אור ברסלב
מלא הרועים חלק א שליח לדבר עבירה

מלא הרועים חלק א· רבי יעקב צבי יולס

שליח לדבר עבירה

שנים שדנו

א

שמאי הזקן ס"ל דיש שליח לדבר עבירה להתחייב שולחי' לחד תירוצא בגמ' קדושין דף מ"ג ע"א ולאידך שינויא מודה דפטור המשלח בדיני אדם רק בדיני שמים חייב בדיני רבה ולת"ק לא מחייב המשלח אף בדיני שמים רק דיני זוטא כמ"ש שם דינא רבה ודינא זוטא א"ב ועיין בתשובת נ"ב אה"ע סי' ע"ה שכתב דאף לשמאי המעשה בטל:

ב

לב"ה בשליחות יד יש שליח לד"ע דילפי מכל דבר פשע אמר לעבדו ולשלוחו ב"מ דף מ"ד קדושין דף מ"ב ב':

ג

לב"ש דבעי להו על כל דבר פשע לחייב על המחשבה כמעשה י"ל דאף בשליחות יד אין שליח לד"ע אך לחד שינוייא בגמרא לשמאי בכ"מ יש שליח לד"ע כמ"ש באות א':

ד

בב"נ יש שליח לד"ע להתחייב שולחו בב"ר פ' ל"ד ע"י שליח שנאמר שופך דם האדם באדם ע"י אדם דמו ישפך וע' בערך ב"נ אות י"ב שהארכתי בזה:

ה

ע' בתוס' ב"ק דף ע"ט ד"ה נתנו שכתבו דהיכא דהשליח לא ידע שיש עבירה בדבר כגון שגנב טלה ונתנו לכהן בפדיון בכור נתחייב הגנב במשיכת הכהן וא"ל דאין שליח לדבר עבירה דהכהן אינו יודע שהוא גנוב ול"ש לומר דהמשלח סבור שלא יעבור דדברי הרב ודברי התלמיד דמ"ש דהא הוא לא ידע כלל שיש עבירה ובודאי יעבור וכ"כ המרדכי פ"ק דמציעא בשם מהר"ם הובא בסמ"ע סי' שמ"ח:

ו

הרב בנמוקי יוסף חולק וס"ל דאף היכא דשליח לא ידע שהוא גניבה פטור המשלח ומהרש"ל ביש"ש פרק מרובה חולק על הנמוקי יוסף וס"ל כדעת התוס' והמרדכי דבכה"ג חייב המשלח והש"ך בסי' שמ"ח האריך בזה לפסיק כדעת הנ"י וכן כ' הריטב"א בקדושין וכ"ד התוס' רי"ד ובקונטרס הכללים נבאר זה באורך בס"ד וע' בתשובות נ"ב סי' ע"ה שהוכיח כדעת הנ"י וע' בערך ב"נ אות י"ב מש"ש וע' כתשובות מהרימ"ט ח"א סי' קי"ו שהחזיק בדעת התו' וסותר ראיית הנ"י:

ז

הרב מהרימ"ט בתשובה ח"א סי' קי"ו כ' דיש להסתפק אי אמרינן במידי דרבנן אין שלד"ע כיון דמדאורייתא השליחות חלה והרב במשנה למלך פ"ב מה' רוצח העלה דאד במידי דרבנן אמרינן אין שלד"ע ואח"כ הקשה מהך דאיש שאמר לאשה אקפי לי קטן דהאשה היא מוזהרת מדרבנן ומשמע דבכה"ג לא מחשיב שלד"ע ורוצה לחלק דשאני התם דהמשלח הוא מוזהר מן התורה ומש"ה חשוב שליח לאו בר חיובא אף שמוזהר מדרבנן וכבר כ' בעצמו שזה דוחק וע' בתשובות נ"ב סי' ע"ו:

ח

רבינא ס"ל היכא דאין השליח בר חיובא מתחייב שולחו ב"מ ד' י' ע"ב ולא מיקרי אינו בר חיובא רק אף אם עשה הדבר הזה לעצמו לא היה מתחייב כגון כהן שאמר לישראל קדש לי אשה גרושה אבל אם אמר לכהן אף שאינו מתחייב אם קדשה לכהן זה מ"מ מיקרי בר חיובא אם קדשה לעצמו כ"כ שם התוס' ע' אות י' דלגירסת הרמ"ה בש"ס רבינא חזר בו וס"ל כרב סמא:

ט

רב סמא ס"ל אף דאינו בר חיובא מ"מ לא מתחייב שולחו אם היא בר דעת דאי בעי עביד ואי בעי לא עביד שם:

י

הרא"ש והרמ"ה פסקו כרב סמא משום דרבינא גופיה קיבל מרב סמא והיינו לפי גרסתם בש"ס רב סמא אמר קמי' דרבינא:

יא

הרב המחבר בח"מ סי' קפ"ב פסק כרבינא וכבר האריך שם הש"ך סק"א לסתור דבריו ופסק כרב סמא וע"ש ובמ"א נאריך בזה בס"ד:

יב

ע' בתשו' נ"ב חלק אה"ע סי' ע"ה שכתב דרבא ס"ל כרב סמא והוכיח שם מדברי רבא יע"ש אך לדברי פ"י אין הוכחה יע"ש:

יג

ע' במשנה למלך פ"ה מה' מלוה ולוה דין י"ד שם דאף לרב סמא דס"ל דגם בשליח שאינו בר חיובא אמרי' אין שלד"ע אבל בשליח נכרי מודה דיש שלד"ע דדוקא בישראל שאינו בר חיובא דמ"מ יודע שיש איסור להמשלח בדבר ולא היה לו לעשות הדבר הזה אבל בנכרי שלא ידע כלל אם יש איסור להמשלח יש שלד"ע. והנה לדעת הנ"י דלעיל אות ו' דס"ל אף בלא ידע כלל שהוא גנוב דהתם לא ידע ג"כ אם יש איסור להמשלח ואעפ"כ ס"ל אין שלד"ע ה"ה הכא בנכרי אף שלא ידע י"ל אשלד"ע וכן נראה באמת מדברי הנ"י פ"ק דב"מ שכ' הלכך לא משכחת שלד"ע אלא בחצר וכו' ונראה דה"ה בקטן שאין לו יד כלל שאינו מבחין בין צרור לאגוז הוי כחצר דל"ש ביה אי בעי עביד כו' ומשמע דוקא חצר וה"ה קטן דדמי לחצר בהא דע"כ מותיב בה אבל לא מיפטר קטן בהגיע למדת צרור וזורקו משום שאינו יודע אם יש איסור למשלח משמע דאף בכה"ג חייב בקטן כיון שהגיע למדת צרור וזורק אגוז ונוטלו וכל שכן בנכרי והיינו דלשיטתיה אזיל דס"ל אף כשאינו יודע שהוא גנוב אמרינן אין שלד"ע ודוק:

איברא דנ"ל לחלק דדוקא באינו יודע שיש איסור בדבר אמרי' אין שלד"ע דאלו הוי יודע שיש איסור בדבר לא הי' עושה כלל השליחות כמ"ש הריטב"א בקדושין פ"ב אבל הכא בנכרי אף אם ידע שיש איסור לישראל בדבר לא היה נמנע מהשליחות דמה לו בכך דאף משום לפני עור אין ב"נ מוזהר ודוק. איברא דק"ל דהיאך ילפינן בשליחות יד דיש שלד"ע מכל דבר פשע דאף אם אמר לעבדו דילמא מייתינן מריבויא דוקא באומר לנכרי לשלוח יד דבכה"ג יש שלד"ע ואשמעינן חידושא אף דלא עביד הוא בעצמו מעשה בדבר נתחייב ע"י שלוחו וקמ"ל דשלוחו כמותו אף לחוב אך באמת דין זה דהשליח כמותו אף לחוב איכא למילף מושלחה דהאשה עושה שליח לקבל גט אף שהוא לה חוב אך עדיין י"ל דאשמעינן דחיוב שליחות יד הוא אף ע"י שליח דכ"כ הריטב"א שם דבכל מצוה שבגופו ל"ש שלוחו של אדם כמותו כגון להניח תפילין ולישב בסוכה וה"א דגם לענין שליחות יד דהתורה לא חייבה בשליחות יד רק שליחות יד בגופו ול"ש שלוחו של אדם כמותו בזה לכך כתיב על כל דבר פשע אבל היכא דעושה שליח שהוא ישראל ובר חיובא אזי אף בשליחות יד פטור מטעם אין שלד"ע. ואמנם קושיא כזו יש להקשות ג"כ על הא דמקשה ברפ"ב דקדושין לא לכתוב רחמנא גבי תרומה וכן לא לכתוב רחמנא גבי קדשים כו' דהיאך הוי גמרינן מינייהו דה"א דהוא מצוה שבגופיה י"ל דהתורה הטילה דוקא לחוב על גוף האדם ובזה לא שייך שליחות ואף דבגירושין מתני שליחות היינו דבזה גילתה התורה דאין החוב שיעשה דוקא על ידו אלא דיכול לעשות ג"כ ע"י שלוחו אבל לא נוכל למילף מיני' דשלוחו של אדם כמותו בכל מילי דילמא שאני הכא דרק במצוה זו רבתה תורה שתהיה כריתות בינו לבינה אף שיעשה על ידי שליח אבל בשלמא עיקר המצוה הוא דוקא על גופו וכ"ת דזה גופא נילף לשאר מצות מה הני אינן מצוה שבגופו ולכך יכול לקיים ע"י שליח אף לשאר מצות כן דאם נאמר כן אף תפילין וישיבת סוכה נילף וע"כ צ"ל דשאני תפילין וישיבת סוכה דהן מצות שבגופו כמו שתירץ הריטב"א וכזה היה אפשר לומר דגם בתרומה שצותה כך התורה מצוה זו על גופו לתרום בידו מתבואתו. ואפשר לחלק דשאני תפילין וישיבת סוכה שהם חובת גברא שמחוייב להשתדל שיהי' לו תפילין להניח וסוכה לישב בה משא"כ בתרומה שאין חובת גברא להשתדל שיהא לו תבואה לתרום אך יקשה עדיין מקרבן פסח שהוא ג"כ חובת גברא וא"ל דשחיטת הפסח אינה חובת גברא רק חובת הקרבן שיהא נשחט דאם אין לו קרבן לשחוט פטור ז"א דע"ז חייב כרת על שביטל מצות שחיטת הפסח ועיקר מ"ע הוא שחיטת הפסח כמבואר בר"מ פ"א מהלכות ק"פ וא"כ הוי חובת גברא ואעפ"כ מקשה הש"ס לא לכתוב רחמנא גבי קדשים וניתי מהנך ונראה לפרש דבמצוה שבגופו היינו היכא דחזינן שאין תכלית אחר למצוה רק מה שעושה בגופו כגון תפילין וסוכה שאין בזה רק קדושת גופו בעשותו מצות ה' אבל שחיטת קרבן פסח והפרשת תרומה וגירושין שעיקר התכלית הוא שחיטת ק"פ להיות נקרב את שדרכו להקריב ולהיות נאכל את שדרכו להאכל והפרשת תרומה לתקן תבואתו וליתן התרומה לכהן וגירושין ליתן הגט לאשה שתפרוש ממנו ולהיות דבר זה כורת בינו לבינה וכיון שעיקר תכלית המכוון במצוה הלזו יכול להיות ע"י שליחות מרבינן שליחות משא"כ תפילין וסוכה שעיקר תכלית המכוון היא עשיית גופו שיניח תפילין ושישב בסוכה ואיך נרבה שליח כיון שאין תכלית למצוה זו כשאינו נעשה ע"י עצמו שהרי אין המכוון על התפילין שיהיו מונחים רק על גוף העושה והבן זה:

והנה עוד יש לדקדק על הא דקאמר שם דהוי מעילה ושליחות יד ב' כתובים די"ל דצריכי תרוייהו דאי הוי כתיב חד לחוד הוי מוקמינן לה בשליח נכרי דוקא או קטן או היכא דהשליח אינו בר חיובא לרבינא או היכא שלא ידע שיש איסור בדבר לשיטת התוס' דלעיל אות ה' לכך אצטריך למכתב תרוייהו. איברא די"ל דבמעילה ליכא למימר הכי דמיירי דוקא בשליח נכרי וקטן דהא ילפינן חטא חטא מתרומה וכמו בתרומה השליחות לישראל גדול ואדרבה נכרי וקטן אין נעשים שליח ה"ה למעילה מרבינן שליחות לישראל גדול ולפ"ז הוי שפיר ב' כתובים דלא יכתוב רק מעילה וניתי שליחות יד מיניה ובזה יש ליישב קושיית הפנ"י שם שהקשה על מה דפריך שם הש"ס למ"ד ב' כתובים מלמדין מא"ל והקשה דילמא מאן דס"ל מלמדין ס"ל כב"ה דבשליחות יד ג"כ יש שלד"ע ואיכא ג' כתובים ובכה"ג לכ"ע אין מלמדין ולפמ"ש א"ש דבאמת שליחות יד וטביחה לא מחשבי לב' כתובים דאי הוי כתיב חד לא הוי ידעינן כלל דיש שלד"ע דהוי מוקמינן לה באומר לנכרי או לקטן או שהשליח לא ידע שיש איסור בדבר לכך אצטריך למכתב תרוייהו ואם כן שליחות יד וטביחה כחדא חשיבה ומעילה כחדא וליכא אלא ב' כתובים ודוק:

יד

אף באיסור עשה אין שלד"ע כך העלה הרב בנ"ב סי' ע"ז לדבר פשוט שלא כדעת מי שחולק עליו בזה ע"ש:

טו

היכא דאמרינן אין שלד"ע אי השליחות בטל לחד שינוייא של התוספו' פ"ק דב"מ נראה דבטל המעשה וכבר נתווכח בזה הרב בנ"ב עם החולקים עמו ודעתו דהשליחות בטל ואי"ה נבאר זה באורך:

טז

אם השליח הוחזק לעשות העבירה הלז ל"א אין שלד"ע לומר דברי הרב ודברי התלמיד דמ"ש כיון שהוא הוחזק לעשות הדבר כ"כ הרשב"צ בתשו' והביאו הרב בהג"ה בח"מ סימן שפ"ח סעיף ט"ו והרב בש"ך שם ס"ק ס"ז חלק עליו ואמר דהוי בר חיובא כיון שנצטוה בכך ועוד דהא נקטינן כדברי הרא"ש והרמ"ה שפסקו דאף היכא דלאו בר חיובא רק דאי בעי עביד מ"מ אין שלד"ע עכ"ד שם. ולי נראה דיש לצדד זכות על הרשב"א דהא דמחייבינן אף כשאינו בר חיובא היינו משום דהשליח יודע שיש איסור להמשלח בדבר לא יעשה זאת ועמ"ש לעיל אות י"ג אבל זה שאף לדידיה הוא איסור והוא לא חש לזה פשיטא שיעשה זאת וא"כ ברור הוא למשלח שיעשה שליחותו ובכה"ג חייב המשלח ועיין בתשובת שבות יעקב סי' קס"ד שהעלה ג"כ להלכה דהיכא דהשליח מוחזק בכך הוי שלד"ע. ואיברא דיש להביא ראיה דלא כרשב"צ מפ' האיש מקדש דאמר רבא דאכיל חלב מחייב השליח משום זה נהנה וזה מתחייב ולמה לו להמציא למ"ד יש שלד"ע ה"ל להמציא לדידן בהוחזק וכן מה דאמר בב"ק בור של שני שותפים אי דשוי שליח אין שליח לד"ע לוקי דשוי שליח המוחזק לחפור בורות בר"ה ולקלקל ר"ה וצ"ע:

יז

בתשובת שבות יעקב שם העלה כששלח עכו"ם לבייש ישראל חבירו שהוא חייב מפני שהשליח אינו בר חיובא וגם השליח מוחזק בכך שהרי המקרא צווח עכו"ם עז פנים ע"ש. והנה מ"ש מחמת ששליח אינו בר חיובא הכריח שם כשיטת הפוסקים לרבינא והאריך שם למעניתו ולדידי כל האריכות הזה שלא לצורך דאף לרב סמא פטור לפמ"ש המש"ל שהבאתי לעיל אות י"ג. והנה מ"ש בשביל שהוחזק בכך כבר כ' מזה באות הקדומה ואף שהסכמתי באות הקדומה לסברת הרשב"ץ דהיכא דהשליח מוחזק יש שלד"ע מ"מ בהך למסור חבירו או לביישו לא נהירא לי דבכה"ג יש שלד"ע דכבר כתבנו לעיל דעיקר הטעם דבכה"ג יש שלד"ע דברור הוא להמשלח שהשליח יעשה שליחותו וכ"ז בעבירה שבין אדם למקום אבל בין אדם לחבירו אף שהוחזק למסור ואינו מתיירא מעונש שמים מ"מ אינו ברור להמשלח שיעשה בזה שליחותו דשמא הוא אוהב לאיש הזה ולא ימסור לו מחמת אהבתו או שמא ירא ממנו ול"ש מוחזק בזה דנהי דהוחזק על עיקר העבירה לשמים מ"מ לעשות לאיש הזה כן לא הוחזק ואפי' אם הוחזק למסור או לבייש לזה אין נ"ל לומר יש שלד"ע בכה"ג דשמא עכשיו נתחדשה לו סיבה שלא יעשה לו עוד כן:

יח

גרסינן בפר' חלק דקי"א ב' ויצאו הן ולא שלוחן ופרש"י אם הדיחו ע"י שליח כיחידים הם בסקילה וכתב הפר"ח דאע"ג דקי"ל אין שלד"ע וה"ל כהדיחו הם בעצמם מ"מ גזירת הכתוב הכא שאינה נעשית עיר הנדחת על ידי שליח ותימא על הרמב"ם שהשמיט זה ואולי ס"ל דהך ברייתא אתיא לשמאי הזקן דיש שלד"ע אבל לדידן דקי"ל אין שלד"ע הוה לי' כהדיחו הם מעצמם ואינו מחוור עכ"ל הפר"ח וראיתי בשער המלך בהלכות עכו"ם שהקשה ע"ז דאם נאמר דגזירת הכתוב הוא בעיר הנדחת דיש שלד"ע א"כ מאי מקשה בקדושין מ"ג ולמ"ד ב' כתובים מלמדים מא"ל דנילף ממעילה וטביחה דיש שלד"ע ומאי מקשה לימא דאיכא ג' כתובים דבעיר הנדחת ג"כ יש שלד"ע ובג' כתובים לכ"ע אין מלמדים עכ"ד ולענ"ד לא דק בכוונת הפר"ח במ"ש על הר"מ ואינו מחוור דכוונתו נהי דאין שלד"ע ומחייב השליח מ"מ מאי ענין זה למה שגזרה התורה בעיר הנדחת שיהיה הדחתן ע"י המדיחים בעצמם ולא ע"י שליח והכא סוף סוף הן לאו אדעתא דנפשייהו קא עבדי רק אדעת משלחן ונהי דלענין חיוב מחייבין להו כאלו עשו מעצמם מטעם דברי הרב כו' מ"מ הם אדעתא דשליחות קעבדי גזה"כ שאין נעשית עיר הנדחת ע"י שליח ולא חשוב כאלו עשאו בעצמו רק לענין עונשו אבל הפועל היוצא מזה לאחרים סוף סוף נעשה ע"י שליחות ולא מיבעיא לדעת הסוברים דאף דאין שלד"ע מ"מ השליחות קיים פשיטא דזהו שליח גמור ואין כאן לומר דהוי כאלו הדיחו הם עצמם דנהי דלענין חיוב הוי כאלו עשאו בעצמו היינו מטעם דברי מי שומעים ונתחייב על מה שעשה השליחות אבל עכ"פ שליח הוא שהרי לא בטל השליחות ואף לדעת הסוברים שהשליחות בטל עיין לעיל אות ט"ו מ"מ הוא עשה הדבר מחמת שליחות משלחו ולאו אדעתיה דנפשיה קעביד נמצא דשליחות המשלח נתבטל ומעשה השליח אין כאן אף דלענין העונש יש כאן מעשה היינו מטעם שציית להמשלח אבל לענין גוף ההדחה ופועל היוצא ממנו לאנשי עיר הנדחת הוא לא עשה מעצמו רק על ידי שליחות המשלח וכאשר נתבטל שליחות המשלח אין כאן הדחה ולכך שפיר קאמר הן ולא שלוחן ואין ענין זה לאין שלד"ע ודוק ובזה נתיישב ג"כ מה שהקשה עוד על הפר"ח שכתב דהר"מ סובר דברייתא אתיא כב"ש דיש שלד"ע דא"כ קשה טפי אמאי אין נעשית עיר הנדחת דהוי כאלו הדיחו המשלחים בעצמם ולפמ"ש לא קשה מידי נהי דאמרינן שלוחו של אדם כמותו לענין חיוב המשלח סוף סוף עשה הדבר ע"י שליחות וגזה"כ שאין נעשית עיר הנדחת על ידי שליחות שוב ראיתי שגם הוא בעצמו הרגיש בזה:

יט

בספר מחנה אפרים כ' לחלק הא דאמרינן אין שלד"ע דוקא היכא שאסור עליו הדבר מצד עצמו ולא מצד שבועה כגון שנשבע שלא לקדש וקדש ע"י השליח וע' בס' משנת חכמים להגאון מזאמושט שפלפל בדבריו ולענ"ד נראה להוכיח מדלא המציא רבה בפ"ב דקדושין נזיר שאמר לאחד שותה יין דבכה"ג שאין האיסור מצד עצמו יש שליח ולא היה צריך לאשכוחי אליבא דמ"ד יש שליח לד"ע ע"ש ואפשר דנזיר חשוב מצד עצמו כיון שהזיר עצמו נעשה היין אסור עליו אבל קשה דמצי לאשכוחי בנודר מן היין ויש עוד עיין בזה:

כ

והנה בעיקר הטעם דאין שלד"ע יש לומר בכמה אנפי הא' ע"פ מ"ש הרא"ש בפ"ק דגיטין בתופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה אפילו עשאו שליח דאף דשליח של אדם כמותו לאו כל. כמיניה לשווי' שליח לחוב לאחרים והנה במקום שיש שליחות ויש עבירה אין לך חוב לאחרים גדול מזה דכל ישראל ערבים ואחז"ל עבר עבירה אחת הכריע כל העולם לכף חוב ועוד אף השליח א"י להעשות שליח לחוב לעצמו אף דניחא ליה בזה מ"מ הרי אחז"ל הוא רשאי לחבול בעצמו ולא אחרים ולפי טעם זה אף שהשליח אינו בר חיובא ואף דומיא דחצר דבע"כ מותיב בה א"י לעשות שליח לחוב לאחרים ולכך צריך לומר טעם אחר בהא דאין שלד"ע וי"ל משום דעיקר שליחות חידוש שגילתה לנו תורה ואי לאו שיש לנו ילפותא לא היינו יודעים שיש לעשות ע"י שליח אלא דילפינן מקדשים וגירושין ע"כ יש לומר דוקא כגון הני דלית בהו עבירה נתנה התורה כח לעשות שליח אבל במידי דעבירה לא נתנה לו התורה כח לעשות שליח ולפ"ז קשה היאך קאמר מעילה וטביחה ב"כ די"ל תרוייהו צריכי דאי כתב מעילה ה"א דוקא מעילה דאף דבכל דוכתא אין לו כח לעשות שליח מ"מ במעילה א"צ שליח דלא גרע מחש"ו וממעטן דמעל בהו הואיל ואתעבד שליחותי' ה"ה כאן אבל במידי דבעי שליח גמור אין שליח לד"ע וגם א"ל דלכתוב טביחה וכ"ש מעילה דבמעילה ליכא קרא מיותר רק גז"ש דתחטא והך גז"ש אצטריכא לכמה מילי אחריני דילפינן מתרומה וי"ל דשפיר הוי נשמע ממעילה דיש שליח לד"ע דא"ל דמעילה שאני דאף דאין שליח לא גרע ממעטן דל"ד למעטן דהתם אין כאן דעת אחרת אב בשליח אם נאמר דאין לו כח לעשות שליח ונסתלק שליחותו א"כ יש כאן דעת אחרת דהיינו דעת השליח ומתחייב השליח הואיל ובטל שליחותו הרי הוא מעל ובעה"ב ליפטר אלא ע"כ מדמחייבין לבעה"ב ש"מ דיש שליח לד"ע וא"ל דלעולם אין שליח והא דלא מחייבים להשליח דאף דנסתלק שליחותו מ"מ השליח א"י דנסתלק שליחותו דשוגג הוא וא"י שזהו הקדש וא"כ עושה לדעת משלחו ולא לדעת עצמו ואין כאן מקום לחייב השליח וע"כ מתחייב המשלח הואיל ואתעבד שליחותו לא גרע ממעטן ז"א דהרי נזכר בעה"ב ולא נזכר שליח שליח מעל ואמאי הרי השליח לא נזכר ועושה לדעת בעה"ב למה ימעול ע"כ צריך לומר כיון שנזכר בעה"ב נסתלק שליחותו ממילא מועל השליח אף שעושה לדעת בעה"ב א"כ ה"ה בכאן אי אין שלד"ע נסתלק שליחותו וחייב השליח וממילא פטור המשלח אלא מדמחייב המשלח ש"מ דיש שלד"ע הן אמת לפמ"ש התוס' בקדושין דבנזכר שליח ולא נזכר בעה"ב בעה"ב מעל והנה בזה דנזכר י"ל דלא ע"ד בעה"ב עושה דהרי ידע דיש כאן עבירה ונסתלק שליחותו ועוד דאלו ידע בעה"ב לא הי' עשאו שליח אך באמת צ"ע דלמה יתחייב בעה"ב כיון דבטל השליחות ושליחות בטעות הוא וא"ל דא"כ אף בלא נזכר שליח נימא שליחות בטעות הוא דאלו ידע שהוא הקדש לא הי' משלח אותו ז"א דאהכי חייב' רחמנא על השוגג וכמו שאם מעל בעצמו ל"א אלו לא עשה זאת כן ע"י שליח ס"ס שוגג הוא וחייב אבל בנזכר שליח הנה השליח עשה במזיד ולא ע"ד בעה"ב נמצא דאינו עושה כלל שליחות בעה"ב דשליחות בטעות הוא דאלו ידע בעה"ב לא השתמש בו ושליח הי' יודע ונשתמש וע"ז לא עשאו ודברי התוס' נפלאו ממני וע' בש"ך סי' שמ"ח שגם הוא חולק על דברי התוס' ולא מטעמי:

והנה לפמ"ש לעיל יש נדחות מה שכתב בתשו' נ"ב סי' ע"ה למפשט מה שנסתפקו התוס' באומר לחבירו הושט ידך לכד שמן של הקדש אי נתחייב השליח די"ל דלא מצינו זה נהנה וזה מתחייב ופשיט הרב שם דעיקר הטעם דהיכא דהשליח נהנה לדעת עצמו עושה ואינו שליח אבל במעילה לא מטעם שמחשב שלוחו מחייב דאפי' בחש"ו מחייב והעיקר רק שתתעבד שליחותו דומיא דמעטן ודומיא דקוף עכ"ד ולפמ"ש ז"א דל"ד לחש"ו ומעטן דאין להם דעת אבל גדול דאית לי' דעת לדעת עצמו הוא עושה ומתחייב הוא ולא שולחו ובהדיא מחלקינן בגיטין דף כ"ג לענין גט בין חש"ו לנכרי דבנכרי לא מהני עע"ג דנכרי אדעתי' דנפשי' קעביד ה"ה כאן כיון שנהנה לדעתו עושה:

ועוד יש טעם אחר להא דאין שלד"ע משום דדברי הרב ודברי התלמיד דמ"ש וביאור זה דבכל שליחות אנו אומרים שלוחו של אדם כמותו דמסתמא שליח עושה לדעת משלחו ולא לבד שעושה הפעולה כמו שנצטוה רק הוא תולה עיקר עשייתו ע"פ ציווי של זה ורצונו כמו דאמרינן מסתמא עושה שליחותו שעיקר רצונו להשלים רצון משלחו אבל בעבירה דאז משורת הדין שאין לו לעשות רצון משלחו דדברי הרב וד"ה דמ"ש וא"כ עכשיו שעושה עושה בזדון בשאט נפש ועל דעת עצמו הוא עושה דאין לו שום סעד לומר שעושה שליחות משלחו דאין בזה חזקה דשליח עושה שליחותו דלדבר עבירה אינו רשאי לעשות שליחותו וע"כ מחמת שיצרו תוקפו לעבור על רצון קונו והרי הוא עושה לדעת עצמו וכוונה זו יש להעמיס בדברי רש"י בקדושין שכ' אין שליח חשוב לד"ע אלא הרי הוא כעושה מאליו ואל תטעה בכוונתי לומר שהשליח עושה המעשה לצורך עצמו כגון ששלח אותו לקדש אשה גרושה הוא מקדשה לעצמו רק זאת כוונתי דאף שעושה הפעולה לצורך משלחו אבל מ"מ אינו עושה זאת מחמת חזקת שליחותו שתולה רצונו ברצון משלחו שע"ז נאמר שלוחו כמותו שעושה ע"פ כח תפקידו רק שבדבר עבירה כאלו עושה בכח עצמו אף שהפעול איננה נוגעת אליו:

והנה ההבדל שבין טעם זה דדברי הרב כו' ובין טעמים הקודמים הוא היכא דהשליח לאו בר חיובא דלטעם זה י"ל דבכה"ג דאין לו עבירה ל"ש ד"ה ודה"ת דמ"ש ונמצא עושה לדעת משלחו ויש שליחות אבל לטעם הקדום עיקר הטעם דאין כח למשלח לעשות שליח היכא שיש עבירה אך י"ל דאף לטעם זה אין שליח אף דהשליח לאו בר חיובא דמ"מ אין לשליח לעשות השליחות הואיל ועובר על לפני עיור ואף אם הי' יכול לעשות העבירה בלא השליח מ"מ איכא איסור דרבנן ואף שמהרי"ט בתשובה ח"א סי' קי"ו מסתפק אי אמרי' באיסור דרבנן אין שלד"ע מ"מ לפי הטעם שאנו בו ודאי דאף באיסור דרבנן שייך הסברא זו דודאי אינו ראוי לעשות רצון משלחו הרשע ולעבור על רצון חכמים ובודאי סיבה שמניע' אותו לעשות זה אין כח משלחו רק רצון יצרו התוקפו לעבור על ד"ת ועל דעת עצמו הוא עושה אמנם לטעם הקדום דהתורה לא נתנה כח לעשות שליח לעבירה אפשר לומר כיון דמדאורייתא אין זה עבירה חל השליחות ולא פקע עביר' איסור דרבנן וי"ל דדרך כלל לא נתנה התורה כח לעשות שליח במקום עבירה ועבירה דרבנן ודאי אף מה"ת נקרא עבירה שמוזהר בלא תסור והדבר הזה בארתי בארוכה בערך איסור מדרבנן אי חזי מדאורייתא וע"ש מ"ש בזה שם באות ת' וא"ל כיון דילפינן מב"כ או משחוטי חוץ דבעלמא אשלד"ע נימא דומיא דהני דהוא עבירה דאורייתא דמאי חזית לומר הכי נימא דהא ילפינן שליחות מגירושין ופסח דומיא דהני דוקא דאין בהן עבירה כלל וא"ל דא"כ ב"כ למה לי דבל"ז ידעינן דאשלד"ע דמהיכן לרביי' ולא דאצטריך לגופייהו דבהו יש שליח ואי הוי כתיב רק חד קרא הוי ילפינן מיני' לעלמא דיש שלד"ע לכך אצטריכו תרווייהו:

כא

ומעתה יש לנו לעיין בשליחות שהוא עבירה לשליח ולא למשלח כגון שנדר השליח שלא לההנות למשלח ושלא ישתדל בעסקיו או שלא ילך היום למקום פלוני והוא משלחו למקום פלוני לקדש אשה אי חשוב שליח לד"ע והנה לטעם הנ"ל שכתבנו דהתורה לא נתנה למשלח כח למנות שליח לעבירה שיהי' שלוחו כמותו בזה יש לו כח דאינו עבירה למשלח אמנם לטעם דדברי הרב כו' דאנן אמדינן דעתי' דשליח דלאו להשלים רצון המשלח ומכחו עושה זה רק שהוא עושה מרצון עצמו בשאט נפש ואם כן בזה כיון דאיכא עבירה. לו אף דאין עבירה למשלח רק לשליח אין שלד"ע. אמנם כ"ז אינו רק לפי דעת התוס' דאי אין שלד"ע אז השליחות בטל אבל לדעת הסוברים דאין השליחות בטל א"כ אין ההבדל בין אי יש שליח או אין שליח רק לענין חיוב אי מחייב השליח או המשלח א"כ אין לספוקי בהא מידי דבודאי השליח חייב ולא המשלח שהרי לא עשאו שליח לעבירה דהא עיקר השליחות אינו עבירה (וע' לעיל אות י"ט מ"ש בשם מחנה אפרים) אך י"ל דעבר על לפני עיור אך מ"מ משום זה אין לו חיוב על גוף העבירה שעבר השליח על נדרו רק מצד אחר הוא איסור ומעתה לפי סברא זו דאף לטעם שכתבנו שהתורה לא נתנה כח לעשות שליח במקום שיש לו עבירה גם כאן אין לו כח משום דהוא עובר על לפני עיור ואף דהוא דרבנן בכה"ג שיכול לעבור בעצמו מ"מ כבר נסתפקתי באות הקדומה די"ל דאפי' בעבירה דרבנן לא נתנה לו התורה כח מכ"ש בנשבע שלא לעשות שליחותו דבכה"ג המשלח עובר על איסור דאוריית' דהא א"א לו לעבור עבירה זו מבלי ציווי לשליחותו ודמי לקאי בתרי עברי דנהרא ומ"מ יש לספק לטעם שאמרנו שלא נתנה לו התורה כח לעשות שליח דזה לא נאמר רק דעיקר הפעולה היא עבירה מצד עצמה אבל כשמסתעף ממנה עבירה לית לן בה וזה דומה לסברת בעל מחנה אפרים שכתבנו אות י"ט ויש לעיין עוד בזה:

כב

בעיקר הטעם פלוגתת רבינא ורב סמא י"ל דהנה בר"פ האיש מקדש אמרי' דהא דקי"ל אין שלד"ע משום דמעילה וטביחה ב"כ ואין מלמדין ולמ"ד מלמדין נפקא לי' מהוא יתירא דכתיב בשחוטי חוץ הוא ולא שלוחו והנה רבינא דס"ל דתלי בבר חיובא יליף משחוטי חוץ ואמרי' כיון דהאי קרא בשחוטי חוץ כתיב רק באא"ע ילפינן מיני' לעלמא אמנם מדחזינן דכתבה התורה בשחוטי חוץ לאוריי אתי דבעלמא דוקא ג"כ בהאי גוונא שבשחוטי חוץ דהשליח בר חיובא ועוד דכיון אי הוי מצינן לאוקמי' אגופי' הוי מוקמינן לי' רק דמייתר ומכח הייתור' הוצרך לומר למילף מיני' בעלמא א"כ ודאי דמוקמינן לי' למלתא דמסתבר טפי דהיינו בשליח ב"ח דשייך בי' טעם דדברי הרב כו' דכיון דעיקר הלמוד בשביל יתור הפסוק הוא בלמוד כל דהוא דנילף מיני' תו לא מייתר הוא ומנ"ל למילף אף דשליח לאו ב"ח ורב סמא ס"ל דמב"כ דמעילה וטביחה ילפינן דוקא הני יש שליח אבל בעלמא אין שליח דב"כ הוי מיעוט וא"כ משמע דאף באותו אופן השליחות של הב"כ ג"כ בעלמא אין שליח. והנה בטביחה השליח לאו בר חיובא על הטביחה כיון דלא גנב ואעפ"כ משמע דוקא הכא יש שליח אבל בעלמא אף כה"ג אין שליח אמנם זהו לשיטת הריטב"א בחידושיו לב"מ שכ' דכהן שאמר לישראל ל"ד דאף באמר לכהן יש שליח לרבינא דאינו בר חיובא בזה אבל לשיטת התוס' בב"מ דכהן מיקרי בר חיובא הואיל ואי מקדשה לעצמו הי' חייב א"כ ה"ה בטביחה מיקרי ב"ח לשיטתם. ולפמ"ש יש ליישב מה שהקשה בתשו' נ"ב לדעת הסוברים דאף כהן שאמר לכהן אינו ב"ח הואיל ואינו עובר בשליחות זה א"כ מאי מקשה בב"ק ע"א דמוקי בטובח ע"י אחר וכי זה חוטא וזה מתחייב הא אין שלד"ע ומאי קושיא הא התם השליח אינו בר חיובא בטביחה זו ובכה"ג לרבינא יש שליח ולפמ"ש לק"מ דהא לפי מ"ש עיקר טעמי' דרבינא דיליף משחוטי חוץ וקשה למה לי יתור בשחוטי חוץ הא איכא ב"כ וצ"ל דס"ל דב"כ מלמדין כר' יהודה אמנם רב סמא ס"ל ב"כ אין מלמדין ויליף מב"כ דאף דאינו ב"ח ולפ"ז מקשה התם שפיר דהא מוקי לה התם כר"מ ור"מ ס"ל ב"כ אין מלמדין בקדושין ל"ה א' וא"כ לדידי' אף דשליח אינו ב"ח אין שלד"ע ומקשה שפיר לשיטתו וכי זה חוטא כו'. ובזה מיושב ג"כ מאי דמקשה עוד בתשו' נ"ב לרבינא למה לי או לרבות השליח דהא כיון דשליח אינו ב"ח גם בכל דוכתא בכה"ג יש שלד"ע ולדידי קשה יותר דהא בב"ק ע"ז י"ב מבואר דאו משמע ריבוייא ומשמע מיעוטא וכל היכא דלמעט לא אצטריך לי' מוקמינן לי' לרבות וכל היכא דלרבות לא אצטרך דבל"ז ידעינן מוקמינן לי' למעט והנה אם נאמר דבעלמא היכא דאינו ב"ח אין שליח לכך א"ש דלא מוקי או למעט דבלא"ה בכל דוכתא אין שליח לכך מוקי לרבות אבל לרבינא דבכל דוכתא היכא דשליח אינו ב"ח יש שליח א"כ לרבות א"צ וה"ל לאוקמי או למעט וקושיא זו עצומה היא לרבינא אך לפמ"ש יש לתרץ דכבר אמרנו דעיקר טעמי' דרבינא דס"ל ב"כ מלמדין ויליף מש"ח אבל למ"ד ב"כ אין מלמדין אזי ממעטין אף אינו ב"ח והנה באמת יש ב"כ מלבד טביחה דהיינו מעילה ושליחת יד וגם בשליחות יד שליח אינו ב"ח להתחייב כששלח בה יד כמ"ש בשיטה מקובצת לב"מ דדוקא השומר חייב כששלח בה יד ולא אחר שאינו שומר. והנה תנא דבי ר' ישמעאל לשיטתי' דס"ל ב"כ אין מלמדין בקדושין ל"ז ב' לכן שפיר קאמרי או לרבות דלמעט לא צריך דבל"ז איכא ב"כ ואשלד"ע אף באינו ב"ח אבל רבינא דס"ל ב"כ מלמדין באמת לא מצינן למילף מאו כדכתיבנא. וביה מיושב ג"כ מה שכתבנו דרבינא ס"ל ב"כ מלמדין כר' יהודא והא בג' כתובין אף ר' יהודה מודה והכא איכא ג' כתובין ולפמ"ש א"ש דע"כ לרבינא א"א לומר דיליף מאו ואף אם נאמר דס"ל יש שליח בטביחה הוא באמת מטעם דשליח אינו ב"ח ואף אי יליף מהיקשא דטבחו ומכרו אין כאן ג' כתובים דמאן דבעי ג' כתובים צ יך תרי קראי דמייתרי כמ"ש בחלק ב' מזה החבור ערך ב"כ וכאן ליכא תרי קראי דמייתרי דגז"ש דתחטא דמעילה אצטריך לכמה דברים אחרים דילפינן מעילה מתרומה וכן טבחו ומכרו ההיקש אצטריך לכמה דברים דילפי' בב"ק טביחה ממכירה ומכירה מטביחה ואין כאן יתור כי אם קרא דשליחות יד ונא הוי ג"כ ודוק:

כג

הנה נתבאר טעם פלוגתת רב הונא ורב סמא דמר יליף משומר חנם וממעט היכא דשליח לאו בר חיובא דבכה"ג יש שליח ומר יליף מב"כ ולזה אף בכה"ג אן שליח ואפשר לומר דלזה נתכוונו התוספו' בב"מ בשמעתין שכתבו בדף י' ע"ב ד"ה אין שליח בפ' האיש מקדש איכא דיליף מש"ח ואיכא דמילף משום דהוי מעילה וטביחה ב"כ ומה בעו התוספות בזה ולדברינו י"ל דבעו לפרש כאן טעם מחלוקת רבינא ורב סמא דמר יליף מש"ת ומר יליף מב"כ לכך אף באינו ב"ח מחייב. אך לכאורה אין זאת אפשר להעמיס בכוונתם דהא התוס' ס"ל דכהן שיקדש גרושה עבור כהן הוי שליח ב"ח א"כ אף בטביחה מיקרי השליח ב"ח הואיל ואי גנב וטבח הוי מחייב וא"כ אף אם נילף מב"כ מנ"ל היכא דאינו ב"ח אשלד"ע ואפשר לומר דהתוס' מודים דבטביחה לא הוי ב"ח דבשלמא כהן המקדש גרושה הנה המעשה הלזו לבד אם עשאה עבור עצמו היה מתחייב ואמרינן חד הואיל ואי מקדשה לעצמו משא"כ בטביחה אף אם טבחה עבור עצמו אינו מתחייב כ"א אם גנב מקודם ותרי הואיל לא אמרינן הואיל ואי גנב וה איל ואי טבח לעצמו. אמנם הטעם שזה יליף מש"ח ולא מב"כ כתבנו משום דרבינא ס"ל ב"כ מלמדין. וי"ל בדרך אחר דבאמת ס"ל אין מלמדין רק דס"ל דהכא ליכא ב"כ כלל דהנה הך דמע לה לא מיתרא דאצטריך גז"ש דתחטא תחטא וכמה מילי דילפינן מעילה מתרומה ותרומה ממעילה וצ"ל בהיפוך דנכתוב במעינה ולא טביחה והנה בזה י"ל דלא הוי ידעינן טביחה מינה דמה למעילה שכן א"צ שליח כלל שהרי אפי' שלח ביד חש"ו וקוף ומעטן חייב ונהי דאין שליח לד"ע ול"ח שליח מ"מ לא גרע מחש"ו (וע' מ"ש בזה לעיל אות כ') וח"ל דבלא מעילה איכא ב"כ טביחה ושליחות יד דז"א דטביחה ג"כ לא מייתר דקרא דטבחי ומכרו אצטריך לכמה דברים דילפינן טביחה ממכירה ומשליחות יד לא מצינן למיגמר דמה לש"י שכן נתמנה שומר עלי' ופשע בשמירתו כמ"ש מהרי"ט בחידושיו ונ"ל די"ל דבל"ז מקשים התוס' דהא במעילה שוגג השליח ובכה"ג ל"ש שלד"ע וכ' התוס' דעיקר הקושיא מנזכר שליח ולא בעה"ב דגם בכה"ג בעה"ב מעל ובכה"ג חשוב שלד"ע והנה התו' מקשים בסוף מעילה דלמה יתחייב במעילה בשלח ע"י חש"ו נילף מתרומה דבעי' שליח בר דעת ותי' דבמעילה השליחות הוא מצד הסברא כיון שמצוי מרשות הקדש לרשותו רק דלענין שלד"ע ילפי' מעילה מתרומה עכ"ד. והנה לפ"ז לדבר עבירה היינו היכא דנזכר שליח כיון דלא ידעינן בה שליחות כ"א מתרומה אזי נאמר דבעינן שליח בר דעת כמו בתרומה אך זה דוקא למ"ד דון מינה ומינה אבל למ"ד דון מינה ואוקי באתרא י"ל אף דשליחות לד"ע ילפינן במעילה מתרומה מ"מ אוקי באתרא דאף באינו בר דעת מחייב כמו שהסברא נותנת במעילה כיון שמוציא מרשות הקדש לרשות חולין והנה רבינא ס"ל דון מינה ואוקי באתרא וחייב במעיל שלד"ע אף אינו בר דעת לכך לא מצי ללמוד ממעילה דשאני מעילה דלא בעי' שליחות כלל ר"ס ס"ל דון מינה ומינה וגם במעילה בעי' שליח בר דעת וא"כ שפיר י"ל דנילף ממעילה והוי ב"כ ולפי זה לא קשה קושיית נ"ב שהבאתי באות כ"ב דמאי מקשה וכי זה חוטא וזה מתחייב כיון דאין השליח בר חיובא ולרבינא יש שלד"ע דהתם קאי לר"מ ור"מ ס"ל ר"פ שבועת העדות דון מינה ומינה ושפיר הוי ב"כ וגמרינן מינה דאין שליח לד"ע אף באינו בר חיובא ודוק:

כד

עי"ל טעם פלוגתת רבינא ור"ס דתרוייהו ס"ל ב"כ אין מלמדין רק דפליגי אי עונשין מן הדין דבמכילתא הביאו התוספ' ריש ב"ק ד"ה ולא זה כו' איתא כי יפתח וכי יכרה אם על הפתיחה חייב על הכרייה לא כ"ש ללמדך שאין עונשין מ"ה. מיהו בגמרתינו משמע דעונשין מן הדין והנה אם נאמר דאין עונשין מן הדין ה"ה במה מצינו אין עונשין כדעת הר"ן וסייעתו שהבאתי בח"ב ערך בנין אב דבמ"מ ג"כ אין עונשין כמו מק"ו ולפ"ז רבינא ס"ל אין עונשין ממון מ"ה א"כ אין כאן ב"כ דלכתוב חד ולילף אידך מיניה במה מצינו דהא אין עונשין מן הדין וע"כ דמהוא דש"ח ילפינן דמייתר לדרוש מיניה דבעלמא אין שלד"ע וי"ל דומיא דהתם דשליח בר חיובא אבל באינו בר חיובא יש שליח ור"ס ס"ל דעונשין מ"ה ושפיר הוי ב"כ. ועוד י"ל דכ"ע ס"ל אין עונשין ממון מ"ה רק דפליגי אי עונשין במ"מ דרבינא ס"ל כדעת הר"ן שהבאתי לעיל דאף במ"מ אין עונשין ור"ס ס"ל כדעת מהר"ם דיבוטין דבמ"מ עונשין ודבר זה תלוי בפלוגתת רש"י ותוס' בפ' לולב הגזול דף ל"א דרש"י ס"ל דכל י"ג מדות לא נתנו לדרוש מעצמם לבד מק"ו דאדם דן מעצמו ותוספות ס"ל דכל י"ג מדות נתנו לדרוש מעצמן לבד מגז"ש ועיין במש"ל פ"ב מהק"פ שכתב דרש"י לא כ' כן רק אליבא דר' יהודה אבל לחכמים דפליגי עלי' דר' יהודה שם ס"ל דכל מדות נתנו לדרש מעצמם והנה אם נאמר דכל מדות לא נתנו לידרש מעצמם לבד מק"ו א"כ י"ל שפיר דבמ"מ עונשין דדוקא בק"ו שאדם דן מעצמו והוא היקש שכלי ושמא טעה לכך אין עונשין כמ"ש בקרבן אהרן טעם זה אבל בכל המדות דאין אדם דן מעצמו שפיר עונשין אבל לדעת התוס' דכל המדות דן מעצמו לכך אף במ"מ אין עונשין דשוה לק"ו לבד מגז"ש ודוק:

כה

ויש לברר עוד בענין בר חיובא מי נקרא בר חיובא והנה דעת התוספ' בב"מ שם דכהן שאמר קדש לי אשה גרושה הוי בר חיובא אף דאינו עובר עכשיו כשמקדשה לחבירו מ"מ הואיל ואי מקדשה לעצמו עבר עלה והריטב"א בחידושיו לב"מ חולק עליהם וס"ל דבכה"ג לא מיקרי ב"ח כיון דעכשיו אינו עושה איסור והרב בתשו' נ"ב הוכיח כדעת התוספ' דאס"ד דבכה"ג לא מיקרי בר חיובא א"כ מאי מקשה בב"ק ע"א על האי דמוקי בטובח ע"י אחר וכי זה חוטא וזה מתחייב הא בכה"ג לרבינא יש שליח דאינו ב"ח וכבר יישבנו קושיא זו לעיל באות הקדומה ואמנם נ"ל עוד בפשיטות דלא קשה דהא דמחלקינן בין ב"ח לאינו ב"ח משום דקשיא לן על מה דחייבה תורה בגנב בנמצאת הגניבה בחצרו והא אשלד"ע וע"ז משני רבינא דבכה"ג יש שלד"ע דאינו ב"ח וכ"ז יתכן לר"ל דס"ל חצר משום שליחות אתרבאי אבל לר"י דס"ל שם חצר משום יד איתרבאי לא ק"מ מחצר ותו לית לן לחלוקי בין ב"ח לאינו ב"ח כיון שאין לנו הכרח לזה והנה שם בב"ק מרא דשמעתא הוא ר"י דמוקי לה בטבח ע"י אחר ועלי' מקשינן שפיר וכי זה חוטא כו דהא לדידיה אין לחלק בין ב"ח לאינו ב"ח כיון דס"ל חצר משום יד אתרבאי כדכתיבנא איברא בגוף הטעם והחילוק שבין אם השליח ב"ח לאינו ב"ח והפשוט בזה כפרש"י דבאינו ב"ח ל"ש דברי הרב כו' וא"כ לפ"ז אין מקום לדעת התוס' דכהן מיקרי ב"ח הואיל ואי מקדשה לעצמו דסוף סוף עכשיו אינו עובר ול"ש דברי הרב כו' וכבר תמה ע"ז השואל בתשו' נ"ב. והנה לענ"ד נראה לחלק בין ב"ח עפמ"ש בגיטין כ"ג ב' ובקדושין מ"א ב' אין העבד נעשה שליח לקבל גט לאשה מבעלה הואיל ואינו בתורת גיטין וקדושין למדנו מזה דבדבר דאין לזה בו שייכות אינו נעשה שלית לדבר. והנה בטעם אשלד"ע כתבנו למעלה דהתורה לא נתנה כח שיחול שליחות לד"ע אמנם אם העבירה הלזו לא שייכה אצל השליח נמצא א"י לעשות שליח על העבירה רק על עיקר הדבר וגוף המעשה להיות נחשב העשייה הלזו כאלו עשאה בעצמו אמנם על העבירה לא נעשה שליח כיון שאינו בתורת עבירה הלזו עד"מ בכהן ששלח לישראל לקדש גרושה הנה על העבירה לא נעשה שליח כיון שאין לזו העבירה שייכות אצלו ולא נעשה שליח רק על גוף המעשה ליתן לאשה הפרוטה שתתקדש בו וחשבינן המעשה הלזו כאלו עשאה המשלח כיון דאין נעשה שליח על העבירה א"כ דל עבירה מהכא וחשוב כשאר שליחות דשלוחו כמותו ובזה דברי התו' נכונים דבכהן שאמר לכהן כיון דשייך גביה איסור זה אלו קדשה לעצמו א"כ הוא בתורת עבירה זו ונעשה שליח על גוף עבירה ובכה"ג אשלד"ע. ושבתי וראיתי דסברא זו שכתבנו במחלוקת שנויי' ותליא באשלי רברבי הרי"ף ותלמידו אבן מיגאש דהנה בהך דגיטין דאין העבד נעשה שליח לקבל כתב הרי"ף דה"ה להוליך אינו נעשה שליח וכ"ד רש"י והר"י אבן מיגאש ס"ל דהולכה נעשה שליח ונתקשה בטעם הענין מה חילוק בין הולכה לקבלה והרמב"ן נתן טעם דלקבלה כיון דמיד דאתי לידיה מגורשת שייך למפסלי' משום דליתי' בתורת גירושין אבל להולכה עד דמטא גיטא לידה לא מיגרשא ל"ש למפסליה משום דליתי' בתורת גיטין דהא בשליחות איתנהו עכ"ד והביאו הרשב"א בחידושיו לגיטין והתבונן בדבריו אלו שקוטב כוונתו הוא דאנו מחלקים השליחות דהנה השליחות הוא ליתן גט לידה להתגרש בו והנה על הגירושין א"א לו להיות שליח אמנם אנו מחלקים השליחות ואומרי' שאף דלא נעשה שליח על הגירושין אבל עכ"פ על גוף המעשה להוליך הגט לידה דמעשה קוף בעלמא עביד ואנו חושבין מעשה הלזו שנתן גט לידה כאלו עשאו המשלח בעצמו וממילא מתגרשת משא"כ בשליח לקבלה ע"כ צריך הוא לקבלו לשם גירושין שתתגרש בו האשה תיכף בהגיע הגט לידו והוא אינו יכול להעשות שליח לזה כך צריך לפרש כוונת דבריו הקדושים ולפי זה דברינו עולים יפה לסברת הר"י בן מיגאש והרמב"ן אך לדעת הרי"ף דס"ל אף להולכה לא נעשה שליח אלמא דס"ל דלא מחלקין השליחות ולומר דעל הגירושין לא נעשה שליח ועל גוף המעשה יהיה שליח א"כ גם בנ"ד אין טעם לומר דעל העבירה לא נעשה שליח ועל גוף העשייה יהיה שליח. איברא דלפי האמת אף לדברי הרי"ף יש מקום לדברינו דבאמת בהא פליגי רבינא ורב סמא דרבינא ס"ל באינו ב"ח אנו מחלקין השליחות ואמרי' דעל העבירה לא נעשה שליח ועל גוף המעשה נעשה שליח דעל העבירה מפני שאינו בתורת עבירה זו לא נעשה שליח ור"ס ס"ל דאין מחלקין השליחות והרי"ף לשיטתיה דפסק כר"ס כמו שכתב הש"ך בסימן קפ"ב סק"א להוכיח דדעת הרי"ף לפסוק כר"ס ולכך ס"ל דאין מחלקין השליחות ואפשר דבהא פליגי הרי"ף והר"י בן מיגש דהרי"ף ס"ל כר"ס והרי"ן מיגאש כרבינא ודוק. ובזה יש מקום לחזק גם כן סברת התוס' דבאינו יודע שיש איסור בדבר יש שלד"ע ונחלקו עליהם הנ"י והריטב"א ולפמ"ש יש תבלין לדבריהם מה"ט דאם אין השליח יודע שיש איסור בדבר אם כן לא נעשה שליח על האיסור דהיאך יהיה שליח בדבר שאינו יודע בו כלל ולא נעשה שליח רק על גוף המעשה דנחשב כאלו עשה המשלח ולכך בכה"ג יש שליח להתחייב שולחו. ובזה יש ליישב מה שמקשה הנ"י בפ' מרובה על דעת התוס' דבשוגג יש שליח מאי מקשה מחצר הא חצר אינו יודע אם הוא עבירה ולפמ"ש א"ש דעיקר הטעם בשוגג יש שליח דלא נעשה שליח על העבירה כיון דלא ידע בה ולא נעשה שליח כ"א על גוף המעשה שיודע בה וכ"ז שייך בבר דעת אבל בחצר דאינו בר דעת וגם גוף המעשה אינו יודע בה רק דהתורה ריבתה לה תורת שליחות א"כ אין בזה מקום לחלק לומר כיון דא"י מהעבירה יש שליח דהא גם בגוף המעשה אינו יודע בשלמא בשליח בר דעת דבגוף המעשה יודע ובעבירה אינו יודע אנו מחלקין השליחות ואומרים דעל העבירה שא"י לא נעשה שליח ועל גוף השליחות שיודע נעשה שליח משא"כ בחצר ממ"נ אי תיזיל בתר דעה גם על גוף המעשה לא נעשה שליח ואי לא אזלינן בתר דעה גם על העבירה נעשה שליח. איברא דלפי זה קשה דמאי משני רבינא דהיכא דאינו ב"ח יש שליח ואכתי היאך מתיישבא חצר לפי הסברא שכתבנו דבאינו ב"ח לא נעשה שליח על גוף העבירה הואיל ואינו בתורת עבירה זו ולא נעשה שליח רק על גוף המעשה דשייך בה אמנם בחצר דגם בגוף המעשה לא שייכא אין לחלק השליחות ולומר דע"ז נעשה שליח על העבירה לא נעשה שליח ויש ליישב:

תוכן העניינים

מלא הרועים חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה