אור ברסלב
מלא הרועים חלק א שעבודא דאורייתא

מלא הרועים חלק א· רבי יעקב צבי יולס

שעבודא דאורייתא

שינוי קונה

א

רב ושמואל ס"ל שעבודא לאו דאורייתא בב"ב דף קע"ה ע"ב דס"ל מלוה ע"פ אינו גובה לא מן היורשים ולא מן הלקוחות עיין לקמן אות ל"ה וענין ש"ד ודרבנן וטעמם עיין באות י' ובאות ל"ב שם מבואר טעם נכון בשם ריטב"א:

ב

ר' יוחנן ור"ל ס"ל מלוה ע"פ גובה בין מן היורשים ובין מן הלקוחות דס"ל שעבודא דאורייתא:

ג

רב פפא בקדושין דף י"ג קאמר הלכתא מע"פ גובה מן היורשי' שעבודא דאורייתא ואינו גובה מן הלקוחות דלית ליה קלא משמע דס"ל שעבודא דאורייתא ובב"ב דף קע"ו קאמר גובה מן היורשים שלא תנעל דלת משמע דס"ל שעבודא לאו דאוריי' והרבה שמועות נאמרו בדעת ר"פ. הראשונה היא דעת הרי"ף בב"ב שם דס"ל דר"פ ס"ל ש"ד כפשטא דשמעתא דקדושין והא דאמר בב"ב הטעם משום נעילת דלת הוא דמשום הכי אוקמינהו רבנן אדאורייתא וכבר הקשו עליו התוס' רי"ד בקדושין די"ג והש"ך בסי' ל"ט דמה צריך לאוקמינהו אדאורייתא. השני' היא דעת ר"ח הביאו התוס' בקדושין די"ג ע"ב ובב"ב הביאו ג"כ סברא זו בשם רבינו אליהו דר"פ מחלק בין מלוה הכתובה בתורה ובין מלוה שאינה כתובה בתורה דבמלוה הכתובה בתורה ס"ל שעבודא דאורייתא ובמלוה שאינה כתובה בתורה ס"ל שעבודא לאו דאורייתא והיש"ש בב"ק סי' ט"ו דחה דעה זו מכמה קושיות מש"ס והרב הש"ך בסי' ל"ט מיישבם ע"ש. הדעה השלישית היא דעת התוס' והרשב"א בחי' ב"ב דר"פ אמר למילתי' בין למ"ד שעבודא דאורייתא ובין למ"ד של"ד ואמר דאף למ"ד של"ד גובה מן היורשים משום נעילת דלת ולפ"ז דעת ר"פ בעצמו לא איתברר לן אך הפוסקים הוכיחו דר"פ ס"ל שעבודא לאו דאורייתא מדאמרינן פ' הכותב א"ל לר"פ לדידך דאמרת פריעת ב"ח מצוה אי אמר לא ניחא לי דליעבד מצוה מאי יע"ש. הדעה הרביעית היא בחי' רשב"א קדושין בשם ראב"ד דר"פ ס"ל שעבודא לאו דאורייתא רק בקדושין סוגיית הגמרא קאמרה שעבודא דאוריי':

ד

עולא ס"ל שעבודא דאורייתא בב"ב שם דאמר דבר תורה אף מלוה על פה גובה ממשועבדים ומ"ט אמרו אינו גובה משום פסידא דלקוחות ופירש רשב"ם דשעבודא דאורייתא ילפינן מיוציא אליך את העבוט אלמא דמשתעבדו נכסי הלוה למלוה וה"ה למקרקעי משמע דס"ל בשעבוד דמיניה פליגי דמאן דס"ל שעבודא לאו דאורייתא אף מיניה דידיה גופא לא מצי למיגבי מדאורייתא והתוס' דחו שם דבריו יע"ש והרשב"א בחידושיו לב"ב כ' ג"כ דלמ"ד שעבודא ל"ד אף מיניה דידיה גופא לא גבי מדאורייתא רק מצד מצוה דפריעת ב"ח מצוה (ועיין באות ל"ג מ"ש בזה וע' גם באות ל"ח) והך מצוה כ' רש"י משום דכתיב הין צדק שיהא הן שלך צדק והרשב"א כ' דהוא מהך קרא דיוציא אליך את העבוט דהוא לא מחמת שעבודא רק מחמת מצות פריעת ב"ח וכ"כ הריטב"א בקדושין דאף מיניה שעבודא לאו דאורייתא רק מצוה:

ה

רבה ס"ל שעבודא ל"ד בב"ב שם דס"ל דדבר תורה אף מלוה בשטר לא גבי ממשעבדי ומ"ט אמרו המלוה בשטר גובה ממשועבדים כדי שלא תנעול דלת בפני לווין יע"ש ומכאן תשובה למה שנראה מדברי רש"י בקדושין י"ג דאף למ"ד שעבודא לאו דאורייתא מודה במלוה בשטר כיון דמשעבד ליה בשטר בפירוש ואמר כל נכסיי אחראין לך ותמה הרשב"א בחידושיו לקדושין דמכאן משמע דלמ"ד שעבודא לאו דאורייתא אף מלוה בשטר ל"ד וכ' שם בדעת רש"י דאף אי שעבודא לאו דאורייתא כל היכי ששעבדו בפירוש אלים כח השטר לשעבדן ד"ת וההוא דהכא דאמר דלמ"ד של"ד אף מלוה בשטר לא גבי בשלא שעבדן בפירוש ואף דאחריות ט"ס הוא לאאלים כ"כ למגבי מדאורייתא כיון שלא נכתב בפירוש בשטר וע' לקמן אות ל"ה שהארכתי בזה:

ו

רב נחמן ס"ל של"ד כך כ' התוס' בב"ק דף י"ב דס"ל עבדא כמטלטלי דמי במידי דרבנן לכך אינו גובה מן היתומי' דשעבודא ל"ד ובמילי דרבנן עבדא כמטלטלי דמי ומטלטלי דיתמי לא משתעבדא לב"ח אך הגאון מהו' יהונתן בס' אורים ותומים סי' ל"ט הוכיח דרב נחמן ס"ל שעבודא דאורייתא ממה דס"ל בב"ב דף קכ"ה בבכור דאם גבו קרקע יש לו ש"מ דס"ל שעבודא דאורייתא אך במטלטלי ס"ל של"ד משום דלא סמכא דעתיה דמלוה אמטלטלין שיכול להבריחן וכן מבואר ברשב"ם בב"ב לכך בעבדים ס"ל של"ד מה"ט דלא סמכא דעתיה שיכול להבריחן גם יכול לשחררן אבל בכל מילי ס"ל לר"נ שעבודא דאורייתא יע"ש:

ז

רבא ס"ל שעבודא דאורייתא בפ' הניזקין דקאמר הכא מדאוריי' דינו בעידית וכ"כ הרשב"א בחידושיו איכא למימר דרבא ס"ל שעבודא דאורייתא ועוד כ' דאף אי ס"ל של"ד כל ששעבדו בפירוש מודה דהוא מן התורה וע"ש וע' בש"ך סי' ל"ט שכ' די"ל דרבא מחלק בין מלוה הכתובה בתורה ושם ס"ל שעבודא דאורייתא דניזקין מלוה הכתובה בתורה היא ואף דמשמע דגם בבע"ח ס"ל שעבודא דאורייתא היינו בבע"ח ששעבדו בפירוש דהוי ג"כ מדאו' כמ"ש הרשב"א בחי' וכמש"ל והתוספ' גיטין נ' כתבו בפירוש דרבא ס"ל ש"ד וע' מ"ש מזה בערך עבדא כמטלטלי אות ח' וכן כתב הריטב"א בחי' קדושין דרבא ס"ל שעבודא דאורייתא וע"ש:

ח

רב הונא בריה דרב יהושע ס"ל שעבודא דאורייתא כך הוכיחו הרמב"ן והריטב"א מדפליג אר"פ דאמר טעמא דאין נזקקין לנכסי יתומים קטנים אפילו בשטר וקאמר ר"פ הטעם משום דפריעת בע"ח מצוה ויתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו ורב הונא בריה דרב יהושע ס"ל הטעם משום צררי מדלא ניחא לי' בטעמ' דפריעת בע"ח מצוה ש"מ דס"ל שעבודא דאורייתא והעלו מכח זה להלכה דש"ד מדפסקינן בב"ב ובעירובין כר"ה בריה דרב יהושע ע"כ וכ"כ הרשב"א בחי' לב"ב והרב הש"ך דחה דבריהם וקאמר דר"ה בריה דרב יהושע סובר ג"כ שעבודא ל"ד אלא דמשום נעילת דלת תקנו רבנן לגבות מן היורשים ואם כן בכל ענין גובין מן היתומים אם לא היכא דאיכא למיחש לצררי:

ט

מר זוטרא ס"ל שעבודא ל"ד כ"כ התוס' בגיטין פרק הנזקין לחד שינויא וכן משמע בב"ב קכ"ח ב' ועיין לקמן אות י"ח

י

הרב בעל פני יהושע בחידושיו לב"ק די"ב ובחידושיו על טוח"מ סי' ל"ט כתב דעיקר הדבר ופירוש שעבודא דאוריי' הוא דמשעה אות שין שהלוה נשתעבדו נכסי הלוה למלוה וע"י זה ממילא יכול לגבות ממשעבדי כיון שמשעת הלואה נשתעבדו נכסיו א"כ קנה השעבוד שלו אבל באמת שעבוד לקוחות אינו מדאורייתא ע"ש שדבריו נכונים וע' באות שאח"ז:

יא

אי גובין חוב מעבדי דיתמי תלוי בזה אי שעבודא דאורייתא דלענין דאורייתא עבדא כמקרקעי דמי אבל אי שעבודא דרבנן אינו יכול לגבות מיתומים דבמילי דרבנן עבדי כמטלטלי דמי. אך לפמ"ש באות הקדומה דברי פנ"י אזי אף אי שעבודא דאורייתא אזי אין גובין מיתומים כיון דשעבוד יתמי ולקוחות אינן מדאוריי' ובזה מיישב שם הרב דברי הרא"ש דלא סתרי אהדדי ודוק ועיין בערך עבדי כמטלטלי אות ג':

יב

אי הלוקח יכול לומר לבע"ח הנחתי לך מקום לגבות מבנ"ח שיש לו בעיר אחרת תלוי בזה אי שעבודא דאוריי' או דרבנן דאי שעבודא דאורייתא יכול הבע"ח לגבות מהמשועבדים שביד לוקח ולא יכול [לומר] הנלמ"ל מבנ"ח שבעיר אחרת דטעמא מאי אמור רבנן אין נפרעין ממשועבדים במקום שיש בנ"ח מפני תיקון העולם וזה אין מהראוי שיצטרך לטרוח למרחקים כ"כ הרשב"א בתשובה ומזה למד הרב מהר"י בתומים סי' קי"א סק"ה דזה למאן דס"ל שעבודא דאורייתא אבל אי שעבודא לאו דאורייתא מן הדין אינו יכול לגבות כלל מן הלקוחות רק שחכמים תקנו מפני נעילת דלת והם תקנו גם כן דהיכא שיש בנ"ח אין גובין ממשעבדי ודבריו נכונים:

יג

לדעת הרז"ה בפ"ק דב"ק גבי מכר לא' או לב' בני אדם דבניזקין אין הלוקח יכול לסלקם על בנ"ח שהם זבורית וע' במלחמות ה' שם ובח"מ סי' קי"א ואף לדעתו זה אינו רק למ"ד שעבודא דאורייתא או דבמלוה הכתובה בתורה שעבודא דאוריית' אבל אי שעבודא לאו דאורייתא מודה דיכול הלוקח לומר הנחתי לך מקום לגבות בנ"ח זבורית תדע דהא עיקר ראייתו מהך דרבא דאמר בפ' הניזקין גבי שט"ח היוצא על היתומים וכ' בו בפירוש עדית דגובה מן העדית כיון דמדאורייתא דינו בעדית וכבר כ' שם התוספות דרבא ס"ל שעבודא דאורייתא ודוק וכבר הארכנו בזה בחי' הלכה בסוגיא דשבת וע' באית כ"ט מ"ש בזה:

יד

הר"ן בפ' מי שהיה נשוי כתב בפלוגתא דב"נ וחכמים דבע"ח מאוחר שקדם וגבה אי מה שגבה גבוי או לא גבוי דזה תלוי אי שעבודא דאוריי' דאי ש"ד אזי מה שגבה לא גבוי ולכך פסקי' מה שגבה לא גבוי משום דקיימא לן ש"ד עכ"ד שם ועיין בח"מ סימן ק"ד:

טו

נראה לענ"ד דאם יכול הלוה לאסור נכסיו על המלוה בקונם תלוי בזה אי ש"ד או לא דאם נאמר ש"ד אינו יכול לאסר עליו בקונם דאלמוה רבנן לשעבודא דבע"ח ואם נאמר של"ד אזי יכול לאסור עליו בקונם ובעיקר דבר זה יש מחלוקת בין הפוסק דעת התוספו' והרא"ש כתובות נ"ט ב' דאינו יכול לאסור בקונם ודעת הר"ן שם דיכול לאסור יע"ש וע' בח"מ ס"ס קי"ז וט' במגיני שלמה ר"פ המדיר שצדד גם כן לומר דהא דקונמות מוציאין מידי שעבוד היא רק למ"ד שעבודא דרבנן אך מסוגיא דפ' החובל משמע דאף למ"ד שעבודא דאורייתא קונם מפקיע מידי שעבוד. ואמנם לדידי חזי לי דיש לצדד בזה דתלוי בזה אי ש"ד או לא ומנא אמינא לה מדברי הירושלמי בפרק המדיר גבי המדיר את אשתו מליהנות לו דפריך וכי אדם נודר שלא לפרוע חובו ומשני כמ"ד אין מזונות לאשה ד"ת והנה מפשוטו של הירושלמי מבואר דבחוב שהוא משועבד מה"ת א"י להפקיע ע"י קונם רק דבחוב שהוא מדרבנן יכול להפקיע על ידי קונם ולכך למ"ד מזונות אשה מדרבנן יכול להפקיעה ע"י קונם אך הר"ן כ' בכתובות פ' אע"פ דהירושלמי סובר דקונמות קדושת דמים אבל לדידן דהוא קדושת הגוף אף חוב דאורייתא יכול להפקיע וכן לדעת התוספות והרא"ש דמשום נעילת דלת אלמוה לשעבודא דבע"ח שלא להפקיע י"ל אף אי שעבודא דרבנן אינו מפקיע משום נעילת דלת וליכא נ"מ בין אי ש"ד או ל"ד דלהר"ן אף בש"ד מפקיע כיון דקונמות קדושת הגוף ולהתוס' והרא"ש אף אי של"ד לא מפקיע משום נעילת דלת אך אעפ"כ מפשטות דברי הירושלמי מבואר חילוק בזה בין ש"ד ללא דאוריי' בקדושת דמים עכ"פ ונ"מ לקדושת דמים דלמ"ד שעבודא דרבנן אף קדושת דמים יכול להפקיע שעבוד ודוק היטב (ועיין לעיל באות ז' שכתבנו דרבא ס"ל ש"ד ולכך ניחא מה דקאמר בפסחים דף ל"א א' כל היכא דאקדיש לוה כו' ואתי מלוה ופריק וע"ש בפרש"י אבל עדיין צ"ע לישנא דגמרא כ"ע לא פליגי כו' דהא למ"ד של"ד לא אתי מלוה ופריק ואפשר כ"ע היינו בין רבא ובין אביי וגם אביו יסבור ש"ד וצ"ע בזה דהא אביי ס"ל של"ד עיין לקמן אות י"ט:

טז

אי אמרינן שעבודא לאו דאורייתא יכול המלוה וגם האשה לסלק שעבודם ממה שיקנה הלוה או הבעל אח"כ דבמידי דרבנן יכול לסלק שעבודו אף בדבר שלא בא לעולם משא"כ במידי דאו' לא מועיל סילוק לדבר שלב"ל לדעת התוספות ר"פ הכותב וכמו שהעלה מהראנ"ח בחידושיו הביאו במש"ל פ' כ"ג מה"א דין ה' יע"ש אך לדעת הר"ן ר"פ הכותב אף במידי דאורייתא יכול לסלק שעבודו וע"ש בר"ן ובמש"ל שם:.

יז

ר' אבא ס"ל שעבודא לאו דאורייתא לדעת התוס' שכ' לעיל אות ו' ומקור הדבר דבב"ב דף קכ"ח ע"ב בסופו מסקינן דר' אבא אין גובין מן העבדים קאמר וע"כ דס"ל עבדא כמטלטלי דמי וכ"כ לעיל אות ו' דאי אפשר לומר דס"ל לשום מ"ד דלכל מילי עבדי כמטלטלי דכמה משניות מוכחות דעבדי כמקרקעי רק דס"ל של"ד ובמילי דרבנן עבדי כמטלטלי דמי עמ"ש לעיל אות ו' בשם האו"ת ודוק:

יח

רבינא ורב אשי משמע ג"כ שם בב"ב דס"ל עבדי כמטלטלי להלכה ודעת התוספ' צ"ל דס"ל של"ד וכנ"ל וכן משמע שם דמר זוטרא ס"ל אין גובין דשלח הלכה כר' אבא וזה ראי' לשיטת התוס' שכתבתי לעיל אות ט' דמר זוטרא ס"ל של"ד אך אין ראי' די"ל דמר זוטרא דדריש הלכה כר' אבא משום דגרים ג' קמייתא דר' אבא ס"ל גובין ולכך קאמר הלכתא כר' אבא אך ז"א דא"כ מאי מקשה שם בש"ס ואלא הלכתא לאפוקי מאי כיון דמר זוטרא גריס דר' אבא ס"ל גובין ולכך קאמר הלכתא כר' אבא ואתי אפוקי מדר' נחמן ש"מ דמר זוטרא ג"כ ס"ל דר' אבא אין גובין קאמר יע"ש ודוק. וע' מ"ש לקמן אות ל"ה דמהך דב"ב קנ"ז משמע דס"ל לרבינא ור"א שעבודא דאוריי' יע"ש:

יט

אביי ס"ל של"ד כ"כ התוס' פרק הניזקין דף נ' ע"א ד"ה כיון יע"ש ועיין לעיל אות ט':

כ

ר' אבהו ור"ח בר פפי ור' יצחק נפחא דס"ל עבדא כמטלטלי דמי עיין כתובות פ"ד ב' וע' לעיל ערך עבדא כמטלטלי אות ז' לפ"ד התוס' דלעיל אות ו' וי"ז וי"ח ס"ל שעבודא לאו דאוריי':

כא

נלענ"ד דר' טרפון ס"ל שעבודא דאורייתא ור' עקיבא ס"ל שעבודא ל"ד וראייתי מכתובות פרק הכותב דף פ"ד משנה מי שמת והניח כתובת אשה ובע"ח ויורשים ר"ט אומר ינתנו לכושל שבהן ור"ע אומר אין מרחמין בדין אלא ינתנו ליורשים שהן צריכים שבועה ואין היורשים צריכים שבועה ונראה לפרש טעמיה דר' טרפון דס"ל שעבודא דאורייתא וכיון דמדאורייתא אשתעבדי נכסי לוה למלוה נמצא הב"ח והאשה זכו במטלטלין האלו והוי כאלו תפסו אותן ואף דצריכין שבועה הנה שבועה הלזו שהוא תקנ"ח לא מגרע שעבוד שלהם שהוא מה"ת וחשיב תפיסה ור"ע ס"ל שעבודא ל"ד וכיון דזכות היורשים הוא מה"ת ולהם אין זכי' רק מדרבנן והם אמרו שצריכים שבועה אם כן תקנת השבועה דרבנן מגרע שעבוד דרבנן דלא מחשב כתפיסה. ובזה יובן מ"ש בירושלמי שם הגע עצמך שפטרום מן השבועה זו תורה וזו אין תורה והרא"ש והר"ן והרא"ה הביאו הירושלמי הלזה ופירושם דחוק ולפמ"ש יובן מאוד דרע"ק לשיטתיה דס"ל שעבודא לאו דאורייתא ולכך אף במקום שאין להם שבועה לא אלימא שעבודא דרבנן לאפקועי זכות היורשים שירושתן היא מה"ת וז"ש זו תורה וזו אין תורה ובזה תתיישב גם כן מה שהקשה הר"ן דמאי מהני לענין כתובת אשה מה שהוא מופקד ביד אחרים דהא אף מיניה גופא כתובה לא גבי ממטלטלי ולפמ"ש ר"ע לשיטתיה ע"כ דס"ל כתובה מה"ת ושעבודא דאורייתא א"כ אף ממטלטלי תגבה כמו מזקין וייין כתובות דף י' ע"א בתוס' ד"ה הואיל ודוק:

ובזה נתיישב קושיית התוספות בכתובות דף פ"ד ושם דהאיך אות שין קאמר דהאשה תגבה מהחוב שביד האחרים דהא אמרי' בבכורות דאין האשה נוטלת מן הראוי וחוב חשוב ראוי כדאמרי' בב"ב דף קנ"ד עכ"ד ולפמ"ש לא קשה מידי דזהו שהחוב חשוב ראוי הוא משום דשעבודא ל"ד אבל אי שעבודא דאורייתא חשוב כגבוי עיין בב"ב קכ"ד וקט"ו וברשב"ם שם במה דרמינן רבה אדרבה יע"ש ולפמ"ש דר' טרפון ס"ל ש"ד אזי שפיר גבתה מן החוב דחשוב מוחזק לדידיה ולפ"ז יצא לנו סברא דזה אי מלוה חשוב ראוי תלוי בזה אי ש"ד:

כב

דאי אמרינן שעבודא דאורייתא חשוב מלוה מוחזק ואי אמרי' של"ד חשוב ראוי אך הרמב"ם ז"ל פסק בה' נחלות וכן בח"מ סי' רע"ג דאין הבכור נוטל מן המלוה משום דחשוב ראוי ואף דס"ל שעבודא דאורייתא:

כג

עיין ערך תופס לבע"ח אות י' שהראיתי פנים דהך תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים היכא דשויא שליח אי קנה או לא ע' ח"מ ק"ה וש"ך סק"א תלוי בזה אי ש"ד או לא דאי ש"ד לא קנה אף אי שויא שליח ואי של"ד קנה היכא דשויא שליח עמ"ש שם בטוב טעם ודעת ת"ל:

כד

עיין בערך עבדי כמטלטלי אות ג' שצדדתי לומר דר"א ס"ל שעבודא דאורייתא וגם רב חנא בר ביזנא סבירא ליה ש"ד ועיין ש"ך סימן ל"ט ס"ק מ"ט שמקשה שם דה"ל למימר דר"ה ס"ל שעבודא ל"ד ור"א ס"ל שעבודא דאורייתא יע"ש ודוק:

כה

הרב באו"ת סימן ל"ט סק"א כ' דר"מ ור' יהודה דאיפלגו בבכורות מ"ח במת אביהם עד שלא פדה יע"ש דר"מ ס"ל שעבודא לאו דאורייתא ור' יהודה סבירא ליה שעבודא דאורייתא וע"ש בדבריו:

כו

הרב באו"ת סי' מ"ט ס"ק י"ט כ' דהא דאמר רבא בבכורו' מ"ח נכסי דבר אינש אינון ערבין ליה ואין נפרעין מהערב תחלה הוא דוקא אי אמרינן שעבודא לאו דאורייתא שאין הנכסי' משועבדים רק שהוא נתחייב והנכסים ערבין ליה אבל אם שעבודא דאורייתא עיקר החיוב הוא על הנכסים ולפ"ז הך דינא דבעה"ת המובא בח"מ סי' מ"ט סעיף י' שני יב"ש שקנו שדה א' בשותפות דא"י לגבות אותו שדה בממ"נ משום דא"י להפרע מן יב"ש משום דמדחי לי' ה"ה גם מן השדה שהוא ערב לא יפרע למ"ד שעבודא ל"ד הוא הדין זה דאז הנכסים משתעבדים מדין ערב אבל למ"ד שעבודא דאורייתא הנכסים משתעבדים בעיקר החוב כמו הלוה ויכול לגבות אותו השדה בממ"נ ולכך השמיט הרמב"ם דין זה משום דפסק ש"ד יע"ש ודוק:

כז

אי אמרינן ש"ד אם צוה המלוה ללוה שיכתוב לו שטר והוא ילוה לו מעותיו מחוייב להלוות לו וא"י לחזור בו שכבר נשתעבדו נכסיו וקנה המעות מדין חליפין כן הוא דעת הרמב"ן הביאו הטור סי' ל"ט וע"ש ובב"י שם וע"ש בש"ך ס"ק מ"ט ותמצא שזה תלוי בשעבודא דאורייתא אבל דעת הרשב"א שם דאף אי שעבודא דאורייתא אינו מחוייב להלוות לו וכן כתב הש"ך שם להלכה יע"ש ודוק:

כח

לפמ"ש באות כ"ו בשם האו"ת דאם ש"ד לא שייך נכסי דאינש אינון ערבין ליה לפ"ז הא דכתב ר"ת דלכך מוכר שט"ח לחבירו יכול למחול משום דלא מכר לו אלא שעבוד הנכסים וכשמוחל לו שעבוד הגוף ממילא נמחל שעבוד הנכסים דאינו אלא מטעם ערב דהנכסים אינון ערבין ליה וכיון דש"ד לא שייך זה אם כן למה יהא מחול אכתי יגבה הלוקח מנכסי הלוה דשעבוד הנכסים לא נפקע וא"ל דשמואל לשיטתיה דס"ל שעבודא לאו דאוריי' דאכתי אנן היכא פסקינן להאי דינא דשמואל כיון דקי"ל ש"ד וצ"ל משום דמכירת שטרות דרבנן ולכך ס"ל להרי"ף והרמב"ם הטעם מחמת מכירת שטרות דרבנן שהרי ס"ל שעבודא דאוריי' ול"ש טעם ר"ת ור"ת לטעמיה דס"ל של"ד כמבואר בתוס' קדושין ובכמה דוכתי שכן דעת התוס' ושעבוד נכסים מחמת ערבות לבד וא"ש טעמי':

כט

אי אמרינן שעבודא דאורייתא אזי ניזקין גובין מלקוחות אף שלא עמד בדין ואף דשאר מע"פ לא גבה ז"א רק מטעם דלית ליה קלא דמאן דיזיף בצינעא יזיף אבל נזקין אית לי' קלא וגובה למ"ד ש"ד כ"כ התוס' ב"ק שי"ד וביש"ש פ"ק דב"ק וע' בש"ך סי' תי"ט סק"א ועיין בסי' ס"ו ס"ק קי"ד שמחלק דוקא כשעושה היזק בידים דזהו יש לו קול אבל במוחל שט"ח וכה"ג דאינו היזק כ"א בדיבורו אע"פ דחז"ל נתנו לו דין ניזקין מ"מ אין לו קול ולא גבה ממשעבדי רק כשעמד בדין מיהו דעת הרא"ש והטור שם דבכל ניזקין אינו גובה ממשעבדי ולא כדעת התוספות והרב המגיד יע"ש ועיין באו"ת סי' קי"ט ס"ק ב' שכ' דאף למ"ד שעבודא לאו דאורייתא מ"מ נזקין גובה מלקוחות מטעם דאית ליה קול כמו מוכר שטרו בעדים דגובה ממשעבדי לרב אף דאית ליה שעבודא לאו דאורייתא ומטעם דיש לו קול אך כ' שם דלדעת הרשב"א בחידושיו לב"ק אין קול לנזקין כ"א לנזקי שור שכ' הטעם דיש לו קול משום מה שאמרו דיצא קול דתורא נגחנא הוא ואגבה יצא קול למה שהזיק עכ"ל הרשב"א אבל היכא שאדם הזיק לית ליה קול עכ"ל. ולענ"ד תמוה הדבר דא"כ מאי מקשה בגמ' ב"ק י"ד ש"מ לוה ואח"כ קנה נכסים אין ב"ד גובה לישני דמשום כך נקט במשנה בפני ב"ד בשביל נזקין דאש ובור דלפי סברת הרשב"א הכא לא יצא הקול דדוקא בשור נגחן הקול יוצא וע"ש ואף שיש לדחוק דקושיית הגמרא דהיכא כייל במשנה כללא בפני ב"ד כיון דזה הכלל לא שייך כי אם באש ובור אך קשה דמאי תי' פרט לב"ד הדיוטות דהך כללא אינו רק בדיני קנסות וע"ש בתוס' ד"ה פרט דמשנה לא איירי כלל בקנס ואעפ"כ תני בפני ב"ד לכלול דיני קנסות דבעי מומחים עדיפא ה"ל לאוקמי למכר נכסיו ולהוי קאי אנזקי אש ובור ומ"מ גוף הדבר לא נ"ל לחלק בין נזקין לנזקין ולענ"ד דכוונת הרשב"א כי היכי דמצינו בגמרא דקול יוצא דתורא נגחנא אלמא שההיזק יש לו קול ואגב יוצא הקול מי הזיק ולמי הזיק אבל באמת לאו דוקא היזק זה יש לו קול אלא דמגמרא נשמע דהיזק יש לו קול דאל"כ מאין יצא הקול דתורא נגחנא הוא וכיון שיש להיזק קול פשיטא דאין לחלק בין נזק לנזק אלא כל נזק יש לו קול כדעת התוספ' דדוקא מאן דיזיף בצנעא יזיף כנלע"ד לפרש דעת הרשב"א ודלא כמהר"י באו"ת שם ודוק. מיהו מה שהקשה באו"ת שם למאן דס"ל דנזקין אין גובין מלקוחות מסוגיא דב"ק דף י"ד ש"מ לוה ואח"כ קנה נכסים ומבואר משם דנזקין גובה ממשעבדי יע"ש בסוגיא נ"ל לתרץ משום דבמשנה תני התם שום כסף ושוה כסף בפני ב"ד והך דשוה כסף מוקי בגמ' שאין ב"ד נזקקין רק לקרקעות ומוקי ביתמי וקשה דהא מע"פ אינו גובה מיורשים ותירצו שם התוס' דמיירי כשעמד בדין ולפ"ז כיון דמשנה מיירי כשעמד בדין שפיר מקשה דהא כיון שכבר עמד בדין על ההיזק אע"פ שאח"כ מכר נכסיו וזה בא לב"ד לגבות מהן מגבינן ליה כיון שכבר עמד בדין כי היכי דמגבינן ליה ממקרקעי דיתמי משום דעמד בדין כמלוה בשטר דמי ה"ה ממשעבדי כנלע"ד פשוט ולא קשה קושיית מהר"י ודוק. והנה מסוגיא הלזו נ"ל להוכיח כדעת התוס' דדוקא למ"ד ש"ד נזקין גובה ממשעבדי ודלא כאו"ת שכתב דאף למ"ד של"ד נזקין גובה משום דאית ליה קלא כמו מוכר שטרו בעדים דא"כ קשה לר"פ דס"ל פלגא נזקא ממונא הך משנה דבפני ב"ד במאי מוקים לה דליכא לאוקמי אליביה בפני ב"ד מומחין ולא הדיוטות דז"א רק בקנסות כמ"ש רש"י ותוס' שם יע"ש היטב ולדידיה לא משכחת קנסא בד' אבות נזיקין ואף קרן הם ממונא אך לדעת התוספו' דהקושיא שמקשה ש"מ הוא רק למ"ד שעבודא דאורייתא י"ל ר"פ לשיטתיה דס"ל של"ד כדעת קצת הפוסקים שהבאתי לעיל אות ג' מדאמר פריעת ק מצוה וא"כ לדידיה י"ל דבפני ב"ד אתיא פרט למכר נכסיו ואח"כ הלך ולא קשה לדידיה מהך ש"מ לוה כו' דזה לא קשה רק למאן דס"ל ש"ד כדעת התוספו' ור"פ ס"ל של"ד אבל לדעת האו"ת דאף למאן דס"ל של"ד נזקין גובה ממשעבדי א"כ אף ר"פ דס"ל של"ד לא מצי לאוקמי בפני ב"ד פרט למכר נכסיו דבאמת נזקין גובה והדרא קושיא לדוכתה ר"פ במאי מוקים למתני' אך באמת יש לתרץ דמצי סבר כרב דמבעה זה אדם ונזקי אדם חשוב כקנסות שאין דנין אלא מומחין וכן אף אי מבעה שן י"ל דתני א שור וכל מילי דשור בין שור דאזיק שור בין שור דאזיק אדם ושור דאזיק אדם הוא דבר שאינו מצוי ובעי מומחין כמבואר בב"ק ובח"מ סימן א' ס"ג יע"ש שוב מצאתי בת"ח שתי' ג"כ כמו שכ' ועיין ברא"ש שם ויש להבין בסוגיא דערכין ו' בפלוגתא דר' יוסי וחכמים ביוצא ליהרג והזיק דר"י מחייב וחכמים פוטרין וקאמר רב יוסף דחכמים ס"ל מע"פ אינו גובה מן היורשים. והנה לשיטת התוס' דנזקין גובים ממשועבדים וכ"ש מיורשים דאף לדידן דמע"פ גובה מיורשים מלקוחות לא גבי' מכ"ש היכא דגובה מלקוחות דגובין מיורשים כמ"ש התוספו' בב"ק י"ב דהיכא דגובין מלקוחות גובה שיורשים וע' בסמ"ע ובש"ך סי' ל"ט ובכמה דוכתי. איברא דלפמ"ש האו"ת בדעת הרשב"א דדוקא בנזקי קרן גובה ממשעבדי דאית לי' קלא א"ש דהתם בהיזק אדם מיירי. אך כבר כתבתי לעיל דלא מסתבר כוותיה וצ"ל דרב יוסף ס"ל של"ד ולכך לא גביא אף נזקין במשעבדי כמ"ש התוס' וכן מיורשים לא גביא ולכך קאמר רבה התם בערכין דכ"ע מע"פ אינו גובה מן היורשים דלשיטתי' אזיל דס"ל של"ד כמש"ל אות ה' וע"ש בערכין דף ז' א' בתוס' ד"ה מיתבי שכת' דהוי מצי למפרך לרב יוסף דהא סבר של"ד יע"ש. ולכאורה דבריהם תמוהי' דמנ"ל דס"ל הכי דהא דלא גבה מיורשי' י"ל דנתנו ליורשים דין לקוחות וכמו דמלקוחות לא גבה אף למאן דס"ל ש"ד ה"ה מיורשים אך לפמ"ש א"ש דמוכח דס"ל של"ד דאל"כ אף דמע"פ אינו גובה נזקין ליגבי משום קלא כמ"ש התוס' אלא ש"מ דס"ל שנ"ד ומכאן תשובה לדעת האו"ת דאף למאן דס"ל של"ד נזקין כמלוה בשטר דמי וקשה עליו סוגיא זו וצריך לחלק לדעתו בין נזקי שור לנזקי אדם וזה דחוק כמש"ל ודו"ק:

ל

דיני דגרמי אף למ"ד דינא ולא קנסא מ"מ לדעת מהר"י באו"ת הוא רק דרבנן ונ"מ בין דינא לקנסא לגבות מבנו ולכמה דברים ולכך ל"ש בהו שעבודא דאורייתא כיון דגוף החיוב דרבנן כ"כ מהר"י באו"ת סי' קי"ט ס"ק ב' יע"ש:

לא

היכא דאין עדים על הלואה רק הלוה מודה לכ"ע שעבודא דרבנן כ"כ התוס' ב"ב קע"ה במשנה שם יע"ש:

לב

הטעם למאן דס"ל של"ד מטעם דאין הקנאה לחצאין ושעבוד קנין לחצאין הוא ולא חייל אנכסי דאיתנהו בשעת הלואה וכל שכן אנכסי דקנה אחר שהלוה שאין אדם מקנה דבר שאינו ברשותו ומאן דס"ל ש"ד ס"ל דאף דאין הקנאה לחצאין ואין הקנאה בדבר שאינו ברשותו היינו הקנאה גמורה אבל שעבודא דמתלי תלי וקאי חייל אנכסי דהשתא כל היכי דאיתנהו ברשותו המה כ"כ הריטב"א בחידושיו לקדושין די"ג:

לג

כבר כתבנו לעיל באות ד' דעת רשב"א ורשב"ם וריטב"א דשל"ד אף מיניה דידיה גופא לא רמיא שעבודא וכמ"ש באות הקדומה מטעם דאין הקנאה לחצאין רק מטעם מצוה רמיא עלי' כמ"ש פריעת ב"ח מצוה. וצריך להבין מאי נ"מ אי מדאורייתא הנכסים משועבדים או מטעם מצוה כיון דמיניה דידיה גבינן מנכסיו כמ"ש בכתובות דמכין אותו עד שתצא נפשו וכתב הריטב"א דהיכא דהוא מצוה שבממון כפינן ליה בממון וגבינן נכסי' א"כ חל החיוב פרעון גם על הנכסים בנ"ח ומאי נ"מ בין רשב"ם לתוספ' ונראה דנ"מ בין בע"ח מוקדם ומאוחר דלהרשב"ם דלא אשתעבד נכסי רק הוא חייב לפרוע וכפינן לפרעו ומגבינן נכסיו היכא דזמן פרעון של שניהם שוים אין לבע"ח מוקדם קדימה אף בקרקעות כיון דאין כאן שעבוד כלל רק מצוה והמצוה אינה חלה רק בזמן פרעון אקרקפא דגברא אבל לדעת התוספ' דמיניה הנכסים משועבדים א"כ מעיקרא נשתעבדו הנכסים לבע"ח מוקדם והבן:

לד

לדעת רשב"ם דמיניה דידיה אין שעבוד מן התורה קשה היאך יצוייר שעבודא דר"נ דבשלמא אם הנכסים משועבדים שפיר אמר כיון דנכסי הלוה שני נשתעבדו ללוה ראשון הוי בכלל נכסי לוה ראשון ואשתעבדו לבע"ח דידיה אבל אם נאמר דאין שעבוד כלל מה"ת רק מצוה על הלוה שני לפרוע לב"ח שלו מפני שהלוהו ואין ספינן ליה ע"ז היאך יצוייר שיהיה המצוה הלזו שיפרע למלוה ראשון שלא הלוהו וא"ל דרבי התורה שיהיה המצוה על הלוה שני לפרוע למלוה ראשון דמלבד שזה דוחק גם אינו מרומז בריבוייא דקרא לאשר אשם לו למי שהקרן שלו דבשלמא אי ש"ד מיכי' א"כ הקנין הזה משתעבד למלוה ראשון ושפיר הקרן שלו אבל אי לית שעבוד כלל לא משתעבד הקרן אף למלוה שני כ"ש למלוה ראשון וא"ל דבאמת מאן דס"ל של"ד לית ליה שעבודא דר"נ זה אינו דהא ר"נ כתבנו לעיל אות ו' דס"ל של"ד ורב כתבנו באות א' דס"ל של"ד ועיין ערך שעבודא דר"נ אות ו' ז' דס"ל שעבודא דר"נ וראיתי באורים ריש סימן פ"ו סק"א שכ' דאף למ"ד של"ד מ"מ גוף הלוה נשתעבד למלוה ומביא כן בשם הרשב"א קדושין בסופו וכעת אין חידושי הרשב"א תח"י והנה הרשב"א סובר דאף למ"ד מיניה אין ש"ד מ"מ סובר ניהו סובר דאין השעבוד עליו מ"מ כיון שגוף הלוה נשתעבד מטעם פריעת ב"ח מצוה לכך אמרי' שגופו נשתעבד לב"ח שני כך צ"ל לדעה זו והנה לדעת רבינו שמחה דס"ל במוסר לא' שדר"נ וכ' הרש"ל הטעם משום דגרמי לרבנן לפ"ז אי אמרינן שעבודא דרבנן ג"כ לא יתכן שעבודא דר"נ אך לפי סברת הרשב"א נכון דנהי דשעבוד נכסים דרבנן מ"מ שעבוד הגוף דאורייתא:

לה

מדברי התוספות רי"ד קידושין י"ג למדנו דיש ג' מחלוקות בדבר בענין ש"ד שכ' שם בד"ה דמלוה הכתובה בתור מהכא משמע דבשטר כ"ע לא פליגי דש"ד וק"ל דבג"פ אמר רבה ד"ת אף מלוה בשטר אינו גובה של"ד וי"ל שלש חלוקות בדבר עכ"ל וכוונתם דג' מחלוקות דרבה דבס"פ ג"פ ס"ל אפילו מלוה בשטר של"ד ורב ושמואל דקדושין ס"ל דוקא מע"פ של"ד אבל מלוה בשטר ש"ד וכן הוא דעת רש"י בקדושין שם ד"ה אינו גובה מן היורשים של"ד אבל מלוה בשטר הוא עצמו שיעבדן דכ' ליה כל נכסי אחראין והרשב"א בחי' שם והריטב"א שם רצו לפרש דעת רש"י בשעבוד מפורש ועיין בשער המלך ה' מלוה ולוה פי"ט מה שמקשה ע"ז. והעלה דרש"י ס"ל כדברי התוס' רי"ד דג' חלוקות בדבר דלרב ושמואל בשטר ש"ד ולרבה אפי' בשטר של"ד ולעולא אפילו בע"פ ש"ד ובהכי נייח לי מה שתמה הקצות החושן סימן קי"ב ס"ק א' על מה ששעבוד חל על דשלב"ל ותמה למה יהא שעבוד עדיף מקנין וכתב דלכאורה נראה משום דקנין בעי דעת נותן ומקבל ובדשלב"ל לא מצי להקנותו אבל שעבוד דממילא חייל למ"ד ש"ד ולכך חל שעבוד בדשלב"ל אבל כיון דסוגיא דפרק מי שמת היא אליבא דשמואל ושמואל ס"ל של"ד עכ"ל. ולפמ"ש לא ק"מ דבשטר מודה שמואל דש"ד ולכך מיבעי' ליה אי יכול לשעבד דשלב"ל. יצא לנו מזה הערה חדשה דלדעת רש"י ותוס' רי"ד דס"ל לשמואל בשטר שעבודא דאורייתא הא דאמרינן דאיקני משתעבד הוא דוקא למאן דס"ל ש"ד בשטר אבל למאן דס"ל אפילו בשטר של"ד כרבה אזי דאיקני לא משתעבד דמ"ט יהא עדיף שעבוד מקנין בשלמא למ"ד ש"ד י"ל דשעבוד עדיף כמש"ל משום דשעבוד חל ממילא כיון דש"ד אבל למ"ד של"ד שעבוד גרע מקנין וכיון דקנין לא חייל על דשלב"ל כ"כ שעבוד:

הגה"ה מבן המחבר

ובזה יש ליישב קושיית הפנ"י בגיטין די"ג ב' דקאמר אמימר טעמא דמעמד שלשתן דנעשה כאומר לו בשעת מתן מעות משתעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך ומקשה ליה רב אשי לאמימר הקנה לנולדים ה"נ לא קנה דאפילו ר"מ לא קאמר אלא דשלב"ל אבל לדבר שלב"ל אפילו ר"מ מודה דלא קני והקשה הפנ"י שם דהוי מצי לשנויי דנהי דאינו מקנה לדבר שלב"ל אבל מצי לשעבד לדבר שלב"ל דאלמוה רבנן כח השעבוד כמו דאמרינן לענין דאקני יע"ש וע' בתשו' מהרי"ט ח"מ סי' כ"ג שהבדיל דשלב"ל מלשלב"ל לענין שעבוד ודבריו אין מוכרחים אך לפמ"ש דהא דשעבוד עדיף מקנין דוקא למ"ד ש"ד אבל למ"ד של"ד קנין עדיף א"כ התם רב אשי הוא דמקשי ורב אשי לשיטתי' דס"ל של"ד כמש"ל אות י"ח מדפסק כר' אבא דאין גובין חוב מעבדים ומדלא מפליג בין חוב בע"פ ובין חוב שבשטר ש"מ דאפילו חוב בשטר אין גובים מעבדים דעבדי כמטלטלי במידי דרבנן ש"מ דס"ל של"ד אפילו במלוה בשטר וא"כ לדידיה ליכא לשנויי דשעבוד עדיף מקנין ושפיר הקשה. אבל יש להקשות דאכתי מנ"ל להקשות על אמימר דילמא אמימר ס"ל ש"ד כיון דהוא, פלוגתא דקמאי וע"ק דבב"ב קנ"ז ב' מהדורא קמא דרב שי אמר לן ראשון קנה מבואר דרב אשי אית לי' דאקני משתעב' צ"ל דאית ליה ש"ד והא דס"ל אין גובין מעבדים צ"ל כמש"ל אות ו' משום דלא סמכא דעתיה שיכול להבריחן וכן כ' באו"ת וכן כ' הרשב"ם בב"ב שם וכן צ"ל לרבינא דמשמע דס"ל ג"כ דאקני קנה כמבואר בב"ב קנ"ז ב' וע"כ לומר מה דס"ל אין גובין מעבדים משום דיכול להבריחן. אך באמת מ"מ נכון הדבר דהא אמימר קאי לפרש לרב ושמואל דקאמרי דמעמ"ש קונה וקאמר טעמא דנעשה באומר בשעת מתן מעות משתעבדנא כו'. והנה הש"ך בסי' ס"ו ס"ק צ"ז האריך להוכיח דמעמ"ש לא שייך כ"א במלוה ע"פ אבל מלוה בשטר אינו נקנה במעמ"ש יע"ש שהאריך. והנה כבר ביארנו דבמלוה ע"פ ס"ל לרב ושמואל של"ד א"כ שפיר הקשה רב אשי לאמימר אלא מעתה הקנה לנולדים כו' דאין אדם מקנה לדשלב"ל ואין לומר דשעבוד עדיף ויכול לשעבד לדבר שלב"ל זה אינו כיון דהכא במעמ"ש ע"כ בשעבוד בע"פ איירי ובשעבוד בע"פ ס"ל לרב ושמואל של"ד וגרע שעבוד מקנין וא"י לשעבד לדבר שלב"ל וכיון דהכא אליבא דרב ושמואל קיימינן אינו משעבד לדשב"ל ושפיר הקשה לו ודוק:

ובזה יתיישב מה דקשה כעין קושית הפנ"י הנ"ל בהך דאיתא בב"ב דף קל"א א' א"ל ר"פ לאביי בין למ"ד יסבון ובין למ"ד ירתון הא א"א מקנה לדשב"ל ואפילו ר"מ וכו' אבל לדשב"ל לא יקשה ג"כ קושית פנ"י דילמא שעבו' עדיף ויכול לשעבד לדשב"ל ולפמ"ש א"ש דהכא ר"פ קאמר ליה ור"פ לשיטתיה דס"ל אפילו במלוה בשטר של"ד כמ"ש הרשב"א והריטב"א להדיא והוכיחו מהך דאין נזקקין לנכסי יתומים אפילו מבש"ט וקאמר ר"פ דפריעת ב"ח מצוה ש"מ דאפי' מלוה בשטר ס"ל של"ד וא"כ לדידי' שעבו' גרע מקנין ושפיר מקשה ודוק:

ע"כ הגה"ה מבנו

לו

הנה מ"ש הרא"ש והרשב"א והובא בש"ע סימן קי"א סי"א דהיכא דיש בנ"ח במדינה אחרת ומשועבדים במדינה זו שהמלוה שם אזי גובה המלוה מהמשועבדים אף שיש בנ"ח כיון דאין הבנ"ח כאן במדינה זו כ' בתומים שם דזהו דוקא למ"ד ש"ד דאז מדינא גובה אף ממשועבדים רק מפני ת"ה ופסידא דלקוחות אינו גובה כשיש בנ"ח וזהו דוקא דבנ"ח כאן אבל כשאינם כאן הקימו אדינא דגובה ממשועבדים אבל למ"ד של"ד מדינא לא גבי ממשעבדי ואף דהבנ"ח אינו כאן לא גבי וסברתו נכונה. ובזה ישבתי מ"ש בפ"ק דב"מ דט"ו א' אר"נ הא מתניתא תסייע למר שמואל והונא חברין מוקים לה במילי אחרינא והקשה מהרש"א דהא בל"ז צ"ל דמיירי באפותיקי כמ"ש התוספ' לעיל מדלא טריף הבע"ח ממשעבדי דטריף לוקח וכיון דמיירי באפותיקי או בלוקח מגזלן דל"ש ג"כ קושית התוס' דהנגזל לא טריף ממשעבדי דלוקח דהוא טורף השדה שלו אשר הוא אצל הלוקח וא"כ בין אי מיירי באפותיקי או בלוקח מגזלן תו ליכא ראיה לשמואל וע"ק גוף הלשון דר"נ דהא מתניתא מסייע כו' והונא חברין כו' דכיון דמוקי לה במילי אחרינא תו ליכא סיוע לשמואל ואיך אומר דמסייע ויש ליישב ע"פ הנ"ל דר"ש לשיטתיה שפיר יש סייעתא מהא לשמואל ור"ה לשיטתיה ליכא סייעתא מהא דהנה הרב המגיד פי' קושית התוס' דאמאי לא טריף בע"ח ממשעבדי דטריף לוקח דיש לומר דהמשועבדים המה במדינה אחרת אך זה תלוי בשעבודא דאוריי כמש"ל בשם התומים דאם נאמר ש"ד אינו יכול לומר הנחתי לך מקום לגבות ממשועבדים דטריף לוקח דאז הי' בנ"ח דהרי אין יכול לדחותו אצל בנ"ח שבמדינה אחרת ולמ"ד של"ד יכול לדמותו אל בנ"ח שבמדינה אחרת ולפ"ז א"ש דר"נ לשיטתיה דס"ל ש"ד כמש"ל בשם התומים א"כ שפיר יש סיוע לשמואל דא"צ לאוקמי באפותיקי ולא בלוקח מגזלן רק בבע"ח סתם ולא קשה אמאי לא טריף ב"ח ממשעבדי דטריף לוקח דכיון דש"ד א"י לדחותו אצל בנ"ח שבמדינה אחרת וי"ל דמיירי בהכי דמשעבדי דטריף לוקח הם במדינה אחרת אך ר"ה דס"ל של"ד כמ"ש בחי' לב"ב ועיין בש"ך סי' ל"ט ס"ק מ"ט ועוד דר"ה תלמידיה דרב ורב ס"ל של"ד וא"כ לדידיה אף לבנ"ח שבמדינה אחרת יכול לדחותו וקשה קושית התוספו' אמאי לא טריף בע"ח ממשעבדי דטריף לוקח וא"כ צ"ל דמיירי בלוקח מגזלן ולכך מוקי לה ר"ה לשיטתיה בלוקח מגזלן ודוק:

לו בספרי כלל גדול ע' שעבוד כלל א' אות ט' הארכתי בזה די"ל דזה אי ש"ד תלוי בזה אי קנין פירות כקנין הגוף דמי דאם נאמר כקנין הגוף דמי אזי ש"ד וע"ש באורך וע' לעיל ערך קנין פירות אות י"ב שכתבתי קצת מזה:

לח

עיין לעיל ערך עירוב פרשיות אות י"ח שכתבנו דלמ"ד עירוב פרשיות מוכח דשעבודא דאורייתא אך דוקא אי ס"ל הילך פטור אבל אי הילך חייב אין ראיה וע"ש דבל"ז שדיתי בי' נרגא:

לט

עיין בספרי כלל גדול שם אות ז' ח' שכתבנו די"ל דהך דשעבודא דאורייתא תלוי בזה אי יש ברירה דאי יש ברירה אזי ש"ד וע"ש הטעם באורך:

מ

מאן דדריש כללי ופרטי ס"ל של"ד ומאן דדריש רבויי ומיעוטי ס"ל ש"ד ושורש הדברים דהנה התוספות הקשו למ"ד ש"ד מודה מקצת היאך ישבע ותי' בדוחק דלית ליה קרקע וזה דוחק דמסתמא משמע בכל גווני ולא חילקה התורה כלל ועוד הקשו דלפ"ז הא דדרשינן שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשים היכא משכחת לה דאי לית ליה קרקע מטלטלי דיתמי לבע"ח לא משתעבדי אך כ"ז למאן דדריש כללי ופרטי אבל למאן דדריש רבויי ומיעוטי לא ממעט קרקעות משבועה ע' ב"ק דקי"ז ותוס' ב"מ ד' ב' ולפ"ז לדידיה שפיר י"ל ש"ד ולא קשה ממודה במקצת ולא משבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשים וע' לעיל:

מא

לפי זה תלוי הך אי ש"ד בזה אי לחלק צריך קרא דלמ"ד לחלק צריך קרא ס"ל דדרשינן רבויי ומיעוטי כמבואר בשבועות ד' כ"ז ב' וכבר כתבתי באות הקדומה דמאן דדריש רבויי ומיעוטי ס"ל ש"ד:

מב

ולפ"ז מאן דס"ל כל מילתא דא"ר ל"ת אי עביד מהני ס"ל שעבודא דאורייתא ע' בערך כל מילתא כו' שביארנו דמאן דס"ל לחלק צריך קרא ס"ל דאי עביד מסני וכבר ביארתי באות הקדומה דמאן דס"ל לחלק צריך קרא ס"ל ש"ד ולפ"ז י"ל דהא דאיפליגו אביי ורבא בבע"ח אי למפרע הוא גובה דרבא ס"ל מכאן ולהבא הוא גובה דס"ל של"ד רק דחכמים תקנו משום נעילת דלת וא"כ מהשתא הוא דקא גבי ואביי ס"ל למפרע גובה דס"ל ש"ד וא"כ משעת השעבוד קנה הנכסים ונשתעבדו לו ואביי לשיטתיה דס"ל אי עביד מהני ולכך ש"ד ורבא לשיטתיה דס"ל דלא מהני ולכך של"ד אך קשה ממ"ש לעיל אות ז' דרבא ס"ל ש"ד אך כבר כתב הש"ך בסי' ל"ט די"ל דרבא ס"ל של"ד אפי' במלוה הכתובה בתור אך קשה ממש"ל אות י"ט דאביי ס"ל של"ד כמ"ש התוס' בגיטין נ' ע"א ד"ה כיון אך י"ל כתי' הב' של התוספות שם דאביי ס"ל ש"ד רק לא פלוג רבנן ביתמי ע"ש:

מג

מאן דס"ל מערבין לקרנות ס"ל ש"ד לפמ"ש אות מ"א דמאן דס"ל לחלק צריך קרא ס"ל ש"ד ומאן דס"ל לחלק צריך קרא ס"ל מערבין לקרנות כדאיתא ביומא נ"ז א' וכמש"ל בערך מערבין לקרנות:

מד

לפ"ז מאן דס"ל מב"מ לא בטיל ס"ל מערבין לקרנות דיליף מולקח דם הפר ומדם השעיר וכ"כ באות הקדומה דמאן דס"ל מערבין לקרנות ס"ל ש"ד אך עיין ערך מב"מ אות י' די"ל דס"ל אין מערבין ויליף מב"מ ל"ב ממקום אחר. ובזה יתיישב לדעת רש"י דס"ל ל לאביי ורבא מב"מ לא בטיל והרי רבא ס"ל אין מערבין וגם יתיישב מ"ש דמ"ד מערבין ס"ל ש"ד ולפ"ז אביי ורבא דס"ל לרש"י דמב"מ ל"ב ס"ל ש"ד וכ"כ לעיל אות מ"ב דרבא ס"ל של"ד ולדעת התוס' ס"ל לאביי של"ד אך לפמ"ש אין ראיה די"ל דס"ל אין מערבין לקרנות וילפינן מב"מ ל"ב ממ"א כמש"ש ערך מב"מ אות י':

מה

למ"ד ש"ד ל"א עדיו בחתומיו זכין לו דהרי השעבוד אינו רק מחמת ההלואה משא"כ למ"ד של"ד אזי אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו כיון דאין ההלואה גורם השעבוד רק השטר דתקנו רבנן דמלוה בשטר גובה ממשעבדי דעדים מפקי לקלא א"כ העדים גורמין השעבוד וזכין לו משעת החתימה ואביי דס"ל עדיו בחתומיו זכין לו לשיטתיה דס"ל של"ד ורבא דלא ס"ל עבחז"ל כדמשמע בב"מ די"ט לשיטתיה דס"ל ש"ד ולכך הרי"ף והרמב"ם לא ס"ל עבחז"ל לשיטתייהו דס"ל ש"ד והתוספות והרא"ש דפסקו כאביי לשיטתייהו דס"ל של"ד ועמ"ש לעיל אות מ"ב דאביי ס"ל ש"ד וי"ל דאביי אליבא דר"מ קאמר שם עבחז"ל ור"מ ס"ל של"ד כמש"ל אות כ"ה אך יש לדחות זה די"ל אפילו למ"ד ש"ד עדיו בחתומיו זכין לו ואף דאין השטר גורם השעבוד רק ההלואה מ"מ כיון דחכמים תקנו דמע"פ לא יגבה ממשעבדי רק מלוה בשטר אם כן השטר גורם השעבוד עכ"פ מדרבנן אך ז"א דלמ"ד ש"ד לא תקנו ולא אלמו כח השטר רק שגרעו כח מלוה על פה אבל בשטר לא תקנו כלל ולמה יזכו העדים בחתימתן הא אין השעבוד מכח השטר כלל ודוק:

מו

רב הונא ס"ל ש"ד כך העליתי בחידושי בכתובות דף מ"ג ב' דלכך ס"ל לר"ה מנה ומאתים מן האירוסין אף דלא כתב כתובה וזהו לשיטת רש"י שם משא"כ לשיטת הפוסקים גם הש"ך ס"ס ל"ט כ' ודוחק לומר דר"ה ס"ל של"ד עכ"ל ומ"ש ודוחק אינו מובן די"ל דר"ה תלמידיה דרב הוי ורב ס"ל של"ד אך ממ"ש לדעת רש"י יש הוכחה:

מז

רב אסי ס"ל שליד כ"ז כתבתי בחידושי שם לפרש"י דרב אסי פליג שם אר"ה וס"ל דאינו גובה מן האירוסין ע"ש בחידושי דף י"ג ב' א"ר אסי אר"י אף שנא הפרישתה מחיים ולא דק דהתם רבי אסי שהיה בא"י וחבירו רבי אמי והם היו תלמידי דר"י שהרי אמר שם משמיה דר' יוחנן והכא רב אסי שבבבל חבירו של רב כהנא תלמידיה דרב:

מח

לפמ"ש באות הקדומה מבואר דרבי אסי שבא"י תלמידיה דר"י ס"ל ש"ד כמ"ש בהפלאה ואין כ"כ ראיה די"ל משמי' דרבי' קאמר ולי' לא ס"ל:

מט

רב יהודה דאמר בקדושין אמר רב יהודה אמר שמואל והוא שהפרישתה מחיים ס"ל של"ד וי"ל ג"כ משמיה דרבי' קאמר ולי' לא ס"ל:

נ

נ"ל להמציא חילוק באיזה דין בין ש"ד בין של"ד כגון לוקח שלקח מהלוה קודם שלוה מב"ח ואח"כ לוה מבעל חוב בניסן ובתשרי מחל הלוקח ללוה השעבוד שלו עד תשרי או שלקח שטר אתר שטר מקח מתשרי ובזה מחל השעבוד הראשון כמ"ש בח"מ סימן ר"מ ובכתובות מ"ד א' והנה למ"ד של"ד נ"ל פשוט דא"י לטרוף מן הלוקח זה דהכא לא שייך נעילת דלת דהא בשעה שהלוה לנוה היה שדה זו מכורה להלוקח נמצא הלוקח לא הקנה שעבודו מעולם ואף שבתשרי מחל לו השעבוד עד תשרי ולקח שטר אחר ואז כבר היה משועבד לב"ח זה אינו דאטו הוא לקח אז הלא כבר הוא קנוי בידו מכבר רק שמחל השעבוד עדעכשיו ומעכשיו הוא עומד בשעבודו הראשון דבשלמא אי אמרינן דמחל לגמרי וחשיב כאלו נתן במתנה להמוכר והמוכר הראשון חזר ומחלה לו שפיר מצי בע"ח למטריף אבל באמת הכא ל"א רק באופן דאחיל לשעבוד קמא אבל הקנין היה שלו מהקנין הראשון ותדע דהא לא החזיר השטר הראשון כמ"ש ב' שטרות היוצאים בזה אחר זה ולפי זה קשה שם בש"ס כתובות מ"ד שם דשואל מאי בינייהו בין רפרם דאמר אודויי אודי ליה ובין רב אחא דאמר אחולי אחיל לשעבוד קמא לימא נ"מ לענין אי יכול לטרוף ממנו ב"ח שלוה בין שטר ראשון לשטר שני דלרפרם טורף שפיר ולרב אחא א"י לטרוף אך כ"ז אם נאמר של"ד אבל למ"ד ש"ד א"כ מן הדין טורף כיון שמחל שעבודו הראשון אזי ממילא שעבוד הבע"ח קודם וא"ל דס"ס תקנו דלא לטרוף בע"ח במע"פ מהלקוחות משום פסידא דלקוחות שלא ידעו מהחוב ה"ה הכא דבשעה שקנה זה לא ידע עדיין משט"ח שבאמת עדיין לא לוה וא"כ עכשיו אפילו מוחל השעבוד מ"מ לא יוכל הבע"ח לגבות ממנו כיון שתחילת קנייתו בהיתר קנה וניחוש גם לזה לפסידא דלקוחות ז"א סברא לומר בכאן פסידא דלקוחות דהכא איהו דאפסיד אנפשי' דלמה מחל השעבוד הלא עכשיו ידע שיש מלוה בשטר עליו ויטרוף ממנו כל השדה בשלמא לענין מע"פ חשו לפסידא דלקוחות שלא ידעו מהמלוה ע"פ משא"כ כאן ודוק. אבל למ"ד שנ"ד סברא טובה הוא דבכה"ג א"י לטרוף דלא שייך כאן נעילת דלת דהא אז לא הלוה לו על סמך קרקע זו שכבר היתה מכורה ואין לומר דא"כ למ"ד של"ד לא לטרוף בע"ח מדאקני קנה ומכר דהא על סמך שדה זו לא הלוה לו שלא קנאה עדיין ז"א דהתם מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו וכמ"ש בפ"ק בב"מ בחזר ולקחה מבעלים הראשונים אם כן כשקנה הלוה נקנית לבע"ח תיכף ולא היה לו ללוקח לקנותו אחר כך אע"ג דעכשיו עסקינן למ"ד של"ד ולדידיה אין הטעם משום שלא היה לו ללוקח לקנותו רק משום נעילת דלת ובזה ל"ש נעילת דלת י"ל דגם בזה שייך נעילת דלת כיון שכותב לו דאקני אלמא דנותן הוא עיניו על הקרקעות שיקנה שיהיו בשעבודו ואם לא יטרפוהו מלוקח ינעל דלת בפני לווין משא"כ כאן ודאי אינו נותן עיניו שהלוקח שקנה כבר ימחול שעבודו ול"ש נעילת דלת כן נראה לי ברור. והנה התוס' שם בכתובות מ"ד א' ד"ה אימור אחולי אחלה דכתבו דנ"מ אם לוה נותן בין זמן ראשון לזמן ב' שיטרפו בעלי חוביו מאותו שדה וזה ידוע שמסקנת התוספו' היא דשנ"ד מהך דר"פ בב"ב וא"כ לפמ"ש למ"ד של"ד אין יכול הבע"ח לטרוף וצ"ל דדברי התוס' אליבא דמ"ד ש"ד ומה שהקשיתי דלימא הגמרא נ"מ בין רפרם לרב אחא לענין טריפת לקוחות יש לתרץ ג"כ דהגמרא רוצה לומר נפקותא אליבא דכ"ע אף למ"ד ש"ד ובזה גם דברי התוספ' אליבא דמ"ד ש"ד ודוק:

נא

ובאמת מ"ש באות הקדומה בדאקני משתעבד אף למ"ד של"ד לא ברירא לי הן אמת מסתימת הפוסקים משמע הכין דהרי גדולי הפוסקים פסקו של"ד ואעפ"כ לא משתמיט חד מהפוסקים שיחלוק על דאקני ומדשמואל גופיה דס"ל של"ד וס"ל דאקני משתעבד או דמיבעי' ליה עיין ערך דאקני י"ל דס"ל כשיטת רש"י והפוסקים דבמלוה בשטר מודה שמואל דש"ד אבל אי שעבוד דרבנן לא שייך לומר דשעבוד עדיף מקנין דהשעבוד כל עצמו אינו אלא מדרבנן ומה בקנין דאורייתא א"י להקנות דשלב"ל כ"ש שעבוד דרבנן ובפרט מחמת הטעם שכתבתי באות הקדומה דלענין נעילת דלת אין שייך על דאקני שלא על סמך קרקע זו הלוהו ועמ"ש באות הקדומה עכ"פ יש לעיין בהך מילתא וע' באות ל"ה מ"ש בענין דאקני אליבא דמ"ד שנ"ד:

תוכן העניינים

מלא הרועים חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה