שמיני עצרת - שמחת תורה
אחד הפסוקים בפרשת ראה הוא "שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לה' אלהיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' וגו' וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ" (דברים טז, טו). ואף שהמלים "והיית אך שמח" סמוכים לחג הסוכות הגמרא (סוכה מח.) דורשת את מלים אלו על שמיני עצרת ולא על חג הסוכות.
ידוע שכל פעם המילה "אך" באה למעט (ירושלמי ברכות פ"ט ה"ה דף יד), כלומר יש רק ענין זה ולא עוד ענין או עניינים נוספים.
וקשה אם כן, מה המלה "אך" בפסוק "והיית אך שמח" באה למעט? אומר הגאון מוילנא - שבכל המצוות שחגגנו עד כה היו הרבה מצוות, תקיעת שופר, צום, ישיבה בסוכה, ארבעת המינים וכו'.
אך בחג זה של שמיני עצרת, יש רק מצוה אחת - רק לשמוח, חג שכולו מיועד שנהיה שמחים עם ה' עוד יום.
וזו כוונת הפסוק "והיית אך שמח" - שישנה רק מצוה אחת והיא לשמוח עוד ועוד.
אך לכאורה יש מקום לשאול, שאם נצטוינו לשמוח, ואין שמחה אלא בבשר ויין (פסחים קט ע"א), אז מדוע צרפו ליום זה עוד שמחה, יום שמחה וחג לכבודה של תורה?
והתשובה פשוטה כל כך, אומר הגאון ר' דב דיסקין שליט"א שהרי השמחה האמיתית היא לא הנאת הגוף, אלא רק מזון הנשמה - התורה הקדושה. כמו שאומר דוד המלך ע"ה - "פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב" (תהלים יט, ט), ואם כן רק על ידי שמחה של סיומה של תורה אפשר לקיים את מצות היום - מצות השמחה כתיקונה, ולכן צרפו חז"ל את חג זה לחג שמיני עצרת.
מדוע חוגגים את שמחת התורה בסיום קריאתה ולא ביום קבלתה?
אחרי רצף הימים הנוראים והחגים הנפלאים, אנו חותמים בחג שמחת תורה. ושמחים בצורה מיוחדת מאד. ולכאורה היה יותר מתאים לשמוח כל כך עם התורה ביום שקיבלנו אותה - חג שבועות, אם כן למה אנו חוגגים את השמחה המיוחדת של ריקודים ומחולות סביב הספרי התורה, רק אחרי שלמדנו אותה וסיימנוה?
התשובה תבואר על פי משל:
היה מלך אחד, שבתו הגיע לפרקה בשעה טובה ומוצלחת. המלך שהכיר את בתו בחר לה חתן שבעיניו נראה המתאים ביותר, ו... כפה עליו את החתונה. ללא התראה מוקדמת ניגש אליו והודיע לו שבעוד שבועיים תערך החופה... למיודענו לא היתה ברירה, שהרי מי ימרה את פי המלך.
החתונה נערכה כמובן ברוב פאר והדר, האולם היה מלא מפה לפה, עם אוכל משובח וכיבוד הראוי לשמחת בת המלך.
לאחר שבוע בא החתן אל חמיו, ומבקש "הנני חפץ שהוד מלכותו יערוך חתונה נוספת לי ולאשתי כידו הטובה עליו".
המלך התפלא למשמע אזניו, וביקש הסבר לבקשה התמוהה הזו.
וכה הסביר הנסיך החדש: כאשר המלך כפה עלי את בתו, היו לי חששות רבות, מי יודע מה יהיה בעתידי, אולי המלך רצה להפטר במהרה מבתו משום מום שיש בה והטיל זאת עלי... אולי הביא לי אשה שלא בריאה בנפשה... וכך הייתי טרוד עד מאד. והנה אחר החתונה, אורו עיני, איזו זכות יש לי! הנני בעל לאשה בעלת מידות טובות, בעלת דרך ארץ, בריאה וגם צלולה בדעתה, מי היה מאמין שמכל האנשים בממלכה, המלך יבחר דוקא בי להיות לחתן לבתו היקרה.
וכאשר הרגשתי כך גמרתי בדעתי, לעשות שמחה מיוחדת, סעודה מפוארת שהרי עכשיו אני מבין את הזכות אשר נפלה בחלקי, וממילא אבוא בשמחה מושלמת לאשתי כלתי".
כן גם הוא לגבי התורה קדושה, שהרי הגמרא אומרת שעמ"י קבלו את התורה בכפייה שכפה ה' עליהם הר כגיגית (שבת פח.). המלך - הקב"ה בחר בם להיות חתן לתורה בכפייה, אם כן שמחתם לא היתה שלימה...
אך כאשר גמרו לקרוא את התורה, ראו את טיבה, את האושר והשמחה שמביאה, מיד בקשו עוד שמחה עוד חג, כך שישמחו בה באמת שהרי עכשיו מכירים את טיבה.
לכן חוגגים שמחת תורה בגמרה של תורה ולא בעת מתן תורה. (בשם המגיד מדובנא)
"ושמחת בחגך"
ידוע בשם הגאון מוילנא שאמר שהמצוה הכי קשה היא להיות כל החג בשמחה, שמונה ימים של שמחה שאינה נפסקת.
והטעם הוא שטבע האדם בשעת לחץ, לכעוס מכל דבר קטן שאינו מתנהל כרצונו. ובפרט בערב החג שיש הרבה הכנות, ולפעמים נכנסים ליום טוב מתוך מתח.
וכן גם בסעודת החג, מצוי שהילדים הקטנים גורמים לחוסר שקט והפרעות... ולמרות כל זאת מי שמבליג, אשריו וטוב לו, וזוכה לאהבת הקב"ה במיוחד (וכמו שאומרת הגמרא (פסחים קי"ג:) שאחד מאלו שהקב"ה אוהב, הוא מי שאינו מעמיד על מדותיו). וגם זוכה להדבק במדותיו של הקב"ה שמוחל ונותן זמן רב לאדם עד שיחזור אליו בתשובה (וכמו שאומרים בי"ג מידות של רחמים "ארך אפים").
ועוד שהמעביר על מידותיו תפילתו מתקבלת יותר וכמעשה המובא בתענית (דף כה:) שתפילת ר' עקיבא התקבלה על פני רבו ר' אליעזר משום שדרך התנהגותו היתה להעביר על מידותיו.
ועל מעלה זו אמר מרן הגאון רבי אהרן יהודה ליב שטיינמן שליט"א: "על שלושה דברים עומד הבית היהודי - על ויתור ועל ויתור ועל ויתור".
ועוד, מי שבסוכה נשאר רגוע, ואינו כועס אלא שמח, הוא מראה בכך את מידת ביטחונו בה' יתברך, שהוא יודע שהכל ממנו יתברך ולא דואג, הוא יודע שזהו נסיון להפילו בידי היצר הרע ומתגבר ולוקח את הדברים בקלות. וכמו ששמעתי מהרב יצחק פנגר שליט"א - "מידת הבטחון של האדם תלויה עד כמה הוא רגוע". כלומר שמי שבמתח וכל רגע דואג, כביכול מרגיש שמשהו יהיה "לא טוב", והרי זה אינו, שהרי ברור לנו שהכל לטובה, ומי מסדר את העניינים אם לא הקב"ה?
אז למה להתרגש מצלחת שנשברה, או מילד שמשתולל, אלא יש להתפלל לה' שיאיר עינינו בהנהגה הנכונה שכעת מתאימה, ולפעול מתוך מחשבה ולא להכות את הילד רק בשביל להוציא את רוגזנו עליו.
ולפיכך גם מובנים דברי הרמב"ם (הלכות דעות פ''ב ה''ג, וכן הוא בזהר הקדוש פ' קרח דף קעט ע"א) שכל הכועס כאילו עובד עבודה זרה, משום שמי שעובד ע"ז מאמין שיש כח ששולט בעולם חוץ מה', ח"ו.
וכך גם הכועס, חושב לדוגמא שאדם יכול לקחת לו את הפרנסה, וכביכול אין הדבר מה', והרי גמרא מפורשת היא שאין אדם נוגע במוכן לחברו כמלא נימא (יומא לח:), אף לא אחד יקח מה שמגיע לך בשום פנים ואופן!
הכל מושגח ממנו יתברך, הכל משמים.
ושמעתי רמז בענין זה מהרה"ג ר' זמיר כהן שליט"א:
המלה "דאגה" מורכבת מהאותיות הראשונות מא' עד ה' חוץ מהאות ב', לומר לנו שמי שיש לו דאגה סימן שחסרה לו במידת הבטחון בה'... וכן אומר דוד המלך ע"ה– "וְהַבּוֹטֵחַ בה' חֶסֶד יְסוֹבְבֶנּוּ" (תהלים לב, י). וכתב בספר "ארך אפים", "כפי גודל האמונה - כך גודל ההשגחה". וכן כתב החזו"א באגרות (ח"א אגרת ב) וז"ל "כפי המדרגא שישים בטחונו כן יעלה ויצליח'' בענין מדת הבטחון של מרן הגאון ר' חיים קנייבסקי שליט"א סיפר חתנו הרה"ג ר' יצחק קולדצקי שליט"א:
"כאשר מו"ח היה הולך לכיון האוטובוס, אף פעם לא מיהר פעמיו. אלא היה אומר אם נגזר עלי שאעלה על האוטובס, אין למה להזדרז, ואם נגזר שלא אעלה, שום ריצה לא תעזור...". .
ובזה חשבתי לפרש ביאור בתפילה, בעזרת החונן לאדם דעת, על המלים "ברוך אתה ה' משען ומבטח לצדיקים", מה פירוש המילה "משען". בהקדם ההלכה שבמקומות שהאדם חייב לעמוד (כגון בתקיעת שופר, וכן בתפילת העמידה ועוד [עי' שו"ע סי' תקפ"ה ס"א, ובמשנ"ב שם סק"ב]) אסור לו להישען, שאם נשען זה נחשב כאילו ישב, ולא יצא ידי חובה כי צריך דוקא לעמוד.
ומה הגדר של המשענת?
כתבו הפוסקים (שם): שאם אדם אחר יטול אותה ממנו, מיד האדם הנשען יפול לארץ.
ועל פי זה אפשר לומר שזו כוונת המלים "משען ומבטח לצדיקים" - לצדיקים יש הרגשת בטחון כה גדולה, עד שמרגישים בחוש, שאם רגע אחד ה' לא מפיח בם נשמת חיים מיד נופלים– "משען ומבטח לצדיקים".
עם בטחון כזה אפשר להיות שמחים בכל מצב, וזהו חג הסוכות שממלא אותנו בשמחה ובבטחון, שהרי הסוכה היא זכר לענני הכבוד שהקיפו את ישראל במדבר שמראים לנו שה' דואג לכל צרכיהם של בניו - ללבוש, להגנה מפני אויבים, ולאוכל (מן) ושתייה (באר מרים) וכך יש לנו לנקוט באמונה פשוטה ולהיות בשמחה ולהרגיש שהכל מכוון מלמעלה.
סדר חגי חודש תשרי מדוע?
מראש השנה עד יום הכיפורים נקראים ימים אלו "ימים - נוראים", בהם אנו מתפללים יותר בדביקות, לומדים יותר תורה, מדקדקים במצוות עד שמגיעים לשיא - יום כיפור, ובשיא השיאים - תפילת נעילה.
ברגע זה אנו מגיעים להכרה שלנו מעצמנו אין כלום, הכל שלו, והוא נותן בחסד כמו שאמר דוד המלך ע"ה - "כִּי מִמְּךָ הַכֹּל וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ" (דברי הימים א' כט, יד). ובנוסף מרגישים במעט מן המעט את אימת הדין כשם שאנו צריכים לכוון בתפילה - "האל הגדול הגיבור והנורא", "נורא" - שהכל יראים ממנו.
מצד אחד מרגישים שאין לאן לנוס מפני ה' יתברך. ומאידך עד כמה אנו קרובים. ואחר שמגיעים ל"וַאֲנִי קִרֲבַת אֱלֹהִים לִי טוֹב" (תהלים ע"ג, כח) אנו מעוררים את הנשמה ומואסים בהבלי עוה"ז, כדברי שלמה המלך בפתיחה לקהלת - "הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל" (קהלת א, א). הרגשה זאת אנו מבטאים בישיבה בסוכה במשך שבעה ימים, מבנה של דירת עראי עם דפנות מעץ וגג העשוי מעלים.
כמו שאמרו חז"ל (סוכה ב.) - "צא מדינת קבע והיכנס לדירת עראי" - שלא נחשוב שאנו נשאר לעד. וככל שאנו מדגישים שהצד החומרי הוא הטפל - אנו עולים במדרגה הרוחנית. ובשלב האחרון מגיעים לפסגה - חג "שמחת תורה", החג האחרון והחביב מכולם.
וכדברי המשנה שאומרת שיש להסתפק במועט כדי לקנות תורה - "כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במסורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה" (אבות פ"ו מ"ד) שקיימנו בסוכות, הגענו לעיקר "ובתורה אתה עמל".
ואם כן מובן למה סדר החגים הוא בתחילה ר"ה ואז יום הכיפורים, ולאחר מכן סוכות ושמחת תורה.
ידועה שאלת גדולי המוסר מדוע ראש השנה קודם ליום הכיפורים - שהרי בר"ה אנו נידונים על פי מעשינו - אם כן קודם כל נתנקה מהעבירות שבידנו ביום הכיפורים ואחר כן - נבוא עם יותר סיכויים לזכות בדין, ולמה קודם יום הדין ורק לאחר מכן יום כפרת העוונות?
התשובה שעונים על פי משלו של הגאון בעל החפץ חיים:
משל לכפרי אחד שבא לבית המרזח, מתוך שכרותו החל לדבר שטויות. המצב הלך והחמיר עד שהחל לקלל את כל הממשלה ואת המלך בצורה מאד שפילה ובזויה. בא אחד מהסועדים ולחש באוזנו: "מחילה, אדוני יודע מי זה המלך? הוא זה שמגן עליך מכל מיני לסטים וחיות רעות, המלך הוא זה שבזכותו יש לך פרנסה, הוא דואג לילדיך שיהיו בחינוך טוב...".
אחר ששמע דברים אלו, מיד התפקח האיש והלך לבקש מחילה מהמלך בכוונה יתירה ומעומקא דליבא.
כן הוא גם בשאלתנו, לפני שמבקשים סליחה מה', אנו צריכים לדעת כמה שיותר גדולתו ולהיות יראים מפניו. ואחר שננהג כך בקשת סליחתנו תהיה בצורה שונה לגמרי.
וכמו שאומרים בתפילה: "השיבנו אבינו לתורתך וקרבנו מלכנו לעבודתך", ולאחר מכן מתפללים "סלח לנו" - אחר שנהיה קרובים למלכנו אז נבקש סליחה בצורה טובה וראויה, וזו הסיבה למה קודם ראש השנה ליום הכיפורים. (הרה"ג ר' שלום יפרח שליט"א)