אור ברסלב
מלא הרועים חלק א אדם אוסר דבר שאינו שלו

מלא הרועים חלק א· רבי יעקב צבי יולס

אדם אוסר דבר שאינו שלו

אונס בגיטין וקדושין

א

ר"ה ס"ל אדם אוסר דשא"ש בחולין מ' אמר ר"ה היתה בהמת חבירו רבוצה בפני עכו"ם כיון ששחט בה סימן אסרה וצריך להבין הענין האיסור הלז מהו אם נאמר שהוא תקרובת עכו"ם אינה אלא בגמר שחיטה שאז נגמרה שהוא התקרובת כענין פנים ואם נאמר דרב הונא גם בהא ס"ל כר"י דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף ובתחילת שחיטה כבר נקרא שמה עליה והוי תקרובת עכו"ם או שנאמר דאסרה משום מוקצה שמקציהו לעכו"ם ומוכח מזה דאפי' מוקצה אוסר במעשה כל דהו דלא כמשמעות לשון הר"מ פ"ד מהלכות אסורי מזבח דבמוקצה לא מהני מעשה לאסור דבר שאינו שלו וע"ש בלח"מ. (הג"ה. ברמב"ם פ"ד מהלכות אסורי מזבח ס"ל דנעבד אסור לגבוה אף בלי מעשה והראב"ד שם חולק וס"ל דצריך מעשה בדוקא אם הוא של אחר ע"ש ופלפול זה המחבר הוא לדעת הראב"ד ותמי' לי שנעלם מעיניו דברי הר"מ. ע"כ הג"ה):

ב

והנה הך מילתא דאדם אוסר דבר שאינו שלו במעש' לר"ה בין לגבוה בין להדיוט איתאמרא כמבואר בסוגיא שם וצריכין אנו להבין עיקרן של דברים מדוע לא נאסר נעבד לגבוה בלא שום מעשה ואף שאינו שלו מ"מ כיון דהשתחוה לבהמת חבירו הרי עבדה והוא חייב מיתה על עבודה זו דאף שעובד דבר שא"ש מ"מ חייב כמו המשתחוה לצבא השמים ולשמש ולירח שהוא חייב וכיון שאנו תופסין זאת לעבודת כו"ם לחייב העובד האיך נאמר שהוא מקרי עובד והבהמה אינה נעבד הלא זה לא יצייר כי ענין עובד ונעבד הוא משם המצטרף אשר במלת עובד נדע שיש נעבד וכן במלת נעבד נדע שיש עובד וכיון דעכ"פ הבהמה מקרי נעבד גזה"כ הוא דנעבד אסיר לגבוה ואיך תאמר אא"א דשא"ש הוא לא כיון לאוסרה רק לעבדה וממילא נאסרה כאלו רבעה שנאסרה משום נרבע. וצ"ל דהנה צריכין אנו להבין ענין אסור הנעבד שאסרה התורה לגבוה מה פעל ועשה בבע"ח הלז ע"י השתחוואתו וע"כ צ"ל שע"י השתחוואתו עבודתו לה עשאה עכו"ם והתפיס עליו איכות אסור עכו"ם ושמצתה הנה זה כשהבהמה היא קניינו היא נגררת אחר עשייתו ודעתו להעשות עכו"ם כחפצו אמנם בהמה שא"ש לאו ברשותו קאי ואינה נמשכת אחר דעתו וחפצו לחול עליו שם עכו"ם ואף שבשעה שעבדה חל עליו שם נעבד ז"א נקבע בעצמותה רק בפעולת האיש הלז שעבדה וע"כ יתחייב הוא שעבד עכו"ם ואמנם הבהמה בעצמה לא נעשית עכו"ם ובזה יובן ג"כ הטעם דעשה בה מעשה אסרה דלכאורה יקשה עלינו דכיון דהטעם דאין אדם אוסר דשא"ש לפי שאין בכחו לאסור דבר שיש עליו רשות אחר ולאו כל כמיניה שיאסרו לאונסו וא"כ ה"ה והטעם ע"י מעשה וכמ"ש לקמן באמת לא כל הימנך שתאסור ייני לאונסי אך לפי מה שכתבתי א"ש דע"י מעשה יכול להתפיס שם עכו"ם על הדבר דכשאינו עושה מעשה בגופה אינה נמשכת אחר דעתו וחפצו כמו שאין יכול להקדישה אבל ע"י מעשה כשעושה מעשה בגופה במעשה הלזו קובעה לעכו"ם ול"ק לא כל סימנך שתאסור לאונסי דהוי כאילו רובעה כיון שהתפיס עלי' שם עכו"ם ע"י מעשה בגופה:

ובזה יש ליישב קושיות התוס' בשמעתין על רש"י דפי' דכשהגני' נעשה שלו והקשה דהא גזל ולא נתיאשו הבעלים וכו' וי"ל דבהקדש שאני דגלי קרא וגם מצד סברא איך יכול ליתן במתנה ולהקדיש דבר שא"ש אבל כאן לעבוד אין שום סברא דהואיל ואינו שלו לא יוכל לעבדה רק דבהשתחוואה בעלמא ואינו עושה מעשה בגופה אינה נגררת אחר דעתו כיון שאין לו שייכות בה אבל היכא דהגבי' וקני' וקמה ברשותו להתחייב באונסין והרי היא נגררת אחריו לשמירתה כיון דידו שייכה בה יכול לאוסר' ולהתפיס עלי' שם עכו"ם ובזה מיושב ג"כ מה שהקשו עוד דמה פריך מהמנסך לר"נ ובמה שכתבתי יתיישב דצריכין אנו להבין טעמו של ר"נ דס"ל דאפי' במעשה רבה אין אוסרה דלפי מה שכתבתי הסברא נכונה דע"י מעשה מתפסת לעכו"ם וחל עלי' שם עכו"ם וע"כ צ"ל דר"נ ס"ל דלא כל הימנו שיאסר דבר שא"ש ומה יועיל מעשיהו סוף סוף אינה שלו ובהא פליגי דר"ה ס"ל דע"י מעשה חל עלי' שם עכו"ם וחשיב נעבד ונאסר כמו נרבע ור"נ ס"ל דאף בכה"ג לא כל הימנו שיאסר לאונסו ולא חל שם עכו"ם עלי' אף ע"י מעשה ולפי זה לר"נ באמת הסברא נכונה דאף דאגבי' וקמה ברשותו לענין אונסין מ"מ א"י לאוסרה דלא כל הימנו שיאסור אותו לאונסו דסוף סוף אינה שלו ולכך לר"נ פריך שפיר מהמנסך ומיושב קושי' התוס' ובזה יתיישב מה דלא מייתי סייעת' לר"ה מהמנסך דבאמת לר"ה אין ראיה די"ל מדאגבי' קני' ונעשה שלו דלר"ה שפיר חשוב שלו לאוסרה ע"י הגבהה כמש"ל אך י"ל דמזה גופה סייעתא לר"ה מדחשיב שלו בהגבהה לאוסרה ש"מ דלא כל הימנו שתיאסרו לאונסו אך י"ל דמהתם אין ראיה רק על מעשה רבה ולא על מעשה זוטא דגרע טפי דהגבהה כמעשה רבה. והנה לדעת הר"ח דס"ל דבמעשה רבה מודה ר"נ דאסור וא"כ לפמ"ש דהגבהה כמעשה רבה ר"ל אם נאמר דע"י מעשה רבה יכול להתפיסו לעכו"ם ה"ה משהגבי' וקמה ברשותו לענין אונסין יכול להתפיס עליו שם עכו"ם וא"כ מאי מקשה ממנסך הא מדאגבי' קניא וצ"ל דר"ח ס"ל דהגבהה לא חשיב כמעשה רבה וע"י מעשה רבה יכול להתפיס עליו שם עכו"ם ולא ע"י הגבהה ולפמ"ש מובן סברת הר"ח דמנ"ל דר"נ מודה במעשה רבה הא סתמא אמר אין אד אוסר דש"ש ולפמ"ש היא סברא פשוטה דודאי ע"י מעשה רבה נעשית ע"ז והוי כמו נרבע שאסורה אפילו רבעה אחר ה"ה נעבד ודוק והא דאסור גם להדיוט ע"י מעשה דלפמ"ש און טעם לאסור במעשה כ"א לגבוה דנעשה נעבד אבל להדיוט כיון דנעבד שרי' לדידיה לישתרי וי"ל דניהו דנעבד שרי להדיוט היינו שלא ע"י מעש' אבל במעש' אסור כמ"ש רש"י דילפינין מחפר בורות שיחין ומערות בכיון דכאן נעשה בה מעשה בנעבד זה אסור גם להדיוט ולפ"ז מעשה זו פועלת ב' ענינים א' שיהי' נעבד והב' שיאסר להדיוט ובאמת יש לפקפק ע"ז דע"כ לא כ' רש"י דנעבד היכא שעשה בו מעשה נאסר להדיוט אלא היכא שהי' נעבד בלא זה נמצא המעשה הלזו נוספת לאוסרו אף הדיוט אבל היכא שהמעשה הזו פועלת שנעשה נעבד א"כ חשוב כנעבד אחר דאינו אסור להדיוט והמעשה הלז אינה מועילה שכב עשתה פעולתה שעל ידה נעשה נעבד ומיהו לפמ"ש הב"י ביו"ד סימן קמ"ה וכך כתב בש"ך שם דבחפר בורות שיחין ומערות לקרקע עולם אע"פ שלא השתחווה לה נאסרה ע"ש נמצא דמעשה החפירה פועל ב' דברים א' להיות נעבד והב' לאסור אף להדיוט אף דמחובר אינו נאסר וא"כ ה"ה הכא דהא זהו ילפינן מהך דחפר בורות דהתם כמ"ש רש"י בשמעתין:

ג

ואיכא למידק לדברי רש"י דשמעתין דהא דנאסר נעבד להדיוט ילפינין מחפר בורות דא"כ גם דבר שא"ש דנאסר לגבוה ניליף מהתם כמו דהתם מהני מעשה לאוסרו אף להדיוט תיהני כאן מעשה לאוסרו לגבוה עכ"פ ולמה הוצרך בש"ס בעכו"ם שם למילף מכלים שהזניח אחז אך באמת ליכא למילף משום דהתם בלא המעשה מחובר אסור לגבוה כמ"ש הר"מ בפ"ד מה' אסורי מזבח תאמר בדשא"ש דאף לגבוה מותר בלא מעשה ולפ"ז נראה לי בהיפוך דהך דחפר בורות ילפינין הך דאדה אוסר דשא"ש ע"י מעשה חזינן דמעשה מועיל בדבר שא"ש דמותר אף לגבוה מחובר דאסור בל"ז לגבוה אינו דין שיועיל מעשה לאוסרה להדיוט ובזה מיושב בעכו"ם שם דמתחלה קאמר דבדבר שאינו שלו אסרה במעשה ופריך מנ"ל ומסיק מכלים שהזניחו אחז והדר קאמר הך דחפר בורות דאסור' ולא מקשה מנ"ל ולפמ"ש י"ל דהך מימרא דעשה מעשה אסרו ולדבר שאינו שלו עולא משמיה דר"י אמרה והך דחפר בה בורות ג"כ מארא דשמעת' ר"י ויליף לה באמת מהך דמועיל מעשה בדשא"ש כ"ש במחובר וא"כ סמך הך מימרא דחפר בה בורות להך מימרא דדשא"ש דמיניה יליף לה ולפ"ז קשה לרש"י שכתב בשמעתין לא מבעי' שלו דאע"ג דבע"ח אין נאסרין לא משום מוקצה כו' מ"מ היכא דעביד בה מעשה אסרה מידי דהוה אמשתחוה להר כו' חפר בה בורות שיחין ומערות אסרה דלס"ד דהשתא דאכתי לא ידעינן דדשא"ש נאסר ע"י מעשה לא ידעינן ג"כ דמחובר נאסר ע"י מעשה וא"כ גם נעבד דליתסר להדיוט ע"י מעשה לא ידעינן וע"ק יותר על הר"מ דפ"ח מעכו"ם פסק דדשא"ש אינו נאסר ע"י מעשה ואח"כ פסק שם דמחובר נאסר ע"י מעשה מנ"ל דמחובר נאסר הא לית לן קרא להכי דאדרבא סתם קא' ולא ההרים אלהיהם משמע אפי' ע"י מעשה:

(הג"ה והנה אם נאמר שדעת הר"מ דעכו"ם ומומר אוסר דבר שא"ש רק בישראל אינו אוסר מטעם לצעורי' א"כ א"ש דבאמת אוסר דש"ש ע"י מעשה רק דאמרינן דלא כיון לאוסרה וע"כ בכיון לאוסרה יכול לאסור וא"כ ילפינן מינה גם מחובר דיכול לאסור ע"י מעשה אך לפמ"ש בסמוך אות ה' בדעת הר"מ דאף עכו"ם ומומר אינו אוסר דלגמרי ס"ל אין אדם אוסר דש"ש קשה ע"כ הג"ה מבנו). ודוחק לומר דמסברא ידעינן דהא הטעם דמחובר אין נאסר משום שאין בו תפיסת ידי אדם וכשחפר בה בורות יש בו תפיסת ידי אדם אך זה דוחק דקרא סתמא קאמר ולא ההרים אלהיהם מנ"ל לדרוש טעמא דקרא משום תפיסת ידי אדם וגם במה שחפר בורות לא חשיב תפיסת ידי אדם בקרקע הנשארת ואדרבא בדבר שאינו שלו שייך יותר הסברא דליתסר בעושה מעשה כמ"ש לעיל הטעם וכיון דאף בדבר שאינו שלו ס"ל דאינו אוסר במעשה מנ"ל דבמחובר תועיל מעשה צ"ע ובמה שכתבנו דהך דמחובר נאסר במעשה בדבר שא"ש ילפינן לה יתיישב מה דקשי' לי על מה דקאמר על ר"ה דאמר כיון ששחט בה סי' אסר' סבר לה כעולא אמר ר"י מנ"ל דיש לומר טעמא דר"ה דאע"פ שאין אדם אוסר דבר שא"ש מ"מ באכילה אסורה כמ"ש הר"ן בשמעתין וא"כ בשחיטה רוב סי' נעשה טריפה ואסורה באכילה ושחיטתו אינו מועלת להכשירה לאכילה כמ"ש הר"ן וא"כ מחויב לשלם לחבירו בהמה שהפסידה ומעתה בהמה זו אינה של חבירו דדמים הוא חייב לו ויכול לאסרה אח"כ במיעוט בתרא של סי' הראשון וסי' א' דוקא קאמר ר"ה דברוב הסימן נעשה טריפה ומחויב לשלומי אחרת דנעשה שלו ושלו יכול לאסור במעשה שחיטת מיעוט בתרא של סימן ומנ"ל דס"ל כר"י דאדם אוסר דבר שאינו שלו במעשה דשאני הכא כיון דאסורה עכ"פ באכילה ומחויב לשלומי מעתה כדידיה דמי וביתר קשה דבע"ז שם קאמר ר"נ פוקו ואמרו לעולא כבר תרגמה רב הונא לשמעתך בבבל ומקשה דהא מר"ה אין ראיה דאדם אוסר דשא"ש דיש לומר דהתם משעה שנתחייב לשלם נעשה שלו ולפמ"ש א"ש דהנה הך דלהדיוט נאסר נעבד במעשה ממחובר ילפינן לה כמ"ש רש"י כי היכ' דהתם ע"י מעשה נאסר ה"ה נעבד להדיוט וכבר בארנו דהך דמחובר נאסר ע"י מעשה בדבר שא"ש ילפינן לה וא"כ סוף סוף מוכח דר"ה כעולא ס"ל דדבר שאינו שלו נאסר ע"י מעשה דאף אם תאמר עמא דר"ה משום דנתחייב לשלם ונעשה שלו בשחיטת רוב סימן ויכול לאוסרו אח"כ במעשה דשחיטת מיעוט בתרא של סימן יקשה מנ"ל דמעשה אוסר נעבד להדיוט ואם תאמר ממה שמעשה אוסר מחובר היא גופא מנ"ל ע"כ מדבר שאינו שלו שמעינן דדשא"ש נאסר ע"י מעשה:

ד

ובמה שכתבנו יתיישב עוד מה דקשה בסוגיא דילן מה דאמרי' לר"נ ור"ע ור"י דישראל אינו אוסר דשא"ש דלצעוריה קא מכוין דהיאך נסמוך על סברא קלה כזו ולהתיר איסור תורה איסור עכו"ם דחמיר טובא ומידי ספיקא לא נפקא שמא לא כיון לצעוריה רק לאוסרה באמת וכבר הקשה הכריתי ז"ל ומה שכתב הכריתי דמ"ד לצעוריה ס"ל דאין אדם אוסר דשא"ש מה"ת רק מדרבנן בדרבנן סמכינן על סברא כזו קשה דהא בהמה בחזקת איסור עומדת והיכא דאיכא חזקה לאיסורא אף ספיקא דרבנן אסור. וע"ק לי יותר דמה מקשה לר"נ ור"ע מב' אוחזין דשחיטתו פסולה וכן מהמנסך דהא טעמייהו אימור לצעורי' קא מכוין וכל זה לדידן אבל השוחט גופא שיודע האמת דכיון לאוסרה באמת ולא לצעוריה בודאי אסורה לו וכן אי מהימן ליה לבעל בהמה כבי תרי וסומך עליו שודאי כיון לאוסרה פשיטא דאסור וא"כ משנתינו דינא קמ"ל דשנים אוחזין בסכין ונתכוין אחד לשום דבר הפוסל פסול אף דהיה עוד אחר ששחט שחיטה כשירה ומיירי לאלו שיודעין בבירור ששחט לשם דבר פסול ולא לצעוריה כגון להשוחט גופא ואותן המאמינים לו וכן המנסך יינו של חבירו קמ"ל דצריך לשלם לו דאיהו גופיה יודע האמת שאסרה לו ואם רוצה לצאת ידי שמים צריך לשלם לו ולהזהירו לשפוך היין וכן בעל היין מה לו להכניס עצמו בספק אסור יין נסך טוב לו לשלם שישלם לו בעד ן וכעין שכ' הש"ך בסימן ד' ואם כן קושית הש"ס לא קשה כלל על ר"נ ותו קשה מה שהקשה הרשב"א במ"ה על הרא"ה דס"ל כהר"ן דבאכילה אסורה אף שאינו אדשא"ש דלאו איהו אסר לה אלא דלא שרי לה והקשה הרשב"א דהא אמרינן דלצעוריה קא מכוין ובאמת שוחט שחיטה כשרה ולמה יאסור דשא"ש באכילה ולפמ"ש יתיישב הכל בס"ד דהנה כבר בארנו דלא שייך כלל אדם אוסר דשא"ש לענין נעבד דסוף סוף כיון שעבדו נעבד הוא וכאלו רובע בהמת חבירו אך הטעם כתבנו שא"י להתפיס שם ע"ז על בהמת חבירו אבל ע"י מעשה יש לו כח להמשיך עליו איסור ע"ז ואף בדבר שאינו שלו מועיל מעשהו וס"ל לר"נ דדינו בדבר שא"ש כקטן בכל מעשיו דאמרי' עליו בפ"ק דחולין די"ב ב' דיש לו מעשה מדאו' ומבואר שם בתוס' דוקא מעשה חשוב שידעינן בודאי דלשם כך נעשה וא"א לתלות בשום דבר אחר כגון הך דאילן ורמון שחוקקים אבל בדבר שיכולין אנו לתלותו שעשה מעשה זו לתכלית אחר אף שהוא בדרך רחוק דיותר מורה המעשה שעשאה עבור זה כגון דקיימא עולה בצפון ואתי' לדרום ושחטו דודאי קרוב מאד שעשה זה עבור דכיון לשחיטת עולה שהוא בצפון וזו נקרא מחשבתו נכרת מתוך מעשיו ואפילו אמר בפירוש ששחטו לשם עולה אינו מועיל מן התורה ובמעשה גרועה שיש לתלותו בדבר אחר בדרך קרוב אפילו שחומר שעשאה לשם זה אינו מועיל כיון דמצד המעשה בעצמה אינו מוכיח מתוכו שעשאה עבור זה בכה"ג אין מעשה מועילים וזו הטעם בעצמו של ר"נ דאפי למ"ד אדם אוסר דשא"ש במעשה שע"י המעשה יכול להתפיס עליו שם עכו"ם דוקא במעשה המוכיח מתוכה שלשם עכו"ם עשאה וא"א לתלותו בדבר אחר כגון ששחטו עכו"ם דכ"ע ידעו שלשם עכו"ם נתכווין אבל בדבר שיכולין אנו לתלותו דכיון לשם דבר אחר כגון בישראל ששחט לשם עכו"ם די"ל דלצעוריה קא מכוין נמצא אין המעשה מבורר ומעשה כזה אין לה כח להתפיס שם עכו"ם עליו אף לדידיה שיודע שכיון לעכו"ם שריא דלא חל עליו שם נעבד שתאסר. ונתיישב בזה כל הקושי' שהקשינו לעיל וגם קושית הרשב"א על הרא"ה דהיאך יאסור באכילה הא לצעוריה קא מכוין נתיישב בזה דבאמת הך סברא דלצעוריה לא אמרינן רק להיכא דצריכין מעשה דידיה דהיינו לאוסרה מחמת שמץ עכו"ם לחול עליו שם עכו"ם לזה צריכין מעשה גמורה ומבורר' ובהך סברא דאימא לצעוריה נגרע תוקף המעשה אבל היכא דאינו צריך לאוסרה רק דלא שרי למה לו למעשה בזה דאדרבה כשאנו מסלקים מעשה השחיטה דידי' ממילא מיתסרא ומה יתן ומה יוסיף היתר כאן באומרך לצעוריה קא מיכוין שבאמת בסברא חלושה כזה אין די היתר בהמה אשר בחזקת איסור עומדת שאין סברת לצעורי מועיל כ"א לגרע כח המעשה וזה לא שייך כאן שאין אנו צריכין למעשה כלל ודוק ונתבאר מזה דר"נ ור"ה בהא פליגי דר"ה ס"ל ע"י מעשה כל דהו אף שאינו מעשה גמור רק מעשה כל דהו וגם אינה מבוררת יכול להתפיס עליו שם עכו"ם ור"נ ס"ל דבעינן מעשה גמור וגם שיהא מבוררת דמחזינן דאף במעשה גמור כשאינה מבוררת דכוונתו לעכו"ם לא יכול לאוסרה כ"ש כשאינה מעשה גמורה רק מעשה כל דהו אף שהיא מבוררת לא תועיל ולכך פריך מהשוחט על ר"נ ור"ע אף דהתם מבוררת דל"ש לצעורי כלל מ"מ אינה מעשה גמור רק בגמר שחיטה שנגמר המעש' ולפמ"ש דטעמא דר"נ דבלצעורי אינו אוסר משום דהמעשה אינו רר. ולפ"ז ובן מ"ש כיון דקני ליה לכפרה כדידיה דמי דלענין זה חשוב כשלו דלא שייך בו לצעורי' דלעצמו מיצר הוא שהוא כפרתו וגם לא בעי מעשה כלל דאף דאינו שלו ממש מ"מ כיון דיש לו יד בה הרי היא נמשכת אחר דעתו כמש"ל אות ב' לענין הגבהה דכיון דקמה ברשותו לענין חיוב אונסין חשוב שלו לחול עליו שם עכו"ם שנמשכת אחר דעתו כיון שיש לו שום שייכות בה וה"ה כאן כיון דקני ליה לכפרה יש לו שייכות בה ונמשכת אחר דעתו וכמו שמצינו דס"ל לראב"י שהבעלים מפגלים בקרבן ויש לו כח לאוסר' במחשבתו לבד ואף דשם מהמקריב ילפינן לה שיש לו כח לאוסרה במחשבתו הואיל והוא בעליו אף שאינו שלו רק דקני לה לכפרה. איברא דלפ"ז דא"צ כלל לאוסרה בכה"ג כמו שאר נעבד לגבוה בשלו דא"צ אם כן תיכף שרוצה לשוחטה לעכו"ם ואומר הריני מקצ' אותה לשחוט לעכו"ם או הריני שוחטה לעכו"ם דבזה נעשה מוקצה לעכו"ם ונאסר ובשוחט בו משהו מחתך בעפר בעלמא הוא ואם כן אף אם נאמר בחטאת העוף ובחצי קנה פגום לא מתיישבא לר"נ דממ"נ אי חשיב כאינו שלו מאי אריא חטאת לאשמועינן זבח ואי חשיב כשלו אפילו בלא מעשה כלל אסרה וכי שחט משהו מחתך בעפר הוא ונ"ל ראיה מכאן לדעת הר"מ בפ"ד מה"א מזבח דמוקצה אינו אסור עד שיעשה בו מעשה ונמצא קודם שישחט בו משהו אינו תקרובות עדיין וגם אינו נאסר משום מוקצה לתקרובות שעדיין לא עשה בה שום מעשה וכששוחט משהו אזי איסור תקרובות ושחוטי חוץ כהדדי אתיין ויש לי ראיה חותכת מסוגיא זו. ודוק:

איברא דמ"ש בפירוש כיון דקני ליה לכפרה דאף שאינו שלו מ"מ כיון דיש לו שייכות בה מתפיס עליו שם עכו"ם באמירתו שנמשכת אחר דעתו וחפצו הנה זה למסקנא דר"נ ס"ל ג"כ סברא זו שע"י מעשה מתפיס עליו שם עכו"ם אף שאינו שלו רק דבעי מעשה מבורר ולכך היכא דיש לו שייכות בה לא בעי מעשה כלל אבל לפי מדס"ד דר"נ ס"ל לגמרי אאא"ד שא"ש אף דלא שייך לצעורי ע"כ מטעם שכתבנו לעיל אות ב' לא כל הימנו שיאסר דבר של חבירו לאונסו א"כ אף שיש לו שייכות קצת בו מ"מ כיון שאינו שלו לגמרי לא יועיל וצ"ל דלדידהו כדידיה ממש הוא ול"ש לומר לא כל הימנך כיון דהוא קניא ליה לכפרה רשאי הוא לעשות בשלו מה שירצה ובמ"ש נתיישבו דברי רש"י דס"ל דבאית ליה שותפו' ל"ש לצעורי והתוס' הקשו עליהם דמה בכך סוף סוף לצעורי קמיכוין ובמ"ש א"ש דהך סברא דלצעורי אינו כ"א לגרע המעשה דל"ח מעשה מבוררת וכ"ז היכא דצריכין למעשה דאינו יכול להתפיס שם עכו"ם עליו כיון שאינו שלו אינו נמשך אחר צוויו ואמירתו אבל בדבר דאית ליה שותפות בגווה הרי היא נמשכת אחר חפצו ורצונו וחל עליו שם עכו"ם בלא מעשה כלל וא"כ מה יועיל כאן מה שנאמר לצעורי קמיכווין דכבר כתבנו דלענין היתר באמת אין זו סברא שנסמוך להתיר עבור ספק חלוש כזה שכיון לצעורי והרי הוא צווח ועומד שעובד לעכו"ם רק שמגרע המעשה דל"ח מעשה מבורר להתפיס שם עכו"ם על הבהמה ובכה"ג דאית ליה שותפות ממילא נתפס שם עכו"ם על הבהמה שנמשכת אחר דעתו וא"צ למעשה כלל ולא שייך כאן לצעורי קמיכווין. ובזה מיושב מה דקשה עוד על רש"י שכ' דה"ה דמצי לאוקמי בדאית ליה שותפות אלא כיון דאתינין להכי דכותי אוסר מוקמינין לה בגוה ואליבא דת"ק עכ"ל דקשה דהא בשנים אוחזין ושוחטין א' לשם דבר הפסול סתמא קתני ומשמע אפי' פסול אחר דהיינו לשם קדשים הבאים בנדר ונדבה ושאר פסולים (ועי' בב"י שהקשה בזה על הר"מ איברא דבמשנה פסול קדשים שנוי אח"ז דלא כסדר הר"מ אך אעפ"כ מדנקיט סתמא משמע דאכל פסולים קאי) והכא לא שייך לשנויי בישראל מומר וע"כ צריך לאוקמי באית ליה שותפות וא"כ מה בצע באוקימתא דכותי כיון דסוף סוף צריכינין בשותפות ותי' זה לבד מספיק אך בפסול עכו"ם ולשיטות התוס' י"ל כמו שכ' הט"ז סי' ה' לדעת הרא"ש דהכא בפסול קדשים מודי דבאי' ליה שותפות אוסר ולא לצעורי והא דמהדר לאקשויי הך קושי' משום דלענין עכו"ם אינו מועיל שותפות וצ"ל במומר והא דתני במשנה לשם דבר הפסול סתמא קתני כ"א לפי ענינו דעכו"ם במומר ובקדשים בשותפות ולא נחית לבאר זה כ"א להשמיענו דאף דיש אחר השוחט לשם דבר הכשר פסול אבל לשיטת רש"י כיון דע"כ צריכינין להתי' דאית ליה שותפות משום פסול קדשים ובתי' זה יתיישב גם פסול עכו"ם למה נדחק לאוקמי מתניתין בתרי טעמי כיון דבהך דשותפות לחודי' סגי ובמ"ש נתיישב הכל דלענין פסול קדשים לא צריכין לאתינין לא לטעמא דשותפות ולא לטעמא דמומר דהא להך מ"ד ס"ל אדם אוסר דשא"ש ולא ס"ל הך טעמא דלא כל הימנך שתאסור יינו לאונסו רק דלענין שיחול שם עכו"ם על הבהמה צריך מעשה מבורר והיכא דשייך לצעורי לאו מעשה מבורר הוא וא"כ לא נתפס שם עכו"ם על הדבר וכ"ז לענין עכו"ם דאנו צריכין שיותפס האסור על הבהמה דלחשיב נעבד אבל בפסול קדשים דאסרינן משום מראית עין דהא בל"ז אנן ידעינן שאין דעתו להקדישה (כשיטת רוב פוסקים ודלא כמשמעות הטור שמא עתה הקדישה יעויין בסימן ה' ובט"ז) ואעפ"כ אסרינין ליה א"כ מה תאמר דלא כיון לאוסרה רק לצעורי הא בל"ז ידעינין דלא כיון להקדישה ובודאי לא חל שם הקדש על הבהמה רק דאנן לאו מטעם שחל שם הקדש על הבהמה אסרינין ליה דליבעי מעשה רק מטעם שחיטתו ששחט לשם קדשים הוי כשוחט קדשים בחוץ ול"ד לאסור נעבד דלא נאסר הבהמה כ"א כשחל עלי' שם איסור עכו"ם אבל אותו העבודה שעשה בעת עובדו אותו אם לא נתפס' על הבהמה אין אסור מצד מעשיו כ"א לחייבו על מעשהו כמש"ל ולא לאסור על הבהמה משא"כ כאן דוודאי לא חל שם הקדש על הבהמה אף כשהבהמה שלו רק מצד מעשיהו אסרינין לה שנראה כשוחט קדשים בחוץ וזה שייך אף בבהמה שאינ' שלו מה תאמר שכיון לצעורי ולא הוי מעשה מבורר שיחול שם הקדש על הבהמה הלא אף גם בבהמה דידיה לא חל שם הקדש עליו וע"כ מצד גוף השחיטה אסרינין לה וזה שייך גם בבהמת חבירו כיון דעכשיו לא ס"ל שיכול לומר לא כל הימנו שתאסור שלי לאונסי ודוק:

ה

ומעתה הבוא נבוא לבאר דברי הרמב"ם שדבריו מוקשי' מאוד וז"ל בפ"ח מהע"ז במה דברים אמורים שאין הבהמה נאסרת בשלא עשה בה מעשה אבל עשה בה מעשה כגון ששחט סימן אחד לעכו"ם אסרה בד"א בבהמת עצמו אבל אם שחט בהמת חבירו לעכו"ם לא נאסרה שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו והנה הרב בכ"מ תמה עליו על שלא כתב דעכו"ם ומומר אוסר דדוקא ישראל אינו אוסר דלצעורי קמיכווין ותירץ דסמך על מ"ש בפ"ב מה' שחיטה. והנה זה דוחק גדול דכאן עיקר הדין דאדם אוסר דשא"ש וגם הוא קדים להך דפ"ב מה' שחיטה והו"ל להודיענו דלא ליתי למיטעי דאף עכו"ם ומומר אינו אוסר כפשט לשונו שם דמשמע הכין וגם מה דלא ביאר דבאית ליה שותפות בגוה אוסר וגם קשה טפי דבפ"ב מה' שחיטה ג"כ לא ביאר כלל דעכו"ם ומומר אוסר דשא"ש שלא כ' שם כלל דין זה רק כ' וז"ל שנים אוחזין בסכין א' מתכוין לשום דבר שהשוחט לו שחיטתו אסורה כו' הרי זו פסולה וכן אם שחט זא"ז ונתכווין א' מהן לשם דבר הפוסל פסול בד"א כשהי' לו בה שותפות אבל אם אין לו בה שותפות אינה אסורה שאין אדם מישראל אוסר דבר שאינו שלו שאין כוונתו אלא לצערו עכ"ד הנך רואה שלא ביאר כלל דין דעכו"ם ומומר אוסר רק דנשמע מדיוקא שכ' אין אדם מישראל אוסר שאין כוונתו אלא לצערו ואין דרכו של הר"מ. חסר:

ו

עולא ס"ל אדם אוסר דבר שאינו שלו במעשה שם חולין דף מ' ע"א ר"נ ורב עמרם ור' יצחק ס"ל אין אדם אוסר דבר שאינו שלו שם וכתב הר"ן דר"ח כתב דאף לדידהו מעשה רבה אוסר ורש"י כתב דלדידהו אף במעשה רבה אינו אוסר ופשיטא דסוגיא משמע כוותיה, ע"כ לשון הר"ן וכן נראה דעת כל הפוסקים דס"ל כר"נ ור"ע ור"י ולא חילקו בין מעשה רבה לזוטא ועוד מאי מקשה בש"ס משנים אוחזין בסכין וכן מהשוחט בשבת ודוק:

ז

דעת הרש"י והרמב"ם בפ"ב מה' שחיטה דהיכא דאית ליה שותפות בגוה אדם אוסר דשא"ש כתי' ראשון בג' שם:

ח

דעת התוס' והרא"ש דאף באית ליה שותפות אינו א"ד שאינו שלו והטור והמחבר ביו"ד סימן ד' כתבו שני הדיעות ולא עו ובח"מ סימן שפ"ג כתב כדעת הרמב"ם וע' בסמ"ע שם וכבר דחה דבריו בדרישה ביו"ד וע' בש"ך ביו"ד שם ס"ק ה' מה שתירץ בזה:

ט

היכא דאסרינין מפני מראית עין בהשוחט בהמת חבירו לשם קדשים אוסר אותה אף באין לו שותפות לדעת הרא"ש דהרואה סובר דדידיה הוא ולדעת הרמב"ם אף במראית עין אינו אוסר כ"א בשותפות אבל אין בו שותפות כל ששוחט בהמת חבירו לשום קדשים קלא אית ליה כך העלה ב"י ביו"ד סימן ה' וע' בט"ז שכ' דאף להרא"ש אינו אוסר כ"א בשותפות ייע"ש ודבריו שם נכונים וכ"כ הש"ך שם:

י

ר' יהודה בן בתירה ור' יהודה בן בבא ס"ל אין אדם אוסר דבר שא"ש אפי' עכו"ם וישראל מומר גמ' שם דף מ"א א' ואנן קי"ל דלא כוותייהו רק דבעכו"ם וישראל מומר יכול לאסור דבר שאינו שלו בשוחט לעכו"ם אבל ישראל אינו אוסר דלצעורי קמיכווין:

תוכן העניינים

מלא הרועים חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה