מלא הרועים חלק א· רבי יעקב צבי יולס
ספיקא דאורייתא ודרבנן
א
קי"ל ספיקא דאוריית' לחומר' וספיקא דרבנן לקולא מיהו בהא דספיקא דאורייתא אי מן התורה שרי או לא יש מחלוקת:
ב
דעת הרמב"ם סוף הלכות כלאים ובפ"ט מהט"מ דמן התורה ספיקא שריא רק מדרבנן שהחמירו בספק התורה והראב"ד בסוף הלכות כלאים הסכים לדבריו ובפ"ט מה' טומאת מת דין י"ב השיג עליו והרב בכ"מ תמה ע"ז והרב מהרי"ט בתשובה חלק ב' סי' א' הסכים שהראב"ד ס"ל כהר"מ ומה שהשיג בפ"ט מהט"מ אינו ענין לזה ודבר אחר השיג לשם יע"ש:
ג
דעת הכ"מ שם בסוף פ"ט מהט"מ דבספק כרת מודה הר"מ דמן התורה לחומרא וכ' שכך מצא בנוסחא ישינה בדברי הר"מ גופא והרב מהרי"ט בתשובה שם דאיזה תלמיד טועה כ' כן ולהדי' מבואר בדברי הר"מ בין בעריות ובין באיסורי שבת אלמא דאפי' באסור כרת ס"ל ספיקא להקל:
ד
דעת מהרי"ט דהיכא דאתחזיק אסורא או איקבע אסור' מודה הר"מ דמדאורייתא ספיקא להחמיר ולכך חייבה התורה באשם תלוי משום דקי"ל כמ"ד דחתיכה אחת מב' חתיכות שנינו דאז איקבע אסורא וע"כ החמירה התורה בספיקא לפ"ז מאן דס"ל דלא בעי' חתיכה א' מב' חתיכות ע"כ דס"ל מדאורייתא ספק להחמיר אף דליכא חזקת איסור מדחייבה התירה אשם תלוי לדידהו אף דלא איתחזיק. ולפ"ז.
ה
ר' אליעזר ור"מ דמחייבי אשם תלוי בחתיכה א' כריתות י"ז ע"כ דס"ל ספיקא דאורייתא מה"ת להחמיר כמ"ש באות הקדום:
רב אשי דס"ל ג"כ דחייב אשם תלוי בחתיכה א' ס"ל ג"כ ספיק' דאורייתא מן התורה להחמיר וכל אלה מבוארים בכריתות י"ז ב' ודף י"ח א':
ז
רב דבעי ב' חתיכות י"ל דס"ל כהר"מ דס"ל מה"ת לקולא ושאני הכא דאיתחזיק אסורא וכדמפרש ר"נ בכריתות שם טעמא דרב משום דאקבע אסורא ואף לרבא דמפרש טעמא דרב משום דיש אם למקרא מצות קרינן לא פליג על ר"נ דלא בעי אקבע אסורא רק דמוסיף עליו כגון שהיה כאן ב' חתיכות ובא עכו"ם ונטל הראשונה ובא ישראל ואכל השניה דלר"נ אליבא דרב חייב דאקבע אסורא ולרבא פטור משום דליכא כאן מצות בשעה שאכל כדאית' שם להדיא בש"ס דף י"ח א' וכן לר' זירא דמוקי טעמא דרב משום אפשר לברר אסורו מודה דבעי' אקבע רק דמוסיף אפשר לברר ולכך בבא עכו"ם ונטל הראשונה פטור דא"א לברר אח"כ ולר"נ חייב כן נראה לענ"ד:
איברא די"ל בהיפוך דאי ס"ל לרבא ולר"ז ספיקא דאורייתא מה ת לקולא לבד היכא דאקבע אסורא מנ"ל להו לחדש סברא מחודשת בדעתיה דרב דהא ע"כ הך טעמא דאיקבע אסור' צריך לומר דאם לא כן לא היה חי"ב אשם תלוי דספק תורה לקולא ואם כן כיון דע"כ צריכין לטעמ' דאקבע אסור' מנ"ל לחדש עוד טעם בדברי רב דלמא מש"ה בעי ב' חתיכות דאיקבע אסורא דע"כ טעם זה מוכרח הוא אלא ודאי דס"ל ספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא לכך אין סברא לחלק בין אקבע אסורא ללא אקבע דאף בלא אקבע ספק לחומרא לכך המציאו טעמים אחרים וא"ל דבאמת ס"ל ספק אין דאורייתא מה"ת לקולא ואעפ"כ אין חלוק בין אקבע אסורא דס"ל כדעת הכ"מ לעיל אות ג' שמחלק בין כרת ללאו דבספק כרת מן התורה להחמיר ובספק לאו להקל מה"ת לכך באשם תלוי דהוא ספק כרת אין חילוקבין אקבע אסורא ור"נ דמחלק בין אקבע אסורא ס"ל דכרת ולאו שוין בספיקו להקל מה"ת ובאקבע אסורא שוין בספיקו להחמיר מה"ת. איברא דכד מעיינת בר"פ האשה בתרא דף קי"ט א' תמצא דאיפכא שמעינן לה דר"נ מחלק שם בין כרת ללאו ורבא פליג עלי' מכדי הא דאורייתא והא דאו' מ"ל איסור כרת מ"ל איסור לאו יע"ש אלמא דרבא אין מחלק בין כרת ללאו ואעפ"כ לא ס"ל לחלק בין אקבע אסורא וע"כ דס"ל ס' מה"ת להחמיר ואף שעדיין יש לתרץ זה מ"מ לא נראה בעיני:
ח
והעיקר נראה דרבא ור"ז ס"ל ספק מה"ת להחמיר וס"ל לדעת רב גם כן לכך לא נראה להו לחלק בין אקבע אסורא ובזה נראה לי ליישב קושי' מהרי"ט בתשובה על שיטת הר"מ דספק מה"ת להקל מהא דאמרינן בקדושין ע"ג לא יבא ממזר בקהל ה' ממזר ודאי הוא דלא יבא הא ממזר ספק יבא ואי ספק מה"ת להקל מאי אצטריך קרא להכי ולפמ"ש יש ליישב דהתם מימרא דשמעתי' הוא רבא דאמר דבר תורה שתוקי כשר (ובמהרי"ט שם הגי' רבה אבל בש"ס דילן דילן ובר"ן ספ"ק דקדושין הגי' רבא) כו' יע"ש ורבא לשיטתי' דס"ל לא בעינן אקבע אסורא וע"כ דס"ל ספק מה"ת להחמיר לכך צריך לא יבא ממזר אבל הר"מ דפ' כר"נ דבעי' אקבע וכמו שנבאר בס"ד ע"כ ס"ל ס' מה"ת להקל ודוק וע' לקמן אות י"ד נקטינן מכ"ז:
ט
דרב לדעת רב נחמן ס"ל ספק מן התורה להקל ולדעת רבא ור' זירא ס"ל ספק מה"ת להחמיר וע' היטב במ"ש ותבין:
י
רב נחמן ס"ל ספיקא מה"ת להקל דמחלק בין אקבע אסורא וכמש"ל אות ז' ובזה יש להקשות מהא דאיתא בחולין מנא הא מילתא דאזלינן בתר רובא וקאמר ר"נ אתיא מאלי' דליחוש שמא נפסק חוט השדרה וקשה דלמא לא אזלינן בתר רובא והוי ספק וספק מה"ת מותר וכבר הקשו הראשונים קושיא זו וע' בתשו' מהרי"ט שתי' דה"ה למצי לתרוצי כך רק דהוי קשה למאן דס"ל דאשם תלוי לא בעי ב' חתיכות וס"ל ספק מה"ת להחמיר אבל על ר"נ קשה דהוא ס"ל בעצמו דבעי ב' חתיכות מטעם אקבע אסורא ואעפ"כ משמע דס"ל דספק מה"ת להקל דאל"כ היכא יליף מאלי' והנה הגי' בגמרא רנב"י אמר אתיא מרישא של עולה והנה באמת דעת רש"י ס"פ כל הגט דרנב"י הוא ר"נ סתם המוזכר בש"ס ולדעת רש"י קשה אך התוספות חולקים שם על רש"י וס"ל דרנב"י אינו ר"נ סתם ור"נ סתם רנב"י יע"ש וי"ל דהרמב"ם ס"ל כדעת התוס' ולא ק"מ ודוק:
ובזה י"ל הא דפליגי רש"י ותוספות בזה דדעת רש"י כ' הר"ן ספ"ק דקדושין דספק מה"ת להחמיר וכן מסקו כל האחרונים בדעת רש"י ודעת התוס' כ' מהרי"ט בתשובה דהוא כהרמב"ם וי"ל דכל חד לשיטתיה אזיל דלשיטת רש"י דר"נ הוא רנב"י יש להוכיח מהך דחולין דספק מה"ת להחמיר דליכא לתרץ הכא כתי' ב' של מהרי"ט שכתבנו (ותי' הא' של מהרי"ט דחוק מאוד כמבואר למעיין בדבריו וכנראה שהוא מעצמו חזר מתי' הא' יע"ש ועוד דהכא באלי' שגזה"כ להעלות שלימה אי אפשר להתברר דאם יחתוך אותה כבר ביטל מצותה) אבל התוס' לשיטתייהו דהתם ר"נ אינו רנב"י ליכא להקשות מהכא וי"ל דספק מה"ת לקולא כדעת הר"מ ודוק:
יא
ר' זירא כבר כתבנו באות ז' ח' דנראה לענ"ד דס"ל סמה"ת להחמיר וכמ"ש שם מלתא בטעמא:
יב
רבא כבר כתבנו שם אות ז' ח' דס"ל סמה"ת להחמיר ועוד נ"ל ראיה ברורה דהא קמ"ל כל היכא דמצינין לקיים המקרא והמסורת שלא יהיו סותרים דרשינן תרוייהו מ"ש התוס' סנהדרין ד' וא"כ אס"ד דס"ל לרבא לחלק בין אקבע אסורא א"כ מנ"ל דרב ס"ל יש אם למקרא ע' אות ז' דלמא רב מודה דהיכא דיש לקיים שניהם מקיימין וכדס"ל לרובא דתנאי ואמוראי כמו שבארנו בחלק ב' ערך אם למקרא ולמסורת יע"ש והכא יש לקיים שניהם דהיינו הקרי מצוות דבעי' שיהיה ב' חתיכות מקודם כי היכי דלהוי אקבע אסורא ודכתיב מצות דאף בבא עכו"ם ונטל מקודם חתיכה אחת ואח"כ אכל ישראל הב' דהשתא ליכא מצות בשעה שאכל לכך בא הכתוב מצות וע"כ דס"ל לרבא דעין טעם לחלק בין איקבע ללא איקבע דאף בלא אקבע ספק להחמיר וא"כ ממ"נ אי מצות בעי דנהוי מתחלה ועד סוף אכילתו מצות ואי לא בעי גם מתחלה לא בעי לכך ע"כ המקרא והמסורת מכחישים זא"ז וס"ל אליבא דרב אזלינן בתר הקרי וע"ש היטב ודוק ובזה נ"ל ליישב קושי' שהקשו הראשונים על הרמב"ם בפ"ב מה' חנוכה שכ' שם דכל דבר שתקנו חכמים מחמת ספק כגון דמאי א"צ ברכה והראב"ד השיג עליו דהך טעם לאביי דקאמר דלכך דמאי דמאי א"צ ברכה הואיל והוא ספק דבריהם אבל רבא ס"ל דאף ספק בעי ברוכי ושאני דמאי דרוב ע"ה מעשרין הן עכ"ד השגת הראב"ד ולי נראה ליישב בפשיטות דבאמת צריך להבין במאי פליגי אביי ורבא דלאביי ספק לא בעי ברוכי ולרבא בעי ונראה ליישב דאביי ספק מה"ת מותר כגון דמאי שיש ספק אי מעשרין הן אף שהוא ספק התורה מ"מ מה"ת מותר (ודמאי לא אתחזיק אסורא דטבל דאימור הכניסו דרך גגין וחצרות וכ"כ הכר"ו) וא"כ אין כאן איסור דאורייתא מה"ת דמה"ת ספק להקל וחכמים הוא דאחמירו כמו שהחמירו בכל ספק דאורייתא לכך לא בעי ברכה כיון דהוא איסור של דבריהם ולא מטעם ודאי רק מטעם ספק והוי ספק בדבריהם אבל רבא לשיטתיה שבארנו דס"ל ספק מה"ת להחמיר אם כן בדמאי אי לאו דרוב ע"ה מעשרין הן והיה ספק השקול הוי אסור מה"ת דכל ס' מן התורה להחמיר וכן ביו"ט שני הוי להחמיר מן התורה אם כן לא הוי כלל ספק דדבריהם אין זה תקנת חכמים רק מדאורייתא כיון דהוא ס' הוא אסור נמצא בעיקר הדין י"ל דמודה רבא דהיכא דהו ספק דהיינו שמן התורה לא היינו מחמירין בספק זה כגון בסמוך מיעוט לחזקה להוי פלגא ופלגא וכן בשאר ספיקות בדבריהם אזי לא בעי ברוכי רק דהוצרך לטעם דרוב ע"ה מעשרין לחלק בין יו"ט שני לדמאי משום דלישטתיה אזיל דס"ל סמה"ת להחמיר נמצא יו"ט שני אינו ספק דבריהם רק ספק דאורייתא דמן התורה מחמרינן בספיקות וכן בדמאי ה"ט דהוא ספק דבריהם לאו משום דהוא ספק השקול דבספק השקול הוי ספק דאורייתא רק דאינו ס' השקול רק מיעוט דרוב ע"ה מעשרין הן נמצא בזה מיושב מאי דקשה מיו"ט שני דיו"ט הוי ספק דאורייתא ובעי ברוכי משא"כ דמאי הוי ספק דבריהם ולא בעי ברוכי אבל בעיקר הדין מודה דספק דבריהם לא בעי ברוכי רק דס"ל ספק השקול הוי ספק דאורייתא דמה"ת מחמרינן בספק ולפ"ז הר"מ לשיטתיה דפסק דספק מה"ת להקל ודלא כרבא מטעם שנבאר בס"ד ומטעם שכ' הכ"מ ומהרי"ט וא"כ שפיר פסק הכא כאביי דעל ספק של תורה ג"כ לא בעי ברוכי דג"ז מחשיב ספק דבריהם לדידן דספק מה"ת להקל וכיון דהוא ספק דבריהם אף רבא מודה דלא בעי ברוכי ודוק היטב:
איברא דעדיין יש להקשות דגם לאביי דמקשה מיו"ט שני דספק הוא ובעי ברוכי יש לחלק דשאני יו"ט שני דאקבע אסורא דבין ב' ימים אלו יש יום אחד שהוא בעשיית מלאכה ואנן לא ידעינן הי מנייהו יש והוי כב' חתיכות א' שומן א' חלב וא"כ בכה"ג הר"מ מודה דספק מה"ת להחמיר וא"כ לא דמי לדמאי דלא בעי ברוכי לפי שהוא ספק דרבנן דמה"ת אזלינן בספיקו להקל דהתם לא איתחזק איסור דאימור דרך גגין הכניסו שלא נתחייב במעשר לעולם אבל ביו"ט שני דודאי אקבע אסורא א"כ מה"ת ספיקו להחמיר והוי ספק דאו' ובעי ברוכי ול"צ לטעם דלא ליתי לזלזולי בהם וע"כ דאביי לא מחלק בין ספק שהוא מה"ת להחמיר ובין ספק שהוא מן התורה להקל או דס"ל דכל הספקות מן התורה להחמיר כדעת הרשב"א והר"ן שנבאר בסמוך בס"ד וא"כ רבא דפליג עלי' ממ"נ אי נימא דס"ל ג"כ שלא לחלק דאף בספק שהוא מה"ת להקל רק דרבנן החמירו בו בעי ברוכי א"כ בודאי קשה על הרמב"ם שם בתרתי הא דקאמר בדמאי הטעם הואיל והוא ספק דבריהם א"צ ברכה דהא לרבא צריך ברכה אף בספק דבריהם ודמאי הטעם משום דרוב ע"ה מעשרין הם וגם קשה על מה שאמר הטעם ביו"ט שני משום דלא ליתי לזלזולי בהו ולרבא אין צריך הטעם דבלא"ה ספק דבריהם בעי ברכה ואם נאמר כמ"ש דאין ראיה מרבא דבאמת רבא מודה דספק שהוא מדבריהם אות סמך לא בעי ברכה רק טעמא דרבא דלשיטתיה אזיל דס"ל ספק מה"ת אסור ולא הוי ספק דבריהם אלא ספק דאורייתא הנה בזה יתיישב חדא על הר"מ דל"ק מדמאי דס' דמחמת שהוא ספק דבריהם לא בעי ברכה די"ל אף רבא מודה והא דקאמר טעם דרוב ע"ה מעשרין דלשיטתו דס"ל סמה"ת אסור הוי ספק דאורייתא אבל הר"מ לשיטתי' דס"ל סמה"ת להקל הוי ספק דבריהם ואף רבא מודה דלא בעי ברכה מ"ש דהטעם ביו"ט שני דלא בעי לזלזולי בהו עדיין אינה מתורצת כיון די"ט שני אקבע אסורא שיש כאן יום א' אסור ואף שאינם בזמן א' האיסור וההיתר דכ"א משמש ביומו מ"מ ע' במס' כריתות י"ז ב' בתוספ' ד"ה מדסיפא ותבין דבכה"ג חשיב אקבע כמ"ש התוס' שם לענין בין השמשות יע"ש וא"כ כיון דיו"ט שני אקבע א"כ אף להר"מ מה"ת ספיקו להחמיר וא"כ לא הוי ספק דבריהם רק ספק דאורייתא ובכה"ג ס"ל לרבא דבעי ברוכי מדינא ולמה כ' הר"מ מטעם דלא לזלזולי דבזה יש לפסוק כרבא וצ"ע ודוק היטב:
והנה במה שכתבנו הוכחנו דרבא ס"ל שמה"ת להחמיר מדלא ס"ל טעמא דאקבע אסורא וס"ל טעמא דרב משום דמצוות קרינן. דע שראיתי בתוס' סוכה ה' ב' ד"ה ור"ש דגרסי רבה ולפ"ז נסתר כל הבנין שזכרנו דליכא ראיה לרבא דס"ל סמה"ת להחמיר ולכאורה היה נראה להוכיח דגרסי' רבה בה"א מדהשיב אביי על דבריו ובכמה מקומות הוכיחו התוס' מזה דגרסי' רבה ועוד מדאדכר קודם ר' זירא ור' נחמן ועוד מדקאמר אח"כ שם בדף י"ח איתביה רבא לר"נ ר"א כוי חייבין על חלבו ואי גרסי' לעיל רבא קשה דהא הך קושיא קשה ג"כ לדידיה וכבר אקשי ליה אביי ותי' דר"א חולק ה"נ יש לתרץ לר"נ ומאי מקשה אך קושיא זו יש ליישב דבשלמא לדידיה דתליא באם למקרא ולמסורת שפיר השיב דר"א ס"ל אם למסורת דכך מצינו דס"ל (ליה) לר"א אם למסורת בקדושין בפלוגתא דבבגדו בה ע' קדושין י"א ב' ובתוס' שם ד"ה כיון ואף להתוס' כריתות י"ח ב' ד"ה באנו דכ' דהך דכריתות אינו ר' אליעזר רק ר' אלעזר דהוא ר"א בן שמוע מ"מ כיון דאשכחן בהך מלתא פלוגתא דתנאי אי אם למקרא או אם למסורת י"ל דר"א ס"ל כהנך תנאי דס"ל אם למסורת אבל על ר"נ דס"ל הטעם מחמת אקבע אסורא הקשה רבא שפיר דהיה דוחק בעיניו דר"א לא ס"ל הך סברא דא"כ קשה מ"ט החמירה התורה בספיקא כיון דלר"נ כל ספק מה"ת שריא לבד מהיכא דאקבע אסורא א"כ קשה לר"א דלא בעי' קביעות מ"ט החמירה התורה בספיקו ואין סבר' לרבא לומר דבהא פליגי ר"א וחכמים דר"א ס"ל כל ספק מה"ת להחמיר וחכמים ס"ל ספק מה"ת לקולא לבד באקבע אסורא כיון דלא אשכחן תנאי דפליגי בהכי מנין לחדש לנו מחלוקת בזה וא"ל דבאמת ר"א ס"ל ג"כ ספק מה"ת רק דמחלק בין ספק כרת דבז"ה מה"ת להחמיר אף דלא אקבע דרבא לשיטתיה דס"ל ביבמות קמ"ט דאין סברא לחלק בין כרת ללאו כמש"ל אות ז' ור"נ השיב לו ר"א לא בעי קבוע לאיסור' דר"נ לשיטתיה דמחלק ביבמות שם בין כרת ללאו לכך י"ל דר"א מודה ס' מה"ת להקל רק דבכרת ס"ל מה"ת להחמיר אף בלא קביעות ודוק. נמצא דקושיא האחרונה ליתי תברא מהאי אף אי נגרוס לעיל רבא וכדכתיבנא אך קושיות הראשונות נצבו גם קמו. וראיתי בכ"מ פ"ט מה' שגגות שתמה על הר"מ דפסק כר"נ דבעי' אקבע ולא כרבא ור' זירא ובפרט דרב' הוא בתר' וראוי לפסוק כמותו והנה היה מקום לומר דהר"מ גורס רבה ולכך פוסק כר"נ דבתראה טפי מרבה ור' זירא ויש לומר בהיפוך דגורס רבא דהוי תלמודא דר"נ ואין הלכה כתלמיד במקום הרב וע' ברי"ף וברא"ש פ"ב דב"ק סי' ה' שמסתפקים בזה אי הלכה כאביי ורבא נגד רבותם ועיין בהר"מ פ"י מהל"מ דין א' שכ' הרה"מ שהר"מ מסתפק בזה אי הלכה כרבא נגד רבה שהי' רבו יע"ש ועוד נ"ל טעמיה דהר"מ דפסק כר"ן לפי שהש"ס קבע מימרא דידיה לבסוף ש"מ דהלכה כמותו כמ"ש הרא"ש בפ"ק דב"ק סי' ה' טעם לדעת ר"ת שפסק כר"ה נגד ר"פ ור"ה בריה דר' יהושע לפי דבש"ס קבע מימרא דר"פ ור"ה ברי' דר' יהושע ש"מ דהלכה כמותו וכן י"ל כאן הואיל ומימרת ר"נ נקבע לבסוף ש"מ דהלכה כמות ואף דהר"מ בפ"י מהנ"מ דין יו"ד פסק כר"פ ור"ה בריה דר"י ש"מ דלית ליה טעמיה דהרא"ש הואיל ומימרת ר"ה נקבע לבסוף הלכה כמותו י"ל דהתם לאו מטעם זה פי' כמותם רק מטעם שכ' הרא"ש שם להכריע כדעת הרי"ף מדחזינן רב כהנא תלמידי' דרבא דהוא בתרא טובא ס"ל כמו ר"פ ור"ה בריה דר"י סוף דבר נראה לענ"ד דעיקר הגירסא בכריתות שם רבא וכאשר הוא דעת הכ"מ וכמ"ש בספרים וכן הוא הגירסא בש"ס שלנו ואולי ט"ס הוא בתוספת דסוכה מלבד זה יש ראיה דרבא ס"ל ספיקא דאורייתא לחומרא מחולין דף יו"ד ויתבאר אי"ה:
יג
ר"ע ור"ש ורבי נלפענ"ד דס"ל כדעת הר"מ דספק מן התורה שרי לבד היכא דאקבע אסורא ומנא אמינא לה מדס"ל לרבי בכריתות י"ז ולר"ע ור"ש בכריתות כ"ב כ"ג דהיכא דהי' מתחלה ב' חתיכות ואח"כ ניטל א' מהן או שא' אכל מקודם הראשונה ואח"כ אכל השני השני' דמחייבין שניהם אשם תלוי וע"כ דס"ל דבעי ב חתיכו' דאל"כ לאשמעי' רבותא טפי דאפי' לא יהי' מתחל' אלא חתיכה א' חייב וע"כ דס"ל דבעי' ב' חתיכות רק דס"ל הטעם משום דבעי' אקבע אסורא כדי שיתחייב על ספיקו מן התורה דבלא קביעות ס' מה"ת לקולא כדעת הר"מ לכך היכא דהיה מתחלה וניטל הראשונה או נאכל מתחייב השני אשם תלוי כיון דאקבע אסורא כמבואר בכריתות י"ז דלר"נ בכה"ג מתחייב משום דאקבע אסורא ועיין לעיל אות ז' ואות י' שבארנו דמאן דס"ל אקבע אסורא ס"ל ספק מה"ת לקולא כדעת הרמב"ם. ועוד נ"ל להביא ראיה ברורה דס"ל כדעת הר"מ ז"ל ממה שהקשו בתוס' סנהדרין ד"א ובסוכה ד"ו ב' על ר"ע ור"ש ורבי דס"ל אם למקרא כמבואר בסנהדרין ד' שם והכא ס"ל דהיכא דהיה מתחלה ב' חתיכות וניטל א' מהן חייב ובכריתות י"ז מבואר דמאן דס"ל אם למקרא היכא דניטל א' מהן פטור דלא קרינן מצות בשעת אכילה והנה התוס' בסוכה לא ישבו כלל ונראה מדעתם שם דס"ל דבהך מצות מקרא והמסורת מכחשי אהדדי כמ"ש המהרש"א שם ובסנהדרין שם תי' דהכא הטעם דיש לחייב שניהם המקרא והמסורת שבא המקרא דמצוות קרינן לחייב בב' מצות דהיינו ב' חתיכות והמסורת בא לחייב על כל מצוה אחת עכ"ד והנה דבריהם תמוהים דהיאך כתבו דהמקרא בא לחייב על ב' חתיכות דהיינו כשהיה כאן ב' חתיכות א' של חלב וא' של שומן ואכל אחד מהן וכ"כ המהרש"ל שם הפי' בהתוס' דלמה לי קרא להכי כיון דאף בחתיכה א' מחייב דלא אקבע אסורא כ"ש כשיש כאן שתים דא' ודאי חלב וכיון דהמסורת בא לחייב אף בחתיכה א' ל"צ המקרא לחייב על ב' חתיכות ודוחק לומר דהמקרא משמיענו דאף בב"ח דאיתחזיק אסורא לספק משוינן לה ולא מחזקינן לה בודאי כיון דיש חזקת איסור ז"א דזהו לא חשיב איתחזיק איסור כיון דלא אתחזיק איסור בהך חתיכה ותדע דאלו בא עד אחד ואמר שזו שומן מהמנינן ליה כמ"ש הר"ן ומבואר ביו"ד סי' קכ"ז מטעם הנ"ל דאף דע"א אינו נאמן באתחזיק הכא לא איתחזיק איסור בהך חתיכה יע"ש. ועוד נלענ"ד דבלאו הכי לא שייך לומר איתחזיק אסורא דעכשיו כודאי דהכא כמו דאיתחזיק אסורא כך אתחזיק היתרא ג"כ דחדא בודאי היתר, ואיך נחשוב לשתים בודאי אסור וא"כ קשה קושי' הנ"ל דמאי אצטריך המקרא לחייב על ב' חתיכות כיון דאף על חתיכה אחת חייב ועוד קשה לדבריהם גם בהך דבסוכות בסוכת קרנות קרנת ג"כ י"ל דהמקרא אתי לאשמעינן דבד' דפנות ג"כ נפיק וכן בקרנות אי נתן על ארבעתן וכהנה רבות שנוכל לקיים המקרא והמסורת אלא ודאי דזה לא מחשיב יכול לקיים שניהם דל"צ המקרא דאם בג' דפנות יוצא ידי סוכה כ"ש בד' וה"ה הכא ל"צ המקרא לחייב על ב' חתיכות כיון דעל א' חייב כ"ש שתים ועוד קשה דלדעת התוס' דהיכא דהמקרא ומסורת לא מכחשי אהדדי דרשינן תרווייהו לכ"ע וכתי' התוס' בסוכה להדי' יע"ש וא"כ מאי טעמא דמאן דבעי' ב' חתיכות דדריש הקרי לבד אף דהמסורת אינו מכחיש כאן הקרי לדעת התוס' כמ"ש ועוד קשה מנ"ל לרבא למדרש טעמא דרב משום דאזיל בתר הקרי לבד אף שאין המסורת מכחישו דלא אתי הך לרב ככולהו תנאי ואמוראי ולדעת רבא יחלוק רב על כל התנאים דס"ל דהיכא דהמקרא והמסורת לא מכחשי אהדדי אזלינן בתר תרווייהו דלא לחנם נכתב המסורת ומנ"ל לרבא הא דלישוי פלוגתא רחוקה בין רב לכל התנאים דקצתם סברי דאזלינן בתר המסורת אף היכא דמכחשי המקרא וקצתם דסברי דאזלינן בתר המקרא היכא דמכחשי מ"מ בלא מכחשי מודה דאזלינן בתר תרוויהו ורב יחלוק על כולם וס"ל אף בלא מכחשי ניזול בתר מקרא לחוד ומנ"ל (ליה) לרב' הא אי משים דסובר רב דבעי ב"ח י"ל משים דא"א לבר' האיסור אי משום דאקבע אסירא אבל י"ל דמודה דאזלי' בתר תרווייהו בעלמא היכא דליכא טעמא למיזל בתר הקרי לחוד ודוק:
ועוד קשה יותר אהא דמתרץ שם רבא ר"א אזיל בתר המסירת ק' למה ליה למימר דאזיל בתר המסורת י"ל דס"ל אם למקרא והכא שאני דיכול לקיים שניהם ועוד קשה מאי תי' בזה קושי' אביי דמקשה דשמעינן לר"א דלא בעי ב"ח והאיך יחלוק רב עליו ומאי משני ר"א ס"ל אם למסורת אכתי קשה מנ"ל לחלוק עליו בשלמא אם נאמר דהכא המקרא והמסורות מכחשי אהדדי שפיר השיב רבא דר"א ס"ל אם למסורת היכא ומכחשי דרב אמר לך אנא דאמרי כהני תנאי דס"ל אם למקרא היכא דמכחשי אהדדי דכמה תנאי ס"ל הכי כדחשיב להו בסנהדרין ד' אבל לדעת התוס' דהכא לא מכחשי אהדדי מאי תי' רבא ר"א ס"ל אם למסורת אכתי קשה רב דאמר כמאן דלא מצינו שום תנא דס"ל אם למקרא לחוד היכא דלא מכחשי. ואף אם נאמר דר"ע בקדושין בפלוגתא דבגדו בה ס"ל אם למקרא לחוד (ואף שמצינו דר"ע דריש תרווייהו בלחם עוני כבר עמדו התוס' ע"ז בסנהדרין עי"ש) מ"מ רב לא אתיא כר"ע דר"ע לא בעי ב' ח' ואף דניטל א' מהן חייב אשם תלוי לרב לדעת רבא בכהאי גוונא לא מחייב אשם תלוי דליכא מצות כמבואר בגמ' ואדרב' התוספ' הוכיחו מזה דר"ע ס"ל מקרא ומסורת מדלא בעי ב"ח סוף דבר שדברי התוס' תמוהין מאד לכל מעיין היטב בדבריהם. ונלע"ד ליישב קושייתם על ר"ע ור"ש ורבי דלא בעי ב"ח אף דסבירא ליה אם למקרא דיש לומר דסברי ספק מה"ת לקולא לבד היכא דאקבע אסורא ואם כן בכה"ג שפיר יכולין לקיים המקרא והמסורת כמש"ל אות י"ב דהמקרא בא ללמד דבעי ב"ח דניקב' איסור' לאו ספיקו לחומרא להביא אשם תלוי אבל בלא איקבע איסורא דליכא מצ"מ ב' רק א' אז ספיקו להקל ולא צריך אשם תלוי והמסורת בא ללמד דאם היה ב' חתיכות מתחלה אף שניטל אח"כ אחת וליכא אלא מצות חייב כיון דכבר איקבע אסורא. ובזה מיושב ג"כ קושית התוס' סוכה ו' ב' שכ' דאין לומר כיון דהוי לכתחלה ב' חשוב מצות דבכריתות מבואר דלרבא לא מהני זה ולפמ"ש לק"מ דרבא לשיטתיה דס"ל סמה"ת להחמיר באמת אין חילוק בין אקבע ללא אקבע ולא מהני מה שהיה מתחלה ב' חתיכות אבל לר"ע ור"ש ורבי דס"ל סמה"ת לקולא שפיר יש לחלק במה שהיה מתחלה ב' דבזה מקיימין המקר' והמסורת ואפשר לומר דאף התוספת בסנהדרין מ"ש דהכא יש לקיים שניהם שבא המקרא דמצות קרינן לחייב הב' מצוות דהיינו ב"ח והמסורת בא לחייב על כל מצוה א' עכ"ד י"ל שכיוונו לזה ואף שהלשון דחוק דהכא הול"ל שהמקרא בא דניבעי מתחלה ב' חתיכות אבל מלשון שכתבו התוס' ז"ל משמע דכוונתם דהמקרא בא לחייב ג"כ על ב"ח וכמש"ל אך אעפ"כ יש להעמיס דברינו בדברי התוס' דהמקרא בא לחייב מב' מצות דוקא דהיינו ב' ח' ר"ל דלכתחלה בעי' דלהוי ב"ח והמסורת בא לחייב על כל מצו' אחת ר"ל על כל מצוה מב' מצות הללו אשר מונחים יחד ועל כל אחד מאלו הב' חייב אחת אף על השניה ואף שבשעה שאכל השני' לא היה שנים ולא קרינן ביה מצוות לזה ניזול בתר המסורת דכתיב מצות ולזה דקדקו התוס' וכ' לחייב על כל מצוה אחת ולא כ' לחייב אף על מצוה אחת רק כוונתם על כל מצוה מאלו השנים שהיה ביחד כיון דכבר אקבע אסורא ודוק היטב כי נראה לענ"ד נכון מאוד לפרש כן דברי התוס':
ובזה מיושב קצת קושי' מהרש"א שהקשה דבסוכה משמע מדברי התוספות דבהך דבמצות המקרא והמסורת מכחשי אהדדי ובסנהדרין כ' דלא מכחשי אהדדי ולפמ"ש יש ליישב דהנה אם נאמר בס"ד מה"ת לחומרא ליכא לחלק בין אקבע אסורא ולכך לא מחלק רבא בין אקבע אסורא ואם נאמר דספק מה"ת לקולא לבד היכא דאקבע אז יש לחלק בין אקבע ללא אקבע ואז י"ל דהמקרא והמסורת לא מכחשי אהדדי דהמקרא מרבה לכתחלה ב' והמסורת מרמז אף שבשעת אכילה ליכא ב' והנה דעת הפר"ח בדעת התוס' דס"ל ס' מה"ת לחומרא ולפ"ז אין לחלק בין אקבע ללא אקבע אך לקמן נתבאר בס"ד דאף לדעת הסוברים ספק מה"ת לחומרא היינו לפי מה דקי"ל נכרי ועבד הבעב"י הולד כשר אבל למאן דס"ל הולד ממזר ספק מה"ת לקולא ולקמן נבאר זה באורך בס"ד. ולפ"ז שם בסנהדרין קאי התוס' על מלתא דרבי יוחנן דקאמר שם דר"ע ור"ש ורבי ס"ל אם למקרא וע"ז מקשין התוס' דהא ס"ל דלא בעינן ב"ח וע"ז מתרצים שפיר דרבי יוחנן מצי לתרוצי דלעולם ס"ל אם למקרא כמו דאמינא והא דס"ל דלא בעי' ב' ח' משום דהמקרא והמסורת לא מכחשי אהדדי דר"י לשיטתיה דס"ל ביבמות מ"ה מ"ו נכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר וא"כ ע"כ ס"ל סמה"ת לקולא כמו שנבאר באות שאח"ז וא"כ יש לחלק בין אקבע אסורא ללא אקבע ושפיר יכולין לקיים מקרא והמסורת כמו שבארנו אבל בסוכה דשם קאי אליבא דהלכתא דשם סתמא דגמרא קאמר שם פלוגתא דר"ש דכ"ע סברי יש אם למקרא וע"ז מקשה שפיר מהא דסברי דלא בעי ב' ח' וא"ל דהמקרא והמסורת לא מכחשי דלפי מה דקי"ל נכרי ועבד הבעב"י הולד כשר א"כ ספק מה"ת לחומרא כמו שנתבאר בסייעתא דשמיא ותו ליכא לחלק בין אקבע ללא אקבע וא"כ המקר' והמסורת מכחשי אהדדי כנ"ל ובזה יש לפקפק עדיין דאכתי קשה נהי דס"ל להתוס' להלכה דהולד כשר מ"מ ר"ע ס"ל הולד ממזר ע' יבמות מ"ד ב' וקדושין ע"ה ב' וא"כ לדידיה סמה"ת לקולא ול"ק מקרא ומסורת דלא מכחשי אהדדי וכן י"ל לר"ש דמצי סבר סמה"ת להקל ולק"מ ויש ליישב וצ"ע (ומ"ש בתוס' קדושין ע"ה ב' ד"ה ורבי ישמעאל שהקשו דבנכרי למה דהא הולד ממזר לר"ע יע"ש) איך שיהיה מתבאר דר"ע ס"ל וגם ר"ש ורבי סמה"ת לקולא כדעת הרמב"ם שזכרנו ודוק היטב:
יד
דעת הרשב"א והר"ן דספק מה"ת לחומרא וכן העלה הפר"ח בדעת התוס' דס"ל הכי והנה הפוסקים קרקרו בזה הרבה והקשו כמה קושיו' על שיטת התוס' והנה לתרץ כ"א בפרטות נצא מגבול הקצור ואין כאן מקומו להאריך בזה יתבאר אי"ה באריכות גדול בקונטרס ישרש יעקב שיעדנו לבאר. שרשים גדולים הנוגעים בכל שיטת התלמוד ושם יתבאר באורך דיני רובא ומיעוטא וס"ס וחזקה ומגו ושאר כללים גדולים שבש"ס אך כאן לקצר אנו צריכין שלא נצא מכוונת הספר שבארנו בהקדמה ע"כ אומר לך כלל מה שנלענ"ד ובזה סלקו כל הקושיות מן התוס' והרשב"א והר"ן דהנה עיקר יסודם לחלק על הרמב"ם מהך דשתוקי כמ"ש הרשב"א בת"ה דף ק"ב והר"ן רפ"ק דקדושין ובתשובה סימן נו"ן והרשב"א הביא דעת רש"י שסובר כדעתם בהך דספק ממזר והנה עיקר קושייתם מהא דצריך ב' קראי להתיר לספק ממזר בקהל ודאי וכן ממזר ודאי בקהל ספק ואי ספק מה"ת לקולא ל"צ קרא להכי זהו עיקר יסודם וע"כ כ' שם רש"י בקדושין דספק מה"ת אסור כאשר משמע שם מדבריו כמ"ש הרשב"א בת"ה והנה הך ספק ממזר מבאר שם בגמ' מפני מה היי ספק דרוב כשרים אצלה ואי אזלי אינהו לגבה הוי כל דפריש מרובא פריש ואפי' אזל' איהי לגבייהו הוי ליה קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה ופי' רש"י שם רוב כשרים אצלה כיון דמכירין את אמו דפנויה היא רוב כשרים אצלה שאין ממזרים וקרובים שהולד ממזר מהם ואף נכרי ועבד הבעב"י הולד כשר ע"כ למדנו מזה דהך דרוב כשרים אצלה הוא רק למ"ד נכרי ועבד הבעב"י הולד כשר אבל למאן דס"ל נו"ע הבעב"י הולד ממזר (ואעפ"כ ס"ל ס' ממזר מותר לבא בקהל כמו שמצינו לר' יהודה דס"ל נכרי ועבד הבעב"י הולד ממזר) עיין ערך נכרי ועבד אות ד' ואעפ"כ ס"ל דחד קהל אתי למישרי שתוקי בישראל וממזר בשתוקי וא"כ לדידיה ע"כ רוב פסולין אצלה דרוב' (דנכרים) דעלמא נכרים וכן ממעוט ישראל יש פסולין אצלה כגון עבדים וממזרים וקרובים ואעפ"כ התור התירה א"כ ל"ק כלל לדידהו מאי צריך קרא למשרי ספק ממזר דבלא"ה ספק מה"ת לקולא ולדידהו ל"ק כלל דהתורה מתיר ס' ממזר ואף דע"כ רוב פסולין אצלה דלדידהו לא משכחת ספק ממזר כ"א ברוב פסולין אצלה אבל בספק השקול בלאו קרא ידעינן דספק מותר. ויצא לנו מזה:
טו
דכל מאן דס"ל נכרי ועבד הבעב"י הולד ממזר ס"ל סמה"ת לקולא אף לדעת הרשב"א והר"ן ותוס' ובזה יהיו מסולקים כל הקושיות שהקשו כל המחברים ועיין בערך נכרי ועבד מי הם אות
סמך הסוברים נכרי הבעב"י הולד ממזר:
טז
ר' יוסי מצי סבר ספק מה"ת לקולא לדעת הרמב"ם ואף דבכריתות דכ"ג א' משמע דלא בעי' ב' חתיכות דקאמר שם זה מביא אשם וזה מביא אשם יע"ש מ"מ מצי סבר טעם דאקבע אסורא ואדרבא לפמש"ל אות י"ג מר"ע ור"ש דס"ל ג"כ כר' יוסי דזה מביא אשם וזה מביא אשם דהוכחתי שם דע"כ ס"ל כהרמב"ם ה"ה יש לומר כן לרבי יוסי דהיכא דלא היה מתחלה ב' חתיכות מודה דפטור כיון דלא אקבע איסו' ספק מה"ת לקולא ופטור מאשם אבל כשהיה מתחלה ב' חתיכות ואכל אחד את הראשונה וב' את השניה ס"ל לר' יוסי דזה מביא אשם וזה מביא אשם ואף דבשעה שאכל הראשון לא היה ב"ח מ"מ כיון דמתחלה היה ב"ח ואקבע אסורא וכתבתי זה לפי שראיתי בספר שב שמעתתא נדפס מחד מחכם אחד שבזמנינו וכ' שם בשמעתא א' פסק א' דר' יוסי ע"כ לא ס"ל כדעת הר"מ משום דבכריתות ס"ל דלא בעי' ב' חתיכות ולפמ"ש לא ירד לעומק הסוגיא שם (וע' מ"ש בגליון ש"ס שלי ביבמות ס"ז ב' דאמר שם ר' ישמעאל בר' יוסי משום אביו הבת מאכיל ואוקי שם בש"ס דאיכא בן בהדי' בת וע"ש ברש"י שכתב וז"ל דאי לא הוי בן אית ליה זכיה לעובר נקיבה וע"ש שתמהתי על דברי רש"י וגם הרשב"א הקשה שם דהאיך אתי תקנתא דרבנן ומפיק איסור תורה וישבתי כ"ז בגליון שם משום דספק מה"ת לקול' ולכך בדאיכא בן אינו רק ספק דאי העובר הוא בת אינו פוסל דאין לבת במקום הבן ואינו רק ספק שמא העובר בן ומה"ת ס' מותר רק מדרבנן אסור ואתי תקנתא דרבנן ומפיק ספק תורה דהוא ג"כ דרבנן אבל אי לא הוי בן הוי העוב' פסול ממ"נ אפי' היא נקיבה וא"כ לא אתי תקנת' דרבנן ומפיק איסור תורה ע"ש באורך ומוכח דר' יוסי ס"ל כשיטת הרמב"ם דספק מה"ת לקולא אף בש"ס מסיק שם בענין אחר מ"מ בזה דהוי ס"ל דר"י ס"ל סמה"ת לקולא לא הדר ביה ודוק אך העליתי שם דאין ראיה די"ל דלעולם ס"ל סמה"ת להחמיר רק דהכא זכרים הוא מיעוט נפלים למחצה נקיבות הו"ל זכרים מיעוט ואף דר' יוסי חייש למיעוט הוא רק מדרבנן כמ"ש התוס' לר"מ אבל בספק שקול י"ל דר' יוסי ס"ל סמה"ת להחמיר):
יז
ר' אבא ורב הונא ס"ל סמה"ת לחומרא אף לדעת הרמב"ם ומנא אמינא לה מהא דאיתא במס' נדרים ב' א' בעא מיני' ר"א מר"ה אשה מהו שתדבוק עצמה כדי לחייב אשם תלוי ומבואר שם בדף י"ד ב' דלא מחייבינן אשם תלוי בנדה רק למאן דס"ל דלא בעי' חתיכה א' מב' חתיכות דבאשה ליכא ב' חתיכות (וע"כ דס"ל דלא בעי' ב' חתי' וא"כ ס"ל מה"ת להחמיר מדמחייבינן אשם תלוי מספק אף דלא איקבע אסורא מעולם:
יח
ר"א בר צדוק ס"ל ג"כ ספק מה"ת להחמיר דס"ל גם כן בנדה ט"ו א' דחייבת אשם תלוי אף דליכא ב' חתיכות יע"ש וכמו שכתבתי באות הקדום:
יט
ע' בערך ווסתות אי דאורייתא או דרבנן אות י"ז שהארכנו שם להוכיח דהך דווסתות אי דאורייתא או דרבנן תלוי בזה אי סמה"ת להקל דלמאן דס"ל סמה"ת לקולא אזי ווסתות דרבנן ומאן דס"ל סמה"ת להחמיר ס"ל ווסתות דאורייתא וע"ש מי ומי הסוברים דאורייתא או דרבנן ותלמוד לכאן:
כ
נ"ל דהאי דס"ל להרמב"ם דסמה"ת להקל הוא דוק' בס' המקרה ר"ל שקרה בפעם זה באותו ענין כגון חתיכה ספק של חלב ספק של שומן דהספק ההוא אינו ספק קבוע כ"א שקרה פעם א' בחתיכה א' שנפל לנו ספק בה אם חלב הוא או שומן בזה הקילה התורה דאמרינן לקולא ששומן היתה אבל בספק קבוע שהוא קבוע תמיד הספק הלז והוא כולל לכל העולם אינו על ענין פרטי ואין הספק הלז נצמח ע"י מעשיו כי אם שהספק הלז קבוע וקיימא מקדמת דנא בזה לא מקילין בספיקו ושים לבך להבין זה ואסברא לך הדבר כגון ביום השבת בין השמשות הנה לא נפל הספק ע"י מעשה ובמקרה שהספק הלז קבוע וכולל לכל העולם שבין השמשות אנו מסתפקים אם יום הוא או לילה אין אנו מקילין בספיקו ואסברא לך טעם הדבר דבשלמא אם הוא ספק מקרה ופרטי כגון בזרק גט ספק קרוב לו ספק קרוב לה ובא אחר עלי' שפיר התירה התורה ספק זה (באמת אף בכה"ג מה"ת לחומרא דאיתחזיק איסור א"א אך תפסתי הדבר זה על דרך משל וממנו יקיש המעיין לשאר ענינים) דאנו תולין שהיה קרוב לה והיתה מגורשת גמורה ושוב אין חיוב לזה מחמת ביאתו ואף אם יקרה פעם א' שיזרוק גט לאשתו ספק קרוב לו ספק קרוב לה ובא אחר וקדשה ואח"כ מת הראשון ושוב בא אחר ובא עליה דהיא ספק שמא היה הגט קרוב לו ולא היה ממש בגט וא"כ לא תפסי קדושי שני ועכשיו שמת הראשון ה"ז מותרת והנה ספק זה ג"כ מה"ת מותר ולא מחייבינן לזה שבא עליה דאמרינן שהיה קרוב לו ולא נתגרשה והנה כשנערוך ב' דברים אלו זה אל זה דבהך הראשונה שזרק א' גט ספק קרוב לו ספק קרוב לה אמרנו שהיה קרוב לה ופטור הבא עליה ובהך שני' דהי' ג"כ אותו הספק ספק קרוב לו ואח"כ בא אחר וקדשה כו' אמרינן דהי' ספק קרוב לו כנ"ל הנה אין סתירה בזה למה בזה תלינן דהיה קרוב לה ובזה דהוי קרוב לו דהא בשניהם חד ספק השוה ז"א דהא זה ספק המקרה הנצמח ממעשה אדם ולפי ההזדמן ויכול להיות האמת כן דהראשון היה קרוב לה והב' קרוב לו אבל בספק קבוע כגון בבין השמשות הנה אם יעשה אחד מלאכה כל זמן משך בין השמשות של שבת נאמר דאינו חייב מה"ת משום דאנו אומרים שלא היה לילה והנה אם יעשה אחר מלאכה כל זמן משך בין השמשות של ערב שבת ג"כ נתיר שמא הוא יום א"כ זהו בודאי תרתי דסתרי אהדדי דא"ל דבין השמשות של זה הי' יום ושל זה היה לילה כיון שאינו ספק המקרה הנצמח ממעשה בני אדם רק ספק קבוע וכולל לכל העולם (ועיין בתוס' ב"ק דף י"א א' שכ' לענין ס"ס היכא דנמשך ממנו ב' קולות דסתרי אהדדי לא שרינן ס"ס ע"ש בתוס' ב"ק די"א א' ד"ה דקא וכ"ש בספק אחד להרמב"ם) הנה בספק זה אף הרמב"ם מודה (וע' בר"ן ר"פ המביא דמשמע דאף בין השמשות מה"ת מותר למ"ד סמה"ת להקל ועיין בערך שבות אי גזרו עליו בה"ש אות ז' ועיין בערך תוס' שבת אות ז') דהוא מה"ת להחמיר דעיקר הטעם שספק מה"ת לקולא שאנו נוטין לצד הקל ואומרין עד"מ חתיכה זו שומן היה אבל בספק קבוע א"א לנו לנטות לצד הקל ולומר שבין השמשות יום הוא שזה ספק לכל העולם ואם נלך בזה לקולא יהיה סותרים זא"ז והבן זה ויש לקבוע מסמורי' בסברא זו ויתבארו בקו' הכללים בס"ד באורך. וע' בחדושי הרשב"א חולין י' שחולק בין ספק מקרה באופן אחר ויתבאר בסמוך ובזה מיושב מה שמקשים על הר"מ דלמה הוצרכה התורה להתיר ספק ממזר תיפוק ליה דכל סמה"ת מותר ולפמ"ש א"ש דמשכחת לה באומר לאשה זה גיטך לאחר שלשים יום ובא אחר ובא עליה בסוף שלשים יום בעת התחלת בין השמשות של שלשים וא' והוליד ממנה בן בביאה זו הנה בזה אין להחמיר מטעם (ודע דכאן אין לומר דנוקמה בחזקת א"א שבתוך שלשים היתה א"א דהחזקה לא שייך כ"א במסופק לנו על איזה ענין משא"כ הכא דאין מסופק לנו דאנו יודעין דבתוך שלשים היא ודאי א"א ואחר שלשים אינה א"א רק בזמן בה"ש מסופק לנו אי הוא מן הלילה ומה יתן ומה יוסיף חזקת א"א דידה וכי משום שהיא בחזקת א"א נאמר דבין השמשות יום הוא) דסמה"ת ואמרינן שביאת זה האיש היה ביום שלשים וא' ושוב אינה א"א ואין הולד ממזר כיון דהוא ספק הקבוע לכך התירה התורה בפירוש ספק ממזר דאכילו בכה"ג מותר דלא נאמר רק ממזר ודאי ולא ממזר ספק והבן. ועיין בתשובת מהרי"ט מ"ש לתרץ דברי הר"מ דכי שרי רחמנא ספק ממזר מתורת ודאי ועיין בפר"ח כללי ס"ס כלל ע':
כא
שוב נראה לענ"ד לדעת הרמב"ם דספק מה"ת לקולא דוקא היכא שהב' הצדדין שקולין או דשניהם תלוי' במעשה או דשניהם אין תלויין במעשה אבל אם צד המתיר תלוי במעשה כגון שבא על נדה ספק טבלה ספק לא טבלה (וא"ל דבכה"ג הוא בחזקת איסור דכבר כ' התוס' ריש גיטין דלא חשיב חזקת איסור דאינו בחזקת שתהא רואה בכל שעה) דספק המתיר תלוי במעשה הטבילה אזי מן התורה לחומרא ספק זה דלא עדיף מרובא דתלי' במעשה דל"א:
כב
הרב בעל פ"מ בגינת וורדים כלל ז' הקשה לשיטת הסוברים ספק' דאורייתא מה"ת לחומרא מהא דאמרי' במנחות דף ה' ו' מן הבקר להוציא את הטריפה ומסיק דאתי לטריפה שאינה ניכרת דלניכרת ל"צ קרא דהוא ק"ו מבעל מום ואקדשי' והדר איטרפא דאי איטרפ' והדר אקדשיה ממשקה ישראל נפקא והקשה ל"ל קרא הא בלא"ה אסור מספיקא שמא נטרפה ולבסוף אקדישה כיין דהוא טריפות שאינה ניכר והניח' למ"ד טריפה אינה חיה י"ל שחיתה לאחר הקדישה י"ב חודש אלא למ"ד טריפה חי ל"ל קרא בלא"ה אסור מספיקא (ובנ"ז לק"מ דמוקמינן אותה בחזקת כשרות ועכשיו הוא שנטרפה כמו בגבינות שכשרות מטעם זה) ולדידי לק"מ די"ל דקר' אתיא לאורויי איסור חדש אף באקדישה ולבסוף איטרפ' דאי לא הוי אסור רק מטעם ספיקא שמא נטרפה קודם הוי מותר כגון שנמצא בה ס' טריפות אחר השחיטה ואי לא כ' מן הבקר לאסור טריפה אף אחר ההקדש הוי שרינן לה מטעם ס"ס שמא אינה טריפה ואת"ל דהיא טריפה שמא אחר ההקדש נטרפה אבל השתא דכתיב קרא מן הבקר דאף אחר ההקדש אסור טריפה אסור ספק טריפה מה"ת כיון דעכשיו קיימינן אליבא דדיעה הסוברת דספק מה"ת אסור אך עדיין יקשה ע"ז דס"ס זו אינה מתהפכת דאין אתה יכיל לומר ספק אחר ההקדש נטרפה ואת"ל קודם ההקדש שמא לא נטרפה ואף לפמ"ש הכרו"פ בכללי ס"ס דלדעת הר"מ דסמה"ת שרי אומרים ס"ס אף באינה מתהפך דסוף סוף ספק הב' הוא מדרבנן יע"ש ויתבאר במקומו בס"ד באורך אך עכשיו אנו קיימין לדעת הסוברים ספק מה"ת אסור אך לפמ"ש הש"ך הכרעה ע"ז דהיכא דאנו מוכרחים לתפוס ספק זה מקודם כגון ס' על ס' לא על ואת"ל על אימ' לא דרס שמתחלה אנו מחויבים לחקור שמא לא על כלל יע"ש וה"נ בנ"ד מתחלה אנו מחויבים לחקור אם הוא טריפה שמא אינו טריפה ואת"ל טריפה שמא אחר ההקדש:
כג
עי"ל דהנה קי"ל דהקטינה הכוליא טריפה ובקטנה מתחלת תולדת' כשירה והנה היכא דאיכא חזקה מודים דס' מותר דאוקמינן אחזקה והנה כאן בנסתפק לנו אם נטרף קודם ההקדש או אחריו אית לן לאוקמה אחזקה דעד עכשיו כשירה היתה אך כי התוס' בחולין י"א דכל חזקה שלא נתבררה לא אזלינן בתרה והכא בל"ז אין כאן חזקה דאנן קיימינן למ"ד טריפה חיה ואף שהיא עכשיו אחר י"ב חודש י"ל שנולדה טריפה ואין כאן חזקה אך אם נמצא בה עכשיו טריפות דהקטינה הכולי' ע"כ שפיר אמרינן דאוקמינן אחזקה דבשעה שנולדה לא היה בה טריפות זה דקטנות הכוליא דהא אם נולדה בקטנות הכוליא כשירה והבן דאין אנו דנין רק עד טריפות זה דקטנות כולי' ולזה יש חזקה ובזה ישבתי ג"כ קושי' הכר"ו שהק' על תי' התוס' גבי מ"ש מעדים זוממים דלמא חובשין אותו יב"ח והקשה הכר"ו דאין ראיה שמא היה להם אז טריפות דהקטינה הכוליא עכשיו נחסרה לגמרי ולפמ"ש א"ש דלענין טריפות דקטנות הכוליא אין לספק דמוקמינן אחזקה בשעה שנולדה לא היה לה טריפות זה ודוק:
כד
ולי יש ראיה לשיטת הרשב"א מהא דאמרינן בחולין דע"ט ב' אלמא קסבר אין חוששין לזרע האב וסימנין דאורייתא דמנ"ל דס"ל סימנין דאורייתא דילמא ס"ל סימנין דרבנן רק דמם דמספקא ליה אי חוששין לזרע האב כר' יהודה (וכ"כ הרא"ש דראב"א ס"ל כר' יהודה) ומן התורה ספיקא שריא ולא הוי רק דרבנן ושפיר סמכינן אסימנים דבלא הסימן ספיקא דרבנן שרי רק דלכתחלה אין לעשות ולהכניס עצמו בספק (יע"ש דמיירי לענין פרישות בהנהגת כלאים) ולענין זה יכולים לסמוך אסימנים אבל באיסור דאורייתא אין סומכין אסימנים כיון דספיקא אסור נהי דאסור מדרבנן סוף סוף אסור הוא בודאי מדרבנן אין לסמוך על הסימן:
כה
בחדושי לחולין פא"ט דמ"ג אות ל"ז כתבתי הא אי סמכינן אחזקה ורובא לכתחלה או לא דלכתחלה אין סומכין על החזקה ועל הרוב במקום דיכולים לברר תלוי בזה דאם נאמר דספק מה"ת מותר א"כ למה לי חזקה ורובא וחזקה ורובא הוא מה"ת כדאיתא בפ"ק דחולין וע"כ דעל ספק אין מקילין כ"א היכא דא"א לברר אבל על רוב סומכין אף לכתחלה וא"צ לברר. והוכחתי שם:
כו
דעולא שם דאמר אין חוששין שמא הברי' ס"ל כהר"מ דספק מה"ת מותר וזהו דמקשה עליו שם מ"ש מב' חתיכות יתי' דשאני התם דאיתחזק שזהו עצם הקושי' והתירוץ שהקשו הראשונים על הר"מ ותרצוהו כן ודוק: