מלא הרועים חלק א· רבי יעקב צבי יולס
מין במינו ומין בשאינו מינו
א
רב ושמואל ס"ל כל איסורין שבתורה במינן במשהו ושלא במינן בנ"ט פסחים דכ"ט ב' ע"ז ע"ג ב' ובגליון הש"ס שלי בע"ז שם כתבתי דלענ"ד אפי' ביבש ביבש ס"ל מב"מ במשהו טפי מדר' יהודה דלא ס"ל רק לח בלח כמ"ש לקמן אות י"ח ייע"ש ובגליון ש"ס שלי הארכתי להוכיח זה מש"ס שם ייע"ש:
ב
ר' יוחנן ור"ל ס"ל כל אסורין שבתורה בין במי ו ובין שלא במינו בנ"ט חוץ מטבל וי"ל במינו במשהו ושלא במינו בנ"ט ע"ז דף ע"ג ע"ב ומפרש שם הטעם י"ל משום חומרא דע"ז וטבל להיתירו כך איסורו ומה היתירו במשהו דחטה אחת פוטרת כל הכרי א איסורו במשהו ובירושלמי נתן טעם אחר דטבל במשהו משום דהוי דשיל"מ וכל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל במינן ושלא במינן בנ"ט ובתוס' הקשה שם דאמאי לא קאמר שם בגמ' טעמא דטבל כירושלמי ייע"ש בתוס' ד"ה טבל מ"ט כו' ולי נראה דלק"מ דבגמרא לא מצי קאמר טעמיה דר"י משום דשיל"מ דא"כ היאך קאמר ר"י בפסחים דף כ"ט ב' דחמץ בזמנו בנ"ט דהא ר"י ס"ל התם דשלא בזמנו מותר כר"ש וא"כ הוי חמץ דבר שיש לו מתירין ולמה יהיה במינו בנ"ט (ועיין ביו"ד סי' ק"ב סעיף ז' בהג"ה דיש שם ב' דעות אי חמץ הוי דשיל"מ הואיל וחוזר ונאסר לשנה הבאה ולדעת הסוברים דחמץ דשיל"מ יש ליישב כנ"ל ועיין במלחמות פרק כל שעה דקאמר דר"י לית ליה דבר שיש לו מתירין ועיין בערך דשיל"מ אות ה' שהארכתי בזה):
ועל הירושלמי דקחשיב דשיל"מ טבל ושביעית ומעשר הקדש ולא קחשיב חמץ בדשיל"מ לק"מ די"ל דס"ל כר"י דחמץ אף לאחר זמנו אסור ולא הוי דשיל"מ אבל ר' יוחנן דפסק כר"ש קשה דהוי דשיל"מ וע"כ דס"ל דאף דבר שיל"מ בנ"ט וקשה מאי טעמא דטבל וצ"ל משום כהיתרו וכו' אך אין ראיה מהא דפסק כר"ש די"ל דוקא בתערובות מתיר לאח"ז אבל בעינא ס"ל דאסור לאח"ז אף לר"ש משום קנסא כמו דס"ל לרבא פסחים דף למ"ד ע"א ועיי"ש ודוק (וסברא זו כ' הר"ן שם דהיכא דאיסור בעין אין לו מתירין רק התערובות ל"ח דשיל"מ וע' בע' דשיל"מ אות ז' שהארכתי):
ג
ר' יהודה ס"ל מב"מ לא בטיל מנחות כ"ב אך זה לרבא בזבחים ע"ט א' אך לאביי דאמר שם הא דידיה הא דרבי' ס"ל לר"י מב"מ בטיל ייע"ש בתוס' שכ' להדי' הא דאמרינן לר"י מב"מ לא בטיל הוא לרבא:
ד
ר' אושעיא ס"ל מב"מ בטיל ביצה ל"ח ב' ייע"ש בתוס' ד"ה ניהו ולא הבינותי מ"ש שם דפסקו כרבנן מב"מ בעיל דסתמא דהש"ס קאמר הכא עכ"ל ותמיהא ליה והא ר' אושעיא לא השיגו עליו בזה מוכח דאנן פסקינן כר' יהודה דמב"מ לא בטיל משמע דכולהו ס"ל הכי:
ה
ר' אליעזר בן יעקב ס"ל מב"מ בטיל זבחים ע"ט ב' דאמר שם שלישי אע"פ שלא נתן לתוכו מים טהור וע"ש בתוס' שכ' מכאן ראיה לר"ת דס"ל מב"מ בטיל דקי"ל משנת ראב"י קב ונקי:
ו
רבן גמליאל ס"ל מב"מ לא בטיל זבחים ע"ט א' ר"מ אומר משום ר"ג אין דם מבטל דם ועיי"ש ברש"י ותוס':
ז
רבי ס"ל מב"מ לא בטיל כר' יהודה חולין דף ק"ט א' דקאמר רבי נראין דברי ר' יהודה ועיי"ש ברש"י שפסק מה"ט דמב"מ לא בטיל ומשני דרבי הכי ס"ל וכן התוס' בחולין צ"ז א' ד"ה אמר רבא מודים לרש"י דרבי ס"ל כר"י רק דס"ל דאין הלכה כרבי ייע"ש:
ח
ריב"ל ס"ל מב"מ בטיל בס' לר"ח בר אבא ולר"ש בר יצחק ולרב אסי במאה חולין צ"ח א' ויליף מזרוע בשילה וכ"כ התוס' חולין צ"ז א' דריב"ל ס"ל מב"מ בטיל והוכיחו מכאן להלכה דמב"מ בטיל דריב"ל בר סמכא הוא ייע"ש בד"ה אמר רבא אך נ"ל דאין ראיה דריב"ל ס"ל מב"מ לא בטיל רק לדעת התוס' דס"ל טכע"ק דאורייתא אבל לשיטת רש"י דס"ל טכע"ק דרבנן אין ראיה דשם בדצ"ח א' אותבינן על ריב"ל מדתניא זהו היתר הבא מכלל איסור ומשני לא נצרכה אלא לר"י דס"ל מב"מ ל"ב והכא בטיל וליגמר מיניה חידוש הוא וא"כ י"ל דריב"ל ס"ל ג"כ כר"י דמב"מ ל"ב רק בזרוע הוא היתר הבא מכלל איסור אך מקשה שם א"ה למאה וס' נמי לא לגמור מזרוע כיון דחידוש הוא ומשני אטו אנן לקולא גמרינן לחומרא גמרינן דמדאורייתא ברובא בטיל והנה מזה משמע דס"ל דמב"מ מדאורייתא ברובא בטיל והתורה החמירה בזה בזרוע בשילה ובעי מאה או ס' אבל לרש"י דס"ל טכע"ק דרבנן לא קאי אמין במב"מ רק אשא"מ דמדאורייתא ברובא בטיל אבל במב"מ י"ל דריב"ל ס"ל כר"י דמב"מ לא בטיל ועיין היטב ותבין:
ט
אביי ורבא ס"ל מב"מ לא בטיל כר' יהודה כך הוא דעת רש"י בחולין ק"ט וראייתו מע"ז דף ס"ו דאיפלגו בחלא לגו חמר ובחמר' חדתי בעינבי דמ"ס במשהו ומ"ס בנ"ט דמ"ס בתר שמא אזלינן ומ"ס בתר טעמ' אבל לכ"ע מב"מ לא בטיל וכן בפסחים דף למ"ד ע"א קאמר רבא הלכת' חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו במשהו כרב דגזר אינו מינו אטו מינו והתוס' בחולין שם א' ד"ה אמר רבא ובפסחים דף למ"ד א' האריכו להוכיח דאביי ורבא ס"ל דמב"מ בטיל והך דע"ז מיירי בטבל וי"ל דכ"ע מודו בהו במשהו וכן הך דפסחים דוקא בחומרא דחמץ ס"ל לרבא מב"מ במשהו והנה הרב הגאון מהר"ם ברבי בדרשותיו לשבת הגדול בפתיחה הקשה האיך אפשר דס"ל לרבא מב"מ במשהו כר' יהודה הא עיקר טעמי' ר"י משום דכתיב ולקח מדם הפר ומדם השעיר ודם הפר מרובה ולא בטיל וזהו למ"ד דמערבין לקרנות ורבא ס"ל כ"מ דא"ר ל"ת אי עביד לא מהני וע"כ ס"ל דאין מערבין לקרנות כמבואר בתמורה ד"ד וא"כ ליכא למילף מדם הפר כיון דלא היה מעורב אך לענ"ד מזה לק"מ לרבא ועיין בערך כל מילתא אות ז' שכתבנו דאף מאן דס"ל אי עביד לא מהני י"ל דס"ל מערבין לקרנות ייע"ש מלתא בטעמא שהארכנו בזה אך קשה דביומא דף נ"ז ב' קאמרינן דהך מערבין לקרנות תלי' בזה אי לחלק צריך קרא דפליגי בזה ר"י ור' יונתן ורבא ס"ל בב"מ צ"ה כר' יונתן דלחלק ל"צ קרא א"כ ע"כ ס"ל אין מערבין וא"א למילף מדם הפר דמב"מ במשהו וי"ל ע"פ מ"ש התוס' יומא כ"ז ב' ד"ה תניא שכ' כיוצ' בזה לר' יהודה אף דס"ל כר' יונתן לחלק ל"צ קרא מ"מ ס"ל מערבין לקרנות דדריש אחת שיהיה מעורבין ייע"ש וה"נ י"ל לרב' דדריש אחת ועיי"ש בתוס' ודו"ק:
אך יש להקשות לדעת רש"י דס"ל דאביי ס"ל מב"מ לא בטיל וע"כ דיליף מדם הפר ומדם השעיר דמב"מ לא בטיל והנה בתמורה ה' ב' מקשה מבכור דאין לו פדיון אלמא לא מהני ומשני שאני התם דכתיב הם בהווייתן יהו ורבא ס"ל דהם מבעי' ליה דאם נתערב דמו בכל העולין אינו בטיל דעולין אין מבטלין זא"ז ואביי אמר לך זהו מולקח מדם הפר ומדם השעיר נפקא ליה ואם איתא דס"ל מב"מ לא בטיל א"כ מבעי' ליה ולקח מדם הפר דמב"מ לא בטיל ואכתי לא נשמע מיניה דעולין לא מבטלין ואצטריך הם לכדרבא דאין עולין מבטלין והדרא קושיא לדוכתיה אמאי אין פדיון לבכור כיון דס"ל אי עביד מהני אך בדוחק יש ליישב דהגמ' מתרץ לאביי אליבא דהלכתא דקי"ל מב"מ בטיל וא"כ נפקא לן מולקח דאין עולין מבטלין אבל באמת מאן דס"ל מב"מ לא בטיל ונפקא ליה מולקח י"ל דעולין אין מבטלין נפקא ליה מדם דם כמ"ש התוס' יומא דנ"ח א' ייע"ש וע' בערך כל מלתא אות ס' מ"ש שם אך זה דוחק גדול מב' טעמים הא' דלרש"י דאביי ורבא ס"ל מב"מ לא בטיל לא ס"ל הכי כמ"ש רש"י להדי' בחולין ק"ח וא"כ אמאי לא נקיט הש"ס טעמא אליבא דהלכתא ועוד דניהו דהלכתא דמב"מ בטיל מ"מ כיון דאביי גופא ס"ל לא בטיל איך נקט הש"ס טעמא אליבא דאביי מאי דאיהו גופא לא ס"ל וצ"ע ע' באות שאח"ז:
י
והנה הרב מהר"ם ברבי בסוף ספרו בדרשותיו לשבת הגדול בפתיחה המציא ראיה נכונה לרב' דמב"מ לא בטיל ול"צ למילף מולקח מדם הפר דהנה הראשונים הקשו איך היו מגעילין יורה גדולה במדין הא אין במים ס' נגד הכלי וחוזרין ואוסרין הכלי ותי' הריטבא דיש להן הכשר ע"י קפילא ועוד דבלא קפילא מדאורייתא חד בתרי בטיל הנה תי', בתרא הוא תמוה דהא בגעולי נכרים וידאי טכע"ק דאורייתא מדבעי הגעלה ולא בטיל בתרי עיין בכר"ו סי' צ"ח שעמד ג"כ בזה ועיי"ש מה שתירץ ועוד נדבר מזה בסמוך בס"ד. והנה אי אמרינן מב"מ לא בטיל י"ל כתי' הב' דהרשב"א כ' בסוגי' דזרוע בשלה דאף אם נאמר טכע"ק לאו דאורייתא מ"מ לר"י דס"ל מב"מ לא בטיל אם נפל האיסור במינו ונטלוהו משם ולא נשאר אלא מטעמו אסור מדאורייתא דניהו דטכע"ק דרבנן מ"מ הא במשהו מיתסר ועכ"פ משהו איכא עכ"ד ולפ"ז י"ל דטכע"ק דרבנן אף בכלי מדין והא דבעי הגעלה שמא ישתמש בו במינו דבמשהו אסור ואז טכע"ק אסור כמ"ש הרשב"א הנ"ל אבל הגעלה דהוי מבשא"מ דמגעילין עם מים והוי אינו מינו עם טעמא דאיסורא אזי טכע"ק דרבנן ושפיר היו מגעילין היורות גדולות דמדאורייתא חד בתרי בטיל כיון דטכע"ק לאו דאורייתא כתי' הב' של הריטב"א עכ"ד הגאון מהר"ם ברבי והנה אף לפי דבריו אין זה מעלה ארוכה על מה שהקשינו באות הקדום על אביי דאביי ס"ל טכע"ק דאורייתא בכל האסורין כמבואר בחולין ק"ח א' דאמר אביי ש"מ כו' אך לפמ"ש התוס' בד"ה מבב"מ דאביי קיבלה מרב' וחזר בו י"ל דאביי ס"ל טכע"ק דרבנן וי"ל כדעת מהר"ם ברבי דיליף מב"מ דלא בטיל מהגעלה דכלי מדין אך עיקר דברי מהר"ם ברבי הנ"ל יש לדחות ע"פ מה שהקשה הרשב"א בתשובה דהיאך יליף ר"מ נטל"פ אסור מג"נ דילמא מש"ה צוותה התורה להגעיל שמא יבשלו בה דבר חריף דחורפי' משוי ליה לשבח ותי' דהוי ס"ס ספק אם בישל בו העכו"ם דבר איסור ואת"ל שבישל בו דבר איסור שמא לא יבשלו בו דבר חריף [גוף התשוב' אין כעת תח"י אך ראיתי במפורשי' שכ' דהוי ס"ס נ"ל לפרש הס"ס כמ"ש ואף שיש לפקפק על ס"ס זו] ולפ"ז גם בנ"ד יש ס"ס שמא לא יבשלו בו איסור ושמא לא בישלו בו במינו וע' בט"ו יו"ד סי' קכ"ב הטעם דאמרי' סתם כלים אינן ב"י משום ס"ס ייע"ש והרשב"א כ' ס"ס אחר ע' במג"א או"ח סי' תמ"ז ס"ג כ"ג:
יא
ר' יהושע ס"ל מב"מ בטיל תוספתא וירושלמי בפ' הנודר מן המבושל זה הכלל אמר ר' שמעון משום ר' יהושע כל דשיל"מ מב"מ במשהו וכל שאין לו מתירין בין במינו בין שלא במינו בנותן טעם הביאו הר"ן בפרק הנודר מן המבושל דנ"ב:
יב
ר"ש ס"ל מב"מ בטיל כבר מבוא' ממ"ש באות הקדום ר' שמעון אומר משום ר' יהושע:
יג
דעת התוס' והרשב"א בחולין פרק ג"ה דף צ"ט ב' בד"ה שאני ציר דזיעה בעלמא ופירשו דציר אינו אסור אלא מדרבנן ולכך מודה ר' יהודה דמב"מ בטיל ולא קאמר ר' יהודא דלא בטיל רק באיסור דאורייתא והרב בעל כנסת הגדולה ביו"ד סימן צ"ח בהגהות הטור אות ה' שכ' ליישב בזה קושית ר"ת על רש"י שפי' דלרבא מב"מ לא בטיל והקשה ר"ת דהרי רבא אמר מב"מ דליכא למיקם אטעמא בס' משמע דמב"מ בטיל ותירץ בכנה"ג דלק"מ לרש"י דבאמת רבא כר' יהודה ס"ל והא דקאמר מב"מ בס' היינו באיסור דרבנן דמודה ר"י דבטיל כמ"ש התוס' להרשב"א וכ"כ בשה"ג פ' השוכר עכ"ד ובאמת יפה דיבר עד שנפלאתי על חכמי בעלי התוספת אשר כל רז לא אנוס להם איך לא הרגישו בזה ובאמת י"ל דהתוס' ס"ל דאף באיסור דרבנן ס"ל מב"מ לא בטיל והא דכתבו שאני ציר דזיעה בעלמא פי' ולא אסור כ"א מדרבנן היינו משום דקשיא להו מאי משני דזיעה בעלמא ולא חשיב כגופו של איסור דהא בשרצים קי"ל הטמאים לאסור צירן ורוטבין א"כ שמעינן דציר הוא איסור ממש וכיון דהוא איסור ממש שנתערב ציר בציר הוי מין במינו וחשוב כגוף א' של איסור מה לי אם האיסור זיעה או הוא דבר בעין כיון דגם הזיעה הוא גוף האיסור לכך פי' דהכא אינו כגוף האיסור דכאן לא אסר זיעה מדאורייתא להיות איסור בפ"ע רק דחכמים אסרוהו משום לתא דדגים טמאים הואיל והוא ציר דגים נמצא דאין בציר הלז שום ממשות איסור דהוא זיעה בעלמא ומה"ת שרי לגמרי וגם חכמים לא אסרוהו דלהוי גוף איסור בפ"ע רק שאסרוהו משום לתא דדגים טמאים הואיל והוא ציר וזיעה של דגים טמאים א"כ מסתיין דנאסור היכא דנרגש ממשן וטעמן אבל משהו לא אסרינן אף במינו דניהו דלר"י מב"מ חשוב כגוף א' של איסור הא זה אף בפ"ע אינו גוף איסור אבל באיסור דרבנן שאינו זיעה רק שהוא ממשות איסור וחכמים שוינהו חתיכא דאיסורא וגוף איסור בפ"ע א"כ בשנתערב במינו לר"י דחשוב כגוף א' של איסור א"כ יש כאן איסור בפ"ע וממשו של איסור והבן זה כי לענ"ד הוא דבר נכון וסברא מתקבלת ויש להעמידו כפי' דברי התוס' ז"ל וכן כ' הריטב"א יש שרוצין לומר דמב"מ בטיל באיסור דרבנן וי"ל שאני הכא דאיסור גרוע הוא וזיעה בעלמא וכמו שהקיל בו ר' יוסי לדונו בששה עשר עכ"ל וכשתדקדק ותבין לעמקי' תשכיל שכיוון למה שכתבנו (וראיה לדברינו מדברי התוס' חולין ק"ח ב' ד"ה אמאי וקשה לר"י מ"מ מדרבנן נאסר החלב כו' מבואר דס"ל אפי' באיסור דרבנן ס"ל מב"מ לא בטיל יע"ש ודוק וי"ל דדבר שעקרו אסור מדאורייתא כגון בב"ח אף דכאן הוא איסור דרבנן כיון דעיקר אסורו דאורייתא אמרינן מב"מ לא בטיל וציר עיקר אסורו מדרבנן ודוק):
אך דעת הרשב"א בחידושיו שם מבואר להדיא שלא נחית לחלק בין זיעה לשאר איסורא דרבנן וכללא קא כייל דבאיסור דרבנן מב"מ בטיל לר' יהודה ויש להביא קצת ראיה לזה מהא דפסחים כ"ט ב' דאמר רב חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור במשהו דס"ל מב"מ לא בטיל וגזרינן א"מ אטו מינו שלא בזמנו במינו אסור כר' יהודה דס"ל חמץ אחר הפסח אסור דאורייתא כך מפרש הש"ס מימרא דרב דלכך ס"ל שלא בזמנו במינו אסור דס"ל כר' יהודה ושלא במינו מותר דבאחר זמנו לא גזר א"מ אטו מינו ופרש"י דהואיל ואין איסור כרת שלא בזמנו לכך לא גזר. והנה יש לדקדק על הש"ס מנ"ל לעשות פלוגתא בין רב ושמואל ור"י בזה דשמואל ור"י ס"ל שם כר"ש דלאחר זמנו מותר ומנ"ל דרב פוסק כר' יהודה כאן דאיפכא שמעי' להו בעירובין מ"ו ב' דר' יוחנן כללא כייל ר' יהודה ור"ש הלכה כר' יהודה ורב קאמר התם וליתנהו להני כללא בכמה דוכתא הלכה כר"ש נגד ר' יהודה וכאן ס"ל איפכא דר' יוחנן ס"ל כר"ש ורב כרבי יהודה (בפרט דסתם משנה בפסחים כ"ט כר"ש דראב"י הדר ביה. שוב מצאתי בס' אור חדש שהרגיש קצת בקושיא זו ונכנס בדוחקים גדולים ליישב ומ"ש דרב ע"כ ס"ל כר' יהודה מדאמר קדירות בפסח ישברו ולר"ש אין אסור אח"פ רק הואיל ועבר בב"י והתם אינו עובר בשהיות קדירה בב"י אך מלשון רש"י דלקמן דף ל' משמע דאף אם אינו עובר בב"י קניס ר"ש בבעין דאל"כ למה הוצרך רש"י לפרש דמוקי רבא הלכתא דתערובות לאחר זמנו מותר כר"ש והאי פחות מתערובות הוא תיפוק ליה דאפי' הוי בעין מותר כיון דלא עבר בבל יראה ש"מ דלא פליג ר"ש בגזירתו ואפי' חמץ שאינו עובר בב"י אסר לאחה"פ ואף דבאו"ח מבואר בחמץ שאינו עובר בבל יראה מותר לאחה"פ נראה דאין כן הדעת רש"י ועכ"פ הוי מצי למימר דרב ס"ל הכי דלר"ש לא פליג וכל חמץ אסור לאחה"פ ולכך אוסר קדירות דילמא אתי למיעבד בהו במינו ולדידיה מב"מ לא בטיל בכל האיסורים) הא מצי למימר דרב כשמואל ור"י ס"ל דהלכה כר"ש רק כיון דמודו דלר"ש קנסא קנסינן מדרבנן לכך ס"ל לרב במינו אסור לשיטתיה דס"ל מב"מ לא בטיל ואף דמסקינן דכי קניס ר"ש בעיני' אבל ע"י תערובות לא קניס ז"א דהא אכתי לא ידעי' מזה דע"י תערובות לא קניס מדמקשינן לקמן אדרבא יע"ש ואף אם נאמר דידע מסקנת הש"ס דרבא ס"ל דר"ש לא קניס בתערובת מ"מ י"ל דרב פליג בהא (וכ"כ מהרש"א שם על רש"י די"ל דר"י כר"ש ס"ל וקנסא דקנסינן אפי' על ידי תערובו' ולא ידעתי מדוע לא הקשה כן על הגמרא) וס"ל דאפי' בתערובו' קניס ר"ש וביותר קשה לדעת הטור בסי' תמ"ז וכן פסק הש"ע שם דס"ל דרבא קאמר דר"ש לא קניס בתערובות היינו דלא קניס להיות אסור במשהו אבל בנ"ט מיהו אסור ככל איסורין דהא לדעת הטור דס"ל כשיטת ר"ת בי"ד סימן צ"ח דמב"מ בטיל ס"ל דרבא ס"ל מין במינו בנ"ט וכמבואר בשיטת ר"ת] א"כ הא דקאמר רבא דבתערובת לא קניס ר"ש היינו דלא קניס בחומרא דחמץ אוסר במשהו מטעם דלא בדילי כמ"ש ברא"ש בפרק בתרא דע"ז וא"כ לפ"ז אחר זמנו שאוכלים חמץ אחר ויותר לא בדילי אז מחמץ מבזמנו א"כ היה ראוי להחמיר ג"כ שתאסור במשהו לז"א דר"ש לא גזר בתערובות משהו אבל עכ"פ אסור בנ"ט כשאר אסורין שמעינן מינה דאף לרבא חמץ אחר זמנו לר"ש שוה לשאר אסורין דכי היכא דבשאר אסורין ס"ל לרבא בנ"ט ה"ה בחמץ לאחר זמנו לדעת הטור וש"ע סי' תמ"ז א"כ קשה טובא דמאי דחק לאוקמי רב כרבי יהודה ולמפלג אשמואל ור"י הלא טוב למעט במחלוקת ולומר דרב ג"כ ס"ל כר"ש רק כיון דקי"ל דחמץ לאח"ז שוה לשאר אסורין ורב לשיטתיה דס"ל בשאר אסורין מינו במשהו שלא במינו מ"ט לכך קאמר בלאחר זמנו במינו אסור במשהו שלא במינו בנ"ט ובזה א"ש טפי מה דלא גזר בלאח"ז אינו מינו אטו מינו דכיון דס"ל כר"ש דבמינו גופא הוא דרבנן ולכך לא גזרינן גזירה בדרבנן כמו דקי"ל בכל דוכתא אבל עכשיו דפסק כרבי יהודה לא מתיישב שפיר במה דלא גזר אינו מינו אטו מינו בלאחר זמנו ורש"י דחק משום דאין בו כרת אבל לטעם הפוסקים והרא"ש מכללם דחומרא דחמץ הוא מטעם לא בדילי וע"כ לומר כן דלדעת רש"י דלכך גזר א"מ אטו מינו בחמץ משום כרת קשה דהא חלב ודם יש בו כרת ואעפ"כ לא גזר א"מ אטו מינו וע"כ לומר דחומרא דחמץ משום דלא בדילי (ורש"י דחק עצמו שם לומר דחומרא דחמץ הוא מטעם שניהם דהוא כרת ולא בדילי אבל באמת זה דוחק ורש"י הוכרח לפרש כן לפי מה דמוקי התם רב כר"י אבל על הש"ס קשה ל"ל לדחוקי לוקמי לרב כר"ש והוי א"ש טפי כמ"ש ועוד דלרש"י דחומר' דחמץ הוא משום כרת ולא בדילי א"כ לפני זמנו דליכא כרת משש ועד הלילה אזי לא גזר רב א"מ אטו מינו א"כ למה נקט אח"ז הו"ל למנקט ג"כ לפני זמנו ובלא"ה מוכח מסוגיא דשמעתין דלפני זמנו הוא נכלל בתוך זמנו כמ"ש הר"ן שם וא"כ לרש"י קשה למה נגזר רק לפני זמנו א"מ במשהו וא"ל מטעם דבר שיל"מ ז"א דרב לא ס"ל דשיל"מ כמ"ש בערך דבר שיל"מ אות ד') א"כ לפ"ז לאחר זמנו דטפי לא בדילי דאוכלין שאר חמץ פשיטא דראוי לגזור א"מ חטו מינו כיון דהוא איסור דאורייתא אבל אי הוי אמרינן דרב כר"ש ס"ל א"ש כיון דהוא איסור דרבנן לא גזרינן אלא ע"כ מוכח שיטת הרשב"א דבאיסור דרבנן אף לר"י בטיל אף במינו ורב כמאן אמרה לשמעתיה כר"י ולישנא דרב הכי דייק כל איסורין שבתורה במינו במשהו משמע דוקא איסור תורה לכך לא מוקי כר"ש דכיון דלר"ש הוא דרבנן קשה מ"ט קאמר רב במינו במשהו:
אך דעדיין קושיא (שכתבתי כאן בגליון) קשה למה לפני זמנו לרב אסור במשהו כיון שאין בו כרת ודמי לאח"ז בשלמא אי הוי אמרינן דרב כר"ש ס"ל א"ש דלכך בלאח"ז דרבנן לא גזר ולפני זמנו דאורייתא גזר אבל עכשיו דמוקי לה כר"י אפ"ה לא גזר בלאח"ז אף דהוא דאורייתא קשה דגם לפני זמנו לא לגזור אינו מינו ואף משום דשיל"מ כמ"ש הפ"י והא רב לית ליה דשיל"מ וכמ"ש ובלאו הכי קשיא לדעת הפוסקים דבאינו מינו דשיל"מ בטיל כמ"ש הר"מ בפט"ו מהמ"א ואף שכ' שם ואל תתמה על חמץ בפסח שהרי אמרה תורה כל מחמצת לא תאכלו אך קרא דכל מחמצת אתוך זמנו אבל לפני זמנו נפקא לי' להר"מ מלא תאכל עליו חמץ כמ"ש בהלכות חמץ ומצה בודאי באינו מינו י"ל דאין לו דין דשיל"מ ועוד דהר"מ לשיטתיה אזיל דפסק כר"ש בלאח"ז ואייתיר כל מחמצת לרבויי עירובו (דהר"מ לאו מכל מרבה עירובו כר"א דהר"מ לא דריש כל רק מפשטיה דקרא דמחמצת רבוייא הוא ודלא כמ"ש בלח"מ שם בפ"א מה' חו"מ דין ו' וז"ל וה"ה דמצי לאתויי קרא דלא יאכל חמץ עכ"ל וז"א דמפשטיה לא מוכח מידי רק מריבוייא דמחמצת וכן הוי הס"ד דגמרא דריבוייא הוא ממחמצת רבוייא הוא ועיין במשנה למלך שכ' כמ"ש ומה שיש להקשות דמחמצת מבעי לי' דנתחמץ מחמת ד"א יש ליישב ואין כאן מקומו) אבל לרב דס"ל כר' יהודה א"כ מצריך כל מחמצת לאחר זמנו א"כ ליכא לרבוייא עירובו והדרא קושיא לדוכתא דלמה יהיה לפני זמנו במשהו ואף אי מטעם דשיל"מ קשה בא"מ דשיל"מ בטיל וא"ל מכל מחמצת כיון דרב כר' יהודה ס"ל מבעי לי כל מחמצת לגופא וי"ל דרב דריש כל ומרבה עירובו מכל כמו ר"א דמרבה עירובו מכל:
עוד נ"ל ליישב דהטעם שהחמירו חכמים בחמץ הוא משום דעוברין עליו בבל יראה וכמ"ש ריש פסחים דמהאי טעמא הצריכו בדיקה וגם מטעם דלא בדילי ורב ס"ל דאף לפני זמנו עובר בב"י כדעת רש"י והפוסקים עיין רש"י ב"ק כ"ט ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו לעבור עליהן בבל יראה ולכך לפני זמנו גזרינן א"מ אטו מינו משום שהחמירה תורה לעבור עליהן בבל יראה החמירו חכמים בזה וגם משום לא בדילי משא"כ לאחר זמנו והנה הראיה שהבאתי דבדרבנן ל"א מב"מ לא בטיל מדלא קאמר דרב ס"ל כר"ש וקנסא קניס יש לעיין בזה דהנה הר"מ פסק לפני זמנו כר"י ולאח"ז כר"ש וכ' ה"ה דהטעם שפסק לאח"ז כר"ש משום דסתם מתניתין כוותיה ולפני זמנו כר"י כיון דלא סתם המשנה רק לאח"ז כלפני זמנו הדרינן לכללא דר' יהודה ור"ש הלכה כר' יהודה זהו דעת הר"מ והראב"ד ס"ל כיון דסתם לן התנא בלאחר זמנו כר"ש ה"ה לפני זמנו איברא דגם לשיטת הר"מ דוקא לדידן דקי"ל ר"ש ור"י הלכה כר"י אך רב דבעירובין מ"ז לית ליה להך כללי א"כ אם נאמר דכר"ש ס"ל אין טעם לחלק בין לפני זמנו לאחר זמנו וא"כ הש"ס משמע ליה מדלא אמר רב דינא בחמץ לפני זמנו ש"מ דס"ל דדינו שוה עם תוך זמנו כדעת קצת מרבוותא וא"כ א"ל דרב ס"ל כר"ש בלאחר זמנו דא"כ גם בלפני זמנו ראוי לפסוק כמותו דא"ל כטעם הרמב"ם דמה דלא סתם במשנה הדרין לכללא דרב לית ליה הך כללא א"כ קשה הו"ל לומר ג"כ חמץ לפני זמנו שלא במינו מותר כיון דס"ל כר"ש וחמץ לפני זמנו מותר בהנאה ובאכילה אסור משום עשה דתשביתו כמ"ש התוספות פסחים כ"ט ב' ד"ה ומשעה וב"י ג"כ אינו עובר וליכא לאו דב"י ואף על אכילתו לא עבר בלאו פשיטא דלא גזרינן א"מ אטו מינו דהא עכשיו באח"ז עובר בלאו ואעפ"כ לא גזר א"מ אטו מינו מכ"ש לפני זמנו לר"ש דאף לאו ליכא ודוק. אך גם זה יש לדחות דרב ס"ל כר"ש לאח"ז הואיל וסתם משנה כוותיה אבל בלפני זמנו דלא סתם רבי כוותיה לא פסק כוותי' אף דלית ליה לרב ר"ש ור"י הלכה כר"י מ"מ הכא נ"ל לפסוק כר"י בלפני זמנו וראיתי בשער המלך בפט"ו מהמ"א דין ה' שהשיג על הרב בעל כנה"ג והוכיח מש"ס דפסחים דה ל' דאף בדרבנן מב"מ לא בטיל וראייתו אינו מוכרחת ועיין בספר ראש יוסף חולין צ"ט ב' שהרגיש בזה ג"כ וע"ש מ"ש אך לענ"ד יש ליישב בפשיטות דהגמ' מקשה על רבא דאמר חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו במשהו לאח"ז בין במינו בין שלא במינו מותר כר"ש והנה בכל אסורי דאורייתא אף דמחמרינן במשהו לרב מ"מ לא גזרינן א"מ אטו מינו וע"כ לומר משום חומרא דחמץ דלא בדילי מיניה וא"כ שפיר מקשה אלאחר זמנו למה מותר כיון דלר"ש אסור מדרבנן ואף דבעלמא באיסור דרבנן מב"מ בטיל מ"מ משום חומרא דחמץ דלא בדיל מיניה יש לאסור (ואף אם נאמר חומרא דחמץ משום שיש בו כרת וגם עוברין עליו בבל יראה י"ל דהגמ' ס"ל כמ"ש התוס' ריש פסחים דאף בחמץ נוקשה ותערובת שאין עוברין בל יראה ואין בו כרת החמירו חכמים לבדוק משום לא פלוג וכך הוי ס"ל להמקשן כיון דחמץ חמירא אף בלאח"ז שאין בו ב"י ואין בו כרת ראוי להחמיר ודוק וכן מוכרח לומר לדעת הטור דקושית הגמרא דחמץ אח"ז מגרע יותר משאר איסורין כמ"ש האחרונים ליישב קושיית המג"א סוף סימן תמ"ז ייע"ש) ועוד יש ליישב בכמה גווני ואין להאריך גם מה שהקשה עוד מיבמות פ"ב דקאמר רב שישא בריה דרב אידי רישא בטומאת משקין דרבנן וע"ש בתוס' דס"ל לרב שישא דכי פליגי חכמים ארבי יהודה וס"ל דמב"מ בטיל דוקא באיסור דרבנן אבל באיסור דאוריי' מודים חכמים דלא בטיל ש"מ דלרבי יהודה אפי' באיסור דרבנן לא בטיל יש ליישב דזהו דוקא לר"ש שם אבל לר' יוחנן דהלכתא כוותיה לא צריכנא לשנוייא דר שישא ועוד איכא התם שינוייא אחרינא שינוייא דרבה ורב אשי ן דמותבינן להו שם בגמ' מ"מ שמעינן מינה דפליגי אדרב שישא ולא ס"ל לחלק בין דרבנן לדאורייתא לרבנן אלא ס"ל דלרבנן אף בדאוריית' מב"מ בטיל וי"ל דס"ל דלר' יהודה דוקא בדאוריית' לא בטיל אבל בדרבנן בטיל וכדמוכח מהך דחולין כ"ט ב' וכמש"ל. ונקטינן מזה:
יד
דלרב שישא בריה דרב אידי לרבי יהודה אפי' בדרבנן מב"מ ש לא בטיל ולרבנן דוקא בדאורייתא לא בטיל ובדרבנן מבטיל בטיל ואפשר לומר דרב שישא ג"כ לא ס"ל הכי רק דמתרץ כן לר"ש ביבמות פ"א פ"ב יע"ש אבל לר' יוחנן מודה רב שישא דלרבי יהודה בדרבנן בטיל ולרבנן אפי' בדאורייתא וע"ש היטב:
טו
לר' יוחנן י"ל דלרבי יהודה באיסור דרבנן בטיל ולרבנן אפי' בדאורייתא כמ"ש באות הקדום וזהו אף לרב שיש דרב אידי:
טז
לר"ל לרב שישא בריה דרב אידי ס"ל לר"ל דר' יהודה ס"ל אפי' בדרבנן לא בטיל ולרבנן בדאוריית' לא בטיל ובדרבנן בטיל ולרבה ורב אשי י"ל דס"ל לר"ל לר"י בדרבנן בטיל ולרבנן אפילו בדאורייתא בטיל וכמו שביארתי זה לעיל אות י"ג י"ד:
יז
רבה ורב אשי ס"ל לרבי יהודה באיסור דרבנן בטיל ולרבנן אפי' בדאורייתא בטיל:
יח
דעת הרשב"א בחולין צ"ח בסוגיא דזרוע בשלה וכן דעת התוס' ביבמות פ"ב א' ד"ה ע"כ לא אמר ר"י ובזבחים דף ב' ומנחות כ"ב ב' ד"ה מכאן דהא דלר"י מב"מ לא בטיל דוקא בדבר לח הנבלל דומיא דדם הפר ודם השעיר אבל ביבש דכ"א עומד בפ"ע מודה ר' יהודה דבטיל דדבר לח מתפשט האיסור בכל מקום אבל בדבר יבש האיסור מונח במקומי ואינו מתערב אכן דעת רש"י יבמות פ"א ב' דאף בדבר יבש לא בטיל לר' יהודה וכבר השיגו עליו התוס' שם בד"ה ר' יהודה אומר ייע"ש וי"ל דאף רש"י לא קאמר אלא לס"ד דמוקי בשלימה אבל למאי דמתרצין בנימוחה י"ל דר"י ס"ל ביבש בטיל והתם מיירי בנימוח ואפשר דלמסקנ' ר' יוחנן מוקי בנימוח אף מפשטות הסוגיא שם דס"ב א' דא"ל ר"י לר"ל והלא אני שונה חתיכה בחתיכות משמע דר"י לא מוקי ליה בנימוח. וא"כ ע"כ לומר לדעת רש"י:
יט
דר' יוחנן ס"ל אף ביבש ס"ל לר' יהודה מב"מ לא בטיל כיון דר"י לא מוקי לה בנימוח ולדעת התוס' אפילו לר' יוחנן מב"מ ביבש בטיל לר' יהודה והא דס"ל לר"י דלא בטיל בחתיכות חטאת הוא כמ"ש התוספות שם בד"ה ר"י אומר משום דרבי יהודה ס"ל כל שדרכו למנות לא בטיל יע"ש:
כ
ר"ל י"ל דס"ל דביבש מודה ר' יהודה דבטיל והך דחתיכות חטאת מיירי לדידיה בנימוח ולכאורה יש ראיה לזה מהא דטרחינן ברפ"ק דביצה למוקי הך דאם נתערבה באלף כולן אסורות ובעי לאוקמי כר"מ דס"ל כל שדרכו למנות וקאמר הניחא לר"ש ואח"כ קאמר תנא דליטרא קציעות ושם הוא ר' יהודה אליבא דר' יהושע ואמאי צריך לדחוקי למוקי כר"י אליבא דר"י לוקי כר"י גופא דס"ל מב"מ לא בטיל וע"כ לומר דבדבר היבש מודה ר' יהודה והך דנתערבה קאי אביצה דהוא דבר היבש ואף שיש לדחוק ולאוקמי כשטרפוה הביצה ונתערבו בביצים טרופות דהוא דבר הלח מ"מ זהו דוחק דסתמא תני נתערבה באחרות דמשמע בעודה יבש ודוק:
כא
אי אמרינן מב"מ לא בטיל אזי טעם בעיקר דרבנן דליכא למילף מגעולי נכרים די"ל שמא יבשלו בו במינו ובמינו לכ"ע טעם אוסר מדאורייתא דלא יהא אלא משהו כמ"ש הרשב"א בסוגיא דזרוע בשילה ובזה יש ליישב מ"ש בחולין צ"ז א' אמר רבא מריש הוי קא קשיא לי כו' אלא בב"ח מאן טעים ליה השתא דאמר ר"י סמכינן אקפילא והקשה הכר"ו דהא טעם רבא דמקשה בב"ח מאן טעים ליה דסבר דאין נאמנות לעכו"ם באיסור דאורייתא וא"כ מאי פשיט מר"י דמיירי בכילבות דהתם טכע"ק דרבנן אבל בב"ח טכע"ק דאורייתא לא סמכינן אנכרי מסל"ת עיין ש"ך סי' צ"ח ועמ"ש בערך טכע"ק אות ז' ליישב זה אך לפמ"ש י"ל דר"י ס"ל מב"מ בטיל וא"כ שפיר ילפינן טכע"ק מג"נ כיון דלדידי' טכע"ק דאוריית' בכל אסורין ש"מ דסמכינן באסור דאורייתא לכך פשיט רבא אף לדידיה דס"ל מב"מ במשהו כדעת רש"י עכ"פ בבב"ח טכע"ק דאורייתא ובזה מיושב קושי' התוס' שם ד"ה אבל בבב"ח דהקשו אמאי לא מקשה ממתני' ירך שנתבשל בה ג"ה ולפי מ"ש י"ל רבא לשיטתיה דס"ל מין במינו במשהו ולכך טכע"ק דרבנן בכל איסורין לכך ל"ק בירך שנתבשל ג"ה מאן טעים דשפיר סמכינן אעכו"ם כיון דהוא דרבנן משא"כ בבב"ח ודוק. ובזה מיושב קושית התוס' חולין ק"ח א' ד"ה מבב"ח שהקשה על אביי דיליף טכע"ק מבב"ח והלא אביי ידע הברייתא דפליגי ר"ע וחכמים דילפי טכע"ק מג"נ או ממשרת ולפמ"ש לא ק"מ דמשרת ס"ל דהיתר מצטרף לאיסור וכדס"ל לר' יוחנן בפסחים ומג"נ לא מצי למילף דאיהו ס"ל מב"מ לא בטיל כמש"ל לדעת רש"י וא"כ ליכא למילף מג"נ די"ל דלכך ציוה הקב"ה להגעיל בכדי שלא יבשלו במינו והנך תנאי דילפי מג"נ ס"ל כחכמים דר"י דמין במינו בטיל ודוק:
כב
רב אשי דעת הר"ן בפ' גיד הנשה בסוגיא דירך שנתבשל בה ג"ה דרב אשי ס"ל מב"מ בטיל מההוא זיתא דתרבא דנפיל לדקולא דבשרא חולין צ"ח דסבר רב אשי לשעורי מה דבלע דקולא אלמא דמתבטל וס"ל דחלב ובשר מב"מ ייע"ש בר"ן והנה באמת למאי דנקטינן ביו"ד ר"ס צ"ח דחלב ובשר מבא"מ אין ראיה ולא ידעתי גם לדעת הר"ן דחלב ובשר מב"מ אין ראיה מכאן דקי"ל לר"י היכא שנתערב במינו ואינו מינו רואין את מינו כאלו אינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו וי"ל דכאן נתערב ביורה בשר והי' שם רוטב והרוטב מבטל הזי' חלב וסבר ר"א לשער במה דבלע דקולא ואפשר דהר"ן לשיטתיה שמביא שם לקמן פי' המפורשים דדקולא סל ומיירי במליחה דאין כאן רוטב וגם לפי' זה אין ראיה למ"ש רבי' סימן צ"ח בשם האגור דבשר שור ואיל ועז הן ג' מינים ממילא נהי דחלב חשיב כבשר מ"מ דמי ממש לבשר וכמו דבשר שור ועז הוי מבא"מ כן חלב שור ובשר עז הוא מין באינו מינו ולכך רצה לשער בששים אבל במין במינו י"ל דס"ל דאינו בטל כר"י:
כג
ר"מ נ"ל להוכיח דס"ל מין במינו בטיל דבע"ז דף ס"ז ב' יליף נטל"פ מותר מגעולי נכרים והנה לפמ"ש בערך נטל"פ דבדבר האוסר במשהו אזי נטל"פ אסור א"כ אין ראיה מגעולי נכרים די"ל דלכך ציותה התורה להגעיל דילמא אתי לבשל בהן מינו דהוא במשהו אבל בשאינו מינו נטל"פ אסור אלא ש"מ דס"ל לר"מ מין במינו בטיל:
כד
רב הונא ס"ל מב"מ במשהו כ"כ התוס' בע"ז דף נ"ו ב' בד"ה אבל אך לפמ"ש בד"ה גרגותני דבהחזיר גרגותני לגת נאסר העליון מפני תערובתו של תחתון ע"י נצוק לפ"ז לא קשה קושיית התוס' ד"ה אבל ואין צריך לומר דר"ה ס"ל מב"מ במשהו: