אור ברסלב
מלא הרועים חלק א קטן אוכל נבילות

מלא הרועים חלק א· רבי יעקב צבי יולס

קטן אוכל נבילות

קהל גרים אי איקרי קהל

א

ר' פדת ור' יצחק בר ביסנא ס"ל קטן אוכל נבילות אין מצווין להפרישו אפילו איסור דאורייתא ועבדו עובדא הכי יבמות דף קי"ד א':

ב

אביי משמע קצת מדמשני שם תולש בעציץ נקוב משמע דס"ל דבאיסור דרבנן אין מצווין להפרישו ובאיסור דאו' מצווין להפרישו ואפשר דקאמר דמהאי ליכא למישמע מינה אבל לפי האמת ס"ל אף באיסור דאורייתא אין מצווין:

ג

רב יהודה אמר שמואל בנדה דף מ"ו ב' ס"ל אין ב"ד מצווין להפרישו אפילו באיסור דאורייתא ומבואר שם דאפי' קטן שהגיע לחינוך אין מצווין להפרישו ובסמוך אות ז' נבאר בזה מחלוקת הפוסקים לענין קטן שהגיע לחינוך:

ד

רבא משמע ביבמות דף קי"ד ב' דס"ל מצווין דמותיב קושיא משני אחין אחד חרש כו' ואפשר דקבל לתרוצא דרב שמעי' שם וס"ל דאין מצווין:

ה

רב שמעי' מדמשני שם לקושיא דרבא משמע דס"ל אין מצווין ואפשר דדחויא בעלמא קאמר דמהא ליכא למישמע מינה (ועי"ל דבחרשת כ"ע מודו דאין מצווין דלא שייך אתי למסרך כמש"ל בס"ד):

ו

ר' יוחנן קאמר ביבמות שם דספוקי מספקא לי' אי מצווין באיסור דאורייתא או לא וע' מ"ש בזה בסמוך (באות):

ז

דעת התוס' בשבת דף קכ"א דהא דאין מצווין להפרישו דוקא בקטן שלא הגיע לחינוך אבל בהגיע לחינוך מצווין להפרישו ודעת הרמב"ם בפי"ז מה' מאכלות אסורות דין כ"ז דאף קטן שהגיע לחינוך אין ב"ד מצווין להפרישו רק אביו מחייב לחנכו וב"ד ממחין ביד אביו אם אינו מפרישו בד"א דב"ד ממחין ביד אביו באיסור דאורייתא אבל באסור דרבנן האב מצווה להפרישו אבל אם אינו מפרישו אין ב"ד ממחין בידו כך הוא שיטת הב"י באו"ח בסי' שמ"ג לדעת הר"מ למעיין ומדקדק היטב (ע' בט"ז סי' שמ"ג ובמ"א שם) וכן הוא דעת הגאון רדב"ז בתשובותיו ללשונות הרמב"ם סי' נ"ט וכן הוא דעת רש"ל ביש"ש יבמות פ' י"ד סי' ז' ודעת הב"ח באו"ח סי' שמ"ג בדעת הר"מ דבקטן שהגיע לחינוך ס"ל דאף ב"ד מצווין להפרישו ובהכי מתיישב דברי הר"מ בפרק כ"ד מה' שבת שתמה עליו הטור בסי' שמ"ג וה"ה פכ"ד מה' שבת יע"ש ובקטן שלא הגיע לחינוך אין ב"ד מחויבין להפרישו וגם אביו אינו מחויב רק מצוה על אביו להפרישו כדי לחנכו בקדושה כך הוא שיטת הב"ח שם (וע' בסמוך אות י"ג מ"ש עוד דעת הש"ג בדעת הרמב"ם) והרשב"א והר"ן ס"פ חרש ס"ל דאפי' קטן שהגיע לחינוך אף אביו אינו מחוייב להפרישו דאף דמחויב לחנכו היינו במ"ע אבל במצות ל"ת אינו מחויב להפרישו ובאמת לפי הדעת נוטה הסברא להיפוך דיותר מחויב להפרישו מל"ת מלחנכו לעשה וגם מהרש"ל ביש"ש תמה ע"ז ביבמות שם אך אין כח בהכרעתנו לסתור דבריהם ובפרט שיש להם הוכחות מהש"ס כמ"ש הרשב"א בחדושיו בשבת וביבמות:

באסור דרבנן למאן דס"ל דבדאורייתא אין מצווין להפרישו אסור דרבנן נחתינן חד דרגא וספינן ליה בידים כך הוא דעת הרשב"א ביבמות ובשבת שם וכ"כ הר"ן בשמו ביבמות ס"פ חרש ובשבת פכ"ב אך מחלק דוקא לצורך הקטן מותר לספות לו בידים נבילות אבל לומר לו שיעשה מלאכת שבות בשבת מה שאין צורך הקטן אסור כיון שאין צרכו דכי שרינן בידים אסור דרבנן דוקא צורך קטן ודעת הרמב"ם בפי"ז מהמ"א דין כ"ז דאפי' איסור דרבנן לא ספינן ליה בידים אפי' צרכו (וע' שבת די"ג תינוקות של בית רבן מסדרין פרשיות ומאי קושיא הא הוא איסור דרבנן וי"ל דמקשה למ"ד דס"ל בדאורייתא מ"ל) וראיתי במשנה למלך שם שמקשה על הרשב"א משבת דף צ' ב' דת"ק ס"ל דחגב חי טמא פטור דאין מצניעין אותו לקטן דלמא אכיל ליה ופריך אי הכי אפי' טהור נמי דלמא אכיל ליה ועבר על בל תשקצו ומאי קושיא דהא הך אסור משום בל תשקצו בדבר מאוס הוא רק דרבנן ואיסור דרבנן מותר לספות לו בידים לדעת הרשב"א עכ"ד ודבריו תמוהים דלפי דעתו קשה יותר אף לדעת הר"מ דאין מאכילין אותו בידים עכ"פ אין מצוה להפרישו והכא לאו מאכיל בידים הוי שהרי הוא נותן לו לשחק בו רק דאנן חוששין שמא יאכלנה ופשיטא דעדיף טפי מהך דיבמות קי"ג ב' וקי"ד א' הנ"ל דאמר ר' פדת דבר טליא וטליותא ולטייא דהתם כוונתו כדי שימצאנו ומוליכם בשביל זה לרה"ר והכא אינו נותן לו בשביל שיאכלנה ופשיטא דכ"ש הוא דלא חשוב מאכיל בידים (וע' בהג"א בשבת שם שכתב ג"כ דהוי כמאכילו בידים ולענ"ד כמ"ש עיקר דאין זה מאכילן בידים ולכך השמיטו הפוסקים הדין דהג"א שם והמג"א סי' שמ"ג הביאו ולא נהירא כדכתיבנא ויש להאריך עוד בראיות אך המעיין יבין שהדברים נכונים מצד עצמן ובמ"ש נתיישב גם כן קושית השער המלך שם בפ"א מה' שביתת איסור על הא דאמרי' בפ' מפנין דטבל טבול מדרבנן אין מטלטלין דלא חזו ליה ואמאי הא חזי ליה ליתן לקטנים לדעת הרשב"א דאסור דרבנן ספינן לקטנים ובודאי לא גרע קטנים מעורבים ולמ"ש לק"מ דפשיטא דגרע דבודאי אין דרך שום אדם להאכיל לבניו דבר איסור אפי' איסור דרבנן ובודאי לאו דעתו למיתב לי' לקטנים משא"כ הלוף דעתו למאכל לעורבים) וא"כ קשה לכ"ע למה אוסר בשביל דאכיל ליה אלא ברור דאין הפירוש בשביל אסור עצמו הוא נמנע מליתן לקטן החגב דבאמת הוא אינו עושה איסור בזה אפי' בטמא דהוא איסור דאורייתא אינו עושה איסור דאינו מאכילו בידים ולהפריש אינו מחויב רק הפירוש בש"ס הוא דאין דרך להוציאו ליתן לקטן לשחק בו שלא יאכלה ובאמת כל אדם מישראל אינו רוצה שבנו יאכל איסור ואפי' הוא קטן ומכ"ש לדעת הב"ח בסי' שמ"ג דלדעת הר"מ אפי' אינו מגיע לחינוך מצוה על אביו להפרישו ובשביל כך נמנע מליתן לו דבר איסור אפי' דרבנן באם חושש שיאכלנה והוא פשוט בפי' הש"ס ודברי המשנה למלך תמוהים בזה (ע"ש ברש"י מבואר כדברי הג"א והמשנה למלך רמז לרש"י זו שם במהדורא א' וע"ש בגליון הש"ס שלי):

ט

הרב בשער המלך בהלכות שביתת עשור פ"א ה"ג רצה לחלק לדעת הרשב"א דאיסור דרבנן מאכילין לקטן בידים דוקא באיסורא דלית בהו תקנתא להיתרא אבל טבל וכיוצא בהן דבידו לתקוני לא ספינן להו אסורא בידים ומשמע מדבריו שם דאף דהשתא אין בידו לתקוני כגון בשבת אעפ"כ כיון שהדבר הלז יכול להוציא מידי איסורו לא שרינן בעודו באיסורו דאל"כ לא מתיישב קושייתו בהכי ע"ש ודוק וכתב עוד שם דהרשב"א בחידושיו ביבמות סוף פ' חרש לא ס"ל לחלק בהכי וס"ל דאף באיסור דבידו לתקוני מאכילין ליה בידים והנה לכאורה היה נראה להביא ראיה לדעת הרשב"א דאין לחלק בזה מהא דמקשינן שם בס"פ חרש על ר"י דקאמר בדמאי הקילו אלא טעמא בדמאי אבל ודאי בעי לעישורא והאר"י בעושה על דעת אבי' ואם נאמר דיש שום סברא לחלק בין דבר דבידו לתקוני דגרע א"כ מה מקשה דהתם באיסור שבת דאין בידו לתקוני לכן אפי' באיסור דאורייתא אין מפרישין והכא בשביל דבידו לתקוני אי הוה ודאי טבל היינו מחוייבין להפרישו כיון דבידו לתקוני אלא ש"מ דאין חילוק בין איכא בידו לתקוני לליכא לתקוני והנה היה אפשר לומר דכי מחלקינן בין בידו לתקוני דוקא לענין איסור דרבנן להאכילו בידים כיון דבלא זה לא שרינן ליה להאכילו בידים רק בדבר שהוא לצורכו של קטן א"כ מהאי טעמא נמי בדבר דבידינו לתקוני ג"כ לא שרינן ליה דלא חשוב לצורכו דהרי בידו לתקוני ואח"כ יאכלנו לצורכו נמצא דהאי איסורא לא חשוב צורכו דגם בהיתר מתעבד צורכו אבל באיסור דאורייתא לענין שאין מחויב להפרישו דהדין אפי' בדבר שאין צורכו של קטן אין מחוייב להפרישו א"כ ה"ה אפי' בידו לתקוני אין מחוייבין להפרישו ולתקנו ודוק:

עוד נראה לי ליישב ותתיישב בזה ג"כ קושיית התוס' שם ד"ה אר"י בדמאי הקילו שהקשו למ"ל למימר בדמאי הקילו תיפוק ליה דאפי' בשאר איסור דרבנן ג"כ אין מצווין להפרישו ונראה לתרץ הכל דבאמת הש"ס נחית להאי חלוקא לחלק בין דבר דבידו לתקוני דגרע מדבר שאין בידו לתקוני והנה לפ"ז אם נאמר דבדבר דאין בידו לתקנו אין מצווין להפרישו אפי' באיסור דאורייתא הנה בדבר דבידו לתקוני נחתינן חד דרגא ועכ"פ באיסור דרבנן שרי ואם נאמר דבדאורייתא מצוה להפרישו אף באין בידו לתקוני א"כ היכא דבידו לתקוני אף בדרבנן מחויב להפריש דנחתינן חד דרגא ובזה מתיישב דברי רש"י בנדה דף מ"ו ב' דמסיק שם בגמרא דלעולם דמופלא סמוך לאיש דרבנן והא דאמר דאיכא איסור בל יחל לאותן המוזהרים עלי' שהאחרים מוזהרים להפרישו ופריך שמעית מינה קטן אוכל נבילות ב"ד מצווה להפרישו ופירש רש"י פלוגתא היא בפ' חרש אי מצווין להפרישו והוא תמוה דהא לפירוש רש"י לפי המסקנא אין כאן אלא איסור דרבנן ובכה"ג לכ"ע אין מצווין להפרישו באיסור דרבנן ולפמ"ש א"ש ושוב מצאתי במשנה למלך פי"ז מהמ"א דין כ"ז הביא קושיא זו בשם חידושי הרשב"א) דהתם בנדר קאי ובנדר ג"כ בידו לתקוני דיכול לאתשילו אנדרי וא"כ אי אמרי' דבאין בידו באיסור דאורייתא מצווין להפרישו ממילא באיסור דרבנן מצווין להפרישו כיון דבידו לתקוני וא"ש דברי רש"י דפלוגתא הוא ביבמות לענין איסור דאורייתא ודוק הכלל העולה דסברת הגמרא ביבמות שם הוא דנחתינן חד דרגא שאם בדאורייתא מצווין להפריש אין בידו ממילא בידו אף בדרבנן מצווין להפריש ואי בדאורייתא אין מצווין להפריש אין בידו גם בדרבנן אין מצווין להפריש בידו והנה באמת אין קושית הש"ס על ר"י דאף אם הוא טבל דאורייתא אין מצווין להפריש כמ"ש לעיל לענין מלאכה בשבת דשפיר ידע הש"ס דיש לחלוקי בין בידו לאין בידו רק קושית הש"ס הוא ממש קושית התוס' והוא עפמ"ש בפ"ב דשבת ודאי דדבריהם בעי ברכה ספק דדבריהם לא בעי ברכה מבואר ודאי דבריהם עדיף מדבר שתקנו מחמת ספק (ומכאן יש לעיין על התי' הב' של התוס' יבמות שם ד"ה אמר הנ"ל דמשמע מדבריהם דספק עדיף ויש לחלק בין ברכה לכאן ויש בזה אריכות דברים לא עת האסף פה) וזהו שמקשה בש"ס טעמא בדמאי דרוב ע"ה מעשרין וגם הוא ספק דבריהם הא ודאי ר"ל ודאי דדבריהם כגון טבל דרבנן כגון בעציץ שאינו נקוב וכיוצא בו דבכה"ג הוי ודאי דרבנן בעי עישורא מדנקט ר"י בדמאי הקילו משמע דוקא דמאי אבל שאר איסור דרבנן מחוייבין להפרישו וכמ"ש התוס' ואף דבדרבנן כ"ע מודו דאין מחוייבין להפרישו אמנם זה בדבר שאין בידו לתקוני אבל בדבר שבידו לתיקוני מתקנינן וזהו שדקדקו בש"ס הא ודאי בעי עישורי דלכאורה הוא תמוה דמהו ענין עישורי לכאן הלא אין זה מעסקנו רק הענין שאנחנו עוסקין בו הוא אי מחוייבין להפרישו ה"ל למימר ודאי בעי אפרושי ולפמ"ש א"ש דרמז בזה הטעם כיון דבידו לתקוני לכך בעי לתקוני וז"ש בעי עישורי דהרי בידו לעשרן לכך צריך להפרישו דבידו לעשרו וע"ז מקשה דהתינח אי הוי ס"ל באין בידו בדאורייתא צריך להפרישו הוי נחתינן חד דרגא בידו אף דרבנן צריך להפרישו אבל כיון דר' יוחנן ס"ל לעיל דאין בידו אף בדאוריית' אין מחוייב להפרישו ממילא בידו עכ"פ בדרבנן א"צ להפרישו וק' למה אמר בדמאי הקילו דמשמע דוקא דמאי אבל שאר איסור דרבנן משמע דמחוייב להפריש נמצא קושית התוס' היא באמת קו' הש"ס ודוק:

י

היוצא מדברינו אלה בס"ק הקודם דלדעת שער המלך אף לשיטת הרשב"א והר"ן לא ספינן ליה איסור דרבנן היכא דבידו לתקוני ואסור דאורייתא אי מצווין להפרישו היכא דבידו תלוי בשני התירוצים שכתבתי באות הקדום דלתי' הא' לענין אין מצווין להפרישו אין חילוק ואף דבידו אין מצווין להפרישו ולתירוץ הב' בידו נחית חד דרגא דלמ"ד אין בידו בדאו' אין צריך להפרישו ובידו בדאו' צריך להפריש ובדרבנן א"צ ואי אין בידו בדאו' צריך להפריש אף בדרבנן צריך להפריש ונראה להכריע כתי' הא' שכתבתי באות הקדום דבדאורייתא לענין שאין מצווין להפריש אין חילוק בין בידו לאין בידו וראיה לזה מנדה דמ"ו ב' דאמר שם ר"י א"ש מיפר לה ממ"נ אי דאורייתא קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו והא התם ג"כ בידו לשיולי לחכם על נדרה ש"מ דאף בידו אין מצווין להפריש ואפשר לומר דשאני התם דל"ח בידו הואיל ואין הדבר בידו רק ביד האשה וביד החכם ומי יימר דמדקדק לה חכם וימצא לה פתח ויש בזה אריכות דברים אך אינו מן הצורך לענינינו כיון דבלא"ה הרשב"א חולק על הסברא הלזו לחלק בין בידו לאין בידו אפי' לענין איסור דרבנן להאכיל בידים כ"כ לענין להפרישו ודוק:

יא

הנה מקום אתי לומר דהך דקטן אוכל נבילות אי מצווין להפרישו יהא תלוי בזה אי אמרינן ב"כ הבאין כא' מלמדין או אין מלמדין ואציע לפניך המקור אשר ממנו הוצאתי הדבר הנה הטור בי"ד סי' שע"ג ס"ל לענין טומאת מת דמחוייבין להפריש קטן המטמא ותמה על הר"מ שכ' דאין מצווין להפרישו ותמה עליו הב"י דהא דברי הר"מ מפורשים בש"ס דמוקי הך דאמור ואמרת להזהיר הגדולים טל הקטנים שלא יטמאנו בידים אבל אין מצווין להפרישו ותי' הב"י דהנה בש"ס מייתי ב' קראי דמזהיר גדולים על הקטנים בדם ובשרצים ובטומאה ובאמת אי לא הוי כתב שרצים הוי אתי במה הצד מדם וטומאה כמ"ש הרא"מ בפ' אמור הביאו הב"י שם בסי' שמ"ג וא"כ הו"ל ב' כתובים דשרצים מיותר (מ"ש בב"י ג' כתובים הוא ט"ס דלדעת הרא"מ אין כאן אלא ב' כתובים דדם וטומאה כחדא חשובים דמצריכי תרוייהו דחד מאידך לא יליף ושרצים הוא אידך קרא דלא צריך ליה דאתי במה הצד והו"ל ב' כתובים ולא ג') ומדגלי קרא בהני דגדולים מצווין להפריש קטנים ש"מ דבכל התורה א"צ להפריש וא"ל נילף מיניה דה"ל ב' כתובים ואין מלמדים וא"כ לפי המסקנא עיקר מילתא דאין מצווין להפרישו י"ל דנפקא לן מהנך ב' כתובים ואפשר דפלוגתא זו אי מחוייבין להפרישו תלוי בפלוגתת רש"י ותוס' בקדושין ל"ז דרש"י ס"ל דב' כתובים אין מלמדין אבל אין בו מיעוט להיפוך לומר דוקא הני אבל אידך לא ותוס' ס"ל שם דב"כ הוי מעוטא מדפרש רחמנא דוקא ב אלו ש"מ דשארא לית דינייהו הכי ומאן דס"ל אין מצווין להפרישו ס"ל כתוס' דב"כ הוי מיעוט ור"י דספוקי מספקא ליה הוא דס"ל כרש"י דב' כתובים אינו מיעוט ולכך ליכא למיפשט מהנהו ב' כתובים לא דמחויבי להפריש דב"כ הן ואין מלמדין ולא דאין מחוייבין להפריש דב' כתובים אינו מיעוט:

יב

ויצא מזה דלמ"ד ב"כ מלמדין מחוייבין להפריש דילפינן מטומאה ושרצים דב"כ מלמדין וכ"ז לשיטת הטור כפי מה שפירש בו הב"י אך לדעת הרמב"ם דאף בטומאה ושרצים גופא אין מצווין להפריש ואין כאן ב"כ כלל דמצריך צריכא כצ"ל לדעת הר"מ וע' בט"ז סי' שמ"ג ודוק כי קצרתי:

יג

הרב בש"ג פ' כ"ב דשבת דקכ"א בקטן שבא לכבות כו' כ' שם ליישב דברי הר"מ בפכ"ד מה' שבת שכ' דבאיסור דרבנן אין ב"ד מצווין להפרישו דמשמע הא איסור דאורייתא מצווין והרי בפי"ב מה"ש ופי"ז מהמ"א ס"ל דאף באיסור דאורייתא אין מצווין ותי' דבפכ"ד מיירי בקטן העושה לדעת אביו דבכה"ג באיסור דאורייתא מצווין כדמוכח בשבת דקכ"א ולכאורה קשה דהא קטן העוש' לדעת אביו הוי כאלו אביו מצוהו לעשות כמ"ש רש"י ביבמות דקי"ד א' ובכה"ג אף איסור דרבנן אסור להר"מ כמ"ש בפי"ד מהמ"א דין כ"ז דאסור להרגילו בחילול שבת אפי' בדבר שהוא משום שבות וצ"ל דהש"ג ס"ל בדעת הר"מ דמחלק בין מצוהו לעשות בין עושה לדעת אביו דמצוהו לעשות הוי כמאכילו בידים ואפי' איסור דרבנן אסור ובעושה לדעת אביו אינו כמצוהו ממש ובאיסור דרבנן אין מצווין להפרישו ובאיסור דאורייתא מצווין להפרישו נמצא יש ג' חלוקים בזה מצוהו לעשות אפי' איסור דרבנן אסור עושה מעצמו שלא לדעת אביו אפי' דאורייתא אין מצווה להפרישו עושה מעצמו לדעת אביו בדאורייתא צריך להפרישו בדרבנן א"צ:

יד

נ"ל דאף לדעת הרשב"א דאיסור דרבנן ספינן ליה בידים דוקא בדבר שאין בו ספק איסור תורה אבל בדבר שיש בו ספק איסור תורה כגון ספק טריפה אף להסוברים כשיטת הר"מ דס' מה"ת לקולא רק מדרבנן לחומרא נמצא זהו איסור דרבנן אעפ"כ אין מאכילין אותו בידים ואומר לך הטעם דהא איסור תורה אסור להאכילו מה"ת דכתיב לא תאכלום לא תאכילום (וע' בפרי מגדים סי' שמ"ג שחקר אי לוקין למי שהאכיל נבילות לקטן) וא"כ במאכילו ס' טריפה הרי גם לדידיה הוא איסור תורה שמא הוא טריפה ועובר על לא תאכילום ודוק ונ"ל להביא ראיה לזה מהא דאמרי' בחולין דנ"א דאר"נ בית הרחם אין בו משום ריסוק איברים לימא מסייע ליה עגל שנולד ביו"ט שוחטין אותו ביו"ט ואם נאמר דספיק' דאורייתא מותר להאכילו לתינוקות דלמא לעולם ספיקא איכא שמא נתרסקו איברי' רק דספק מה"ת מותר והוי רק איסור דרבנן וקמ"ל דמותר לשוחטו בי"ט ואין בו משום מוקצה דאסור בטלטול ואם תאמר למה ישחטנו הא לא חזי ליה ולנכרים אסור לשחוט דלכם ולא לנכרים די"ל דשוחטו להאכילו לקטנים וי"ל דהתם אי הוי חיישינן לריסוק איברים הוי מה"ת אסור דהיכא דאיכא חזקה כ"ע מודו דספק מה"ת אסור והתה איכא חזקת אמ"ה דאף במעי אמה אסורה משום אמ"ה אך י"ל דהא יש נגד זה רוב להיתר דרוב בהמות אינן מתרסקות מבית הרחם וע' בתוס' שם ד"ה בית הרחם אך דמצרפין המיעוט עם החזקה והוי פלגא ופלגא א"כ תו הוי ספק השקול והדרא קושיא לדוכתא מאי סייעתא מייתי דלמא שוחטו להאכיל לקטנים אלא ש"מ דבספק תורה אסור להאכיל לקטנים וכן יש להוכיח ממה דמקשה בפ' מפנין דמאי הא לא חזי ליה ומאי קושיא הא חזי לקטנים אלא ש"מ דבספק איסור תורה אסור לקטנים ואע"ג דדמאי רוב ע"ה מעשרין מ"מ איכא חזקת טבל וסמוך מיעוטא לחזקה והוי כפלגא ופלגא אך לפמש"ל אות ג' ליישב קו' שער המלך דדמאי אף דחזי לקטנים מ"מ הוי מוקצה שאין דרך להאכיל קטן בכך ואין דעתו לכך א"כ אין מכאן ראיה ודוק:

טו

ועוד נ"ל לדעת הרשב"א דאיסור דרבנן ספינן להו אעפ"כ דבר שיש לו מתירין כגון ביצה שנולדה ביו"ט ראשון דאסור מדרבנן לר' יוסף ולר' יצחק אעפ"כ אסור להאכילו לקטנים ולא מיבעי ליתן לו בידים דבל"ז אסור לטלטלו אלא אפי' לאמר להם שיטלוהו ויאכלוהו אסור דהרי מצינו בדבר שיל"מ אפי' בדרבנן מחמרינן בספיקו כמו בשל תורה כדאסיק ר' אשי בפ"ק דביצה דף ד' וכן לפי סברת שעה"מ הנ"ל באות ט' דבדבר דבידו לתקנו אסור להאכילם וכתבנו שם דאפי' אי עכשיו אין בידו לתקן רק למחר אעפ"כ כיון דמצי לתקנם למחר ולאכלם בהיתר לא שרינן להאכילם איסור א"כ כ"ש כאן דלמחר יהי' מותר בלי תיקון ועד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר.

טז

מלתא דנפיק מיניה חורבה כגון תקיעת שופר שהקול נשמע לרבים ויבואו לתקוע בשבת ב"ד מצווין להפרישו כ"כ הר"ן בפ"ג דר"ה הביאו המג"א בסי' שמ"ג:

יז

דבר שיש ביטול מ"ע מותר להאכילו בידים כגון ליתן לו לשתות קודם קידוש כן כתב המג"א בסי' שמ"ג:

יח

כל דבר שהוא מצוה ספינן ליה בידים כגון להאכילו מקרבן פסח אע"פ שלא נמנה עלי' כיון שהוא חינוך מצוה וכמו מחנכין התינוקות לתקוע בשבת מ"א בסימן שמ"ג בשם התוס' פסחים דפ"ח יע"ש:

השלום ענין זה של קטן אוכל נבילות יתבאר לקמן באורך בקונטרס מיוחד:

תוכן העניינים

מלא הרועים חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה