מלא הרועים חלק א· רבי יעקב צבי יולס
הנאה אי לוקין עליו
א
דעת הרמב"ם בפ"ח מהלכות מ"א דין ט"ז שאין לוקין על הנאה והרב במשנה למלך פ"ה מהי"ת כ' דהתוספות חולקין ע"ז ממ"ש ר"פ כ"ש יהא נהנה מחמץ בפסח בכרת ש"מ דס"ל דלוקין ע"י הנאה והנה לענ"ד היה נראה לכאורה ליישב דבאמת גם התוספות ס"ל אין לוקין על הנאה רק הטעם דאין לוקין כמ"ש בפני ארי' על ב"ק משום דהוי לאו של כללות דלא יאכל כולל אכילה והנאה וא"כ זהו דוקא בלאו דלא יאכל שפיר אמרינן אף דלא יאכל אף איסור הנאה נכלל בו מ"מ לא כללו רק לענין איסור אבל לענין מלקות אין לוקין אבל הכא דכתיב כי כל האוכל חמץ ונכרתה ולא כתיב לאו ואיסור כלל אי אמרינן דבכלל לא יאכל הנאה ג"כ במשמע הרי בפירוש אמרה תורה ונכרתה בודאי דחייב כרת ודוק איברא דגוף הסברא של בעל פני אריה דס"ל דזהו לאו שבכללות לא נהירא וכמ"ש בסמוך ועיין בחידושי פסחים שהארכנו להשיג עליו:
והנה לדעת המפרשים דהתוספות ס"ל דעל הנאה לוקין יש להבין במ"ש בפסחים דכ"ד ד' ד"ה אלא הכא דהא דילפי' ערלה בגז"ש דפירי פירי מבכורים הוא לחייב על משקה היוצא מן זתים וענבים דנחשוב כמו הפרי ולכאורה קשה דנהי דלא חייב כמו הפרי מ"מ כיון דערלה אסורה בהנאה הרי הוא נהנה מערלה וכעין שהקשו התוס' בחולין דף ק"ך נפש לרבות את השותה וע"ש דודאי לא גרע מהנאה וא"ל כיון דהמשקה היוצא מהן חשיב זיעה בעלמא ואינו פרי כלל א"כ אינו נהנה מערלה כלל ז"א דבהנאה אסרינן אף למכור הפירות אף שאינו נהנה מגוף הפרי רק מהדמים שלוקח מהן אעפ"כ אסור ולוקין עליו כמ"ש הרב במ"ל שם א"כ ה"ה כאן הרי הוא נהנה מדבר היוצא מפירות ערלה והוי כמו מכירה שהפרי גרמה לו הנאה שנהנה מן הדמים שלוקח עבורה כך כאן הפרי גרמה לו הנאה שנהנה מן המשקה היוצא מהן ואף שיש לחלק דבשלמא התם הוא מוכר גוף הפרי ונהנה ממנה במכירה זו שלוקח ממנה דמים אבל כאן כיון דהמשקה היוצא חשוב זיעה ואינו מגוף הפרי כלל א"כ אינו נהנה כלל מגוף הפרי דגוף הפרי עדיין בקיומה והמשקה שיצא ממנה היא זיעה בעלמא. אך ז"א דהא גם כאן הוא מכלה פירות ערלה בעבור להוציא מהן משקין ואח"כ אין טעם בפרי ואינה ראוי' לכלום ונהי דמשקה הזה אינו פרי רק זיעה מ"מ הוא דמי למכירה דאסור אף שהדמים אינו פרי כלל מ"מ הוא נהנה בגוף הפרי בעבור שילקח עבורה דמים כן כאן נהנה מגוף הערלה במה שמוציא ממנה משקה. אך אחר העיון לק"מ דבאמת דמי למכירה ואיה"נ דאסור להוציא משקה מפירות ערלה שהרי הוא נהנה מערלה מ"מ אם כבר הוציא מהן משקה או שיצאו מעצמן הנה המשקה מותר נהי דמדמית לה למכירה הלא גם במכירת איסור הנאה אם כבר מכר הדמים מותרים דאין לך איסור הנאה תופס דמיו לבד מעכו"ם הקדש ושביעית א"כ ה"ה כאן לכך אצטריך הגז"ש דפירי פירי מבכורים דחשוב פירי. ויצא לנו דין חדש לדעת התוספות דלוקין על הנאה והא דאמרינן אין סופגין את הארבעים אלא על היוצא מהזתים וענבים היינו לענין הפירי אבל על הסחיטה אם סחט שאר פירו' ערלה להוציא מהן משקה לוקה ג"כ כמו במכירה שלוקה לדעת התוס':
ב
והרב המגיה במשנה למלך הקשה עמ"ש התוס' בס"ד דנהנה מחמץ בכרת דא"כ היכא קאמר בחולין דף ק"ב נפש לרבות את השותה ל"ל מי גרע מנהנה ועיין בשעה"מ מה שמיישב בזה ולפע"ד נראה בפשיטות דעיקר סברת התוספות דנהנה יהא בכרת הוא דוקא לר' אבוהו אליבא דר"מ דיליף מנבילה דכ"מ שנאמר אכילה גם הנאה במשמע א"כ גם לענין כרת דכתיב כי כל אוכל אף הנאה בכלל אבל לר' אבוהו אליבא דר"י דיליף מאותו דטריפה אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך כל איסורין שבתורה אין מכאן ראיה רק על האסור ולא על מלקות וכ"ש על כרת והנה בפסחים כ"ב מבואר ראיה רק על האיסור ולא על מלקות וכ"ש על כרת והנה בפסחים כ"ב מבואר דזה תלוי אי חשנ"ב דאורייתא דמ"ד חשנ"ב דאורייתא ס"ל דאותו אתי למעוטי חשנ"ב ומ"ד חשנ"ב לאו דאורייתא יליף מאותו כל אסורין שבתורה והנה ר"ל ס"ל חשנ"ב לאו דאורייתא כמ"ש בערך חשנ"ב א"כ יליף כל אסורין דאסורין בהנאה מאותו וממילא אין ראיה מכאן על מלקות ועל כרת ובזה מיושב קושיא הנ"ל דהתם בחולין ר"ל קאמר ליה נפש לרבות את השותה ור"ל לשיטתיה דס"ל חשנ"ב ל"ד ויליף מאותו לכל אסורין א"כ אין לוקין על הנאה וכ"ש דליכא כרת ושפיר אצטריך נפש לרבות שותה לחייב כרת ואין להקשות לר' אבוהו אליב' דר"מ דיליף מנבילה וא"כ חייב כרת על הנאה וקשה נפש למה לי ז"א דכבר הקשו שם התוספות בחולין על ריה"ג ותי' דלדידי' אתי נפש לשום דרשה אף אנו נאמר כן לר"מ דאתי נפש לשום דרשה:
ובזה נ"ל ליישב מה שמקשין העולם בפסחים כ"ח דאיתא התם חמץ לפ"ז ולאח"ז אינו עובר בלא כלום ומשעה שאסור באכילה אסור בהנאה אתאן לת"ק ריה"ג אומר תמה על עצמך היאך חמץ אסור בהנאה כל שבעה והקשו על הלשון תמה על עצמך דמשמע דוקא על עצמך הוא תמיה ולא לכ"ע ועפמ"ש יש ליישב דלכאורה יש ראיה דחמץ מותר דאל"כ נפש למה לי לרבות השותה דלא גרע מהנאה אך י"ל דעל הנאה ליכא כרת מתרי טעמי או דס"ל כחזקיה דדוקא לא יאכל משמע הנאה אבל בכרת לא כתיב לא יאכל או דנאמר דאסור הנאה ילפינן מאותו דטריפה ושם לית לן למילף אלא איסור' בעלמא ולא מלקות וכרת ובזה א"ש דדייק תמה על עצמך על ר"ש דסליק מיניה דבשלמא על ר"י ל"ק דר"י לשיטתיה דס"ל א"ה מאותו דנבילה לא אתיא דס"ל דברים ככתבן אבל על עצמך ר"ש תמה דאת ס"ל חשנ"ב דאורייתא כמ"ש בערך חשנ"ב ואם כן אותו אצטריך לחשנ"ב וגם כחזקיה לא ס"ל כמ"ש התוספות בפסחים דחזקיה לא אתיא כר"ש וא"כ לדידך א"ה ילפת מנבילה דאכילה משמע גם כן הנאה אם כן גם כרת יש בהם חמץ דכתיב כי כל אוכל (ולא משמע ליה לריה"ג בין לא יאכל לכי כל אוכל כמ"ש התוס' דהוא דוחק) וא"כ קשה הנפש למה לי' לרבות השותה וע"כ מדכתב הנפש לרבות שותה ש"מ דבהנאה מותר חמץ או מדכתב לך מותר הנאה כדאי' בפסחים כ"ג א' ולא אמרינן חד לחמץ וחד לשאור ולעולם אסור בהנאה דא"כ הנפש למה לי וזהו דוקא תמה על עצמך ולא על ר' יהודה ודוק:
ג
הרא"ה בס' החינוך פ' תשא כתב הטעם על דאין לוקין על הנאה משום דרוב הנאה הן שלא ע"י מעשה ולכך אין לוקין על הנאה עכ"ד והרב המגיד כתב הטעם משום דכל דבר אכילה אין דרך הנאתו ע"י אכילה וע"כ אין לוקין על הנאה דהוי שלא כדרך הנאתו ובחידושי אמרתי ליישב ע"י טעם הרא"ה קושיית העולם שכתבתי באות הקדום על מ"ש תמה על עצמך היאך חמץ אסור בהנאה דקאי על ר"י דאמר משעה שאסור באכילה אסור בהנאה אתאן לת"ק דהיינו ר' יהודה ועז"א ריה"ג תמה על עצמך היאך חמץ אסור בהנאה דהנה יש הוכחה דחמץ מותר בהנאה כמ"ש באות הקדום דאל"כ למה לי נפש לרבות השותה הא לא גרע מהנאה אך י"ל דס"ל כשיטת הרמב"ם דאין לוקין על הנאה וכ"ש דלא מחייב כרת על הנאה ואצטריך נפש לחייב כרת אך כבר כתבתי דאין לוקין משום דהוי לאו שאין בו מעשה ואם כן למ"ד דלוקין על לאו שאין בו מעשה לוקין ג"כ על הנאה והנה ר"י ס"ל דלוקין על לשאב"מ כמ"ש בערך לשאב"מ וא"כ שפיר קאמר תמה על עצמך דס"ל לוקין על לאו שאין בו מעשה וא"כ לוקין גם על הנאה וא"כ היאך חמץ אסור בהנאה דקשה נפש למה לי ודוק:
ולפי טעם ה"ה שהוא משום דהנאה הוי שלא כד"ה רציתי לפרש דתמה על עצמך קאי על ר"ש דסליק מיניה על דרך הנ"ל דקשה למה לי נפש תיפוק ליה דנהנה ואי דאין לוקין על הנאה הא הטעם משום דהוי שכ"ה ורש"ל ומהר"ן לב בשבועות כתבו דכל שאסור בכ"ש אסור אפילו שלא כד"ה דכ"ש מיהו איכא וא"כ ר"ש דס"ל כ"ש למלקות לוקין אפילו שלא כד"ה וה"ה על הנאה א"כ נפש למה לי אלא ש"מ דחמץ מותר בהנאה מלך כדאיתא בפסחים כ"ג דתלתא לך כתיבי אך הדרינא בי דר"ש מודה דכרת לא מחייב אלא אכזית וע"כ אמר לא אמרי כזית אלא לקרבן וכ"כ התוס' להדיא בשבועות דף כ"א ב' וא"כ לא מחייב כרת על הנאה משום דהוי שלא כדרך הנאתן וכרת לא מחייב אכל שהוא אפילו לר"ש וא"כ אצטריך שפיר נפש לחייב כרת השותה ודוק: