מלא הרועים חלק א· רבי יעקב צבי יולס
סמוכין
א
רבי יהודה לא דריש סמוכין בכל התורה אך במשנה תורה דריש ברכות כ"א ב' יבמות ד' וע' תוס' יבמות ד' ד"ה וכי שכ' דהיכא דמוכח או מופנה דריש גם בכל התורה וכן במשנה תורה לא דריש רק היכי דמוכח והא דפריט משנה תורה משום דקים להו דבמשנה תורה כולהו מוכח או מופנה:
ב
בן עזאי דריש סמוכין אף בכל התורה כולה שם ומשמע אף דלא מוכח ומופנה ואף דאיכא גז"ש המנגדת עיין לקמן אות י"א:
ג
ר' יוסי הגלילי דריש סמוכין אף בכל התירה כולה דיליף מסמוכים דאין פסח מצרים נוהג אלא יום אחד פסחים כ"ח ב' ולא תיקשי מסנהדרין דס"ז דס"ל לריה"ג דמכשפה בסייף ולא יליף מסמוכין דבסקילה כדיליף בן עזאי התם שאני דגמיר ליה גזירה שוה וגזירה שוה עדיף מסמוכין יע"ש:
ד
ר"ש דריש סמוכין אף בכל התורה שם בפסחים דס"ל כריה"ג יע"ש וכן בסנהדרין דף סמ"ך ע"א דריש מכשפה סמוכין לכל שוכב לאסור כישוף לבני נח:
ה
תוספת ביבמות ד' ד"ה וכי כתבו דר' עקיבא מסתמא ס"ל כרבנן דדרשי סמוכין בכל התורה אך היכא דאיכא גז"ש המנגדת לא דריש אף דהגז"ש אינה מקובלת עיין אות י"א:
ו
היכא דאיכא גז"ש להיפוך מדרשא דסמוכין אזי גז"ש עדיפא מסמוכין וכן מבואר ביבמות בתוס' שם יע"ש וע' לקמן אות י"א:
ץ וכן היקשא עדיף מסמוכין מבואר בכמה מקומות וכן בתוס' ביבמות ד"ד ד"ה דכתיב:
ח
אבל מבנין אב סמוכין עדיף כך משמע בתוס' שם ביבמות דף ד' ע"א ד"ה דכתיב דכתבו למאן דס"ל תפילין לאו מ"ע שהזמן גרמא דלפ"ז ליכא היקשא למיפטר נשים ממ"ע שהזמן גרמא אזי מחייבי נשים בציצית מסמוכין אף דאיכא בנין אב למיפטר נשים ממ"ע שהזמ"ג כמבואר בסוגיא דקדושין דילפינן בנין אב מראיה ש"מ דסמוכין עדיף מבנין אב וכ"כ שם במהרש"א על דברי התוס' הלזו יע"ש:
ט
לרבי יהודה דלא יליף סמוכין רק היכא דמוכח או מופנה היכא דמוכח צריך להיות ההוכחה מן הדבר הנלמד כגון דילפינן מכשפה בסקילה משוכב עם בהמה ולרבי יהודה אי חשיב סמוכין אע"ג דמוכח דאל"כ למה כ' שוכב עם בהמה הכא הו"ל למיתנייהו גבי עריות מ"מ לא חשיב מוכח דאין הוכחה מן מכשפה שהוא הנלמד רק מן המלמד אבל מופנה אע"ג שהמלמד הוא מופנה ולא המלמד מ"מ חשוב מופנה כ"כ התוס' ביבמו' ד"ד א' ד"ה דא"כ וע"ש:
י
סמוכין יש לו דין היקש דאין היקש למחצה כך בסמוכין כל מה דיכולין למילף מסמיכותם אהדדי ילפינן וראייתם מדברי התוס' ביבמות הנ"ל שהקשו דיהא נשים חייבות בציצית מחמת ההיקש הנ"ל סמוך לא תלבש שעטנז לגדילים ובסוף דבריהם העלו באמת דלמאן ס"ל דתפילין לא הוי מ"ע שהז"ג נשים חייבות בציצית מחמת הסמוכין והא הך סמוכין מיבעי לן למישרי כלאים בציצית ש"מ דאין סמיכות למחצה וכן בגמ' דעירוכין דס"ד למפטר כהנים מציצית מהך סמיכות הואיל ואישתרי כלאים גבייהו יע"ש. איבר' דיש לעיין בזה לרבי יהודה דלא דריש סמוכין כ"א היכא דמוכח או מופנה לפ"ז לכאורה הסברא דלא נילף מסמיכות רק דבר אחד משום דמוכח דלמאי הלכתא כתבינהו הכא ש"מ ללמוד איזה דבר מסמיכות אבל למילף עוד דברים שונים לזה ליכא הוכחה וגם אינו מופנה דכיון דיש שום לימוד לאיזה דבר שוב אינו מופנה ותו לית לן למילף שום דבר מיני' (ובזה י"ל מ"ש בברכות כ"א ע"ב אמרי אין במשנה תורה דריש ר' יהודה סמוכין אבל הנך סמוכין מבעי' לי' לאידך דריב"ל כו' וקשה על ריב"ל היאך יליף ב' דרשות מסמוכין וצ"ל משום דאין סמיכות למחצה וא"כ גם ר"י נילף תרוייהו ומאי משני מבעי' ליה ולפמ"ש א"ש דריב"ל דריש סמוכין לכך יכול למילף כל מילי אבל ר"י לשיטתיה דלא דרשי אלא היכא דמוכח א"כ לא מצי למילף רק חד דרשא) אך באמת ז"א דר"י לא בעי הוכחה רק על עיקר הסמיכות ר"ל דע"י הוכחה נבין דהתורה סמכינהו בכדי ללמוד מסמיכותם וכיון דנדע דכונת התורה לאסמכינהו אזי אין סמיכות למחצה וכן לאבע"א משום דמופנה כיון דהוא מופנה לדע דניתנה לדרוש ודרשינא להו בגוונא טובא תדע דבגז"ש דצריך להיות ג"כ מוכנה להיות למידין ואין משיבין מ"מ כיון דהוא מופנה למידין כמה דברים שונים זה מזה ולא אמרינן כיון דכבר דרשינן בה דבר אחד שוב אינו מופנה וזה פשוט וברור ויש לי ראיה בזה מהא דמבואר בסוגיא דיבמות דרצה הש"ס לומר דהא דדחי עשה ל"ת וילפינן מלא תלבש שעטנז גדילים ומסיק הש"ס דאף לר' יהודה דרבינן הכא סמוכין משום דמוכח או מופנה וקשה מנ"ל לחדש דבר זה דידחה עשה ל"ת ואי משום דמוכח למידרש סמוכין נימא דהך סמיכות מבעי ליה לחייב נשים בציצית הואיל ואיתנהו בלא תלבש שעטנז איתנייהו בגדילים תעשה וא"ל דס"ל לר"י דילפינן היקשא מתפילין למפטר נשים ממ"ע שהז"ג והיקשא עדיף מסמוכין דהא אליבא דר' יהודה קיימינן ור"י ס"ל בעירובין צ"ו דתפילין אינו מ"ע שהז"ג ומג"נ דסמיכות אתי לאורויי למשרי כלאים בציצית דלמא אתי לאורויי לחייב נשים בציצית ואף אם תרצה לומר דעכ"פ יותר מסתבר למימר דהסמיכות אתי למשרי כלאים בציצית ולא לחייב נשים בציצית דאית לן בנין אב למיפטר נשים ממ"ע שהז"ג כמבואר בסוגיא דקדושין שם אך עדיין תקשה דלמא אתי לאורויי דאין חייב בציצית אלא צמר ופשתים דכתיב לא תלבש שעטנז צמר ופשתים גדילים תעשה לך מהם או דצמר ופשתים פוטרי' בין במינם בין שלא במינם דיליף רבא מהך דרשא כמבואר בפ"ב בשבת ובסוגיא דיבמות שם ש"מ דאף לר' יהודה אמרינן דאין סמיכות למחצה וכדכתיבנ' (שוב מצאתי בנזיר דנ"ח דקאמר הש"ס דחד תנא לא מפקא גדילים משום דאצטריך ליה לכדרבא משמע דלא ס"ל אין סמוכין למחצה וצ"ל דתנאי הוא וע"ש בקונטרס) מה שהקשיתי באות י"ד כאן מנ"ל למידרש סמוכין למישרי כלאים דלמא אתי לכדרבא לאוריי דצמר ופשתים פוטרים בכל מיני בגדים מצאתי קושי' זו בתוס' יבמות ד"ה ע"ב ד"ה כולה משעטנז נפקא וז"ל וא"ת ודלמא לכדרבא לחוד אתי למדרש סמוכין דצו"פ סוברין אף שלא במינן ומנ"ל למשרי כלאים וי"ל דהכא משמע דלא תלבש שעטנז צו"פ גדילים תעשה לך מהם עכ"ד התוס' (ומ"ש התוס' כדאמר בפ' ב' נזירים הוא תמוה דאדרב' שם מבואר להיפוך) כנראה מדברי התוס' דבאמת אין לנו לרבות מסמוכין רק דבר אחד רק דהכא משמע לרבויי כלאים הואיל ושעטנז הוא מופנה משמע דאתי לאוריי לסמוכי לגדילים תעשה לך מהם לעשות ציצית משעטנז וכן פי' המהרש"א דברי התוס' יע"ש בדבריו על דברי התוספת דף ה' ע"א ד"ה לרבנן מנ"ל אך תמיהא לי טובא בדברי התוס' האלו ה"א לפ"ז מקשה ארבא היאך דריש מסמיכות זה דצו"פ פוטרים בכל מיני בגדים הא הסמיכות הלז משמע טפי דאתי למישרי כלאים בציצית כדברי התוס' הן אמת שי"ל דהתוס' לא כ' זה רק לפי המסקנא דהכא דמופנה הוא ממאי דכתיב שעטנז לאפנויי אבל אי נימא דהוא מופנה ממאי דכתיב צו"פ אזי אין המשמע הסמוכין למישרי כלאים בציצית וכ"כ המהרש"א לעיל דף ה' ע"א בתוס' ד"ה לרבנן מנא להו יע"ש ולפ"ז י"ל דרבא ס"ל דרשא דתנא דבי ר' ישמעאל דכ"מ שנאמרו בגדים הוא צו"פ ולכך אייתיר להו צמר ופשתים לאפנויי ואתי לאוריי דציצית של צו"פ פוטרים בכל מיני בגדים ואף דרבא ס"ל דכל הבגדים חייבים כציצית אף של שאר מינים ש"מ דלא ס"ל כתנא דבי ר"י י"ל דזהו משום מדרשא דהכנף כמ"ש התוס' שם בסוגיא ובמנחות (ועיין במנחות ד"מ דמבואר דרבא ס"ל כב"ה) אך דכ"ז דוחק שנאמר דרבא לא ס"ל הך דרשא למישרי כלאים בציצית ואטו כב"ש ס"ל ועוד קשה לי לפי סברת מהרש"א דאם נאמר דצמר ופשתים אתי לאפנויי לא משמע הסמיכות למשרי כלאים בציצית א"כ היאך קאמר הש"ס דמופנה מדכתיב צמר ופשתים לאפנויי דלמא הך צמר ופשתים אתי לאוריי דנשים חייבות בציצית הואיל ואיתנהו בלא תלבש שעטנז וא"ל דהיקשא דתפילין למיפטר ממ"ע שהז"ג עדיף מסמוכין דכבר כתבנו דהכא אליבא דר"י קיימינן ולר"י תפילין הוי מ"ע שלא הזמן גרמא ואף לפמ"ש לעיל דעכ"פ איכא בנין אב למיפטר נשים מציצית ולכך עדיף למוקי הסמיכות למשרי כלאים ולא לחייב נשים שהוא מנגד הבנין אב אכתי קשה ליה איפכא על דברי התוספות דלעיל דף ד' שהעלו דמאן דס"ל דתפילין הוי מ"ע שלא הזמן גרמא אזי נשים חייבות מדרשא דסמוכין הא הנך סמוכין מבעי ליה למשרי כלאים בציצית ומדברי התוס' שכתבנו משמע דאין ללמוד ב' דברים כאחד מסמוכין לכך נראה ליישב ע"פ החילוק שכתבנו לעיל דבאמת למאן דדריש סמוכין בכל התורה כולה אף דאינו מוכח או מופנה אזי יליף אף ב' דברים מסמוכי' וע"פ דיעה זו אזלא שיטת הש"ס דבעי למיפטר כהנים מציצית הואיל וליתנייהו בכלאים וכן דברי התוס' דהכא דבעי לחייבו נשים בציצית זהו למאן דלא בעי מוכח או מופנה אבל דברי התוס' האלו שכ' דמנ"ל דאתי למישרי כלאים דלמא אתי לכדרשא אזלא לשיטת הגמ' דמסיק דמופנה הוא ממאי דכתיב שעטנז ע"ז מקשו התוס' שפיר כיון דלא גמרינן סמיכות רק מחמת יתורא דלמא הך יתורא אתי לכדרבא ובזה נבין המחלוקת דפליגי תנאי בנזיר דנ"ח דחד תנא ס"ל ראשו דכתיב במצורע אתי לאורויי על נזיר מצורע דאתי עשה ודחי ל"ת ועשה דאי על ל"ת גרידא לא צריך דכבר נפקא לן מל"ת שעטנז גדילים תעשה לך ואידך ס"ל דראשו אתי לאוריי דעשה דחי ל"ת דאי מגדילים לא שמעינן דאתי לכדרבא ולפמ"ש יהיה מחלוקת ביניהם דת"ק דריש סמוכין אף דאינו מופנה ולכך תרתי ש"מ ותנא בתרא לא דריש רק היכא דמוכח לכך קאמר דאתי לכדרבא עי"ל דתרווייהו ס"ל דבעי' מופנה רק ת"ק ס"ל דשעטנז אתי לאפנויי ולכך מסתבר יותר למידרשי' למישרי כלאים כמ"ש התוס' הנ"ל ותנא בתרא ס"ל דצמר ופשתים אתי לאפנויי ולכך י"ל דאתי לכדרבא וכמ"ש מהרש"א ודוק:
ובזה יתבאר לי דברי התוספות במנחות דף מ' ע"א ד"ה סדין בציצית ב"ש פוטרין משום דלא דריש סמוכין והקשו בתוס' הא אמרי' אפי' מאן דלא דריש סמוכין במשנה תורה דריש ותי' דאיכא חד תנא בנזיר דמפיק להו מראשו דעשה דחי ל"ת וצמר ופשתים לכדרבא וב"ש ס"ל כההוא תנא וס"ל כר' יהודה דלא דרשינן סמוכין אלא היכא דמוכח או מופנה עכ"ל ולכאורה מ"ש בסוף וס"ל כר"י דלא דריש סמוכין אלא היכא דמוכח הוא מיותר דבאמת י"ל דס"ל כרבנן רק דהך סמיכות אתי לכדרבא אך לפמ"ש יובן היטב דלרבנן דרשינן כמה דרשות מסמיכות א' ולכך אף דאתי לכדרבא מ"מ איכא למידרש נמי למשרי כלאים בציצית ולכך צריכי לפרושי דב"ש ס"ל כר"י ולכך רבא גופא דדריש דצו"פ פוטרין בכל מיני בגדים דריש נמי דאתי למשרי כלאי' בציצית כמבואר שם בסוגיא דמנחות דס"ל כב"ה רק מחמת גזירה שמא יקרע את סדינו דרבא ס"ל דדרשינן סמוכין אף היכא דלא מוכח ולכך תרתי שמע מינה ודוק. יצא לנו מזה דלמאן דס"ל דבעי' מוכח או מופנה לא ילפינן ב' דברים מסמיכות ובזה ישבתי מה שהקשה שם בגמרא יבמות דף ה' תינח לתנא דבי ר"י דאייתר צו"פ למדרש סמוכין לרבנן מנ"ל וקשה דהרי בגמ' קאמר לעיל אבע"א משום דמוכח אבע"א משום דמופנה ומשמע דמוכח לחודא מהני וא"כ מאי מקשר לרבנן מנ"ל י"ל משום דמוכח אך לפמ"ש א"ש דלרבנן דס"ל דכל בגדים חייבים בציצית י"ל דסמיכות אתי לכדרבא ולכך לא מהני מאי דמוכח לכך צ"ל דשעטנז מופנה וזהו משמע למידרש למשרי כלאים בציצית כמ"ש התוס' ודוק. יצא לנו מזה:
יא
דב"ש לא דרשי סמוכין כ"א היכא דמוכח כמ"ש התוס' במנחות דף מ' ולדעת רש"י ב"ש לא דרשי סמוכין כלל:
יב
היכא דאיכא גז"ש להיפוך מדרשא דסמוכין לא דרשינן סמוכין תוס' יבמות ד"ד א' ד"ה וכי מפני שסמכו וכבר כתבתי זה למעלה אות ו' אך לא נשנית אלא מפני דבר שנתחדש בה דנ"ל דאף למאן דלא קבל גז"ש זו מרבו ולא דריש הגז"ש הלזו אעפ"כ לא דריש ג"כ הסמוכין ואציעה לפניך דברי התוספת שם דאיתא שם בגמ' דר"י לא דריש סמוכין בכל התורה דפליג אבן עזאי דיליף מכשפה בסקילה מפני שסמכו לשוכב עם בהמה ור"י פליג וכי מפני שסמכו ענין נוציא לזה לסקילה אלא אוב וידעוני כו' והקשו בתוס' מנ"ל דלא דריש סמוכין בכל התורה דלמא הכא הוא דלא דריש מפני גז"ש דריר"ג דיליף בגז"ש דלא תחיה כל נשמה דהוא בסייף תדע דאטו ר"ע דגמיר התם דבסקילה מאם בהמה או איש לא יחיה מי נימא דלא סבר כרבנן דדרשי סמוכין בכל התורה כו' עכ"ד התוס' ולכאורה יש לתמוה בדבריהם דלמה להם להביא ראי' מר"ע דלא מצינו דדריש סמוכין בכל התורה הו"ל לאוכחי מריה"ג גופא דדריש סמוכין בכל התורה המ"ש לעיל אות ג' ואעפ"כ לא דריש הכא סמוכין רק יליף מגז"ש דהוא בסייף וצריך לפרש דבריהם דבאמת אין אדם דן גז"ש מעצמו אא"כ קבל מרבו ולפ"ז ריה"ג דקיבל גזירה שוה זו מרבו פשיטא דעדיפא ליה מסמוכין אך ר' יהודה דלא קיבל גז"ש זו דהרי ע"פ האמת לא ס"ל הך גז"ש דיליף מאוב וידעוני דהוא בסקילה ולא יליף מגז"ש דלהוי בסייף ולא רצה לקבל הגז"ש מריה"ג משום שהיה ידוע להם מנין הגז"ש שבתורה כמ"ש התוס' בשבת דף צ"ז וא"כ כיון דלא קיבל גז"ש זו הו"ל למילף סמוכין לזה הביאו התוספת ראיה מר"ע דהוא ג"כ לא קיבל גז"ש זו דהוא ג"כ ס"ל דמכשפה בסקילה (אמת דר"ע יליף ג"כ מגז"ש וקיבל צד הלמד אך לא צד המלמד דהיינו לא תחיה כל נשמה ועדיפא שיהיה צד המלמד לא יחיה בכדי שיהיה הנושאים שוים ע"ש בש"ס ולפ"ז ר"ע וריה"ג י"ל דשניהם קבלו צד הלמד ולא צד המלמד והדק"ל על התוס' למה אין מביאין ראיה מריה"ג ואדרבא מריה"ג יש יותר ראיה דיליף מגז"ש לסייף ולא יליף מסמוכין לסקילה ואי משום דקבל גז"ש הלא לא קבל אלא צד הלמד ולימא כר"ע דהמלמד הוא לא יחיה ואז לא יסתור הגז"ש לסמוכין דשניהם מלמדין על סקילה אך י"ל בהיפוך דאי ס"ד דהגז"ש קבל ללמד על סקילה ל"ל לגז"ש האיכא בל"ז סמוכין וריה"ג דריש סמוכין ולדברי התוס' דר"ע דריש סמוכין תיקשי באמת על ר"ע למה ליה גז"ש הא מוכח מסמוכין וי"ל דהנך סמוכין מבעי' לכדדריש ר"ש בסנהדרין דף ס' ע"א דאתי לאוריי דב"נ מוזהר על הכשוף) ואעפ"כ לא דריש סמוכין ש"מ דאף דהגז"ש אינה מקובלת מ"מ כיון דאיכא למדרש גז"ש המנגדת לדרשא דסמוכין אף דעל פי האמת לא דרשינן משום דאינה מקובלת מ"מ מגרעת כח הדרשא דסמוכין והמעיין בצדק יראה דא"א לפרש דברי התוס' כ"א כמו שפרשנו ויצא לנו מדבריהם סברא מחודשת דגז"ש מגרע כח הסמוכין אף דאינו מקובלת ואף דלבן עזאי מבואר דאף בכה"ג דריש סמוכין מ"מ מבואר דלר"ע לא דרשינן סמוכין בכה"ג ודוק:
יג
לרבי יהודה דלא דריש סמוכין כ"א היכא דמוכח מדכתבה התורה הך מלתא הכא ש"מ לדורש' סמוכין ונסתפקתי אי מהני הך הוכחה לדורשה סמוכין לפניו ולאחריו או לא ואבאר לך הדמיון כגון בהך סמוכין דדריש ר' יהודה דאוסר באנוסת אביו מדסמוך לא יקח איש אשת אביו לפרשה דאונס ש"מ לדורשה סמוכין וקאמר בגמ' דמש"ה דריש משום דמוכח דא"כ לכתבי' להך לא יקח איש את אשת אביו בפרשת עריות מדכתבי' הכא ש"מ לדורשה סמוכין והנה בפרק החולץ דף מ"ט שם ילפי דאין ממזר רק מחייבי כריתות מדסמוך לא יבא ממזר להך לא יקח ש"מ דאין ממזר רק מאשת אב וכדומה דהוא חייבי כריתות ונסתפקתי לר' יהודה אי מהני הך הוכחה דלא יקח איש את אשת אביו ג"כ למידרשיה על סמיכות דבתרה ללא יבא ממזר אי לא וצדדי הספק הולכין על דרך הספק שבארנו באות י"ד יע"ש ודו"ק. וראיתי בתוס' יבמות ד"ד א' ד"ה דא"כ נכתבי' גבי עריות וכ' וז"ל דאע"ג דאצטריך למכתב הכא להיקשא ללא יבא ממזר דמהכא דרשינן ממאי הוי ממזר כו' התם נמי סמוכין ודרשינן מטעם דמוכח או מופנה עכ"ל. והנה מפשיטות דברי התוס' נראה דכוונתם דהתם הוא ג"כ דרש סמוכים ודרשינן להו משום דמוכח או מופנה הך קרא דלא יקח כדקאמר הכא בש"ס ולכך ניתן למדרש לסמוכין בין לפניו בין לאחריו ולפ"ז נפשט הספק דילן אך מלבד שהדבר רחוק מן הסברא שיועיל הוכחה א' לר' יהודה למדרש סמוכים שונים דאף לפמ"ש לעיל באות יו"ד דהיכא דאיכא הוכחה למדרש סמוכין דרשינן לסמיכות בכמה גווני לזה יש קצת סברא דכיון דיש הוכחה דניתן להדרש עכ"פ בסמיכות זה ש"מ דאקשינהו רחמנא ואין סמיכות למחצה כיין דעכ"פ הדבר ברור ומוכח דניתן לדרש בסמוכין למקרא זה אבל הכא מאי הוכחה איכא הכא דניתן להדרש כלל בסמיכות למאי דבתרא ואי משים דמוכח דלמאי הלכתא כתבינהו הכא דלמא משום לאסמכינהו למה דקמי' נמצא שאין כאן הוכחה כלל דניתן להדרש בסמוכין לאחריו וא"ל מדכתבי' רחמנא הכא למדרש סמוכין ש"מ למדרש בין לפניו בין לאחריו דאל"כ לא נוכל למידרש כלל סמוכין דאם נרצה למדרש לפניו משום דמוכח דלמאי הלכתא כתבינהו הכא נאמר למסמכי' לאחריו ואם נרצה לדרוש לאחריו נאמר להיפוך וע"כ דדעת התירה למדרשי' לפניו ולאחריו אך ז"א דבאמת כיון דעיקר המקרא דלא יקח אשת אביו אין כאן מקומו ולא נכתב הכא רק למסמכי' בודאי הסברא דהסמיכות הוא למה שלפניו דאיך יתכן להקדים הנסמך אל העיקר בשלמא אם היה כאן מקומו שייך למדרש סמוכין בין לפניו בין לאחריו משא"כ אם נאמר דהתורה כתבה הכא למסמכי' בודאי הלשון והענין סמיכות הוא למה שלפניו כי הוא נופל למה שלפניו ואיך יתכן להקדים הטפל קודם לעיקר ועוד דבודאי עדיפא לן למימר דהתורה כתבה הך מילתא הכא ללמד על עצמה דהיינו למסמכיה שלפניו לאוריי דלא יגלה כנף אביו היינו באנוסת אביו ולא שנאמר דכתבה שלא במקומה ללמד דאין ממזר אלא מחויבי כריתות דא"כ הו"ל למכתב ללא יבא ממזר שם גבי עריות אצל לא יקח וזהו באמת טעמו של התוס' שכתבנו לעיל אות ט' דהיכא דמוכח צריך להיות ההוכחה מדבר הנלמד ולא מן המלמד והטעם הוא כמו שכתבנו דאין סברא שיהיה זה נכתב שלא במקומו ללמד על דבר אחר דא"כ היה לו להנלמד ליכתב שלא במקומו ולפ"ז אי אפשר לפרש כוונת התוס' מ"ש דהתם נמי דרשינן סמוכין משום דמוכח דיהיה כוונתם הוכחה הלזו דלא יקח שנכתב שלא במקומה דא"כ יהיה דבריהם סותרים א"ע דהא ס"ל דאין הוכחה רק מן הנלמד ולא מן המלמד אלא ע"כ דכוונת התוס' על הוכחה אחרת דיש הוכחה מקרא דלא יבא ממזר גופא והא דכ' כל כך בפשיטות משום דמוכח או מופנה כיון דאין אתנו יודע מהו הוכחה יש שם הוא משום דכתיב שם לעיל בד"ה וכי מפני שסמכו דקים להו דבמשנה תורה כל הסמוכין מוכח או מופנה לכך כ' בפשיטות מטעם דמוכח דכל הסמיכות שבמשנה תורה המה מוכחים ובזה מתורץ קושייתם שהקשו דאצטריך למכתב הכא להיקשא ללא יבא ממזר ע"ז תירצו דהתם דלא יבא ממזר גופא והא דכ' כל כך בפשיטות משום דמוכח או נמי סמוכים וע"כ שהוא מוכח או מופנה בפ"ע דכל הסמוכים שבמשנה תורה עמה מוכחים ומופנים נמצא דהך הוכחה דהכא לא אתי להיקש דלא יבא ממזר לכך דרשינן להו לאנוסת אביו כנ"ל פי' דברי התוס' ודוק היטב. איברא דעדיין קשה לי דבפשיטות הו"ל לשנויי דאין לומר דאצטריך למכתב להיקש' דלא יבא ממזר דאין לומר כן כיון דאין הוכחה מן הנלמד וכו' ואפשר שזה נרמז ג"כ בתירוצם ע"פ מ"ש ביאורם ודוק:
יד
רבא דרש סמוכין אף דלא מוכח דהא מפיק ב' דרשות מסמוכין חדא למשרי כלאיים בציצית כדמוכח במנחות ד"מ ע"ב וגם דריש מיניה דצו"פ פיטרים בין במינם בין שלא במינם:
טו
ר' ישמעאל לא דריש סמוכין רק במשנה תורה כמו ר' יהודה כך הוא דעת הגאון הר"ש מקינין כמו שהביא בשמו בעל מדות אהרן בגזירה שוה פרק ג' חלק ח' שלכך לא מנאה ר' ישמעאל בי"ג מדות שהתורה נדרש' ולדידיה לא דריש סמוכין בכל התורה אף היכא דמוכח או מופנה ובזה השיגו בעל מדות אהרן יע"ש ולכאורה מסוגיא דש"ס יבמות כ"ד ע"ב משמע כדעת הגאון דמקשה לר' ישמעאל טעמא דכ' רחמנא צמר ופשתים הא לא"ה כו' וקשה דאליבא דמסקנא חי נימא דדריש סמוכין אף היכא דלא מוכח ומופנה א"כ צו"פ למה לי ש"מ דלא דריש סמוכין בשלמא לרבנן ל"ק שעטנז למה לי דאתי למידרש שוע טוי ונוז אבל לר' ישמעאל קשה אך כ"ז אם נאמר דר' ישמעאל ס"ל בכ"מ דכתיב בגד הוא צו"פ אבל לסוגיא דפ"ב דשבת דקאמר אף כל לאתויי ציצית אבל בעלמא ס"ל דבגד הוא כל מיני בגדים א"כ צמר ופשתים אינו מיותר דאצטריך לגופיה י"ל דדריש סמוכין אף דאינו מופנה ובזה מיושב קושי' התוס' שם ביבמות דמקשה על מה ד קאמר הש"ס בפ"ב דשבת כלאים בהדיא כתיב ביה צו"פ והקשו בתוס' דאצטריך לאפנויי ולפמ"ש י"ל דלפי המסקנא באמת ר' ישמעאל ס"ל כרבנן דדריש סמוכין אף דאינו מופנה ולא אצטריך צו"פ להכא ודוק:
טז
היכא דאיכא למדרש סמוכין לקולא ואיכא למדרש סמוכין לחומרא לחומרא דרשינן כמו בהיקש כן נראה לי פשוט והוא ע"פ הטעם שהנחנו בחלק ב' ערך היקש הטעם דמקשינן לחומר' מדסתמה התורה ע"כ היה דעתה להחמיר דאי להקל היה צריך לפרש זהו הטעם שייך ג"כ בסמוכין וראיתי לבעל שושנת העמקים כלל ז' שרצה לפרש דברי התוס' מנחות דף מ"ד א' ד"ה ור"ש דס"ל דבסמוכין ל"א לחומרא מקשינן ודבריו המה רחוקים מאד מכוונת דברי התוס' שם ודברי התוס' כבר ישבתי בערך תפילין אי הוי מצו' עשה שהזמן גרמא אות ו' יע"ש:
יז
ר' אלעזר אמורא דהוא ר' אלעזר בן פדת דריש סמוכין בכל התורה בסוכה דף מ' ע"ב בשביעית דאינו מתחלל' אלא דרך ממכר מדסמיך לשביעית וכי תמכרו ממכר יע"ש ומשמע אף דלא מוכח או מופנה:
יח
ר' יוחנן משמע גם כן שם דדריש סמוכין יע"ש דדריש הך סמוכין לדרשא אחרינא:
יט
ר' יוסי בר חנינא דריש ג"כ סמוכין בכל התורה שם ובקדושין ובערכין וכדר' יוחנן המוזכר באות הקדום יע"ש:
כ
ר' אליעזר נ"ל דלא דריש' סמוכין אלא היכא דמוכח ומופנה לדעת רש"י בחומש פ' נח דכתב בפסוק ואתם פרו ורבו לפי מדרשו להקיש מי שאינו עוסק בפ"ו לשופך דמים והקשה הרא"מ מנ"ל לרש"י דמי שדורש ההיקש לית ליה דהך פסוק ואתם פרו ורבו למצוה היפוך מסתמא דתלמודא בפ' ד' מיתות הא איכא למימר דס"ל דהפסוק למצוה נא' ואף על פי כן דריש סמוכין אף דלא מופנה אך לע"ד נ"ל דהך מדרשו הוא רבי אלעזר דדריש כל מי שאינו עוסק בפ"ו כאלו ש"ד ויליף מהך היקשא וידוע דר"א שמותי הוא ובירושלמי מפרש שמותי מתלמידי שמאי וכבר כתבנו לעיל אות י"א דב"ש לא דרשי סמיכין כ"א במוכח או מופנה ולכך רש"י כ' דלפי מדרשו ע"כ ואתם פ"ו לאו למצוה כיון דמארא דמדרש' הוא ר"א והוא כב"ש ס"ל דלא דרשי סמוכין כ"א במוכח או מופנה ומסולק קושיות הרא"מ במזרחי ודוק ועיין ברמב"ן על התורה בפ' נח שמקשה ג"כ קושי' הנ"ל על רש"י ולפמ"ש לק"מ ועיין בשל"ה לתורה שבכתב פ' נח דף רע"ב ע"ב. עכ"פ מבואר מדברי הרמב"ן
שם בפ' נח:
כא
דר' אליעזר דריש סמוכין אף דלא מוכח לדעת הרמב"ן וכ"כ בשל"ה דרמב"ן ס"ל לדעת ר"א דדריש סמוכין אף בלא מוכח יע"ש ולכאורה יש להוכיח מסנהדרין ג' ב' דאמר ר"א אף על הכלאים משמע דמודה בכשי' משוי סמוכין אך עיין לקמן אות כ"ד דצ"ל ר' אלעזר ולא ר' אליעזר ועיין גיטין דף י"ב א' ור' אליעזר האי לא תלקט מאי עביד ליה והתם סמוכין נינהו כמ"ש רש"י שם אלמא דדריש סמוכין:
כב
כל הנהו דס"ל יש ממזר מחייבי לאוין ע"כ דרשי סמוכין עכ"פ במשנה תורה עיין יבמות ס"ט וכן ר"ש התימני ור' יהושע שם ביבמות ס"ט א' מוכח גם כן דדרשי סמוכין במשנה תורה עכ"פ דכולהו מדסמך ממזר ללא יקח איש את אשת אביו דרשו ועיין בערך ממזר מחייבי לאוין ומי הם דס"ל מחייבי כריתות ומיתות ב"ד יע"ש:
כג
ר' יוסי דאמר בסנהדרין דף נ"ו ע"ב כל האמור בפ' כישוף אסור לב"נ לכאורה נראה דדריש סמוכין כר"ש בדף ס' ע"א מכשפה סמוך לשוכב עם בהמה להורות דב"נ אסור בכישוף יע"ש אך אדרבא מוכח אפכא מדאמר דוקא כל האמור בפ' כישוף משמע דוקא הני ולא אחריני משמע דלא דריש סמוכין דמכשפה רק טעמא דהני מדאשכחן דנענשו גוים עלה ולא ענש אלא אם כן הזהיר:
כד
ר' אלעזר בן שמוע לכאורה י"ל דדריש סמוכין בסנהדרין דנ"ו ב' קאמר ר' אלעזר אף על הכלאים ור' אלעזר צריך לגרוס שם ולא ר' אליעזר דר' אליעזר אית ליה שם בדף נ"ח דוקא קורבה דאחוה נאסר לב"נ ואלו האי תנא דריש מלאמר הן ישלח אשתו קורבה באישות כמ"ש התוס' שם וע"כ דר' אלעזר גרסינן ומדאמר אף על הכלאים משמע דמוסיף הוא על הקודמים וס"ל ג"כ כישוף מוזהר בני נח עליו דתני קודם לזה שם ואיהו מוסיף עליו וקאמר אף והנה אזהרת כישוף נפקא לן שם בדף ס' ע"א מדסמוך שוכב עם בהמה למכשף ש"מ דר' אלעזר דריש סמוכין ויש לדחות דר' אלעזר מוסיף על ר' יוסי דאמר כל האמור בפ' כישוף ב"נ מוזהר עלי' וכבר כתבתי באות הקדום דטעמא דר' יוסי לאו משום סמוכין הוא יע"ש :
כה
ר' עקיבא דיליף בסנהדרין דף ס"ז מכשפה בסקילה מאם בהמה אם איש לא יחיה ולא יליף מסמוכין כבן עזאי שם בסנהדרין ס"ז ב' אין ראיה דלא דריש סמוכין די"ל דעדיף ליה למילף מגז"ש וכיון דגמיר ליה מרבי' גז"ש עדיפא ליה וא"ל לסמוכין וע' תוס' סנהדרין ס"ז ב' ד"ה וכי מפני שסמכו ייע"ש:
כו
רב כהנא נראה דדריש סמוכין דבפסחים ע"א א' יליף לאימורי חגיגת ט"ו דנפסלין בלינה שנא' לא ילין חלב חגי וסמיך ליה ראשית אלמא דדריש סמוכין בכל התורה כולה: