מלא הרועים חלק א· רבי יעקב צבי יולס
תוך כדי דיבור
א
קי"ל בנדרים דף פ"ז א' ובב"ב דף קכ"ט דבכל התורה תוך כד"ד כדיבור דמי ויכול לחזור בו לבד ממגדף ועובד ע"ז ומקדש ומגרש שאם קידש או גירש או גדף או עע"ז וחזר בו תוך כדי דיבור אינו מועיל וע' בר"ן בנדרים שם שכ' הטעם דבשאר מילי דלא חמירי כולי האי כשאדם עושה אותם לא בגמר דעתו הוא עושה ודעתו שיכול לחזור תכ"ד אבל הני דחמירי ואין אדם עושה אותם אלא בהסכמה גמורה ומשום הכי חזרה אפי' תכ"ד לא מהני עכ"ד:
ב
כתב הרמב"ן בפ' יש נוחלין הטעם דבכל מילי תכ"ד כדיבור דמי דהוא תקנתא דרבנן משום תלמיד הלוקח מקח ופגע בו רבו שיוכל ליתן לו שלום והשוו מדותיהן בכל מילי בר מהני מקדש ומגרש ומגדף וע"ז והר"ן בנדרים שם חולק עליו וס"ל דמה"ת תוך כ"ד כדיבור דמי דאי מדרבנן כדעת הרמב"ן וכי ב"ד מתנין לעקור דבר מה"ת בקום ועשה יע"ש וע' תוס' ב"ק דף ע"ג ב' ד"ה כי לית ליה שהביאו ג"כ הך סברא דהרמב"ן בשם ר"ת וע"ש ועיין בסמוך אות ז' מה שאכתוב שם עוד טעם הרמב"ם בזה:
ג
הרמב"ם בפי' המשנה בפ' כיצד מערימין כ' ששה דברים שאין אומרים בהם תכ"ד כדיבור דמי והן ד' דלעיל מקדש ומגרש מגדף ועע"ז ועוד הוסיף מקדיש וממיר ולמד כן מש"ס דתמורה סוף דף כ"ה נמלך פשיטא וולדה שלמים אלא כל אימת דבעי מימלך אר"פ לא נצרכה אלא שאמר בתוך כ"ד מהו דתימא תכ"ד כד"ד כו' וכ"כ עוד הרמב"ם סוף פ"ב מה' תמורה וכתב הכ"מ שם דלמד מהך דכיצד מערימין וכ' הברטנורא בפ' כיצד מערימין וכבר תמה עליהם הרב בש"ך ח"מ סי' רנ"ה סק"ה מגמרא ערוכה דב"ק דף ע"ג ע"ב דאסיק שם תרי תכ"ד הוי יע"ש וכן הקשה בספר ברכת הזבח וע' במש"ל פט"ו מה' מעשה הקרבנות שיישב דברי הרמב"ם והעלה כדבריו דאף במקדיש וממיר תכ"ד לאו כד"ד וסוגיא דב"ק אידחיא לה דאתיא כמ"ד דשיעור תכ"ד כדי שאילת רב לתלמיד אבל למאי דקי"ל כרב אחא מדפתי בפ' שבועת העדות ובפ"ק דמכות דף ו' דתכ"ד הוא כדי שאילת רב לתלמיד וקשה קושית התוס' דב"ק שם ד"ה כי לית ליה כו' לכך צ"ל דרב אחא מדפתי ס"ל דגם ר"י מודה דתכ"ד הוא כדי שאילת תלמיד לרב רק במקדיש וממיר ס"ל תכ"ד לאו כד"ד אלו תורף דבריו. איברא דבריו לא היו נהירין לענ"ד דבאמת עיקר קושית התוס' לא ברירא לי דמה שהקשו ר"א דאמר כמאן דלרבנן לית להו כלל תכ"ד אפי' כ"ד קטן כו' לק"מ דע"כ לא מוקמינן דרבנן לית להו תכ"ד רק למה דמהדרינן לאוקמי דכ"ע ס"ל כאביי דלמפרע נפסל אבל לרבא ולרב פפי דעבד עובדא כוותיה דרבא דמכאן ולהבא הוא נפסל י"ל דרבנן ס"ל תכ"ד כד"ד וטעמייהו דרבנן דמשלם כפל אגניבה אף דהוזמו אטביחה משום דמכאן ולהבא הוא נפסל ור' יוסי מחלק בין כד"ד קטן לגדול ולית הלכתא כוותיה אלא כרבנן ולדידן דקי"ל כאביי ורב אשי דלמפרע הוא נפסל י"ל באמת דתכ"ד כדי שאילת רב וכר' יוסי ולא קי"ל כרב אחא ולא כרבנן דר' יוסי דס"ל מכאן ולהבא הוא נפסל ובאמת רב אחא גופיה בפרק שבועת העדות דף ל"ב א' קאמר ב' הדעות בתכ"ד כדי שאילת תלמיד לרב איכא דאמרי כדי שאילת רב ולא הכריע הלכתא כמאן אדרבה הביא דעת האומר כדי שאילת תלמיד לסוף ובאמת היכן מצינו פלוגתא בזה וצ"ל דהוא פלוגתא דר' יוסי ורבנן דב"ק הנ"ל ורבנן ס"ל תכ"ד הוא כדי שאילת תלמיד (ואף דאין הכרח מדרבנן דס"ל כדי שאילת תלמיד כיון דבההוא ענינא דפליגי מיירי בכדי שאילת רב מדמודי ר' יוסי מ"מ כיון דעיקר טעמייהו דרבנן התם משום דס"ל מכאן ולהבא הוא נפסל אבל תכ"ד כד"ד ממילא הוא כדי שאילת שלום סתם אף תלמיד לרב) ור' יוסי ס"ל כדי שאילת רב וס"ל הלכה כר' יוסי דקי"ל דנימוקו עמו. ובזה יש ליישב הא דרב אחא מדפתי בשבועות מביא ב' דעות בתכ"ד בשיעור ובמכות דף ו' איתא שם אמר רבא והוא שהעידו כולם בתוך כ"ד א"ל ר"א מדפתי לרבינא מכדי תכ"ד ה"ד כדי שאילת תלמיד לרב מאה טובי הוי וקשה למה לא הביא התם הך איכא דאמרי דאמר ר"א מדיפתי גופיה בשבועות ולפמ"ש א"ש דהך איכא דאמרי שהביא בשבועות הוא ר' יוסי וס"ל דהלכה כר' יוסי דנימוקו עמו אבל הכא במכות דמקשה ארבא דאמר והוא שהעידו כו' ורבא לשיטתיה דס"ל מכאן ולהבא הוא נפסל ס"ל ע"כ כרבנן דר' יוסי ולא כר"י דלר"י למפרע נפסל וא"כ ע"כ רבא ס"ל תוך כ"ד כדי שאילת תלמיד ולכך לא הביא במכות רק הך דיעה כיון דבעי לאקשויי ארבא ורבא הכי ס"ל ודוק גם תירוצם של התוספות על קושייתם ר"א דאמר כמאן הוא ג"כ נכון דס"ל כהך ברייתא דנזיר דף כ' דמבואר שם להדיא כמה תכ"ד כדי שאילת תלמיד לרב והוא בנזיר ריש דף כ"א א' וז"ל תנ"ה מי שאמר הריני נזיר ושמע חבירו ושהה כ"ד ואמר ואני הוא אסור וחבירו מותר וכמה כ"ד כדי שאילת תלמיד לרב עכ"ל הברייתא מבואר ברייתא כרב אחא וכ ס"ל לריש לקיש בנזיר שם וכבר השיג בס' קצות החושן על המש"ל שתמה על תירוצם של התוס' ודבריהם פשיטים ומבוארים ואם כן הדק"ל למה פליג הר"מ אהך סוגיא דב"ק דמבואר שם דאף בהקדש תכ"ד כד"ד ואי משום קושיית התוס' כבר ביארנו שתי' התוס' נכון וגם כתבנו דמעיקרא לק"מ קושיית התוס'. העולה מזה שתי' של המ"ל אינו מספיק לישוב דעת הרמב"ם:
ד
והנה הרב בשעה"מ פט"ו מה' מעה"ק הביא בשם הרב בעל מחנה אפרים שיישב קושיית הש"ך על הרמב"ם דבאמת דברי הר"מ נכונים דאין חזרה בהקדש אפי' בתכ"ד ול"א גבי הקדש תכ"ד כד"ד רק דקושיית הש"ס בב"ק דאס"ד דס"ל לר' יוסי בעלמא תכ"ד א"כ אף בנמלך תכ"ד ואמר תמורת עולה לא נחשבי' לנמלך רק עיוני קא מעיין ועדיין לא גמר דעתו לעולה עכ"ד והרב בשעה"מ השיג עליו ע"ש ובאמת עיקר דבריו לא נהירין לא בפשט הסוגיא דתמורה שפי' והאי עיוני קא מעיין דהוזכר שם דהיינו דלא נמלך כלל דקשה ל"ל הך עיוני קא מעיין דכיון דס"ד דתכ"ד כד"ד אף בהקדש א"כ נהי דנמלך מ"מ בתכ"ד יכול לחזור וא"ל דהפשט בתמורה שם מהו דתימא הואיל ובעלמא תוך כ"ד כדיבור אם כן אף בקדשים דאינו כדיבור מ"מ אמרינן עיוני קא מעיין קמ"ל דנ"א עיוני קא מעיין דז"א דמלבד שהוא דחוק דא"כ ה"ל להש"ס בתמורה לומר הכי מהו דתימא הואיל ובעלמא תכ"ד כד"ד ה"א דבקדשים עכ"פ אמרינן דעיוני קא מעיין ועיקר חסר מן הספר. ע"ק טפי דלפי פירוש זה א"כ אסיק הש"ס קמ"ל דבקדשים ל"א עיוני קא מעיין אף בהך גוונא דבעלמא כדיבור דמי א"כ מאי מקשה בב"ק וסבר ר"י דתכ"ד כד"ד דהא לפי מסקנא באמת ל"א עיוני קא מעיין אף היכא דבעלמא אמרינן כד"ד ואם נאמר דהפי' קמ"ל דש"ס דתמורה הוא דקמ"ל דתכ"ד דהכא לאו כד"ד בעלמא כיון דהוא כדי שאילת תלמיד לרב א"כ למה הוצרך לומר האי עיוני קא מעיין ה"ל למימר בפשיטות מהו דתימא תכ"ד כד"ד אף בתמורה וקדשים קמ"ל דבתמורה וקדשים לאו כד"ד דהא ר"פ לא אתי רק לשנויי קושיית הש"ס פשיטא א"כ בהך דמשמיענו דבקדשים תכ"ד לאו כד"ד הוא רבותא גדולה דלא מצינו זה מפורש בשום מקום רק מהכא נשמע זה ואין לומר דר"פ נזהר בתירוצו שלא נקשה עליו עוד נהי דבקדשים לאו כד"ד נימא עיוני קא מעיין וע"כ נזהר בתירוצו דמיירי בכה"ג דתכ"ד לאו כד"ד אף בעלמא דהיינו בכדי שאילת תלמיד וזה שמשמיענו שלא נטעה דכדי שאילת תלמיד הוא גם כן כדיבור ויכול לחזור אף בקדשים ואת"ל דא"י לחזור עכ"פ נימא דעיוני קא מעיין והכי מתפרש לשון הש"ס מהו דתימא תכ"ד כד"ד אף בקדשים ואת"ל דאינו כדבור האי עיוני קא מעיין קמ"ל דבכדי שאילת תלמיד אינו כדיבור אך זה רחוק מאד וכל מעיין ישפוט בצדק דאין פשט השמיעה סובלת פירוש זר כזה גם סוגיא דב"ק וקושית הש"ס דהתם אינה מתפרשת כפי פירושו דעיקר חסר מן הספר והוה לי' לפרש בהדיא דאס"ד דבעלמא אמרינן לר' יוסי תכ"ד כד"ד א"כ בקדשים נהי דלאו כד"ד נימא עיוני קא מעיין:
ה
ומה שנלע"ד בישוב דברי הרמב"ם כפשוטו דהנה באמת הך תכ"ד דעדות דב"ק אינו דומה לתכ"ד דעלמא דבעלמא אמרי' אף דתחילה אמר כך ונתכוין לכך מ"מ בתכ"ד מצי למיהדר ביה אבל כאן בעדות שהעידו שגנב ואח"כ בתכ"ד העידו שטבח והוזמו על הטביחה ס"ל לר"י דאף עדות שהעידו על הגניבה פסול ואין טעם לדבר רק שנאמר דאף בשעה שהעידו על הגניבה היו רשעים אף דלא ידעינן אם העידו שקר על הגניבה ולמה יהיו רשעים הלא לרבא אף על עדות טביחה אין נפסלים למפרע ונהי דקי"ל כאביי דלמפרע אפסולו דמשעתא דאסהיד ה"ל רשע א"כ אין לך בו אלא משעה שהעידו על הטביחה המוזמת ומנין לך להקדים פסולם משעת עדות הגניבה וע"כ צ"ל דס"ל לר' יוסי דגם לענין זה תכ"ד כד"ד דאמרינן משעה שהעידו על הגניבה לכך נתכוונו לסיים ג"כ על הטביחה דהכל דיבור א' עם הגניבה וסיום עדות הטביחה בתכ"ד של עדות גניבה כדיבור דעדות גניבה דמי רק שא"א להוציא ב' דברים כא' והוצרכו לומר תחלה גנב אבל לכך נתכוונו לסיים דבריהם בעדות הטביחה והוי רשעים מתחילת העדות וע"ז מקשה שפיר וסבר ר' יוסי תכ"ד כד"ד לענין שנאמר דלכך נתכוין בתחילת דיבורו ומה שסיים בתכ"ד הא שם אר"י אם לכך נתכוין דבריו קיימים ואם אמר תמורת עולה ונמלך כו' ואוקמינן בתכ"ד אלמא דתכ"ד חשבינן לנמלך ולא אמרינן דתכ"ד כד"ד דלחשוב לכך נתכוין ואם כן לא קשה דלישני דשאני קדשים לתמורה דנ"א נבייהו תכ"ד כד"ד דז"א דהרי חזינן דקאמר ר' יוסי גופיה אם לכך נתכוין מתחילה דבריו קיימין וא"כ הרי הכא בעדות ס"ל לר"י תכ"ד כד"ד דחשוב לכך נתכוין ונפסל משעת עדות גניבה וא"כ אי חשוב תכ"ד לכך נתכוין א"כ אף בקדשים בשלמא אם נאמר תכ"ד חשוב חזרה שפיר קאמרינן דאין חזרה בקדשים אבל אי חשבינן לכך נתכוין אף בקדשים נמי ועל זה משני תרי תכ"ד הוי דתכ"ד דשאילת תלמיד חשוב לענין חזרה דמצי למיהדר ביה בעלמא ולא בקדשים ותכ"ד דשאילת רב חשוב כדבור דאמרי' דלכך נתכוין מתחילה וא"כ גם ר' יוסי ס"ל תכ"ד דכדי שאילת תלמיד לענין חזרה אבל לענין לכך נתכוין ס"ל דוקא כדי שאילת רב ורבנן פליגי עלי' דלענין חזרה אף בכדי שאילת תלמיד מצי למיהדר ולענין דלחשוב לכך נתכוין אף בכדי שאילת רב לא חשיב לכך נתכוין ובזה נתיישב מה דיש לדקדק בלשון הש"ס דב"ק שם דמשני אמרי תרי תכ"ד הוי דהנה באמת ס"ל לכ"ע תכ"ד כדבור רק דפליגי בשיעור ור' יוסי ס"ל דתכ"ד מיקרי כדי שאילת רב אבל כדי שאילת תלמיד לא מיקרי תכ"ד כלל וא"כ איך קאמר לר' יוסי תרי תכ"ד הוי דהא לר' יוסי לא מיקרי זה תכ"ד כלל ולענין מה מיקרי תכ"ד כיון דלאו כד"ד ולפמ"ש א"ש דבאמת תרי תכ"ד לר' יוסי תכ"ד דכדי שאילת תלמיד חשוב כדיבור לענין חזרה ותכ"ד דשאילת רב חשוב כדיבור אף לענין דאמרינן לכך נתכוין ורבנן ס"ל דאף כדי שאילת רב דהוא תכ"ד קטן לא מהני שנאמר לכך נתכוין ובמ"ש נתיישב מה שכ' הרמב"ם בפכ"א מה' עדות דהיכא שהעידו על הגניבה ואחרים העידו על הטביחה בבת אחת כו' והשמיט היכא דאותן עדים העידו גם על הטביחה והוזמו על הטביחה דפטור הגנב מכפל כר' יוסי וה"ל לחלק בין אחרים העידו על הטביחה והוזמו על הטביחה דחייב הגנב בכפל כמ"ש שם וע"ז ה"ל לכתוב החילוק ולומר בד"א כשאחרים העידו על הטביחה אבל אם אותן העדים בעצמן העידו על הטביחה והוזמו על הטביחה פטור הגנב מלשלם תשלומי כפל כר' יוסי כיון דטעמיה דר' יוסי דס"ל למפרע נפסל ותכ"ד כד"ד והר"מ פסק בשניהם כר' יוסי דלמפרע נפסל כמ"ש בפ"י מהל' עדות וגם פסק דתכ"ד כד"ד בכמה מקומות בספרו א"כ ה"ל לפסוק גם כאן כר' יוסי בהא ולחלק דאם אותם העדים בעצמם העידו על הטביחה אזי אינו משלם כפל ולפמ"ש א"ש דנהי דס"ל להר"מ דתכ"ד כד"ד היינו לענין חזרה אבל לא שנאמר שלכך נתכוין מתחילה ולכך סתם הדברים וממילא שאין חילוק והא דכ' דוקא בב' כיתי עדים ולא כתב להדיא דדין זה בין בב' כיתי עדים בין בכת א' לפי שכ' שם עוד הרבה דינים דהוא רבותא דוקא בב' כיתי עדים כגון נמצא א' מן הראשונים זוממים בטלה כל העדות והוא רבותא גדולה בב' כיתי עדים לכך נקט ב' כיתי עדים. איברא דעדיין לא מתיישב לי שפיר דהא בתחילת דין ו' שם בפכ"א התחיל בכת א' וז"ל שנים שהעידו על זה שגנב וטבח והוזמו משלמין את הכל עכ"ל וה"ל לכתוב תיכף ואם הוזמו על הטביחה בלבד הן משלמין ד' וה' והוא משלם את הכפל ותמהתי על נושאי כליו איך לא הרגישו ע"ז לתמוה איך ישמיט הר"מ ז"ל דין שנאמר בהדיא בגמ' ואפשר דספוקי מספקא ליה להר"מ אי הלכה כר' יוסי דאמרינן כד"ד אף לענין שנאמר לכך נתכוין או כרבנן דס"ל דלענין זה לא אמרינן כד"ד רק לענין חזרה לכך השמיטו ועדיין צ"ע דכיון דמספקא ליה מסתמא לא מפקינן ממונא מספיקא וה"ל לכתוב חדוש דהוא פטור מכפל ואין לומר כיון דהאידנא בל"ז אין דנין דיני קנסות ככפל וכיוצא רק אי תפס לא מפקינן מיני' וכיון דתפס א"כ הוא המוחזק ובכה"ג זכה בתפיסתו לכך לא מצי הר"מ לכתוב דפטור מכפל דאין נ"מ מזה דבלא תפס אף בב' כיתי עדים פטור ובתפס אף בכת א' חייב אך דז"א דהרי הר"מ ז"ל כותב אף דינים דלא נהיגי האידנא וצע"ג:
ו
איך שיהיה נתבאר מסוגיא דב"ק דר"י ס"ל תכ"ד כד"ד כדי שאילת רב ורב אחא במכות דף ו' ור"ל בנזיר דף כ' ס"ל כד"ד אף כדי שאילת תלמיד ויש טעם ליתן לפלוגתתן עפמ"ש הרמב"ן בשם ר"ת הבאתיו לעיל אות ב' הטעם דתכ"ד כד"ד משום תלמיד הלוקח מקח ופגע בו רבו שיוכל ליתן לו שלום והנה לפ"ז ראוי להיות תכ"ד כדיבור אף כדי שאילת תלמיד וזהו טעם רב אחא מדפתי ור"ל וטעמי' דר' יוסי כמש"ל דעת הר"ן שחולק על הרמב"ן ומפרש טעם אחר הבאתיו לעיל ולהאי טעמא י"ל דתכ"ד דוקא כדי שאילת רב. עי"ל דר' יוסי ס"ל ג"כ כטעם הרמב"ן רק דס"ל כדעת הירושלמי שהביאו התוס' והרא"ש ר"פ תפלת השחר דאין התלמיד רשאי לשאול בשלום הרב כלל כמ"ש לא נהגו גבן להיות זעירי שאיל בשלמא דרבא ומקיימים בעצמן ראוני נערים ויחבאו לכך א"צ תקנה בשביל התלמיד רק בשביל הרב וכל אדם הלוקח מקח ופגע בו חבירו או תלמידו שיוכל ליתן לו שלום ולכך לר"י השיעור רק כשתי תיבות שלום עליך ודוק:
ז
מדברי הרמב"ם פ"ב מהל' שבועות נראה הטעם דכדי דבור יכול לחזור משום דחשוב כטועה וז"ל שם מי שנשבע וחזר בו תכ"ד ואמר אין זו שבועה או נחמתי או חזרתי וכיוצא בדברים אלו שענינם שהתיר מה שאסר ה"ז מותר ונעקרה השבועה שזה דומה לטועה: