פסוק טז
ויהי ביום השלישי בהיות הבקר. מלמד שהקדים המקום על ידו לקיים מה שנאמר: (שה"ש א) עד שהמלך במסיבו נרדי נתן ריחו. - ויהי קולות. קולי קולות מיני קולות משונים זה מזה. - וברקים. ברקי ברקים מיני ברקים משונים זה מזה. - וענן כבד על ההר. זה ערפל שנאמר ומשה נגש אל הערפל.
וקול שופר חזק מאד. מנהג הדיוט כל זמן שהוא הולך קולו עמום; אבל כאן כל זמן שהוא הולך קולו מגביר. ולמה כך מתחלה לשכך את האוזן מה שהיא יכולה לשמוע. - ויחרד כל העם אשר במחנה מלמד שנזדעזעו.