מים קדושים על בכורות· רבי אברהם משה בן אשר סג"ל
דף לג.
גמרא חד לכדרבי יצחק וחד לכדרבי אושעיא. עיין במהרש"א אהא דאמר ואידך דלשון קושיא היא ארבי עקיבא ול"נ ליישב לפי גירסא זו דמקשי ואידך היינו למאן דלא ס"ל דר"א הקפר ל"ל חד צבי ואיל וקאמר מה צבי ואיל פטורי' כו'. והוא הדין דהוי מצי לשנויי דהאי תנא סבר כר' עקיבא ולא מייתר צבי ואיל רק דעדיפא משני ואפילו יסבור כרבנן נמי לא מייתר צבי ואיל:
תוס' ד"ה וב"ה כו' בפ"ק דזבחים גבי אשם כו' עכ"ל. עיין בזבחים שם ד"ה ומה עולה דכתבו שם לפי האמ' דכתיב אותה בחטאת לא אמרינן אתי קל וחומר ומפיק מהיקשא ועיין במה שכתבנו שם:
בא"ד גבי כל היכא דכתיב חוקה לא דרשינן קל וחומר עכ"ל. פירוש על פי מה שכתבו תוספת בזבחים (דף י"ח) דהא דקיימא לן חוקה לעיכובא היינו מג"ש ובקדושין מסיק דאתי ק"ו ומפיק מחוקה דהיינו מג"ש:
בסוף הדבור כדפרשינן בקדושין לא מצאתי בקדושין תירוץ לזה. ולי נראה דיש לומר דרבי שמעון מפיק איסור אכילה בבב"ח מלימוד אחר דאיתא בחולין א"כ גזרה שוה דטרפה לא מהני מידי רק שיהא מותר בהנאה ולכך לא דרשינן ק"ו מערלה שיהא אסור בהנאה דאם כן גזרה שוה למאי אתי:
שם בגמ' אר"ח ב"ש היא דאמר אין מאכילין אותה לנדות עכ"ל. י"ל הא דלא מייתי מב"ש דמתניתן דאוסר לזרים י"ל דאיכא למימר דדוקא לענין זה סברי ב"ש דבקדושתי' קיימא דהא אתקש לחזה ושוק ואי משום ק"ו הא ס"ל ק"ו פריכא הוא כדאמר בגמ' אבל מהא דאסור לנדות אע"ג דכתיב בהדיא הטמא והטהור יאכלנו מ"מ אסרו מסברא לפי שטומאה יוצאה מגופה והיינו ע"כ משום דסברי בקדושתי' קאי. ובזה מיושב מה שיש להקשות אמאי לא אמר ב"ה דברייתא היא דאסרו לעכו"ם משום היינו דסברי' בקדושתי' קאי ואי הוי אמר הכי הוי מצי למימר דאף בפסולי מוקדשים אתי כב"ה דלא מצי למימר דלמא ע"כ לא אסרי ב"ה לעכו"ם אלא בבכור דהא נ"ל הא דאסרי לעכו"ם היינו מקרא ואכלת ולא לכלביך כמ"ש תוס' לעיל ד"ה מתניתן מני והאי קרא בכל פסולי מוקדשין כתיב. ויש ליישב דאיכא למימר דלמא דוקא לענין עכו"ם בקדושתי' קאי דגלי קרא אבל לא לשאר מילי אבל לב"ש מוכח שפיר כמו שכתבתי: