שסובר דמסירת ההיקש מסיני הוא צד הלמד והמלמד יקשה איך מצינו כמה פעמים פלוגתא דתנאי מר יליף היקש מהכא ומר יליף היקש אחר בהיפוך וכיון דלרש"י אין אדם דן היקש מעצמו אא"כ קבלה מסיני איך, קבל א' שקר ח"ו אע"כ צ"ל כמש"ל בערך גז"ש אות י"ח י"ט דלא נתקבל רק צד הלמד דדבר זו נלמדנה ממ"א בהיקש ולא נתקבל מאיזה מקום נלמדנה ולכך נפל בזה מחלוקת וא"כ לפ"ז לק"מ למה הוצרך קרא דאין למידין למד מלמד כיון דלא נתקבלה מסיני ז"א דלפעמים נתקבל צד הלמד למילפנהו בהיקש ואי לא כתבה קרא הוי מקשינן לה לדבר הלמד לכך כתב קרא דאין למידין למד מלמד וע"כ נתקבל דנילף להו מדבר המפורש בגופו ולא מן הלמד ודו"ק. וראיה לזה דלסברת טה"ק הנ"ל דהך סברא הוא רק למ"ד דכל הדברים ניתנין לידרש מעצמו קשה מהא דאמרינן בזבחים מ"ט ב' קדשי קדשים יתירי כתיבי והוא מופנה לגז"ש לאורויי דאין למדין מן הלמד בהיקש אף מגז"ש יע"ש וקשה דהא גז"ש לכ"ע לא ניתנה לידרש מעצמו וא"כ למה לי קרא דאין למדין כיון דאין למדין ודאי לא נתקבלה ולמה הוצרך בש"ס לחקור זה אי למדין בגז"ש מן הלמד דהא אין אדם דן גז"ש מעצמו וכל דנתקבלה נתקבלה ומאי דהוה הוה אע"כ כמ"ש דלא נתקבל רק צד הלמד וצד הלמד נמסר לחכמים ולכך איבעיא לן אי למדין מן הצדדים לכך הוצרך ק"ק יתירי לאורויי דאף אי נתקבל לן צד הלמד בגז"ש לא נלמדנו מן הלמד רק שנבקש שצד הלמד יהיה מפורש ולא למד ממ"א וזה ברור. וכבר עלה בדעתי לומר בהיפוך דאם נאמר שאין אדם דן י"ג מדות מעצמו אזי י"ל כיון דנתקבל ההיקש על דברים המפורשים אין היקש למחצה ומקשינן ג"כ דברים שאין מפורשים אבל אדם דן היקש מעצמו אזי י"ל בהיפוך כיון דאין דנין למד מלמד כיון דלא נוכל ללמוד מהיקש דברים שאין מפורשי' ה"ה דלא נילף ההיקש לדברים המפורשים כיון דאין היקש למחצה וכיון דלא נתקבל ההיקש מסיני מנ"ל לעשות היקש למחצה:

דבר הלמד בהיקש או גז"ש אי חוזר ומלמד בק"ו ובמה הצד.

דבר הלמד בהיקש או בגז"ש חוזר ומלמד בק"ו דקדשים כך מסקינן בזבחים ד' נ"א ע"ח וע"ב ונסתפקתי אי דוקא בק"ו אלימא דליכא פירכא אשר יצטרך לומר יוכיח וצד השוה שבהן אבל במה הצד לא ילפינן דבר הלמד בהיקש דמה הצד לאו ק"ו אלימא הוא כי היכא דקיי"ל דעל מה הצד פרכי' פירכא כל דהוא או אף במה הצד ילפינן מדבר הלמד בהיקש דגז"ש חשיב ק"ו וסתמא אמרו בש"ס דחוזר ומלמד בק"ו.

והנה לכאורה יש להוכיח מהך דסוטה מ"ו א' דאמר שם דסד"א דניליף קדשים בק"ו מעגלה שתהא עבודה פוסלת בהן ומה עגלה שאין מום פוסל עבודה פוסל קדשים שמום פוסל כ"ש עבודה פוסל ופריך מה לעגלה שכן שנים פוסל ומאי קושיא נימא פרה יוכיח שאין שנים פוסל ועבודה פוסל מגז"ש דעול עול וכי פרכת מה לפרה שכן ב' שערות שחורות פוסלות עגלה תוכיח הצד השוה שבהן שטריפה פוסל בשניהן ועבודה פוסל בהן אף אני אביא שאר קדשים שטריפה פוסל בהן ויפסול בהן עבודה ומדלא משני בש"ס הכי ש"מ דדבר הלמד בגז"ש אינו חוזר ומלמד במה הצד. אך זה אינו כיון דעיקר ק"ו הוא מעגלה ועגלה מפורשת בה עבודה ואף דצריך לעשות יוכיח מפרה מ"מ כיון דעיקר ק"ו מעגלה בכה"ג ודאי עבדינן ק"ו אף אם נאמר דבר הלמד בגז"ש אינו מלמד במה הצד היינו היכא דב' צדדין של מה הצד למידין בגז"ש אבל בכה"ג דחד צד העקר של מה הצד שממנו התחלתו לעשות הק"ו דהיינו עגלה ובה מפורש פסול עבודה בקרא בכה"ג ודאי עבדינן ק"ו:

את אי דרשינן

א

שמעון העמסוני ואמרי לה נחמיה העמסוני היה דורש כל אתין שבתורה כיון שהגיע לאת ה' אלהיך פירש פסחים כ"ב ב'.

ב

בר"ע דריש את ודריש את ה' אלהיך לרבות תלמידי חכמים שם ובב"ק:

וקידושין:

ג

איסי בן יהודה דריש את בולא יחמוד איש את ארצך את הטפל לארצך תוס' פסחים דף ח' ע"ב:

ד

ר"א דדריש את נקי מחצי כופר והנאת עורו יליף מואת בשרו את הטפל לבשרו דדריש את כן מבואר בב"ק מ"א ב' וכן בנדה ל"ה א' נזיר ס"ה ב':

ה

ריה"ג דריש את דדריש נקי מדמי ולדות ועורו יליף מאת כו' ועיין בתוספות שם דמ"א ע"ב בד"ה נפקא להו דמקשו דריה"ג אדריה"ג ומסקי דריה"ג באמת דריש את יעי"ש תירוצם.

ו

ר"ש דריש את בכורות ד"ו ע"ב דס"ל גמל במעי פרה אסור דכתיב גמל גמל ב' פעמים לרבות גמל שנולד מפרה ורבנן דס"ל גמל במעי פרה מותר דרשי יתורא דגמל לאסור חלבו ור"ש נפקא לי' מאת הגמל את הטפל לגמל ורבנן את לא דרשי יע"ש:

ז

אי דרשינן את אזי בערלה אסור שומר פרי דמרבי מאת פריו את הטפל לפרי' ערלה משנה ח' פ"א וברכות ל"ו ע"ב:

ח

אי דרשינן את אזי טף של עיר הנדחת נהרגין עמהם דמרבי מהכה תכה את יושבי כו' בספרי הביאו בעל מגדול עוז בפ"ד מה' עכו"ם דין ו' והנה סתם ספרי ר"ש וכ"כ לעיל באות וי"ו דר"ש דריש את (ומ"ש עוד שם במגדל עוז דבכריתות היא פלוגתא דר"א ורע"ק אי קטנים בני רשעי ישראל נהרגין אין זה בגמר שלנו כלל ועיין בסנהדרין ד"ך כך מצאתי מוגה במיימוני של הגאון החסיד מוהר"ר שמעון אשכנזי מדאברמיל וכוונתו למה שנחלקו שם אי קטנים בני רשעי ישראל יש להם חלק לעה"ב ייע"ש:

ט

ר' יוסי דריש את סוטה דף י"ז ע"א דמרבה מאת האלות שכותב גם הצוואות וקבלת בפ' סוטה:

י

ר"מ לא דריש את שם בסוטה דפליג על ר"י בהא:

יא

ר"י משמע ג"כ דלא דריש את שם דפליג ג"כ על ר' יוסי וס"ל דכל עצמו אינו כותב אלא יתן ד' אותך כנ"ל אל דהתוספו' שם הקשו דר"י אדר"י דבפ"ק דמנחות את כל הלבונה לרבות קורט אח' יע"ש ועיין מנחות א' ותוס' במנחות פ"י דר"י את לא דריש ואת בוי"ו דריש:

יב

ר"א בן שמוע דהוא סתם ר"א שבמשנה ס"ל דדרשינן ואת יבמות פ"ג ע"ב וזה לדעת התוי"ט ביבמות שם פ"ח משנה ו' ד"ה רבי אליעזר דחולק על התוס' שכתבו דגרסינן ר"א וכ' דגרסינן ר' אליעזר אומר אנדרוגינוס חייבין עליו סקילה כזכר ודרש בגמ' דפ"ג שם ואת זכר לא תשכב משכבי אשה איזהו שיש בו שני משכבות זה אנדרוגינוס וקאמר ואת זכר דאינו חייב אלא על הזכרות שלו ופריך בגמ' זכר גרידא מנ"ל נפקא ליה מאשה באשה שלא כדרכה מנ"ל מואת כן הוא הגירסא הנכונה ולא כגי' הספרים מואשה וראיתי בתוי"ט שם בפ"ח דיבמות משנה ו' ד"ה חייבין שכ' דזכר גרידא נפקא ליה מואת עכ"ל והוא שלא כדברי הגמרא דנפקא זכר גרידא מאשה ואשה שלא כדרכה מואת וי"ל דלא יליף בגמר' זכר מאשה רק קודם שידע מהלימוד דואת אבל לבתר שהוצרך ללימוד דואת עדיף ליה למילף זכר גרידא מואת ואשה שלא כדרכה מאשה דזה יותר מידרש מאשה דאתרבו חשה שלא כדרכה ועכ"פ יצא לנו מזה דר"א דריש ואת ואפשר לחלק בין את לואת ואת דריש את לא דריש ודע דכ"ז לדעת התוי"ט הנ"ל דס"ל דר' אלעזר גרסי' במשנה והוא ר"א בן שמוע. אך לדעת התוס' ביבמות פ"ח א' ד"ה ר"א דגריס שם ר' אליעזר ייע"ש בתוס' אין צריך לכל הפלפול הזה דר"א כ"כ לעיל אות ד' דדריש את ועל ר"א בן שמוע אין ראיה והתוי"ט מביא ראיה דהוא ר"א בן שמוע מהא דקאמר בגמרא א"ר כשהלכתי ללמוד תורה לפני ר"א כו' ולא הניחוני ללמוד אלא דבר א' במשנתינו ר"א אמר אנדרוגינוס חייבין עליו סקילה ש"מ דר"א בן שמוע חמר דבר זה עכ"ל ונדפס שם הגה דאדרבה מזה למדו התוס' שהוא ר' אליעזר דלא אמר אני אומר כו' ייע"ש. ואין ראיה שכך נקבע במשנה ר"א ובאמת כשהיה ר"א בן שמוע למדן היה אומר לו אני אומר ואדרבה הלשון למדתי ממנו משמע שזה קיבל מר"א בן שמוע שהיה אומר משמיה דנפשי' ולא משמיה דר"א. ועוד דאיך יתכן שלא שמע ממנו הרבה שמועות רק שזה הדבר משמיה דנפשיה קאמר לי' לכך קאמר ולא למדתי ממנו אלא דבר א' ר"ל מעצמו שחידוש הוא בעצמו לא שמע ממנו אלא זה וזה ראיה לתוס' י"ט שר"א בן שמוע גרסינן:

יג

ר' סימאי דריש ואת שם ביבמות פ"ג ב' דמקשה אשה שלא כדרכה מנ"ל מואת ופירש"י דהקשי' קאי גם על ר' סימאי דמפיק משכבי לאנדרוגינוס יע"ש אך לפמ"ש באות הקדום דלפי המסקנא י"ל דנפקא אשה שלא כדרכה מאשה א"כ אין ראיה דר' סימאי דריש ואת די"ל דאשה שלא כדרכה נפקא ליה מאשה עיין באות הקדום ודוק:

יד

נחום איש גם זו רבו של ר' עקיבא היה דורש כל אתין שבתורה חגיגה י"ב א':

אם למקרא או למסורת

א

ר"א ס"ל יש אם למקרא ואני נתתי לך משמרת תרומתי בשני תרומות דאף טמאה צריך לשומרה בטהרה פסחים ט"ו ברש"י בכורות ל"ג ועיין באות שאח"ז:

ב

ר' יהושע פליג שם וס"ל דיש אם למסורת ותרומתי כתיב וקאי אטהורה אבל טמאה א"צ לשומרה בטהרה יעיי"ש וע' בבכורות ד' ל"ד דרמינן דר"א אדר"א דהכא משמע דר"א ס"ל יש אם למקרא ובקידושין בפלוגתא דבבגדו בה ס"ל לר"א יש אם למסורת ומשני דתרווייהו ס"ל יש אם למסורת טעמיה דר"א דס"ל תרומה טמאה נמי ראויה הוא שמא יבא אליה ויטהרנה ועיין בתוס' קידושין י"ח ב' ד"ה כיון ותבין משם דזהו ר"א בן הורקנוס דהוא רביה דר"ע וע"כ גריס שם ר"ת ר' אליעזר ברישא ונקטינן דר"א ס"ל אם למסורת ואף היכא דמקרא ומסורת אין סותרים כמו התם קידושין לא דריש רק המסורת עיי"ש וכן בכריתות י"ז ב' ס"ל לרבא דר"א סובר יש אם למסורת.

ג

ר"ע ס"ל אם למקרא קידושין י"ח בפלוגתא דבבגדו בה דדריש הקרי כיון שפירש טליתו עליו ייע"ש. ואף היכא דהמקרא והמסורת אין מכחישים דריש רק המקרא ועיין בתוספות סנהדרין ד"ד ד"ה כולהו ס"ל שהקשו דר' עקיבא אדר"ע דבפ' כל שעה גבי לחם עני דריש ר' עקיבא מקרא ומסורת היכא דלא מכחשי ואמאי לא דריש גבי בבגדו מקרא ומסורת איך שיהיה נראה משיטות הש"ס בפ' כ"ש וגם מהך דכריתות דמחייב בחתיכה א' אשם תלוי משום דמצות כתיב דהיכא דאין המקרא והמסורת מכחישים דריש המסורת ג"כ:

ד

בית שמאי ס"ל אם למקרא סנהדרין ד':

ה

ר' יהודה בן רועץ ס"ל אם למקרא סנהדרין שם.

ו

ר"ש ס"ל אם למקרא שם ובקידושין י"ח דריש אם למקרא ומסורת וכמ"ש רש"י דהיכא דלא מכחשי אהדדי דריש תרווייהו:

ז

רבי ס"ל אם למקרא שם ועיין באות י"ב שכתבנו דהיכא דאין מכחישים דריש שניהם המקרא והמסורת:

ח

ר"א דהוא ר"א בן שמוע ס"ל יש אם למסורת לרבא מדמחייב על חלב כוי אשם תלוי ואף דליכא ב' חתיכות וע"כ משום דס"ל אם למסורת מצות כתיב כך מבואר להדיא בברכות י"ז ב' דכך השיב רבא לאביי ר"א ס"ל אם למסורת והנה בגמרא הגי' רבי אליעזר אך התוספות שם בד' י"ח ד"ה באנו למחלוקת כתבו צ"ל ר"א דהוא ר"א בן שמוע ואף לר"ז ור"נ דמפרשי טעמא דרב לאו משום דס"ל אם למקרא מ"מ ר"א בודאי ס"ל למסורת דאי למקרא ניהי דלא בעי אקבע אסורא מ"מ סוף סוף במקרא מבואר דבעי ב' חתיכות ודו"ק ועיין באות י"ב י"ג:

ט

ר' ישמעאל ס"ל יש אם למסורת סנהדרין ד' ב' גבי לטטפת:

י

ר' מאיר ס"ל אם למסורת כריתות י"ח א' ר"מ בשיטת ר"א דלא בעי ב"ח וכבר כתבנו באות הקדו' דמאן דלא בעי ב' חתיכות אליבא דכולהו אמוראי דמפרשי טעמא דרב צ"ל דס"ל אם למסורת עיין באות י"ב:

יא

בבא בן בוטא דהיה מתנדב אשם תלוי בכל יום וע"כ דלא בעי חתיכה א' מב' חתיכות ס"ל ג"כ אם למסורת כך יתבאר לך אחר העיון בכריתות י"ח א' ר"א אליבא דבבא בן בוטא ייע"ש ועיין באות שאח"ז:

יב

ר"ע ור"ש בכריתות ך"ב ך"ג דלא בעי ב"ח באשם תלוי וכן רבי בכריתות י"ז דלא בעי ב"ח כ' התוספות בסנהדרין דאף דס"ל אם למקרא כמש"ל אות ג' לר"ע ואות ו' ז' לר"ש ורבי דס"ל אם למקרא מ"מ הא דלא בעינן ב"ח אף דהקרי הוא מצוות מ"מ הכא המקרא והמסורת לא מכחשי אהדדי ועיי"ש:

ועיין בחלק א' ערך ספיקא דאורייתא לחומרא אות י"ג שהארכנו בזה מאוד לפרש כוונת דברי התוס' ובארנו דר"ע ור"ש ורבי ס"ל ספיקא דאורייתא מה"ת לקולא והא דמחייבין אשם תלוי היינו משום דמיקבע אסורא כמ"ש מהרי"ט לדעת הרמב"ם והיכא דאיקבע אסורא ס' מה"ת להחמיר ולכך ס"ל לר"ע ור"ש ורבי דמקרא ומסורת לא מכחשי אהדדי דהמקרא מצוות דהיינו מתחלה צריך שיהיה ב"ח כי היכי דליקבע אסור והמסורת מצות דאף אם אח"כ בא עכו"ם ונטל חתיכה א' או כלב או שאכל א' את הראשונה והב' את השנייה מחייב הב' אשם תלוי אף דליכא אלא מצות חייב כיון דכבר איקבע אסורא ובאמת ר"ע ור"ש ורבי בעי דלהוי מתחלה ב"ח מונחים יחד והא דלא בעי ב"ח היינו בשעת אכילה אף דליכא ב"ח כגון שנוטל או נאכל הא' אעפ"כ חייב כיון דכבר איקבע אסורא ולכך המקרא והמסורת לא מכחשי אהדדי:

יג

ר"מ ור' אליעזר ובבא בן בוטא שזכרנו לעיל אות י' י"א ס"ל אם למסורת לבד (ובזה י"ל מ"ש בפסחים ל"ח מצה של מעשר שני לדברי ר"מ כו' והקשה רש"י שם דבלא"ה אינו יוצא דדרשינן עוני לשון אנינות ולפמ"ש א"ש דר"מ ס"ל אם למסורת עני כ' וכדס"ל לר"ע שם דל"ו) אף שיש לקיים שניהם דלדידהו אף מתחלה לא בעי שיהיה מונחים ב"ח ואף דלא איקבע אסורא כלל מחייבין וא"כ הם אזלי בתר המסורת לבד ולא אזלי בתר המקרא אף שיש לקיים שניהם כמ"ש באות הקדום אך י"ל דהם ס"ל ספק מה"ת להחמיר (וע"כ צ"ל דס"ל כן דאל"כ למה חייב אשם תלוי וא"ל משום דאקבע אסורה אסי' דהא לדידהו אף בחתיכה א' מתחייב ודו"ק) כדעת הרשב"א והר"ן וא"כ אין לחלק בין איקבע אסורא ללא איקבע וכמ"ש בזה באורך בחלק א' ערך ספיקא דאורייתא וא"כ א"א לקיים המק' והמסורת דממ"נ אי בעינין מצוות כמו הקרי אזי אף בסוף בשעת אכילה בעינן שיהיו שניהם יחד ואי סגי במצות כמסורת אי אף מתחלה לא בעי' ב' כיון דאין צריך דליקבע אסורא לכך ע"כ המקר' והמסורת מכחישי' ואזלי בתר המסורת אבל היכא דאין מכחישים י"ל דמודו דאזלי' בתר תרווייהו ודו"ק עיין היטב בחלק א' ערך ספיקא דאורייתא שהארכנו בזה בדברים נכונים ייע"ש:

יד

ר' יוסי דס"ל בכריתות כ"ג דלא בעי ב"ח לבסוף ס"ל ג"כ אם למקרא ולמסורת היכא דלא מכחשי אהדדי כמ"ש באות הקדום לר"ע ור"ש ואפשר דר"י אף כשלא היה מתחלה אלא ח"א מחייב וס"ל אם למסורת לבד אף בלא מכחשי או דווקא במכחשי ס"ל אם למסורת כמ"ש באות הקדום לר"א ור"מ ייע"ש ודע דמהש"ס דכריתות כ"ג לא מוכח רק דלא בעי ר"י ב"ח לבסוף אבל בתחלה אין הכרע די"ל דס"ל לר"י כר"ע ור"ש דמתחלה בעי ב"ח וי"ל דאף מתחלה לא בעי כר"מ ור"א ועיי"ש היטב ודו"ק:

טו

רב ס"ל אם למקרא כריתות ר"פ ספק אכל י"ז לרבא ס"ל לרב אף היכא דמכחשי אהדדי אזלינן בתר המקרא (ובאמת לפמ"ש התוספות סנהדרין ד' דהכא המקרא והמסור' לא מכחשי א"כ ס"ל לרבא אליבא דרב אף דלא מכחשי אזלינן בתר המקרא לבד אך כבר הארכתי בח"א ערך ספיקא דאורייתא ובררתי דרבא לשיטתי' דס"ל ספק מה"ת להחמיר וא"כ אין לחלק בין איקבע אסורא ללא איקבע וא"כ אינו יכול לקיים שניהם המקרא והמסורת כמש"ל אות י"ב אבל היכא דלא מכחשי י"ל דמודה רבא דרב בכה"ג דריש המקרא והמסורת) ולרב נחמן רב דריש שניהם המקרא והמסורת היכא דאפשר לקיים שניהם כמ"ש באות י"ב לר"ע ור"ש דלר"נ רב סבר כר"ע ור"ש עיין היטב די"ח מאי איכא בין איקבע אסורא לשא"א לברר אסורו כו' ייע"ש. ולר' זירא דס"ל דטעמא דרב דאפשר לברר אסורו י"ל ג"כ דס"ל דהכא מקיימין שניהם המקרא והמסורת המקרא דבעינן מצוות שיהיה ב"ח ואי לא הוי כתיב המסורת ה"א דבעינן שיהיה בכל חתיכה כזית אבל בשאין בחתיכה אחד רק חצי זית לא מחייב לזה בא המסורת מצות דאף בכזית ומחצה חייב ואפשר דר"ז ס"ל דרב ס"ל אם למסורת היכא דמכחיש המקרא לכך מחייב בכזית ומחצה דליכא מצוות כלל רק מצות כמסורת וכן משמע בגמרא די"ז סוף ע"ב דבכזית ומחצה ליכא מצוות ייע"ש וע"כ לר"ז אזיל רב בתר המסורת ודו"ק:.

טז

רב אחא בר יעקב ס"ל דמי איכא דלית ליה אם למקרא ומסיק דכ"ע ס"ל אם למקרא סנהדרין דא"ב:

יז

רב אחא בריה דרב איקא משמע דס"ל דאיכא תנאי ס"ל אם למסורת והך דלא תבשל דרך בישול אסרה תורה סנהדרין ד"ב:

יח

ר"י הגלילי ס"ל אם למקרא בפ' כ"ש דל"ו גבי לחם עוני עוני קרינן ייע"ש:

יט

רבה ורב יוסף משמע דסבירא ליה אם למסורת עיין פסחים ל"ח ב' דמקשו ותיפוק ליה דאינו נאכל באנינות ס"ל כר"ע דאמר עני כתי' יעיי"ש.

או אם לרבות או למעט

א

או דרשינן פעמים לרבות ופעמים למעט דהיינו היכא דלרבות א"צ קרא דממילא איתרבו אזי דרשינן או למעט והיכא דצריך קרא למעט דרשינן למעט והיכא דנכתבו ב' או במקרא וחד לרבות א"צ קרא וחד למעט א"צ קרא אזלינן בתר קמייתא אי קמייתא צריכין אנו לדרשו למעט אזי גם הב' דרשינן ליה למעט אפי' לקולא ונ"א אדרבא מסיפא לרבות רישא נמי לרבות וניזיל לחומרא כ"ז מתבאר מסוגיא דב"ק ע"ז ב' ע"ח א' מדברי רבא שם:

ב

היכא דאצריכינן ליה בין למעט ובין לרבות נ"ל דאזלינן לחומרא ודרשינן ליה לחומרא ומספקא ליה אי עונשין ע"ז מלקות או ממון אי נימא דספיקא הוא כיון דמצינן למידרשיה לקולא אין לוקין מספק או נימא כיון דהתורה כתב סתמא ע"כ וודאי לחומר כ"כ דאל"כ לא הו"ל למסתם דהא ידעה התורה דאנן לא נדרוש להקל ואם הי' כוונת' להקל היה לו לפר' וא"ל דבאמ' כוונת' להקל והא דסתמ' משום דידעה דמספיקא לא נלקה ויעניש. דאכתי הו"ל לפרושי הקול' שלא נחמיר בגוף הדבר שנאסר אותו מספק וניהו דלא נלקה אם עבר ועשה מ"מ לכתחילה נאסר הדבר לעשות ואם היה כוונת התורה להקל הו"ל לפרושי שלא נאסור אותו כלל. אך אם נאמר כדעת הר"מ דס"ל דס' מה"ת. יותר יש לספק די"ל דלכך סתמה התורה דמספק מותר הוא או נימא כיון דס"ס ידעה דאנן אסרינן ספיקא דאורייתא הו"ל לפרושי. ולכאורה רציתי להוכיח זה מהא דאיתא בב"ק ע"א דבי ר"י תנא או לרבות השליח והנה לכאורה קשה לר"י ל"ל הא מטבחו ומכרו נפקא כדיליף רבא התם דמ"כ מקשינין לכ"ע טביחה ומכירה לכמה דברים. אך יש ליישב עפמ"ש בב"ק ע"ט דהקשו ממה דיליף ממכירה דהוא ע"י אחר דלמא דווקא כשה כשהשליח שוגג כיון דליכא קרא מיותר להכי ייע"ש בתוספות ד"ה נתנו בסוף הדיבור ועיין ביש"ש ובש"ך סימן שמ"א לפי"ז י"ל דזהו טעמא דר' ישמעאל דממכירה לא הוי מרבינן רק היכא דשליח שוגג לכך יליף מקרא מיותר לרבות אף השליח כשהוא מזיד והנה בכאן י"ל דאו אתי למעט שליח לגמרי אפי' כשהוא שוגג וא"ל דלמעט ל"צ דאיצטריך דאי בל"ז הוי מרבינן עכ"פ שליח שוגג מהיקשא דטבחו או מכרו וא"כ דכיון דבין לרבות ובין למעט איצטרך קרא היכא יניף ר"י לענוש משלח כיון דליכא הכרע ניהו דלחומרא ילפינן מ"מ אין לענוש ממון ד' וה' אלא ש"מ דאף לענוש ילפינן לחומרא אך ז"א דלטעמיך היכא יליף הכא לרבות השליח שיתחייב המשלח וליפטר השליח לחומרא דלמא החומרא להיפוך לחייב השליח אך ז"א דהשליח בודאי לא מחייב שהרי לא גנב ולא מתחייב בכפל ואם אין גניבה אין טביחה כדאיתא בש"ס והוי שפיר התם לחומרא לחייב המשלח אך א"א עכ"פ אין להוכיח מדלא דריש להיפוך או למעט לאפוקי דלא נילף מהיקשא דמכירה לרבות דז"א דכיון דאי היקש למחצה עדיף לן למידרש לרבו' כי היכ' דלא נסתור ההיקש כיון דאין היקש למחצה אך עדיין יש להקשות למ"ד אין דנין אפשר משא"א א"כ ליכא למילף מהיקשא דמכירה א"א כ"א ע"י אחר עיין בערך דנין אפשר מא"א אות י"א וא"כ י"ל דלכך כ' או למעט דלא נטעה ללמוד מא"א ממכירה קמ"ל דאין דנין ואף בהיקש כמ"ש בערכו ייע"ש אות ט"ו ולפ"ז אהני היקשא ואהני קרא אהני היקשא לשאר מילי דאפשר אבל א"א אין דנין ואהני קרא דלא נטעה דאף מא"א דנין בהיקש עכ"פ דע"כ הקישן קמ"ל דאין דנין ונ"ל דר"י ס"ל דנין אפשר מא"א ול"ק למ"ד אין דנין דלא ס"ל כר"י דפלוגתא דתנאי הוא ר"א ור"י ביבמות מ"ו וס"ל להך תנא דאין דנין:

אך יש להקשות במה דאמר בקידושין מ"ג דבמעילה וטביחה הוי ב"כ ומייתי שם קרא דטביחה או לרבות השליח והשתא ק' טובא דלפי הסברא דהשתא, דמקשה דנילף ממעילה לכל התורה דיש שלד"ע א"כ בטביחה או לרבות ל"צ ולמעט צריך דלא נרבה שליח ממעילה וא"כ מנ"ל דאו לרבות השליח וי"ל דס"ל דע"כ למיעוטא א"א דמהיקש מרבינן מה מכירה ע"י אחר אך לשיטת התוס' דבשוגג יש שלד"ע בכל דוכתא א"כ אכתי קשה נימא דאו למעט שליח דסד"א לרביי' ממעילה קמ"ל למעט דאי לרבות ל"צ קרא דהוי מרבינן ליה ממעילה קמ"ל למעט והא דמהיקשא יליף מה מכירה זהו בשוגג דבשוגג בודאי יש שליח וכמ"ש התוס' בב"ק ע"ט א' ד"ה נתנו דמהיקש אין ללמוד רק שוגג כיון דלא מייתר ובזה ק' ג"כ מה שהקשתי לעיל על ר"י מנ"ל או לרבות הא איכא למימר או למעט דלא נילף ממכירה וא"ל כמו שישבתי לעיל דאין היקש למחצה די"ל אהני היקשא לשוגג ואהני קרא למעט מזיד. אך אם נאמר דהיכא דבין לרבוי ובין למעט איצטריך אזי אזלינן לחומרא וילפינן ג"כ עונש אזי א"ש לר' ישמעאל כיון דלר"י איצטרך ג"כ לרבות מזיד דלא נימא דבמזיד אשלד"ע כמו בכל התורה והיקשא דמכירה לשוגג לכך ילפינן לחומרא או לרבות לחייב המשלח אבל כאן דלרבות א"צ דהא מצינן למילף ממעילה דאכתי ליכא ב"כ ולמעט צריך כי היכא דלא נילף ממעילה א"כ וודאי דרשינן למעט וק' האיך קאמר דמעילה וטביחה ב"כ ודוחק לומר דגם לרבות איצטרך קרא כדי שיהיה ב"כ דז"א דפשיטא היכא דנוכל לומר למעט ואיצטרך קרא לגופיה ולרבות לא אצטרך לגופא רק דלהוי ב"כ דלא למילף מיניה בעלמא פשיטא שנדרוש למעט דאיצטרך לגופא. וי"ל דבאמת למה דאמר שם בש"ס דלב"ש הוי מעילה וטביחה ב"כ ס"ל לש"ס דב"ש ס"ל דאין חילוק בין שוגג למזיד כדעת הנ"י ויש"ש וסיעתם וא"כ א"א לומר דאו למעט כיון דמהיקש מוכח לרבות כמכירה וא"ל דהתם בשוגג כמ"ש התוס' דלב"ש אין חילוק בין שוגג למזיד וא"ל דכיון דאיכא היקש קרא ל"ל למהוי ב"כ דמעילה וטביחה י"ל ההיקש של טביחה אינו ב"כ דתרווייהו צריכי דגז"ש דתחטא דמעילה איצטרך לכמה דברים דילפינן ומקשינן מעילה לתרומה וגם ההיקש של טביחה איצטרך לכמה דברים דמקשינן מכירה לטביחה וטביחה למכירה ולא הוי ב"כ כיון דתרווייהו צריכי לכך איצטריך או קרא מיותר למיהוי ב"כ והתוס' דס"ל לחלק בין שוגג למזיד הוא לפי האמת דפסקינן כב"ה דשליחות יד חייב ע"י שליח והוי מעילה וש"י ב"כ וא"כ תו לא איצטרך או למעט דבלא"ה מב' כ' אין מלמדין וילפינן מאו לרבות. ובזה י"ל מה דמקשה הנ"י בב"ק על התוס' דס"ל דבשוגג יש שלד"ע דא"כ היכא יליף שמאי הזקן צא והרוג הנפש דשולחו חייב מיואב דהא יואב שוגג הוי ולפמ"ש א"ש דשמאי לשיטתי' דס"ל בש"י אין שליח ע"כ ס"ל דאין לחלק בין שוגג למזיד דאל"כ ליכא ב"כ כלל כמש"ל ודוק (והתוספות פי' לפי האמת דלא קי"ל כשמאי) ובזה י"ל מה דקאמר שם למ"ד ב"כ מלמדין ליגמר ממעילה (וטביחה דיש שלד"ע והקשה בס' ע"י דמאי מקשה דהא הכא ג"כ ולכ"ע מלמדין ולפמ"ש א"ש דבאמת כיון) דר' יהודה ס"ל בב"כ מלמדין א"כ או לרבות א"צ דבל"ז נוכל למילף מב"כ למעט צריך דלא לילף מב"כ לרבות וא"כ הוי דרשינן או למעט והיקשא דטביחה למכירה הוי מוקמינן לשוגג כמ"ש התוס' דבשוגג יש שליח א"כ אין כאן אלא ב"כ למ"ד מלמדין דהיינו מעילה ושליחות יד ולא טביחה ושפיר מקשה למ"ד מלמדין מא"ל.

אם לרבות

א

אם לרבות כדמרבינן בפ"ד דבב"ק משנה י' מאם כופר אם לרבות כופר להורג שלא בכוונה וכן בפ"ה בסופו אם בהמה אם לרבות עופות.

ב

נסתפקתי היכא דלא מצינן למדרשי לרבות דל"צ קרא להכא אם לדרשו למעט כמו באו שכתבתי לעיל מש"ס דב"ק ע"ז עי' בער או אי נאמר דאם לא משמע למעט רק לרבות ולכאורה יש להוכיח כן מהך דב"ק נ"ו דדריש אם בהמה אם איש לא יחיה אם לרבות העופות וק' דהא לרבות ל"צ קרא דמשבת מצי למילף בהמה וכיון דלריבוי ל"צ לה נימא דלמעט אתי דלא נילף משבת לרבות אע"כ אפי' בכה"ג לא דרשינן אם כ"א לרבות ואף דבגז"ש ילפי' לה י"ל מילתא דאתיא בגז"ש טרח וכתב קרא ומכאן ראיה לדעת הר"ן שסובר דמילתא דאתי' בגז"ש טרח וכ' קרא ודלא כהתוספות עיין בערך גז"ש אות י"א וי"ל דזהו לא מופנה משום צד דתרוייהו צריכא ולפ"ז י"ל דבאמת הכא לרבות צריך קרא דליכא למילף מגז"ש דאינו מופנה דאז משיבין והיינו יכולין להשיב פירכא ולכך כ' להדיא אך י"ל דאעפ"כ הוו מצינו למילף במה מצינו וצ"ע ועיין בתוי"ט ספ"ה דב"ק שמתחלה י"ל דלא ילפינן משבת אלא ג' דברים בלבד ואח"כ חזר בו יע"ש ואל תשיבנו דאם בהמה אם איש הי' קודם מ"ת ועדיין לא נכתב בשבת וכל בהמתך לאגמורי מיניה דהא בורכא דאנן אקרא קשי' לן למה הוצרך לכתוב אם כיון דעכשיו דנכתב וכל בהמתך מצינן למילף משבת מיהו הא ליכא לאשנויי דתרי אם כתיבי ואם דסיפא ע"כ לרבות קטן או אשה דה"א איש כתיב למעט קטן ואשה ל"צ דמה"ת לרבות ואם כן מדסיפא לרבות רישא נמי לרבות אף ע"ג דלא צריך ז"א דבהדיא מבואר בב"ק ע"א א' דאיפכא אמרינן דסיפא דומיא דרישא מדרישא למעט סיפא גם כן למעט אע"ג דל"צ למעטו ע"כ דומיא דרישא הוא ועי"ל דבסיפא אם מיעוט אשה וקטן ואיש מיעוט הוי מיעוט אחר מיעוט לרבות אשה וקטן וצ"ע דמאם לא משתמע למעט תרוייהו אשה וקטן וי"ל דלא מיעט אלא חדא ואיצטרך איש למיעוט אחרינא ואף דמאיש אמעוטי תרוייהו ועכ"פ על אחד איכא ב' מיעוטי מ"מ לא ידעינן על איזה מהן יש ב' מיעוטין ולא ידעינן איזה לרבות ואיזה למעט וי"ל דמסתמא מיעוטא דאם אקטן דאינו בר עונשין משא"כ אשה והקישה לאיש לכל עונשין שבתורה אך לפ"ז י"ל בהיפוך דאם דסיפא אתי למעוטי אשה דלרבות ל"צ קרא אבל למעט ה"א הוקשה אשה לאיש לכל עונשין שבתורה קמ"ל אם למעט:

איסור מטומאה לא ילפינן

א

יבמות דק"ג ב' קאמר בש"ס איסור מטומאה לא ילפינן ופירשתי דהלכות טומאה חידוש הוא:

ב

רבא משמע לכאורה דס"ל דגמרינן איסור מטומאה דיליף שם דסנדל מוחלט חולצין בו בדיעבד אך עיין ברש"י שם דכתב דלאו מילף הוא אלא גילוי מילתא בעלמא:

ג

מהיקש או מגז"ש ילפינן איסור מטומאה דהא מצינן דמקשינן ריבי' לנגעים וכן למדו גז"ש רגל מרגל מצורע דבעי' ימין ביבמות ק"ד א':

תוכן העניינים

מלא הרועים חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה