מים קדושים על בכורות· רבי אברהם משה בן אשר סג"ל
דף לב.
גמרא בבכור הוא אומר לא יפדה כו'. יש להבין עניני גאולה ומכירה האמור כאן דבכור אינו נפדה פי' שיהא הבעלים פודים אותו והדמים ינתנו לכהן. אבל נמכר פירש כשבא ליד כהן הכהן רשאי למוכרו. ובפסולי מוקדשים הבעלים רשאים לפדותו והדמים יהא להקדש ואחר שנפדה רשאים למוכרו והקונה צריך לנהוג בבהמה בקדושתה לענין שיהא אסורה בגיזה ועבודה מחיים ובמעשר אינו נפדה לענין שהבעלים יתפיסו מעות בקדושה תחתיה והבהמה תהא מותרת בגיזה ועבודה וגם אינה נמכר חי אף שהקונה ינהג בה מנהג איסור גיזה ועבודה ובחרמים שהוא לכהן נאמר בו לא יפדה שיהא הבעלים נותנים הדמים לכהן תחתיה ואיסור המכירה הנאמר בו היינו שאין הבעלים רשאים למוכרו אבל הכהן פשיטא דרשאי למוכרו כן הוא ברור למעיין. ובהיות כן איני מבין כל הסוגיא דאמר מופנה כו' מה לחרמים כו' משמע דהוי בעי למילף איסור מכירה דמעשר מאיסור מכירה דחרמים. ומאי ענין זה לזה דחרמים אינם רשאים למוכרם מפני שהם לכהן ומעשר הוא של בעלים וכן הא דבעי למילף איפכא גם כן אינו מתיישב. וכן הא דאמר לקמן הוא ולא בכור משמע הוא דוקא חרמים אינם רשאים הבעלים למוכרו ולא בכור דהא בכור גם כן פשיטא שאין הבעלים רשאים למוכרו והכהן אידי ואידי רשאי למוכרו. וכן הא דאמר לקמן הא אחר שחיטה נפדה פי' דרשאים הבעלים לפדותו ולהתפיס המעות בקדושתי' וכי מאי קדושה יש בה לאחר שחיטה שיותפס המעות בקדושה ואפשר לומר דאתיא דלא כרבי עקיבא דשרי לנכרים ולכלבים ושייך לומר שיתפיס המעות בקדושתה והוא יצא לחולין לענין שיהא מותר אף לנכרים וכל הסוגיא צריך להבין: