פסוק טו · נז
כי כל אוכל חמץ ונכרתה . (שומע אני כל חמץ במשמע תלמוד לומר לא תאכל עליו חמץ לא אמרתי אלא דבר שהוא בא לידי חמץ ומצה ואי זה הוא? זהו מחמשת המינין- החטים והשעורים והכוסמים שבולת שועל ושיפו. יצאו האורז והדוחן והפרגון והשומשמין שאין באין לידי מצה וחמץ אלא לידי סרחון.
ונכרתה ) אין הכרתה אלא הפסקה. הנפש ההיא מזידה (דברי ר' עקיבא) מישראל. שומע אני תכרת מישראל ותלך לה לעם אחר- תלמוד לומר מלפני [אני] ה' בכל מקוםשהוא רשותי