מלא הרועים חלק א· רבי יעקב צבי יולס
פרעון תוך זמנו
א
ר"ל ס"ל הקובע זמן לחבירו וא"ל פרעתיך בתוך זמנו אינו נאמן הלואי שיפרע בזמנו ב"ב ה' א':
ב
אביי ורבא דאמרי תרוייהו עביד אינש דפרע בגו זימניה שם ה' א' זמנין דמתרמי ליה אמר איזיל ואפרעיה כי היכא דלא לטרדן שם:
ג
ר"פ ור"ה בריה דרב יהושע ס"ל עביד אינש דפרע גו זמני' שם ה' ב':
ד
מר בר רב אשי כר"ל דאינו נאמן לומר פרעתיך תוך זמנו:
ה
היכא דחייב ממון שאין לו תובעין אזי אביי ורבא מודו דלא פרע בגו זמניה דהכא לא שייך דלא לטרדן אך אם הוא דבר מצוה שייך טרדת מצוה תוספות שם ד"ה כי היכא:
ו
היכא דלא נתחייב עדיין כלל כגון בבכור שלא נתחייב ליתן לכהן עד שלשים יום אביי ורבא מודו דלא פרע גו זמניה דשמא ימות בתוך שלשים ויפטר וכן כל כה"ג ודוקא בחוב שחייב לו מנה בודאי רק שלא הגיע לו עדיין זמן פרעון ס"ל עביד דפרע תוס' שם:
ז
היכא דלא עשה לו טובה ואין המעות זה שחייב לו מחמת הלואה וגמ"ח שגמל עמו רק מחמת שא"ד כגון שנתחייב לכהן מחמת פדיון בנו או למשכיר בעד שכירותו בכה"ג אף אביי ורבא מודו דאינו פורע בתוך זמניה כ"כ בנימוקי יוסף והרב זקיני בת"ח עשה א"ע כאלו לא ידע את יוסף וכ' זה ליישב קושי' התוס' באות הקדום והסביר הדבר ביותר דדוקא בהלואה שעשה לו טובה וכשמגיע הזמן אין לו לב לדחות ולהשמיט עצמו ממנו ולכך פורע לו בתוך זמנו כי היכא דלא לטרדן אבל היכא שלא עשה לו טובה אינו מתיירא דלא לטרדן דחושב שיוכל להשתמט עבור שלא עשה לו טובה ולפענ"ד נראה דז"א דאף בפדיון בכור אינו חושב להשתמט כיון דהמצוה רמיא עליו תיכף בבוא זמנו ועובר אעשה וכמ"ש בש"ע סימן ש"ה סעיף י"א בודאי הוא מתיירא יותר מן הלואה דלא לטרדן:
ח
ונ"ל פשוט לחלק בין הלואה לשכירות ופדיון הבן דהכא כיון שעשה לו טובה והוא נכנע וכפוף תחתיו כדאמרינן עבד לוה וכו' לכך לא ניחא ליה דלהוי עבד לוה לאיש מלוה אבל בפדיון הבן ושכירות שעדיין אינו משועבד לפרוע ואינו כפוף תחתם לא עביד דפרע בגו זמניה ועוד י"ל דבמלוה שעשה לו טובה לפעמים יבא המלוה אצלו ויבקש מאתו שיפרע לו קודם זמנו והוא יפרע לו כיון שעשה לו טובה וגם מה שהוחזק מעותיו עד הנה בידו היה בחנם אזי אין לו לב להחזיק מעות המלוה בכדי אבל בשכירות ופדיון הבן המשכיר והכהן לא ימלאו לבם לבקש מאתו כיון שעדיין לא נתחייב להם וגם אם יבקשו מאתו הוא לא ימלא בקשתם עבור שלא נתחייב להם עדיין ולא עשו ליה שום טובה:
ט
ועוד נראה לענ"ד ליישב קושי' התוס' על אביי ורבא דס"ל אדם פורע תוך זמנו מהך דבכורות מ"ט תוך למ"ד בחזקת שלא נפדה דהנה בבכורות מ"ט א' פליגי רב ושמואל בפודה בנו תוך ל' ונתעכלו המעות קודם ל' דרב ס"ל בנו פדוי ושמואל ס"ל אין בנו פדוי והנה לפ"ז י"ל דאביי ורבא ס"ל כשמואל דהיכא דהמעות אינם בעין לאחר ל' אין בנו פדוי ובפרט לפי הגירסא שלפנינו בש"ס שם ע"ב דהלכתא כוותיה דשמואל וכן פסק בהגהות רמ"א סימן ש"ה סעיף י"ג ע"ש וא"כ לק"מ על אביי ורבא דעיקר טעמם דאדם פורע תוך זמנו זמנין דמתרמי ליה זוזי ומתיירא שלא יוציאם אזי פרע ליה בגו זמניה אך בפדיון בכור בודאי לא פרע מחמת יראתו שלא יוציאם דאם בא לחוש שלא יוציאם יותר יש לחוש אם יתן לו מיד שלא יוציאם הכהן ואפשר הכהן במתכוין יוציאם בכדי שיצטרך לפדות פעם שנית וזה נכון וברור מאד:
איברא דלפ"ז קשיא קושיא הב' של תוס' דהיאך מדמה בב"מ ק"ב ב' הך דשכירות לבכור דס"ל דוקא בבכור לא עביד דפרע שיתעכלו המעות ביד כהן אך באמת יש ליישב דהתם איבעי' להו לר' ינאי כדאיתא שם ולר' ינאי אפילו בנתעכלו המעות בנו פדוי ומנא אמינא לה מסוגיא דבכורות מ"ט ושם דרב ס"ל אף בנתעכלו המעות בנו פדוי מידי דהוי אקדושי אשה דאע"ג דנתעכלו המעות הוי קדושין ושמואל א"ל התם בידו לקדשו מעכשיו הכא אין בידו לפדותו מעכשיו עכ"ל הגמ' שם. והנה צריך להבין מ"ט דרב דמדמה להו לקדושי אשה דשפיר קאמר שמואל דהכא אין בידו לפדותו ונראה דרב ושמואל לשיטתייהו קאזלי דנחקור לדעת טעמא דשמואל משום דאין בידו לפדותו מעכשיו לכך לא יועיל הפדיון אם פדאו לאחר ל' ונראה דשמואל לשיטתיה דפסק בכתובות נ"ט א' הלכה כר' יוחנן הסנדלר דאין אדם מקנה דבשלב"ל לכך כיון שאין יכול לפדות עכשיו הוי הפדיון כמי שלא בא לעולם ואינו יכול להקנות לכהן עכשיו הפדיון והמעות שנותנן לו הוא עכשיו במתנה בעלמא ולכך בנתעכלו המעות קודם שלשים אין בנו פדוי דלא חל עדיין הקנין ולא קנה הכהן המעות הלז לשום פדיון ול"ד לקדושין שבידו להקנות לה מעות הקדושין מעכשיו שבידו לקדשה מעכשיו אבל רב לשיטתיה דס"ל ביבמות צ"ג אדם מקנה דשלב"ל ולכך אף דאין בידו לפדותו מ"מ יכול להקנות מעות הפדיון לכהן אף שהוא דשלב"ל ונמצא דקנה הכהן הפדיון ולכך אף אם נתעכלו המעות ברשותא דכהן נתעכלו שכבר קנה אותן לכך בנו פדוי כנ"ל נכון מאד ולפ"ז ר' ינאי ביבמות צ"ג דס"ל אדם מקנה דשלב"ל (והך מעשה דר' ינאי התם דמי הוא לפדיון הבן בתוך שלשים דהתם ג"כ אינו בידו כמ"ש התוס' שם) א"כ ס"ל כרב דבנו פדוי ולכך אין לך לחלק בין פדיון הבן לשכירות אבל אביי לשיטתו דכללינהו להנך תנאי דס"ל אדם מקנה בשיטה כדאיתא בקדושין ס"ב וכבר בארתי לעיל ערך דשלב"ל דלדעת הרי"ף ור"ח דאין הלכה כשיטה דלכך כללינהו בשיטה לומר דלית הלכתא כוותייהו ש"מ דאביי ס"ל דאין אדם מקנה דשלב"ל וא"כ ס"ל בנתעכלו המעות אין בנו פדוי כשמואל וא"כ ל"ק עלי' קושי' התוס' מהך דפדיון בכור די"ל כנ"ל דלכך אינו נותן לכהן תוך זמנו שמתיירא שלא יוציאם ואז לא יהיה בנו פדוי שוב מצאתי בתוס' ב"מ דף ק"ב ב' ד"ה בחזקת שכ' ג"כ סברא שמתיירא שמא יתעכלו המעות אך כ' שם כדס"ל לרבא בפרק יש בכור ולא מצאתי דרבא ס"ל הכי רק רב ושמואל איפלגו בהכי כמש"ל. והנה על פי מ"ש יתיישב מה שפסקו התוס' בב"ק ע' עמוד א' כשמואל דאין בנו פדוי בנתעכלו המעות יע"ש בד"ה אמטלטלין דכפרי' בסוף הדבור והנה האשרי והר"מ בפי"א מהלכות בכורים פסקו כרב דהלכה כרב באסורי (ובתרומות הדשן סי' רס"ט כ' אפשר דהיו גורסים כמ"ש בגי' שלפנינו דאע"ג דהלכתא כוותיה דרב באסורי בהא הלכתא כשמואל אך גם זה טעמא בעי למה פסקו בש"ס בהא כשמואל בלי טעמא ולפמ"ש א"ש כיון דהך פלוגתא תליא בפלוגתא דאדם מקנה דשלב"ל ואנן קי"ל דאדם מקנה דשלב"ל קם הלכתא כשמואל ודוק ועוד וי"ל בל"ז לק"מ על אביי ורבא מהך דפדיון הבן דהתם אינו פודה בתוך שלשים שאז הוא מפסיד ברכת פדיון הבן שאינו יכול לברך אפילו לרב דבנו פדוי מ"מ אכתי לא מחויב לפדותו והיאך יברך וצונו וכ"כ להדיא בתרומת הדשן סימן רס"ד יע"ש אך דלפ"ז קשה בב"מ דף ק"ב דמדמה הך דשכירות לפדיון הבכור וצ"ע:
י
ועוד י"ל דטעמא דאביי ורבא דס"ל עביד אינש אף דמודו דיש חזקה דאינו פורע דרוב בני אדם אין פורעין אך דס"ל דלזה יש חזקה כנגדו חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בע"ח ואין להתובע חזקה דאין אדם תובע אא"כ י"ל דהכא איכא חזקה דמסייע ליה ובכה"ג יכול להעיז לתבוע דסובר שהכל יאמינו לו כיון דאין מדרך אדם לפרוע בתוך זמנו ועכ"פ הכא מיירי או דאית ליה שטר או דאית ליה עדים דאל"כ נאמן הוא במגו כמ"ש התוס' בב"מ וכיון דאין מדרך לפרוע ת"ז הוי כאלו העדים או השטר מעידים שהוא תוך זמנו ויכול לתבוע אע"פ שאין לו עליו סוף סוף החזקה דא"א תובע יגרע כאן וחזקה דא"א מעיז הוא בתוקפו ואדרבה מחמת שהוא תוך זמנו בודאי לולא שפרע לא היה יכול להעיז כלל לכך ס"ל לאביי ורבא דנאמן אבל בבכור דלא שייך התם חזקה דא"א מעיז (חדא דאינו מכיר בשקרו שמא נתן לכהן אחר ועוד דלא עשה לו טובה ועוד דהא מיירי במת האב ואין כאן טוען ברי כנגדו) אף אביי ורבא מודו דהוא בחזקת שלא נתן כנ"ל נכון ואין להקשות דא"כ מאי מדמה הך דשכירות לפדיון בכור לימא שאני שכירות דהתם טוען השוכר פרעתי בודאי ויש לו חזקה דאין אדם מעיז י"ל לפי דעת רש"י בב"ק ק"ז דלא שייך חזקה דא"א מעיז רק במלוה הואיל ועשה לו טובה א"כ בשכירות דלא עשה לו טיבה לא שייך חזקה זו אך התוס' לא רצו לתרץ בענין ה לפי דלשיטתייהו אזלי דמפרשי בב"ק ק"ז ובכתובות י"ח א' דכל היכא דמכיר בשקרו אפי' לא עשה לו טובה שייך חזקה דאין אדם מעיז והדרא קושיא לדוכתא דהיאך מדמה שכירות לפדיון הבן דבשכירות איכא חזקה דא"א מעיז אלא ע"כ דאין לחלק בזה כלל:
יא
עוד נ"ל לומר טעמא דאביי ורבא דס"ל דאף דאיכא רוב דאין פורעין בתוך זמנה מ"מ אין הולכין בממון אחר הרוב מיהו ס"ל היכא אמרינן דאין הולכין אחר הרוב בממון היכא שהוא טוען בריא דאז הוא אומר קים לי בנפשאי שאני מן המועט ע' תוס' ב"ק ר"פ המניח אבל בפדיון בכור דמיירי במת האב תוך שלשים שפיר אמרינן דהוא בחזקת שלא נפדה דאנו אומרין דמסתמא היה אביו כרוב אנשים שאין פורעין תוך זמנו כיון שאינו לפנינו ואינו טוען קים לי בנפשאי שאני מן המועט אך גם ע"ז יקשה מהא דמדמה שכירו' לפדיון הבן דבשכירות שייך ג"כ הסברא דאומר קים לי בנפשאי שאני מן המועט וצ"ע:
יב
ר' יוחנן ור' אסי ס"ל אין אדם פורע תוך זמנו כ"כ התוספות ב"ב ה' ב' ד"ה ואפי' מצד הסברא דמסתמא אית להו כר"ל דהכי הלכתא ועל ר' יוחנן דסובר הכי מייתי ראיה יע"ש ואין ראייתם מוכרחת ולכאורה יש להביא ראיה מהא דמבעיא בב"מ ק"ב תבעו ביומא דמשלם זמניה א"ל ר' יוחנן תניתוה ואס"ד דס"ל לר' יוחנן דם פורע תוך זמניה מאי צריך למפשט להו דאדם פורע ביומא דמשל זמניה ודוחק לומר דלשיטתם השיבם אך לפמ"ש התוס' דבשכירות מודו אביי ורבא דאין אדם פורע אין ראיה מהתם אך עדיין י"ל כיון דסברת התוס' לחלק דבשכירות אין אדם פורע תוך זמנו שמתיירא שמא יפול הבית וא"כ ביומא דמשלם זימנא ל"ש זה ודוחק לומר שחושש שמא יפול הבית תיכף ואז ינכה לו שכר יום אחד דלהפסד מועט דהיינו שכר יום א' ובחששה רחוקה כזו שמא יפול הבית בודאי לא חייש ובודאי לאביי ורבא עביד דפרע במשלים זימנא בשכירות ומה צריך ר' יוחנן לאתויי ראיה ממתניתין ע"כ דלא ס"ל כאביי ורבא אך ג"ז אין ראיה דרצה להוכיח להם הדין ממשנתנו ולא לפשוט להם מצד הסברא וק"ל:
יג
היכא דהתובע טוען שמא דעת הסמ"ע דנאמן הנתבע לומר שפרע ואין כאן חזקה דא"א פורע והש"ך כתב דהדבר ספק דמתשו' הרא"ש משמע דאף נגד היורשים דטוענין שמא אמרינן חזקה א"א פורע והרב בתומים הכריע דהתובע עצמו דהו"ל למידע וטוען שמא איתרע לה חזקה דא"א פורע דהא איכא ריעותא מדטוען שמא אבל ביורשים דלא הו"ל למידע היכא דהוא דבר שאפשר שלא יבא לכלל חיוב כגון בפדיון הבן דהתם אפי' אביי ורבא מודו דאינו פורע תוך זמנו כמש"ל אות ו' אזי אמרינן חזקה אין אדם פורע אפי' בטוען שמא כיון דלא הו"ל למידע דהרי הכהן טוען שמא אבל היכא דודאי יבא לכלל חיוב דלא אלים חזקה דאין אדם פורע כ"כ דהרי לאביי ורבא בכה"ג ל"א חזקה זו לכך בטוען שמא הדבר ספק אי אמרינן חזקה זו אפי' לדידן אלו תורף דברי התומים שם. והנה היה מקום אתי לומר ביורשין דלא הו"ל למידע אפי' אביי ורבא מודו דאמרינן חזקה אין אדם פורע לפמש"ל באות י' דטעם של אביי ורבא משום דאין אדם מעיז ונגד יורשין שאין יודעין ליכא חזקה דאין מכירין בשקרו וליכא חזקה דאין אדם מעיז ופשיטא דאמרינן חזקה אין אדם תובע ולכאורה יש להביא ראיה ממה דמקשה בש"ס לר"ל ממתניתין בחזקת שנתן כו' אלא לאו דא"ל פרעתיך בתוך זמנו מאי קושי' לוקי היכא שאין התובע טוען ברי וקמ"ל המשנה דבכה"ג הוא בחזקת שנתן אלא דאפי' בכה"ג דאיכא ריעותא דטוען שמא אעפ"כ לר"ל אמרינן חזקה דא"א פורע ויש לדחות דבאמת בכה"ג דטוען התובע שמא ש י"ל דאף דאיכא חזקה דא"א פורע מ"מ יש ריעותא נגדה גריעותא דשמא ולא מצי לשנויי דמתניתין מיירי בהכי דלישנא דמתניתין דקאמר בחזקת שנתן משמע דהדבר מצד עצמו בחזקת שנתן ואין כאן חזקה דא"א פורע רק אדרבא בחזקה שנתן ואם נאמר דאין אדם פורע תוך זמנו רק מצד ריעותא דשמא ל"ש לומר בחזקת שנתן דבאמת הוא בחזקת שלא נתן רק דהריעותא דשמא מגרע החזקה ודוק:
ולכאורה יש לדון דבר זה מק"ו דהא הך חזקה אלים מעד דאם ע"א מעיד שהוא פרוע והוא תוך זמנו אין צריך שבועה כמ"ש הרמב"ם דחזקה זו עדיף מהעד והנה בעד קי"ל טענו בספק ע"פ העד חייב שבועה אלמא דטענת ספק דידיה לא מגרע עדות העד ואף בהו"ל למידע כ"ש נגד חזקה זו דעדיף מעד דלא מגרע טענת ספק דידיה החזקה אף בהו"ל למידע ויש לדחות דבעד גזירת הכתוב הוא דזוקק לשבועה (והא דע"א מעידו שהוא פרוע ות"ז א"צ לישבע דהתם לאו ש"ד הוא דכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין כדאיתא בהכותב ואה"נ דבשבועה דאורייתא אף בתוך זמנו צריך לישבע וי"ל נ"מ למה דסבר רמב"ח למימר שבועה דאורייתא נ"מ דאף בתוך זמנו צריך לישבע וא"צ למ"ש רש"י שם נ"מ אחרינא יע"ש) ולכך אפי' בטענת ספק צריך לישבע דגזירת הכתוב כך הוא דע"א זוקק לשבועה כמ"ש הרא"ש בפרק שבועת הדיינין דמה"ט טענו בספק ע"פ העד זוקק לשבועה דקרא קאמר אבל קם לשבועה דומיא דשנים מחייבין ממון דהוא בכל ענין אף בטענת שמא (ומה"ט אין מחלקין בטענו בספק על פי עד בין הו"ל למידע ובין לא הו"ל למידע ובזה היינו יכולין להשוות הרי"ף עם תלמידי הר"י מיגאש ורבינו אפרים דהרי"ף מיירי להדיא בדבר דלא הו"ל למידע דא"ל אית לי חד סהדא דא"ל אתית לביתאי ט' ע' ברא"ש שם ובטור סימן ע"ה שהביאו דבריו אך לפמ"ש עיקר הטעם דגזירת הכתוב הוא דבכל ענין זוקק לשבועה דומיא דב' מחייבין ממון) משא"כ כאן בחזקה דא"א פורע דאין כאן גזירת הכתוב רק סברא דאין דרך לפרוע בתוך הזמן ס"ל דיש סברא כנגדו דאין דרך לשכוח אם פרעו והו"ל למידע אך ז"א דבשלמא החזקה היא ראיה דלא פרע דא"א פורע תוך זמנו אבל מה שטוען שמא אין ראיה דפרע דאף אם פרע אין דרך לשכוח הפרעון ואיך טוען שמא וא"ל דמשקר ויודע שפרע א"כ הו"ל לשקר ולטעון שלא פרע וי"ל דמתיירא שמא יתברר הדבר שפרע ויוחזק כפרן משא"כ בטוען אינו יודע וצ"ע:
יד
היכא דהתנה עם המלוה שיהא נאמן לומר פרוע אף בתוך זמנו פשיטא דנאמן ובמרדכי פ"ק דב"ב כ' בסופר שכתב לו קונטריסין דנאמן לומר דפרעו במגו דהיה תנאי דאף בתוך הזמן אהי' נאמן כו' וכ' בתומים דאפשר לומר דוקא בשכיר מהימן במגו דהתניתי אבל במלוה אינו נאמן במגו זו דעבד לוה לאיש מלוה ומה"ת יעשה זה המלוה והוי מלתא דל"ש עכ"ד התומים ונוראות נפלאתי עליו איך כ' בשם המרדכי דנאמן במגו דהתניתי שלא נמצא כן במרדכי רק כתב בסופר דנאמן לומר דשילם לו בעד הקונטריסים במגו דיכול לומר התניתי עמו לפרוע תוך זמנו והטעם דבאמת שם דמי לסתם הלואה דהוא שלשים יום כן התם אין עדות שהתנה בפירוש שישלם לו אח"כ רק דאין חיוב הפרעון רק אחר גמר מלאכה לאמרינן דמסתמא אין דרך לפרוע קודם החיוב לכך אם התנה עמו שיפרענו קודם הגמר בודאי דרך לפרוע קודם ומחויב הוא לפרוע קודם ולכך שפיר אמר דהתם אין ראיה דהוא ת"ז ואי משום דעדיין לא נגמרה המלאכה שמא התנה לפרוע קודם וכבר הוא אחר זמנו וא"כ אף שמודה שלא התנה ונמצא דהוא תוך זמנו נאמן במגו דאמר דהוא לאחר הזמן וי"ל דאף אם נאמר דלא אמרינן מגו במקום חזקה דאין אדם פורע כדמבעיא לן בהא מ"מ כאן נאמן דחשיב מגו בעיקר חזקה דהרי אין ברור לן דהוא תוך זמנו רק על פיו שאומר שלא התנה (ויש לדחות דל"ח מגו בעיקר החזקה רק היכא דאומר דהוא תוך זמנו ובלי אמירתו אי שתק הוי מחזקינן ליה באחר זמנו ודמי להחזיקה היא מלחמה בעולם אבל הכא דמן הסתם חשבינן ליה תוך זמנו דעדיין לא נתחייב בהשכירות רק שיכול לומר דהתנה ודמי למגו דפרעתיך לאחר זמנו) אבל בנדון דידן דמיירי בהקובע זמן לחבירו דקבע בפירוש זמן א"כ לא התנה שיפרענו מתוך זמנו דאדרבא קבע זמן וכמ"ש המפרשים דבשביל כך אין אדם פורע תוך זמנו מדקבע זמן ש"מ דיצטרך למעות עד זמן זה ולומר ש הא נאמן במגו דאי בעי אמר התניתי שאהא נאמן לומר פרוע ת"ז ודאי אין זה מגו כלל דל"א מגו רק לאלומי טענה זאת בטענה אחרת דאי בעי אמר טענה אחרת שהי' נאמן בה אבל בהך טענה גופא שעכשיו אינו נאמן ל"א מגו שהיה מוסיף תנאי שהתנה שיהא נאמן בה זהו לא מסתבר כלל דאל"כ בכל טענה שאינו נאמן בה נימא מגו דאי בעי אמר התניתי שאהא נאמן כגון מחלת לי או יש לי בידך כנגדו או מכרת לי דא"נ רק היכא דיכול לטעון פרעתי נימא דיהא נאמן במגו שהיה שתנאי היה בינינו שיהא נאמן לטעון טענה זו וכן במלוה שאינו נאמן לומר שאינו פרוע להוי נאמן במגו שנתן לי נאמנות וא"ל דמגו להוציא לא אמרינן דהיכא דאיכא שטרא אמרי' מגו להוציא וא"ל דהיכא דאיכא שטרא בלא"ה נאמן רק שצריך לישבע באומר לו השבע לי ול"ק דנימא מגו לאפטורי משבועה דקצת ס"ל דל"א מגו לאפטורי משבועה דאכתי קשה להסוברים דאמרי' מגו לאפטורי משבועה וכן בכל טענות שבעולם שייך מגו זה אף דבטענה זו אינו נאמן יש לו מגו דאי בעי אמר התניתי שאהיה נאמן וע"כ דאין זה מגו כיון דהמגו בהך טענה גופא כי היכא דלא מהימנינן אהך טענה משום דהוא ל"ש או דאיכא חזקה נגדה וכיוצא בו כך לא מהימנינן אהך תנאי שהתנה אף אם היה אומר שהתנ' וה"ה הכא כיון דלא מהימנן ליה לומר פרוע כיון דא"א פורע ת"ז כן לא היה נאמן על התנאי אם היה אומרו וא"ל דהכא הוא להחזיק הממון בידו שהוא מוחזק בו יכול לפטור עצמו בטענה זו ז"א דהרי מחלתו ומכרתו וכיוצא בהן דהוא ג"כ להחזיק ואעפ"כ אינו נאמן כדכתיבנא ועוד בהחזקה דאין אדם פורע עושה את המלוה כאלו הוא מוחזק כמ"ש הש"ך בסי' ע"ח ס"ק ט"ו:
טו
הפוגם שטרו והוא תוך זמנו דעת הר"מ שא"צ שבועה כמבואר בדבריו בפי"ד מהלכות מלוה ולוה והרב המגיד הקשה ע"ז דהא עיקר הטעם דת"ז אין צריך שבועה משום חזקה א"א פורע בת"ז וכאן הא איתרע לה החזקה דהרי מודה דפרע לו בתוך זמנו במקצת ונ"ל ליישב ויתיישב ג"כ קושית התוס' המוזכרת לעיל אות ה' ואות ט' על אביי ורבא דס"ל אדם פורע תוך זמנו מהך דבכורות תוך ל' בחזקת שלא נפדה ונ"ל דטעם של אביי ורבא ע"פ המוזכר בש"ע סימן ע"ד סעיף ד' המלוה את חבירו לזמן ובא הלוה לפרעו תוך הזמן בפרוטרוט דינר דינר י"א שאין המלוה יכול לעכב עליו כו' ומבואר שם בהגהות רמ"א דאם הגיע הזמן אינו יכול לפרוע בפרוטרוט והנה לפ"ז קשה דהא טעם הסוברים דאינו פורע תוך זמנו משום דמדקבע לו זמן ודאי מצטרך הוא למעות עד הזמן הזה וקשה מנ"ל דלמא משום הכי קבע זמן בכדי שיוכל לפרעו תוך זמנו בפרוטרוט דשיער בדעתו דעד זמן זה יוכל לצאת י"ח לשלם לו בפרוטרוט בכל שבוע ונ"ל ליישב ויתיישב בזה מה שהקשה הש"ך שם על הרי"ף שהשמיט הך דינא דהוא מימרא דרבא פ' האומנין ונ"ל דהרי"ף ס"ל דרבא לשיטתיה דס"ל עביד אינש דפרע גו זמניה זמנין דמתרמי ליה זוזי אמר איזיל אפרעיה ת"ז דוקא בפרוטרוט דבזמנו לטרדן שאפרע בבת אחת משא"כ תוך זמנו אינו יכול להכריחו לפורעו בבת אחת כדס"ל לרבא גופיה ובזה ירוח לן סברת אביי ורבא דאל"כ אין סברא כלל למה יפרענו ת"ז שלא יאמינו אח"כ על הפרעון דאף לאביי ורבא הוא מלתא דלא שכיחא יעכב המעות אצלו עד בוא זמנו אך לפמ"ש א"ש דאתרמי ליה רק חד זוזא ולא יכול לפרוע רק תוך זמנו וצ"ל לר"ל דלא ס"ל הך סברא משום דס"ל דאף תוך זמנו אינו יכול לפורעו בפרוטרוט והא דאמר לעיל בברייתא ונתן לו ה' מאית זוו קנה שכ' הרא"ש שם בפרק האומנין סי' ח' דמהכא ג"כ מוכח דיכול לפרוע בפרוטרוט מהתם לא נשמע רק אם נתרצו וכבר קבלו הוי פרעון ולא יכול לומר פקדון הוא אצלי אבל אינו מוכח משם דיכול לפרוע לכתחלה בע"כ של מלוה בפרוטרוט כמ"ש הש"ך שם בסימן ע"ד והתומים שם (וע' בתומים שם שכ' דממילתא דרבא שמעי' שפיר דאף לכתחלה יכול לפרוע בכה"ג בע"כ של מלוה יע"ש) ולפ"ז א"ש הא דהשמיט הרי"ף הך דרבא משום דרבא לשיטתיה דס"ל עביד אינש דפרע מהאי עמא דיכול לפרוע בפרוטרוט תוך זמנו (ולאח"ז גם רבא מודה דאינו יכול לפרוע בפרוטרוט דהרי הש"ע שם פסק כרבא ואעפ"כ כתב דלאח"ז א"י לפרוע בפרוטרוט והדין נותן כן דהרי הגיע זמן כל המלוה וצריך לפרוע הכל) אבל לדידן דפסקינן כר"ל דא"ח פורע תוך זמנו צ"ל דע"כ אף בת"ז א"י לפורעו בפרוטרוט כדכתיבנא לכך השמיט הרי"ף הך דרבא דבאמת א"י להכריח המלוה נקבל ממנו לאחדים דלא כרבא כיון דקי"ל כר"ל ובזה יתיישב ג"כ מאי משני בש"ס שאני הכא דכל שפא ושפא זמנו והקשה הש"ך דא"כ דהוא לאח"ז הדרא קושיא לדוכתא מה דמקשה הש"ס פשיטא וע"ש בסי' ע"ח מה שתירץ שיצא נידון בדבר החדש ולפמ"ש י"ל דבאמת צריך להבין היאך ס"ד דכ"ז שלא השלים ד' אמות הוא תוך זמנו דהלא מתחלת הבנין חל החיוב על שניהם ומחויב זה ליתן חלק הוצאה כמו זה וצ"ל כמ"ש הדרישה בסי' קנ"ז כיון דכבר התחיל הבנין משלו מסתמא אין תובע מחבירו עד דמשלים הבנין לדעת כמה מגיע לחלקו וא"כ קודם גמר חשוב תוך זמנו דבודאי אינו תובעו אז עכ"ד ולפ"ז לפמ"ש דטעם מ"ד פורע תוך זמנו משום דבתוך זמנו יכול לפרעו בפרוטרוט ומ"ד א"א פורע ת"ז ס"ל דאף ת"ז א"י לפרעו בפרוטרוט וכ"ז כשהמלוה היה בבת אחת א"י לפורעו בפרוטרוט אבל כשגם ההלואה היתה בפרוטרוט פשיטא שגם התשלומין יכולין להיות כן וכ"ז תוך זמנו אבל לאחר זמנו א"י לפורעו כן משום דכבר מחויב בכל המעות ליתן לו ואיך יאמר שלא יתן לו עכשיו רק מקצתן וזהו דמשני שאני הכא דכל שפא ר"ל מהו טעמא דידי דאינו פורעו בת"ז משום דאף בת"ז א"י לפורעו בפרוטרוט משא"כ הכא דכל שפא זמניה (אין הכוונה דזמנו ממש הוא דלחשוב לאח"ז דא"כ קשה פשיטא רק דבאמת חשוב תוך זמנו דמסתמא אינו תובעו רק אחר גמר כמ"ש בדרישה) רק דהכונה דחשוב זמן החיוב שנתחייב בכל שפא ליתן לו המחצה נמצא דגם ההלואה היתה בפרוטרוט ואם היה רוצה ליתן לו אז מה שהוציא בשפא הלזו היה מוכרח לקבל וא"כ מודינא בהכי דדרך לפורעו בתוך זמנו בכדי שיפרענו לאחדים בפרוטרוט ולא ימתין עד גמר הבנין שיצטרך לשלם לו בבת אחת ודוק:
ולפ"ז יתיישב קושי' ה"ה הנ"ל בפוגם שטרו דאיתרע החזקה לא איתרע דבאמת דרך לפורעו ת"ז בפרוטרוט רק הא דאמרינן דא"א פורע ת"ז משום דמסתמא אין המלוה מקבל בפרוטרוט והוא אינו נאמן לומר שקיבל כיון דלאו בבחירתו ורצונו תלוי רק ברצון המלוה המלוה נאמן בזה וא"כ אם המלוה אומר שקיבל מחצית לא איתרע בזה חזקה דא"א פורע דדוקא כולו אינו פורע דלמה יפרע קודם הזמן בלא זה יוכל ליפרע גם בזמנו משא"כ מקצת פורע בתוך זמנו דבזמן לא יקבל ממנו המקצת רק ינגוש עליו לפרוע הכל והא דאינו נאמן לומר פרעתי מקצת בת"ז משום דהמלוה מסתמ' אינו רוצה להפרע בפרוטרוט אבל היכא דהמלוה מודה לא איתרע בזה החזקה משא"כ על המקצת השני אינו נאמן לומר שפרעו בתוך זמנו דהרי הפרט הזה נעשה כלל כיון שאינו חייב לו יותר יכול לפרוע מקצת הזה בזמנו ולמה יפרענו בת"ז דבשלמא במקצת הראשון דרך לפרוע בת"ז דבזמנו לא היה מקבל מקצת משא"כ חצי האחרון גם בזמנו היה מוכרח לקבל כיון שאינו חייב לו יותר הרי חלק החצי הזה נעשה כלל וא"ל דיכול לטעון דפרע לו גם מקצת הב' בפרוטרוט כגון שהיה המקצת מאה זהו' ופרע ליה בתוך זמנו בכל פעם עשר זהובים דז"א דמסתמא אין המלוה רוצה לקבל כל כך בפרוטרוט והמלוה נאמן בזה שתלוי בבחירתו כמש"ל ואף דמודה דקיבל המקצת חזינן דאינו מקפיד בכך י"ל דהמקצת נתן לו בב"א אבל לומר על ' שנתן לו בפרוטרוט אינו נאמן דמסתמא אינו רוצה ואף המקצת הב' שנתן לו בפרוטרוט אינו נאמן דמסתמא אינו רוצה ואף דאמרינן דאף פוגם פחות פחות מש"פ צריך שבועה וא"כ מדסתם הר"מ וכ' דבת"ז א"צ שבועה משמע דבכל מילי דפוגם אף בפוגם פחות פחות מש"פ א"צ כאן שבועה בת"ז ואמאי דהא הכא חזינן דקיבל ממנו גם המחצית הראשון בפרוטרוט י"ל דנתן לו גם מחצית הב' בפרוטרוט וי"ל דהא הטעם דפוגם פחות מש"פ צריך שבועה ל"א כיון דדקדק כולא האי קושטא קאמר משום דאמרינן אערומי קא מערים דבאמת פרע לו בב"א רק שהוא אומר כן כדי שיראו שמדקדק וא"כ בת"ז ממ"נ מהימן אם נאמר דאומר אמת דפרע לו לאחדים א"כ חזינן דדייק כולי האי ודאי קושטא קאמר ואם נאמר דאערומי קא מערים ובאמת פרע לו בב"א א"כ תו איכא חזקה דאינו פורע בת"ז על המחצית הב' דאם פרע לו בב"א המחצית הב' אין דרך לפרוע ת"ז דהא יוכל להמתין על הזמן ואם פרע לפרוטרוט י"ל דהמנוה לא יקבל דהרי מחצה הראשון ג"כ אמרי' דקבל בב"א וא"ת דגם מחצה הא' קבל בפרוטרוט כמו שאומר בעצמו א"כ ראוי להאמינו כיון דחזי' דדייק (ואף דעדיין יש לפקפק בזה דל"א דדייק רק כשפוגם פחות פחות מש"פ אבל בפוגם ואומר שפרע לו מנה דהוא מחצה בג"פ ל ש דייק דאין זה דקדוק גדול וא"כ בכה"ג איתרע לה חזקה דיכול לטעון דגם מחצית הב' פרע לו בג"פ אך י"ל דבכה"ג באמת מודה הר"מ דצריך שבועה רק דלא מיירי מפוגם בכה"ג משא"כ פוגם פחות פחות מש"פ דמיירי מיניה מסתמא קאי גם עליו אך זהו דוחק) ויותר נ"ל כיון דלא איתרע חזקה מצד הלוה דפרע דלמה לא יפרע מחצה שבזמנו לא יקבל ממנו ואף דמצד המלוה יש ראיה דקבל ממנו בפרוטרוט מ"מ אין להאמין הלוה שאומר שפרע גם מחצה הב' בפרוטרוט כיון דאין דרך המלוה קבל בפרוטרוט והמלוה אומר בפירוש שלא קיבל מחצית הב' פשיטא דהוא נאמן ואף דחזינן דעל מחצית נתרצה דלמא הוי צריך לזוזי אז והי' מוכרח לקבל משא"כ בלוה ל"ש לומר דלמא אתרמי ליה זוזי ופרע ליה בתוך זמנו דהא יכול להחזיק המעות ת"י או להפקיד אותו אצל אחד עד בוא הזמן והא דנתן לו החצי הלזו משום דהוא מחצית ומחצית לא היה נוטל ממנו בזמנו וגם ניחא ליה דלפגום שטרו ואף דלמ"ד לא נפגם השטר בתוך זמנו וא"צ שבועה מ"מ נפגם על אח"ז אם יטעון פרעתי הכל אח"ז יצטרך המלוה לישבע כדין פוגם הא דאמרינן א"א פורע ת"ז מקצת כדי שיפגם שטרו ז"א דכבר כתבנו דא"י להכריח המלוה לקבל ממנו מקצת אף בתוך זמנו ובזה יתיישב ג"כ קושי' התוס' הנ"ל על אביי ורבא מהך דפדיון הבן דתוך שלשים בחזקת שלא נפדה דהא כתבנו דטעם אביי ורבא דפרע בת"ז בפרוטרוט כי היכא דלא לטרדן כשיבא זמנו ינגוש עליו לפרוע בב"א משא"כ תוך זמנו מוכרח לקבל בפרוטרוט כמש"ל דרבא לשיטתי' וכ"ז בהלואה אבל בפדיון הבן קי"ל דאפי' נתן לעשרה כהנים ה' סלעים בזה אחר זה בנו פדוי כמבואר בבכורות דנ"א וביו"ד סי' ש"ה סעיף ז' א"כ אף בזמנו יכול לפרוע בפרוטרוט ולמה יפרע בת"ז ודוק ובעיקר דברינו על הר"מ הנ"ל דס"ל בפוגם א"צ לישבע ת"ז להציל איתו מקושי' המגיד דאיתרע חזקת א"א פורע י"ל דס"ל דנאמן במגו דאי בעי לא פגים וא"ל דא"כ בכל פוגם אף אח"ז יהא נאמן במגו י"ל אערומי קא מערים דסובר אי לא אפגום יטעון הלוה השבע לי ואצטרך לישבע משא"כ עכשיו יחזיקנו כמשיב אבידה וכמ"ש האי סברא בפ"ק דמציעא האי אערומי קא מערים סבר אי אמינא כו' בעינא אשתבועי אימא חצי שלי דהוי כמשיב אבידה משא"כ בת"ז דאף בטוען השבע לי א"צ לישבע אי לא פגים י"ל עכשיו מגו ואל קשה על דברינו ממ"ש התוס' בכתובות דפ"ז ב' ד"ה אמר רבא תימא לרשב"א אכתי איכא ג' כו' וע"ש וכוונתם כמ"ש בפ"י דליהמן במגו דאי בעי לא פגים ולפמ"ש ליכא מגו דאערומי קא מערים כדכתיבנא אך המעיין בצדק יראה דאדרבא מדברי התוס' יש ראיה לדברינו דקשה למה הקשה הרשב"א על המקשן דליקשי עוד קושי' עדיפא הו"ל לאקשויי לפי האמת למה פוגם יצטרך לישבע לימא מגו וצ"ל דלפי האמת ל"ק דאערומי קא מערים כדכתיבנא אבל לפי מה דסבר רמב"ח למימר שבועה דאורייתא שפיר הקשו דאיך יתכן שיהיה שבועה דאורייתא דהא יש לו מגו וא"ל דאערומי קא מערים דאי לא פגם היה צריך לישבע אי אמר השבע לי דז"א דמה"ת א"צ לישבע אף בלא פגום וא"כ מה"ת יש לו מגו משא"כ דלמאי דמסקינן שבועה דרבנן שפיר י"ל דאין לו מגו דאערומי קא מערים שוב ראיתי בדברי התוס' בדבור שאח"ז שכ' דלמה דמסקינן דמפרע לא דייק לא שייך מגו דאימור בדדמי ולפ"ז נסתר מ"ש אך באמת הניחו הדבר בקושי' מהך דכל הנשבעין דאמרינן מגו בכה"ג וי"ל דהר"מ ס"ל דשפיר אמרי' מגו בכה"ג כדמוכח מסוגיא דכל הנשבעין בשכיר והא דלא אמרינן מגו בפוגם משום דאערומי קמערים כדכתיבנא משא"כ בפוגם תוך זמנו ל"ש אערומי כמ"ש ושפיר אמרינן מגו ודוק:
טז
בשכירות אמרינן ג"כ חזקה א"א פורע תוך זמנו דשכירות אינה ההא של ש ע אות פא משתלמת אלא בסוף כ"כ הנ"י ריש ב"ב והביאו הרמ"א בסימן ע"ח ולדידי קשיא לי לפמ"ש הפוסקים דבסתם הלואה נאמן לומר פרעתי בתוך שלשים אף דאינה משתלמת רק לאחר שלשים דאינו יכול לתובעו תוך שלשים כמבואר בח"מ סי' ע"ו מ"מ אמרינן ניהו דאינו יכול לתובעו מ"מ הוא עצמו זימנין דמתרמי ליה זוזי ופורעו בתוך שלשים דדוקא בקובע זמן כיון דביקש מתחלה זמן גילה דעתו שצריך להמעות עד סוף הזמן (כמ"ש בסמ"ע והוא מתשובות הרא"ש כלל ע"ו סימן ב') וא"כ גם בשכירות לא גילה דעתו דצריך להמעות שוב מצאתי בש"ך שי"ז שהרגיש קצת בזה וכ' ואולי יש לחלק בין סתם הלואה לסתם שכירות עכ"ד ובאמת לא שם עין עיונו על הטעם שנתנו בסתם הלואה דלפי טעם זה שכירות שוה להלואה וגם הש"ך הקשה על סתם שכירות ובאמת אף בשכירות לזמן קבוע לא דמי לקובע זמן הלואה דבשכירות לזמן לא גילה דעתו בצריך למעות רק שצריך להבית או לשא"ד המושכר עד זמן זה שוב מצאתי בתומים שהרגיש בזה: