אור ברסלב

מטפחת ספרים· רבי יעקב ב"ר צבי [היעב"ץ] עמדין

פרק ד

פרק ג

פרק רביעי.

בו מרבה בחבילות ראיות, שהרבה דברים קשים ומרים נתערבו ונזדייפו גם בגוף ספר הזוהר הקדוש ועלו לכמה מאות ענינים ומאמרים מוטעים ומשובשים, שאי אפשר בעולם לייחסם לשום תנא אף לא אמורא, ומה שרבים מהשיבושים אינם מפסידים באמונה ח"ו, אך קצתם ודאי נראים כחרוף וגדוף, מצוה להסירם מן הספר הקדוש, וזה כל עסק הפרק הלז.

א. והואיל ונכנסתי בתגר זה, משום הצלת נפשות, המתחיל במצוה אומרים לו גמור. על בעל הקורה ליכנס בעביה אני פי מלך שמור, הגו סיגים מכת"ב ויצא לצורף כלי חמדה גנוזה גמרא נגמור, עת הזמיר לכרם חמד הגיע ומורתא נזמור.

ואציעה הנה מה שמצאתי גם בעצם הזוהר מעורבים דברים תמוהים אחרים, הלואי אמצא רופא מומחה יעלה ארוכה למבוכה, אומן גדול יקרא, ושכר הרבה יטול מאת הבורא, וחכם גדול יקרא, שקיים דברי חכמים, בזה יעשה חפצי, כי חפצתי צדקו, גם אני אודהו כי תושיע לו ימינו, מלחמה בו לא אגרה, מי יתן ואמצאהו אענדנו לי עטרה.

ב. עתה אוסיף לערוך טענותי בקצת דברים קשים מרים מובלעים בתוך מים מתוקים וצלולים של גוף הספר הקדוש, מים חיים קרים זרים, ואלה הם.

{זוהר חלק א'}

ג. בחלק א' (י"ג, א), פקודא תמינאה ומהאי גדפא אתפרשא לתרין אומין אחדנין, דאינון קריבין ביחודא לישראל.

נ"ל ברור שכוונתו על ב' אומות אדום וישמעאל, ואמר זה לפי שמאמינים בתורת משה, ועליה יסדו אמונותיהם, וקרובים הם אלינו בכמה שרשי האמונה כגמול ועונש, ועוה"ב וכדומה, ובפרטות אמונת ישמעאל קרובה לישראל באמונת היחוד.

הנה לפניך שבימי בעל ספר הזוהר כבר היתה אמונת מחמד הישמעאלי בעולם (שנתחדשה בימי אמוראים אחרונים ע"לב), כי קודם זמן זה היו כל הישמעאלים עובדי אלילים גמורים, ככל יתר (גוי) {גויי} הארצות.

ד. (י"ד, ב') בסיום הקדמת הזוהר, ארז"ל תלתא אינון גרמין בישין לגרמייהו כו', תליתאה מאן דאוקיד שרגא במפקא דשבתא מדלא מטו ישראל לקדושה דסדרא כו'. והאריך בעונש עצום המגיע למדליק נר עד דמבדילי ישראל בצלותא ומבדילי על כסא כו'.

וזה נראה כסותר בעל תלמודנו שעל פיו אנו חיים, שאומר, דהוו אמרי המבדיל וסלתינן סלתי. וכן נפסק בסוף סימן רצ"ט. ולא אבו לו גם האחרונים שראו דברי ספר הזוהר, וכן בדין, שאין חוששים לו בדינים ופסקי הלכות, לא להקל ולא להחמיר כנודע (עיין שאילת יעב"ץ סימן מ"ז). ותו קשיא דהא לא סגי דלא אדליק מקמי הכי, וכדאיתא בתלמודא, קם שמעא אדליק אבקיה משרגא לאבדולי.

ה. (ל"ו, ב') שם, והשתא דחבו כו', לבתר אולידו כו', ועיין גם ס' עמוד ב', וזה סותר דרז"ל, בשמינית עלו למטה שנים כו', וי"ל בדוחק.

ו. שם (נ"ב, ב'), וקרא לו אוהל מועד, וכי לא הוה בקדמיתא אוהל מועד, לכאורה משמע שכבר היה המשכן אוהל מועד קודם זה הזמן. אבל דבר זה אי אפשר, שהרי בימי הכעס היה זה (ע"פ עולם ברור, וסוף ספר שבירת לוחות האון), והמשכן לא הוקם עד שנתרצה להם הקב"ה.

אלא בית מדרשו של מרע"ה הוא קראו גם כן אוהל מועד, ע"ש והיה כל מבקש ה' וגו', והיינו נמי דקאמר לעיל בסמוך, ואי יקום מקדשא כו', לא אמר משכנא, אלא ר"ל מקום מוקדש, לדרוש את דבר ה'. אוהל כזה ודאי כבר היה לו מלפנים. כך נ"ל לדון לשון זה לזכות וליישבו בדוחק, שכך חובתנו וחובת כל הולך ישר, ללמד עליו זכות כל האפשר.

ז. שם (נ"ג, א') יהושע לא מית אלא בעיטא דנחש.

זה דבר חדש מתנגד למ"ש בתלמודנו, 'ד' מתו בעטיו של נחש', יהושע לא שמענו, אם אמנם אין בזה כל כך חדוש, כי המצא תמצא איזה סתירה, בין אגדה לאגדה, אף כי בין תלמודית לזולתה מדרשית, וכו'. ובלאו הכי צ"ע בהני דקחשיב, כמ"ש במקומו בס"ד, וצריך ישוב, אף לא יבצר מחכם מזמה, לתרץ התימה.

ח'. שם, נ"ז, ב':, יש עוד חדוש בענין זה, דלא חשיב אלא תלתא דאסתלקו בעיטא דנחש, ומעייל נמי לוי, וכל זה שלא כתלמודנו בפרק במה בהמה.

ט'. נ"ח, ב': ר"י פתח לכו חזו מפעלות וגו'. מביא המקרא בשבוש, מערב שני פסוקים מתדמים, ויש בהם חלוף גדול. וכבר ראיתי מ"ש בו בסי"א (פצ"ט) דדחיק למשכוני נפשיה עליה, לעיולי פילא בקופא דמחטא. וראה כי בשלש מקומות מביא הספר כתוב זה, האחד הוא שזכרנו עתה, השני בר"פ נח, השלישי בפרשת שמות (ה', א'), ובשלשתם נשתבש הפסוק באופן אחר. וכאלה רבות בפסוקים המובאים בזוהר, אולם אמת הדבר שנמצא גם בתלמוד כזאת, וגם שכך דרך הזוהר והמדרשים, למלא ולחסר התיבות לפי צורך דרושים לכל חפציהם. אבל כבר הקדים רפואה למכה בעל ספר רעיא מהימנא בפרשת פנחס (רנ"ד, א') יעוין שם, כי מדבריו עלתה ארוכה למחלה גדולה זו, שנמצאת בפסוקים המובאים בזוהר (ויעוין מ"ש בס"ד בהגהותי לספר הזוהר בכמה מקומות, וביחוד סוף פרשת חוקת, והתימה מבעל ספר י"א שלא זכר מלשון רעיא מהימנא הנ"ל, לחזק דבריו הארוכים שם בפרק הנ"ל מאומדנא בעלמא.

אך מה שהיה סבור הרב ע"ה, ליישב ג"כ מה שנמצא בספר הזוהר חלוף שם אלהים בשם הוי"ה, אין זה מספיק, לא ירד בני עמו, להאמין שלזה ג"כ הרשות נתונה לבעלי התלמוד והמדרשים, לקרוא שינוי שם קדוש בכתוב, מרצון פשוט לצרכם לו באיזה דרש, ולהמיר אותו השם המורה על דין, בשם הרחמים, או להפך. זהו דבר שאי אפשר להשמע, אפילו אמרה יהושע בן נון לא צייתנא ליה).

י. בפרשת נח, ס"ע, ב': תא חזי אילו הוה אפיק אדם תולדות מגן עדן כו'.

הא ודאי פליג אסתם תלמודא דידן. ומ"ש בזהרי חמה אין לו טעם, וז"ל הכוונה שאדם הוליד בנים בגן עדן כמ"ש ז"ל עלו למטה שנים וירדו ו', והיו נעשים ברוחניות. אח"כ כשחטא אדם לא היה יכול להוציאם משם, לפי שהם היו רוחניים ולא היה יכול להוציאם לעולם הגשמי כו'.

ר"ל לפי שלא חטאו עדיין, אך אדם בחטאו גורש משם, והבנים שנולדו קודם החטא, ודאי לא היו נושאים בעונו, אם לא חטאו הם עצמן. אבל לפי מ"ש ר"ל שכל הבריות אכלו מן העץ, משמע שגם קין והבל אכלו עמהם. אמנם לדברי הזוהר צ"ל ע"כ דלא ס"ל כגמרא דידן, אלא אחר שיצא אדם מג"ע הוליד ולא קודם. ז"ש ולא זכה לאפקא וק"ל, ועמש"ע שם בס"ד.

י"א. שם בספר הזוהר, פ"ט, א': לא נזקקין תנן דלא חיישי כו', דהא מאיס איהו קמייהו.

זה לקח מן התוספות. והם באמת דברים תמוהים, כמו שכתבתי במור וקציעה (סימן ק"א) בס"ד.

י"ב. בפרשת וירא ק"ב, א': כדין ידע אברהם דהא מסאב איהו ועביד ליה טבילה, או עביד ליה לנטרא ז' יומי כו.

האי לישנא תמוהא טובא, והני שבעה יומי מאי עבידתייהו. אי לטומאת מת מי סגי בלא הזאת שלישי ושביעי, וטבילה, ואפר פרה לא היה לו לאברהם אבינו. ואי מטומאת נדה ובועלה, הא ודאי טבילה בעו, ומאי או, לא ידענא לה פתר.

י"ג. ע"ש, אערע ביה טומאה אחרא כגון זיבה או סגירו (כצ"ל) או נדה, דהוו תרי מסאבו, לא סגיא ליה בההיא טבילה כו'.

לא ידענא מאי קאמר, ונראה כתורה חדשה.

י"ד. שם, ק"ה, ב': וז"ל, ארדה נא ואראה הכצעקתה הבא אלי עשו כלה, למאן קאמר אי תימא לאינון מלאכין מאן חמא מליל עם דא ופקיד לדא אלא לאברהם קאמר כו' אלא דא אברהם כו'.

מאמר הלז תמוה וזר מאד, מתנגד לנקוד הכתוב וטעמו. ובעל ספר זהרי חמה בלי דעת מלין יכביר, מלין על גבי מלין לומר על שמאל ימין, ואינו נכוה בחמי חמין, כי לבאר זה המאמר כפשוטו לא היה צריך להאריך, שכן הוא מובן לכל. גם הגהתו אין בה טעם. אבל לא חלי ולא מרגיש, שאין פרושו של המאמר הלז מסכים עם הנקוד, כי מלת עשו קמוצה העי"ן, ואינו צווי אלא עבר, ולא יתכן פירוש {הספר} אלא אם היה העי"ן נקוד בח"פ. גם אין הפירוש עולה, עם טעם מפסיק שבין מילת עשו, למלת כלה, וזה מהמקומות הזרים שבמדרש הזוהר.

י"ד. ק"ו, א': ואע"ג דכלהו חטו כו'. זה נראה כסותר דרז"ל, ויש ליישב.

ט"ו. שם: לא זז מתמן עד דאמר לה סלחתי כדברך כו'. זה לא נאמר בעגל שהתחיל בו, אלא במרגלים.

ט"ז. ק"ח, א': כמה דארעא דלהון אתאביד לעלם לעלמי עלמיא כו', וכן נשנה דבר זה בסתרי תורה (ק"ט, א') בסוף פיסקא כתוב ודאי לית לה תקומה.

וזה מתנגד למקרא מלא יחזקאל ט"ז {נ"ג-נ"ה} ושבתי את שבותהן, וגו', ואחותיך סדום ובנותיה תשובן לקדמתן. ואי אפשר ליישבו אפילו בדוחק. ועיין עוד בספר שבט לגו כסילים בפרט ז'.

י"ז. שם, ק"ט, א', בסיום סתרי תורה: ודא לית לה תקומה. עיין מה שכתבתי לעיל בדף הקודם. אכן אנשי סדום הקדומים, ודאי עליהם נאמר על כן לא יקומו רשעים וגו' כדתנן בחלק.

י"ח. שם, ק"י, ב': ובאחרא כתיב ובקמה חסר וו, בגין דלא נפק מנה חולקא לקב"ה.

מכאן משמע קצת שמלך המשיח אינו מיוצאי חלצי שאר מלכי יהודה, אלא הוא דוד בעצמו (כמשמעת פשטי כמה מקראות) אך לפי מ"ש הספר בסמוך, לכאורה לא משמע הכי. וז"ל (שם) לא ידע דזמין קב"ה משה דוד מלכא ושלמה ושאר מלכין ומלכא משיח. ואם אינו סותר הקודם, בהכרח לומר דלא דק הכא בסדרא, ולא משאר מלכין דבית דוד נפק וקם מלכא משיחא, דאי איתא, אמאי קאמר מעקרא דלא נפק מנה (מצעירה) חולקא לקב"ה כהאי אתרא (בכירה) הלא רחבעם בן נעמן העמונית היה, וממנו יצאו כל שאר מלכי בית דוד. מאי בין האי להאי.

י"ט. שם, ק"כ, א': דהא כד אתא יעקב, מית הוה אברהם.

תמוה לכאורה. ויש לפרש כוונתו כשבא יעקב מחרן אל אביו, שכבר הוליד שבטי יה, ונעשה מרכבה שלמה לשם.

שם עמוד ב', כד"א כבש אחד בן שנתו, עיין בהגהותי בעז"ה.

כ'. פרשת חיי שרה, קכ"ה, א': ועל ידיה מתו בני עלמא מן יומא דגרים לון אדם, בר משה ואהרן ומרים.

לא דק, דהא מסיק בשרה נמי הכי, וא"ה, כ"ש אבהן דלא מתו על ידיה דההוא נחש, והיינו נמי רזא דקרית ארבע, רזא דאבהן, חג"ת ומלכות. אלא ע"כ לא דק, ואבות ממילא משמע, משרה.

כ"א. פרשת תולדות קמ"ב, ב': והא תנינן תפוח עקבו דאדם מכהה גלגל חמה.

הכי איתא בפרק חזקת בעובדא דר"ב. ומ"ש ר"א כאן ודאי הכי הוה בקדמיתא עד לא חב. זה אינו עולה בקנה בינה אחד עם מ"ש ר"ב שהוא ראהו בקברו כך.

כ"ב. פרשת ויצא קנ"ג, ב', בסופו: דהא בההיא שעתא לא הוה ליה בנין כו' עד קנ"ד, ב', (בראשו) הואיל באר בענין בנימין שלא הוליד עד שחזר ממצרים לארץ כנען.

לפי דרכו זה, צריך שיאמר שילדה אשת בנימן כל עשרת בניו שירדו עמו למצרים, בכרס אחד. ואפילו אם נאמר, שנולדו לו מעשר נשים, נגד המשמעות שארז"ל תאומות נולדו עם השבטים שנשאום, ולא נזכר שנשא אחד אשה אחרת כי אם יהודה ויוסף, מכל מקום איך היה זה אפשר בזמן מועט ששהה בחזרתו אל אביו, עד שירדו יעקב ובניו כולם למצרים, ונתעכבו בהליכה ובמצרים ובחזרה, גם מיד שבו למצרים, סתמו כפירושו שלא המתינו כלל, רק כדי צורך הכנה למסעם המוכרח בלבד, כי יעקב אבינו ע"ה היה בהול לילך לראות את יוסף, כמ"ש אלכה ואראנו וגו'. הרי על כרחך זמן קצר מאד יש בין עלית בנימן ממצרים, לירידתו שנית עם בניו, וצריך לומר שארע לו נס גדול ורב, יתר מאד מכל מה שכתוב בתורה ובנביאים וכתובים, בענין ברכת הבנים לצדיקים, והולדה למעלה מן הטבע.

ועם כל זה עדיין הוא סותר למה שמוזכר פשוט במדרש, השמות שקרא בנימן לבניו על שם יוסף אחיו, וששאל לו יוסף על אודותם, וזה היה בירידה ראשונה, ואיך אמר בעל ספר הזוהר דלא שמש בנימן ערסיה עד דאתא ליוסף.

כ"ג. שוב ראיתי גם בזה חתר בעל ספר יונת אלם (פרק נ"ה) ליישבו בשלשה דרכים, וכולהון לא הניין לי. ולא ירדתי לסוף דעתו איך נהלם לו לשון הזוהר. ומה שדקדק ממ"ש שם כיון דאתא ליוסף, וכך הוגה ע"פ דרך אמת. אבל באמת אין מנוס מזה לומר דפליג מדרש הזוהר על מדרש רבה בדבר זה, וזה אינו כל כך זרות וקושי, דזימנין טובא אשכחן דפליגי מדרשים אהדדי, גם הנס הלז אינו בגדר הנמנעות.

כ"ד. אך זה שכתב עוד שם, מון דרחל אתעברת מבנימן, לא אתעכב תמן.

זה אי אפשר, לפי חשבון ששהה יעקב אבינו ע"ה בדרך שתי שנים, עד שנולד בנימן, כמ"ש בסדר עולם ומוסכם בתלמוד מאין חולק. והרי בכאן מאריך ספר הזוהר ימי עבורו של בנימן חוץ לטבע, מה שלא נמצא דוגמתו. גם בזו מצאתי לבל ספר יונת אלם שנדחק בו על פי ההכרח אשר לא יגונה, עם שאין לשון הספר סובלו.

כ"ה. שם, ק"ס, ב': עזרא דאמר זכרה לי אלהי לטובה.

לא מצינו כתוב זה לעזרא, כי אם לנחמיה. ומשום שספר נחמיה באמת לא נקרא על שמו (כלול הוא בדברי עזרא, כמ"ש רז"ל), אין זה מספיק להחליף שם האומר האמיתי שמביא גאולה לעולם .

כ"ו. בפרשת וישלח קע"ג, א': ואת כל טפם ואת כל בהמתם.

לא ידעתי פסוק זה, כמו שכתבתי בהגהותי יע"ש.

כ"ז. בפרשת וישב קפ"ג, ב': ר"ח ור"י הוו שכיחי קמי דר"ש, אמר ר"ח הא תנינן כל חלמא דלא אתפשרא כאגרתא דלא מתקריא.

זהו מאמרו של רב חסדא אמורא אתלמודין בבלאה.

וכן מה שכתב עוד שם אע"ג דנבואה לא שריא חכמי עדיפי מנביאי, הוא מימרא דאמימר. ולא יתכן לאמרו משמו, אם היה משנה בפי קדומי התנאים, אין דרכם של בעלי התלמוד בכך, שהם אומרים תמיד דבר בשם אומרו, אפילו ספקי דגברי גרסי, או מביא אחר דברי האמורא, תנא דמסייע ליה, ותניא נמי כוותיה. ומדלא אייתיה בעל הגמרא רק בשם אמורא סתמי, ודאי אינם דברי תנא.

כ"ח. שם, ק"צ עמוד א': מביא פסוק לשמרך מאשה זרה מחלקת לשון נכריה.

היא הרכבה משני פסוקים, ראשה ממשלי ז', ומסיים מנכריה אמריה החליקה. וסופה ממשלי ו', תחלתו לשמרך מאשת רע.

ובכאן לא יועיל מ"ש לעיל בענין שנוי שם, ותפירת קריא"ת שני מקראות, לעשות עמהם כתנות אור, להלביש דבר סתר, משא"כ בזה כי הוא עת לקרוע, ולא לתפור בגדי מלכות חושך ותוהו מי יתן ואדע פותר.

כ"ט. שם, קצ"ו, א': המחשבה שלא חשב.

פליגא אגמרא דידן. ובזהרי חמה כתב דפליג אמדרש אבכיר, ולא ידע דהכי איתא בתלמודין בשני מקומות .

שם. ר"ב, א': אהדר לביה ואמר לא יאית עבדית כו'.

בחלק איתא בנוסח אחר. ועיין הגהותי בס"ד.

ל'. פרשת ויגש, ר"ו, ב', בסופו: בשעתא דעאל ליליא ודאין דינא.

צ"ל דיני ממונות היה דן, והתחיל ביום וגמר בלילה. ולישנא סתמא לא משמע הכי.

ל"א. בריש פרשת ויחי, יותר מארבעה דפין הוא לשון זוהר מזויף, נראה ונרגש לכל מכיר לשונו, וכבר העירו על זה המגיהים הראשונים, שהוציאו ספר הזוהר לאור הדפוס.

ל"ב. שם, רי"ט, ב': אמר רבי יהודה לית חובא בעלמא דלא אית ליה תשובה בר מהאי ולית לך חייביא דלא תמן אפי שכינתא בר מהאי.

הרי אלו שני דברים קשים ומרים. האחד, ששולל תשובה על חטא, שלא נזכר בתורה בפירוש, רק ברמז, וכלל גדול בידינו אין לך דבר שעומד בפני התשובה. ותמה על עצמך, על שלשה ראשי עבירות שהן ביהרג ואל יעבור, וכן כל העבירות דכריתות ומיתות בית דין, ולא תשא את שם ה' אלוקך לשוא, שנזדעזע כל העולם כולו בשבילו, יש להן תשובה, ולזה החטא שלא בא בו אפילו לא תעשה גרידא מבואר לגמרי, אלא מכללא נשמע (לפיכך אינו אפילו בכלל הלוקין, אלא בכלל בעלי מכת מרדות של דבריהם ודאי איתיה מסתמא, העושה בזדון אחר התראה) לא תועיל ליה תשובה (בשגם מצינו מפורש היתר לאיסור זה, אף לא במקום סכנה, רק כדי למצוא תקנה לברר ספק, כמ"ש בחלון [בהערל] בס"ד). עם היות גם התלמוד החמיר מאד בעון מוצא שז"ל מ"מ מניעת תשובה לא שמענו חלילה, מי ישמע לו לדבר כזה (ולפ"ד הזוהר כאן, לא תהא תקנה לכת ש"ץ שר"י (הקוראים עצמן זוהרישטן), אפילו בשביל דבר זה בלבד הרי הם עדי אובד, ומרפה ידי בעלי תשובה), אפילו אם היה אפשר ח"ו שאמרה ה' יתברך עצמו, אין לקבל גוזמא זו, כמ"ש הראשונים ז"ל על דרך הלצה ראיה ומקובלת, כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה, חוץ מצא ממחיצתו, עיין עלית היראה.

והשני שמזכה כל הרשעים הגמורים בכלל לראות פני השכינה לפי דבריו, חוץ מזה הבלתי מוזהר בפירוש בתורה, יהא אבד סברו. הוא ודאי דבר שאין הדעת סובלו, קשה וזר כראשון, ומתנגד בירור גם לתלמודינו, שמניח ארבע כתות שאינן מקבלות פני שכינה, וזה אינו מהמנין, מכלל שהוא מקבל פני שכינה, ולדברי ספר הזוהר הללו, הענין בהפך, ד' כתות מקבלות פני שכינה, וזה לבדו אין לו תקנה, מי יאמין לשמועתו. גם יש סתירה בתקון י"ד.

לפיכך אני אומר בטח שאין לשום לב לגוזמות כאלו, שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם, יאמר ה', חזקו ואמצו בתשובה ואל ירפו ידיכם, לא אבדה תקותכם, ויש שכר לפעולתכם.

ל"ג. שם, ר"כ, א': אי זכי בתשובה שלימתא תליין ליה כו'.

עיין הגהותי על זה.

ל"ד. שם, רל"ט, א': עיין הגהותי.

ל"ה. שם, רמ"ד, א': שיהי דן נחש וגו', אימתי הוה דן נחש ביומי דירבעם, דכתיב ואת האחד נתן בדן.

דרוש זה כמו זר נחשב, וראוי להסירו מן הספר.

ל"ו. בחסרונות ספר הזוהר המוצגים בסיום חלק א':

ד', א': אוכל במזרח חצי אמה, בגין דעבד יהודה פלגו הצלה כו' ובדרום חצי אמה כו'.

מלת חצי בשניהם טעות בדבר משנה הוא (ריש פרק ג' דמדות). הנה יסד סוד ופשט על שקר ובנה על תוהו.

שם י"א, א', בראשו: בצלותא דילך כו' באיזהו מקומן בצו כו' (דווקא מ"מ י"ט).

ידוע שאמירת פרק איזהו מקומן עם פרשת קרבנות, רב עמרם גאון הוא תקן והסדיר את זאת, ואין מזה רמז בתלמוד, אף כי מרי מתניתן לא נודע מאומה שתקנו, רק לקרות בתורה בפרשיות קרבנות כל אחד בזמנו, כדאיתא שלהי מגלה, ולעסוק בהלכותיהם (על דרך הלמוד) בבתרא דמסכת תענית ומנחות, לא לומר פרק איזהו מקומן עמהם בכל יום לפני התפלה (שלא נסדר כל עיקר אלא לזכות ההמון שאינם עסוקים בהם, ואחרון הגאונים הנ"ל הוא שחדשם, עם היות רוב דברי הפרק אינם שייכים כלל לדבר יום ביומו, והאומר סדר עבודת היום תחת פרק איזהו מקומן ודאי משובח יותר), לפיכך אי אפשר שיהא ענין זה משנת רשב"י התנא.

{זוהר חלק ב'}

ל"ח. חלק ב'. פרשת ואלה שמות ה', א': חוזר ומביא הפסוק בשבוש כנזכר כבר לעיל .

ל"ט. מדף י"ד, מפסקא דרבי חייא רבה הוה אזיל כו' ואילך עס"ה הפרשה, שמונה דפים שלמים, אני אומר בטוח שכל זה אינו מהזוהר האמיתי, רק מלשונות מדרש הנעלם. מי שהוא בקי בלשון זוהר גמור, יודה לי על זאת בודאי, עם שלא הרגיש בזה זולתי עד עתה.

מ'. שם י"ט, ב' שורה א': דהא אמר ליה לאובא טמיא כו'.

לשון זה הוא דבר הגמרא דפרק הרואה, שאמרם רב קטינא (אמורא ידוע בזמן רב ושמואל) לאובא טמיא. מכאן נראה גם כן בברור, ששמות תנאים המוזכרים כאן אינם תנאים אמתיים, שאי אפשר שיאמרו דבר שארע (אחד) {אחר} זמן רב מאוחר לדורם, בימי אמוראים, בלשונו של האמורא הבבלי האחרון. אלא שמות מושאלים הם, העבודה אם לא נאמר שמא נשמות התנאים הם שנתגלו בדור אחרון למחבר ספר הזוהר, כמ"ש בריש ספר התקונין.

מ"א. וכן הוא הדבר שמביא שם בסמוך, אמר ריב"ל כו' .

מ"ב. פרשת וארא ל"ב, א': מה עבד קב"ה ארחיק לבני ישמעאל כו' ויהיב להו חולקא לתתא בארעא קדישא בגין ההוא גזירו דבהון.

הרי כי בימי בעל ספר הזוהר היתה אומת ישמעאל שולטת בארץ הקדושה, ודבר ידוע הוא ומפורסם שלא הגיעו הישמעאלים לממשלה כללית עד שנת שע"ד, לאלף החמישי (היו ממלכה שפלה שכירי הרומיים). מן אז והלאה (עיין מה שכתבתי בהגהות לספר צמח דוד, ובעץ אבות פרק ד') נשאו ראש ויפשטו בארצות המזרח ופרצו בארץ הקדושה והביאוה תחת ידיהם. ובסוף שנת ארבע מאות לאלף הנ"ל לכדו את ירושלים מיד הנוצרים, והיה זה באמצע ימי הגאונים, קודם זה לא היה לו אחוזה בארץ ישראל. נמצא על כל פנים יותר מת"ק שנה אחר רשב"י חובר ספר הזוהר. ואולי מאוחר עוד הרבה מזה. ואיך אפשר להסכים זה עם שמות האומרים אותם הדברים, והמה חביריו או תלמידיו של רשב"י, לפי המובן בלשונו של בעל ספר הזוהר, הלא זה כדבר אשר אין לו שחר.

מ"ג. בפרשת בא ל"ח, א': מאן פני האדון דא רשב"י.

לשון זה חרוף וגדוף הוא בודאי. ובזה איני נושא פנים למי שיהא, אפילו יהא רשב"י האמיתי (ח"ו לחשדו בכך, שיקבל עליו לעשותו אלוה, אדרבה היא הראיה שלא יצאו דברים הללו מפיו, אשר לא צוה ולא עלתה על לבו מעולם, אפילו אמרה גדול שבנביאים לא צייתנא ליה, ולא אקבל שום התנצלות בכזה), חלילה להעלות על הדעת שהם דברי חכמי תורתנו הקדושה הנאמנים לה', לתת כבודו יתברך לאחר, לא תהא כזאת בישראל. והמשתף שם שמים ודבר אחר כו' ח"ו.

והרי כאן פתח פתוח לפורצי גדרו של עולם, פרצה קוראה לגנב, גונב דעת העליונה, לקחת ממנו דוגמא לומר הותרה הרצועה, מי שלח פרא אדם חפשי לחלוק כבוד האלהות לבשר ודם, יותר מלשון זר ומר כזה. אבל האמת יורה דרכו שלשון זּה צריך תקון, וצריך לומר כמו שהגהתי שם בספר הזוהר שלי, כי מלת את שבפסוק חסרה שם (ונשמטה מסופר המעתיק בשגיאה אגב שיטפיה, ודבר קל ומצוי הוא זה), וכן צריך להיות מאן את פני ה' כו'. ובתקון זה הקטן, חזר הלשון בלתי זר, אך קרוב הוא קצת, על דרך שנמצא לרז"ל שדרשו בכיוצא בה בפירוש את ה' אלוקך תירא לרבות תלמידי חכמים. ועם כל זה שאיני מרחקו, על פי הגהה זו, מכל מקום איני מקרבו בשתי ידים, ולא נתקררה דעתי עדיין בלשון זה, לבי מהסס בו. כי יראה הוא דבר אחר, שמצינו מצות יראה גם באב ואם, ובמקדש, שצוה הקב"ה בפירוש לירא מהם. אבל לכלול באת פני האדון, להראות את פני האדון, דא רשב"י, מיחזי חברותא כלפי שמיא, וכמין שתוף ח"ו, ועכ"פ נותן מכשול לחסרי דעת. על כן אם היו זקנים מורי התורה אמתיים בדור מסכימים, הייתי אומר וגוזר להסירו מן הספר לגמרי. ואוי להם לבריות חברי בהמות תועות, רואות ואינן יודעות מה רואות, מדברות ואינן יודעות מה מדברות כשור גועות, עוסקים בספר הזוהר זורקים ארס חרוף וגדוף כלפי מעלה, אין מרגיש ואין חולה.

מ"ד. שם. ואור הנר יפה לבדיקה מבחוץ.

זה הלשון ואור הנר וכו' היה כתוב בגליון מן הצד, והוא תוספת מן הסופר המעתיק, ולכן כתב מלת מבחוץ בצדו, כדי לידע שאינו מלשון הספר, ושצריך לכתבו מבחוץ. והמדפיס לא הבין, והכניס הכל בפנים, תוך לשון הזוהר, ודוגמת זה בחלק ב' בתוספתא דאמור (צ"ו, א') כי לא ידע מהו. וכזה ארע במדרש רבה קהלת, עם הסופר ארקילאון.

מ"ה. שם י"ז, א: דכתיב בהר המוריה אשר בירושלים.

נראה כי הוא הכתב (דברי הימים ב ג׳:א׳) ויחל שלמה וגו' בירושלם בהר המוריה וגו'. ומשובש הוא בכאן, אולי משגה הוא מסופר מעתיק הספר.

מ"ו. בפרשת בשלח (מ"ט) {מ"ח}, ב', וזבולון כו' וים כנרת הוה בעדביה, ומהכא אשתכח חלזון לתכלתא, ונשנה דבר זה בפרשת תרומה קמ"ט, ב' בראשו, ותכלת כו' מההוא ימא דגינוסר, ומשולש בפרשת בהעלותך ק"נ, עמוד א' ומרובע פרשת (בשלח) {שלח} קע"ה, ב', מאי תכלת כו' מחד נונא דאזיל בים כנרת, ומחומש בחסרונות, השייכים לחלק א', ה', א', ובים הכנרת דאתי מתמן תכלא:

כל זה תמוה והפך המציאות, כי תחום גינוסר שהוא כנרת, עלה בחלקו של נפתלי במזרחה של ארץ ישראל, ותחום עכו על יד הים הגדול במערבה, הוא עלה לחלקו של זבולון, כמבואר במקרא, וכמו שכתבו חז"ל גם בפירוש בפרק יש נוחלין. ובענין צידת החלזון אמרו בפרק במה מדליקין (שבת כ"ו, א)' לכורמים וליוגבים, תני ר' יוסף יוגבים אלו ציידי חלזון מסולמא דצור עד חיפה, וכדבר הזה ממש כתבו גם סופרי אומות העולם כותבי ישובי המדינות והנמצא בהם לצורך העולם, וזכרו שלא נמצא במקום אחר הדג שצובעין בדמו תכלת, כי אם בין שני מקומות הללו. וידוע שצור וחיפה הן שתי עיירות היושבות על חוף הים הגדול של תורה (ונקרא ים האמצעי אצל סופרי החול) ויושבי צור וצידון היו צדין אותו ועושין בו סחורה ביחוד אחר שחרבה ארץ ישראל, הם שהיו מספיקין צבע תכלת לכל הארצות. וכן היה נצוד בחלקו של זבולון, שירכתו על צידון, ובזמן ישוב ארץ ישראל היה כל משא ומתן הלז וריוח הגדול שבו, לזבולון לבדו מיתר השבטים, כמ"ש רז"ל כולן צריכין לך על ידי חלזון, ושפוני תמוני חול, תני ר"י שפוני זה חלזון, וטמוני חול זו זכוכית לבנה, גם היא היתה בגבול הצידונים והצוריים, שהחול הנמצא שם באותו מחוז בחוף ים הגדול, הוא מובחר לזכוכית הטובה ומשובחת, לא נמצא כמוהו בארץ. אבל שיהא חלזון מצוי בים כנרת, שהוא במזרח ארץ ישראל, ולצפון בתחום נפתלי, לא זה שמענו, ולא כיוצא בו שמענו, רצוני לומר מה שכתב הרב המיימוני בפרק ב' מהלכות ציצית, שהחלזון שצובעין בו תכלת מצוי בים המלח. גם זה אינו, כי ים המלח הוא במזרח ארץ ישראל לדרום, בין שבט יהודה ובין שבט ראובן, וזו פליאה נשגבה ורבה היא על אדם גדול חכם מובהק מדיני טבעי כר"מ ז"ל, שלא ידע זה. וזו קשה מן הראשונה, כי אמנם ים כנרת מגדל דגים, אבל ים המלח סתמי, הוא הסדומי, אינו מגדל שום בעל חי, אפילו הדגים הבאים אליו מהירדן עם משיכת הנהר מיד מתים בו מרוב מליחותו. כי כן נקרא בלע"ז מארא מארט"א, ר"ל הים המת. לכן שבוש גמור הוא זה לר"מ ז"ל, כמו שכתבתי שם על ספרו בס"ד. מכל מקום נראה שנשתרבב הטעות משם, והחליפו בעל ההוספות על הזוהר לדעתו, ולכונה טובה המיר אותה רע בטוב.

מ"ז. שם נ"ב, א': אר"י אשבחנא ברזא דא בתקיעותא דרב בבבל. גם זו עדות נאמנה, על החבור הקדוש הלז, שאינו של רשב"י התנא.

מ"ח. ס"ד, א': עיין הגהותי.

שם ס"ה. עיין הגהותי.

מ"ט. בפרשת יתרו ס"ח, ב': חמו חד חויא קם ר"ח למקטליה. אמר ליה ר"א שבוק ליה לא תקטליה. ואמר ליה דאיצטריך לון עלמא כו'.

זה דבר תמוה מאד, שהרי כל המזיקין נהרגין אפילו בשבת (ואותן חסידים המחמירים אין רוח חכמים נוחה מהם), ואמרו טוב שבנחשים רצוץ את מוחו. ואמרו חז"ל הנאמנים, אם נזדמנו לאדם נחשים ועקרבים והרגן, בידוע שנזדמנו לו להרגן. ואם מפני שהם שלוחי הדין ימלטו, הלא בטענה זו גם הרשע ממלט נפשו ממות, ברצחו נפש, כי גם רשע ליום רעה, רצועה לרדות הוא, ושבט אפו בכל מקום, ככתוב. ובאמת אם לא סוף הלשון הייתי אומר לדחוק ולפרש, שהיה ידוע לר' אלעזר שאותו נחש שליח מן השמים הוא לשוך ולהמית רשע, ובהכרח צריך לקיים שליחותו, לכן מנע הריגתו שלא להתנגד לגזירת עליון. ואף על פי שעדיין היה בו דוחק מבואר, שהעקר חסר מן הספר. אבל הטעם שאמר להניחו הוא כולל והוא דבר שאין לו שחר.

נ'. שם ע"ט, ב': באמירה, והיינו מסטרא דדינא כו'.

תמיהא, דהא אמירה רכה בכל מקום, והגדה קשה כגידים.

נ"א. שם, ומה דלא אמר אלהינו, משום דהא משה לא זכה למישל לארעא.

אף זו מן התימה. אטו משה מי לא אמר, ה' אלהינו דבר אלינו, וכהאי גוונא טובא במשנה תורה.

נ"ב. יתרו פ"ז, ב': עיין הגהותי.

נ"ג. שם, ובגין כך בעי בר נש לסדרא על פתוריה חד נהמא או יתיר.

הא דלא כהלכה. ועיין מור וקציעה אורח חיים סימן {ק"פ}.

נ"ד. (בפרשת משפטים) {שם} צ', ב': כמה דאת אמר ישעו אל ה'. זה מקרא מקוצר, כמו שהגהתי שם בס"ד. ואינו כל כך תימה כמו שכתבתי לעיל כמה פעמים.

נ"ה. (שם) {בפרשת משפטים}, ק"ב, ק"ג, ק"ד: האריך כמה דפין בגודל וחומר סכנה, לישא אשה אלמנה, אף על פי שאינו גוזר עליה שאסורה להנשא, מכל מקום לפי דבריו הארוכים, הא חמירא סכנתא מאיסורא, וטוב שתשב אלמנה כל ימיה אפילו ילדה, ולא תסתכן לנושאה, וכן המנהג בארץ טורקיא עתה, אחר שנתגלה ספר הזוהר. ובאמת זה נראה מתנגד ממש לתלמודנו בכמה מקומות, כי לא לבד שלא השמיענו כזאת, שיש סכנה בה רק בקטלנית בלבד, אבל אדרבה הקלו בכמה דברים בשבילה, והפקיעו קדושין כדי שלא תשב עגונה, וכן בכתובת אשה משום חינא, ובכתובת אלמנת כהנים משום דחזו דפרשי מנייהו, וגם במקרא בקללה הוא אומר והיו נשיכם אלמנות, ופירשו רז"ל שלא ימצאו עדים להתירן ותשארנה עגונות, וכזה רבות, רק במלך שנינו אין נושאין אלמנתו, ומלך נושא אלמנתו של מלך, וכן באשת תלמיד חכם כלי שנשתמש בו קודש לא ישתמש ביה חול, ורבי חזר אחר אלמנתו של רבי אלעזר ברבי שמעון, לקחתה לו לאשה, ועל דרך עצה טובה אמרו לא תבשל בקדרה שבשל בו חבירך, לפי שאין כל האצבעות שוות, וזה טעם נכון ועצה טובה הגונה, למאן דאפשר ליה למצוא בתולה הוגנת כחפצו, אך סכנה אפילו קלה לא שמענו, ואמנם גם לדברי ספר הזוהר שם משמע קצת שלאחר י"ב חודש אין בו סכנה כל כך, ועיין בהגהותי.

נ"ו. שם, ק"ז, א': וקרא אמר לא נמצא אתו דבר רק בדבר אוריה החתי.

תופס לשון כתוב ולא נמצא וגו'. והוא לא נמצא, רק חציו האחרון, ישנו במלכים (א' ט"ו).

שם ק"ח, ב': יכין רשע וצדיק ילבש.

הוא בכח לשון הכתוב, ולא בפועל. אכן כך הוא גם בתלמוד.

נ"ז. שם קי"א, ב': ובגין דא הני ברכי דרבנן בשלהי.

מימרא דרבא הוא זה ברכות (ו', א').

נ"ח. שם קי"ב, ב': מביא הפסוק ושבתי ואראה את כל העשוקים אשר נעשו וגו'.

צריך לומר נעשים, ושבוש זה כפול ומכופל כמה פעמים להלן.

נ"ט. שם מביא פסוק תרמוד במדבר בהרים.

זה לא נמצא כן בשום מקום, ונראה שהתכוין למה שכתב במלכים (א', ט') וצריך לומר תדמר במדבר בארץ.

ס'. שם קט"ו, ב': ודאי שבועה לא חלה אלא על דבר שיש בו ממש, נדר חל אפילו על דבר שאין בו ממש.

הדבר ממש בהפך, כמו ששנו חכמים סוף פרק א' דנדרים, חומר בשבועות, שהשבועות חלות על דבר שיש בו ממש ועל דבר שאין בו ממש, מה שאין כן בנדרים. מי לא ישתומם על זה, הלא אין ספק שתלמיד טועה כתב זה, חלילה להפך דברי אלוהים חיים, ולסתור תורה שלנו שיסדוה רשב"י (האמיתי, וחביריו הנאמנים, תלמידי רבי עקיבא, שקבלוה איש מפי איש עד משה מסיני, וסדרה רבנו הקדוש מחבר המשנה, שהיה תלמידו של רשב"י תנא דמתניתן דידן, שעליה אנו חיים, והממרה על פיה נדון כאפיקורס ח"ו), אבל ודאי המכשלה הזאת תחת ידי איזה מקובל אחרון ששלח יד בספר הזוהר, ולא היה בקי במשנה ובתלמוד, לא שמש כל צרכו, שרי ליה מריה, כי לא במרד ולא במעל עשה זאת, אלא כשגגה שיצאה מלפני השליט במגלת סתרים שבאה לידו, אף על פי שחשב למצוא דברי חפץ. ושנה בחטא זו, והמשיכו בחבלי הקבלה, והאריך בזה עוד בסוף העמוד, כפל ואמר נדרים על גבי שבועות עולים וחלים על דבר שאין בו ממש. דברים הללו אין בהם ממש, וכל שהוסיף לבאר הענין עפד"ה גם בדף הסמוך (קי"ו, א') דשבועה איהו בנינא דעלמא לא קיימא בלא יסוד, דבר שיש בו ממש, נדר כו' חל על דבר שאין בו ממש. הכל הבל ושבוש, אין שומעין לו, מפני שלא אמר כהלכה. וצריך להסירו מן הספר, להרים מכשול מדרך עמנו, ולהשמר מתקלה חלילה.

ס"א. שם קי"ח, ב': עיין בהגהותי.

ס"ב. בפרשת משפטים קכ"ב, א': אמר רבי חייא כל מאן דקריה לחבריה רשע נחתין לעלעוי.

נראה זר ומר, כאילו היה שונה מה שאמרו רז"ל (פרק קמא דקדושין ופרק איזהו נשך) הקורא לחברו רשע יורד עמו ללחייו, מלשון לחי שבמקרא, דמתורגם לועא. ועי"ן ראשונה נדמית טעות סופר לפי זה, כי אם כן צריך לומר ללעוי. או יהא מלשון יעלעו דם, שהוא גם כן מענין לחי לרד"ק, ואז אין צריך להגיה. או כוונתו לפרשו מלשון לחי שבתלמוד לענין הכשר מבוי, שענינו כמו דוכן וצלע, דמתרגם אונקלוס עלעא (אבל העיקר היותו מלשון לחיים וקיבה, וכן תמצא לו חבר בפרשת וארא (כ"ז, ב') על הפסוק ונתתי חחים בלחייך, ובסטר עלעוי. וכן באדרא רבה בתקונא רביעאה בעלעוי הם לחיי הפנים, ונסמך על הפסוק לחייו כערוגת הבושם, היינו תקרובא דבוסמא, ויש לו גם חבר במקרא תלת עלעין בפומה, לדעת קצת הם מלתעות שהם בלחיים, ויש מפרשים צלעות). וכל זה רחוק, נלעג לשון אין בינה, והגרסא בשני המקומות הנ"ל בתלמוד, היא יורד לחייו, שפירושו ודאי כפירוש רש"י ותוספות על פי תשובת הגאונים, שפוסק לחיותו ומקפח פרנסתו. וכן הוא לשון חכמים עוד דוגמתו, באושא התקינו שיהא מתגלגל עם בנו עד י"ב שנים, מכאן ואילך יורד עמו לחייו.

ס"ג. שם קכ"ד, א': אתו שאילו לרב המנונא סבא.

תמיהא, כי לפי הנראה בספר הזוהר בכמה מקומות, הוא היה עם רשב"י בדור אחד, וכנראה אף רשב"י התנא לא היה בזמן הבית, שהרי בימי רבי יוחנן בן זכאי חרב הבית, ורבי אליעזר ורבי יהושע היו תלמידיו של רבי יוחנן בן זכאי, ורבי עקיבא תלמידם, הוא ששנה תורה שבעל פה לרשב"י וחבריו התנאים. אם כן, רחוק הוא שראה רשב"י הבית, ובזמן שהיו מקריבין כדאיתא הכא. אף כי רב המנונא סבא, שנזכר כמה פעמים בתלמוד עם תלמידי דרב, ובסוף פרק לולב (הגדול) {הגזול} אמר שמועה משם תלמיד תלמידו של רב (ועיין מה שכתבתי לקמן עוד, ובהגהותי לספר יוחסין), גם בזמן הבית לא נשתמשו עדיין בתואר רב כלל. והרי רבי יהודה בן בתירא מקומו היה בנציבין, במדינת אשור הקרובה לבבל, והיה נקרא בתואר רבי כתנא, ובימיו ארע כענין מעשה זה הנזכר כאן, כדאיתא ריש פסחים .

ס"ד. שם קכ"ה, א': משמע שרוצה לאסור גם בשר אחר גבינה, כמו שהבינו פוסקים אחרונים מביאי דבריו. ואם כן הוא, ודאי אין להשגיח בו, לפי שסותר לתלמוד ערוך פרק כל הבשר (חולין ק"ד, ב'). אמנם לדעתי אין הכרח להבנתם, והפריזו על המדה, לייחס לספר הזוהר מה שלא עלה על דעתו בזה, אך מה שכתב עוד שם עמוד ב': על תרנגולא וגבינה כו' מאן דשרי האי כמאן דשרי הא, וכתיב לא תאכל כל תועבה. זה נראה כאילו אוסר בשר עוף בחלב דבר תורה, וסותר דבריו הקודמים, שאמר ר"ש אסיר לך כו' אמרינן נזירא כו', שנראה כאילו אינו אלא סייג לדברי תורה. ועוד אי בכלל תועבה היא, ריה"ג מאי תהוי עליה, אע"ג דלית הלכתא כוותיה.

ס"ה. בפרשת תרומה קל"ב, ב': צריך עיון במ"ש תרגום לעולם ביחיד ולא בסגיאין (והאריך בסוד הענין, שתרגום צריך מעוט, ומורידין ולא מעלין), קדושת תרגום אסיר איהו בסגיאין, אלא ביחיד לעולם כו'. ותקשי ליה (מדידיה אדידיה ואכ"ע) קדושת קדיש שהיא קדושה לעילא מכל ברכתא לד"ה, והפליג בה בספר הזוהר ביחוד, ולא סגי לה בבציר מעשרה, משום דדבר שבקדושה אינו נאמר בפחות מעשרה, כדילפינן מקרא, לכן גם קדושא דסדרא דעלמא עליה קאי, שפרת מילתא למימרה בעשרה, וכן עמא דבר. הן אמת שהזוהר עצמו מקשה לעצמו קושיא זו לעיל, דף קכ"ט, ב', אבל התירוץ אינו מובן, לפי מה שכתב כאן בטעם הדבר שאסור לאמרו ברבים. גם שם לא אמר אלא דיחיד יכיל לומר לה קדושה דסדרא אינון עלי תרגום, לא אסר כמ"ש כאן, אלא נתן הברירה, הי נינהו תרתי דסתרי ודאי, וסימנא כי האי דשנים מקרא ואחד תרגום, לאו מילתא, לית דאשגח ביה, והכי נמי במה שהחילט לומר פסוקי קדושה דסדרא בעשרה דווקא, לא נהוג עלמא כוותיה, שגם היחיד אומרה, והנח להם לישראל שבני נביאים הם.

ס"ו. שם ק"ו, עמוד א': והכא שרת עליהון רוח קודשא בקדמיתא בגין דאמר מזמור לדוד.

זה הפך מדברי רז"ל וכבר שנה בו בחלק א' (ס"ז, א').

ס"ז. שם קמ"ז, א': דאברהם הא אוליד באנתו אחרא לתחש, כמה דאת אמר ואת תחש, ואלין אנון באמא דישמעאל כו' אמא דישמעאל אולידת לתחש.

פליאה דעת ממני, מה ענין אברהם וישמעאל עם תחש, שאינו בנו של אברהם, ולא אחי ישמעאל, לא נולד מאמו. כי הוא בן נחור מפלגשו ראומה. כוונת הספר בכאן פליאה נשגבה לא אוכל לה, האם נחור באברהם נתחלף לו, מה אומר ואדבר ולבי מר ונשבר, לראות כתוב בספר (קדוש יאמר לו) כדבר הזה אשר אין לו שחר, לזייף תורת אמנו ולתלות בוקי סריקי ברשב"י ח"ו, הלא חרפה היא לנו.

ס"ח. שם קמ"ח, א': אב) תלתא אינו דהוו נביאי מהימני ושמשו בכהונה כו' וחד מנייהו שמואל, ומקשי לנפשיה, ומסיק ושמואל בימי עלי שמש.

הוא דבר המתמיה, ומשמע דומיא דאינך כפשטא, חלילה להאמין זה, ואסור לשמוע ולקבל דברים כאלה, אשר לא שערום לאבותינו ורז"ל. מי לחש לו כזאת, ולהוציא לעז על אותו צדיק לוי שיבקש גם כהונה, דבר שנכשל בו זקנו, ח"ו להעלותה על הדעת, הנוגע בה לא ינקה אך לוקה בצרעת. אולי יש ללמד זכות מה על בעל ספר הזוהר בזה, שמא נתכוין למה שכתב בשמואל (א', ז') ויקם שמואל טלה חלב אחד ויעלהו עולה כליל לה'. ואין בזה התנצלות מספקת (להשמיענו חדשות בקרב הארש, אשר לו נודעו עד עתה, לתת חלק לזר בכהונה, בלשון סתמי, כאילו יצא זה מן הכלל), כי בבמת יחיד הקריב, בשעת היתר במות שכל אחד מישראל עושה לו במה בראש גגו ומקריב עליה. הן אמת שהוא היה המקריב הראשון בנוב, אחר שחרבה שילה, שאין במה נתרת אלא על פי נביא. אך לא בשביל כך יקרא כהן, ולא יתכן לומר שזכה לשמש בכהונה כמשה ואהרן, ואם כן, הלא יש להוסיף יהושע הקודם אליו וזר גמור היה, שהוא המקריב ראשון בגלגל, לפני שמואל שנים רבות.

ס"ט. קמ"ט, ב', בראשו: אר"י תכלת מההוא נונא דימא דגינוסר כו'. עיין לעיל פרשת בשלח מ"ח, ב'.

ע'. שם קנ"ב, א': שלח עמיה ר' יעקב בר אידי.

הוא היה בזמנו של ר"י ור"ל.

ע"א. שם קס"ז, ב', בסופו: ותלד את קין שריאת קוף לאולדא במעהא בחילא וסיעוא דאדם לבתר דהא קבילת זוהמא כו'. אזיל לשטתיה בחלק א' (ל"ז, ב'), עיין מה שכתבתי שם בס"ד.

ע"ב. שם קס"ט, ב': רב ספרא.

רחוק הוא שיהא בימי ר"ש התנא.

ע"ג. שם קע"ד, ב': רב הונא ורב יודא בר רב.

נראה שלא היו בזמן התנא רשב"י.

ע"ד. פרשת תצוה קפ"ג, ב': דביומא דשבועות כו', וע"ד דמקרבין חמץ כו' ומקרבין תרין נהמין אחרנין כו'.

משמע דס"ל שהיו מקריבין בשבועות לחם חמץ אחד, מלבד שתי הלחם שהם נהמין אחרנין דמצה, וחמץ אתוקד בינייהו בנורא דמדבחא. וזה דבר שלא נשמע, ולא נרמז בשום מקום בתורה, שבכתב ושבעל פה. ועד כאן לא פליגי ר"מ ור"י, אלא אי שאור בודה להם מתוכן, או מביאו ממקום אחר, ומחמצן בו וממלא את המדה, לא יותר. אבל לא היו שתי הלחם מצה, ולא לחם נוסף אחר של חמץ, רחמנא לצלן מהאי דעתא שבשתא. גם אין למזבח בהם כלום, והוא אומר לאתוקדא על מדבחא. ומלשונו נראה כאילו היו שם שלשה לחם, וכולם נשרפין על גבי המזבח. הרי כאן שקרים מרים, ומקרא מלא דבר הכתוב קדוש יהיה לה' לכהן, וכתוב כל שאור וגו' לא תקטירו, וכתוב כל המנחה לה' לא תאפה חמץ. ואפילו על חמץ שיירי מנחה לוקין משום לא תאפה חמץ חלקם. מי העמל בתורה ועוסק בה לשמה, יוכל לסבול את זאת, לעשות תורה פלסתר ח"ו, להוסיף ולגרוע או לבטל אות אחת. ונדמה כאילו היתה לבעל ספר הזוהר תורה אחרת. חלילה לא תהא כזאת בישראל עם קדוש להשגיח בדברים כאלה. ולא נודע מבטן מי יצאו. באמת נראים בעיני כדברי מינות. או אחד משובש עצום בדה מלבו דברי תורה אלה וכאלה קשות, ורעות המראה, והבליעם בקרב ספר הזוהר, להלביאם בד"ק להתנאה, ולא נודע כי באו אל קרבו, ומראיהם רע כאשר בתחלה.

ע"ה. פרשת כי תשא קפ"ט, ב': כוס דברכה כו' אצטריך למהוי זקוף שעורא דאיהו זרת זקיף מן פתורא.

בתלמוד ומגביהו טפח.

ע"ו. בפרשת פקודי רמ"ע, ב': דהא ביומי ניסן ריש תורא בדיקולא תנינן.

נראה שרמז למ"ש בפרק ערבי פסחים (פסחים קי"ב, ב) תנא משמיה דר"מ ריש תורא בדקולא סח לאגרא כו'. והרכיב אותו עם מה שכתב לפני זה, ואל תעמוד בפני השור כו' בשור שחור ביומי ניסן, ורוצה לפרשו על מזל שור, שמתחיל לעלות ולצמוח, אע"פ שניסן אין מזלו שור, אלא טלה. גם הרכבה זו אינה קולטת אף בנגלה, דריש תורא בדקולא, לכל השנה הוא אמור, ואינו קבור לשלפני פניו, דהא מאי דתני ר"א מפסיק בין שני הדברים. ודבריו של ר"א שמרחיקין משור כו'. בכל זמן ובכל שור ב"ח הם אמורים. ועלה מייתי הא דר"מ, דאיתיה נמי בסתמא בכל שור, בין שחור בין לבן ובכל עת. כי כשראשו נתון בדקולא, אז אינו עולה מן האגם, אלא אוכל מן הסל בדיר ובאבוס, ובכל זמני השנה (יותר מניסן, שאז רועה באגם) לא בניסן בלבד. ועיקר הענין שתפס ליסוד, הוא הבל, דהא מאי רבותיה דריש תורא בדקולא. אלא אדרבה כשראשו בתוך הסל לאכול, סלקא דעתא שאין צורך להשמר מהזקו. להכי קמ"ל סק לאגרא ושדי דרגא מתותך, ומה זה ענין לתקפו של שור בימי ניסן, האם בימי ניסן דוקא ריש תורא הוא בדקולא, הא ודאי מחזי כחוכא וטלולא, מה גם לבנות על יסוד כזה סוד עמוק או הגבה למעלה.

ע"ז. פרשת כי תשא קצ"ד, א': פסקא ומשה יקח את האוהל.

עיין לעיל (חלק א' צ"ב, ב') ובהגהותי.

ע"ח. שם: א"ת דלא"ת מניה, א"ה אמאי מית כו' וא"ת דאתעדי מניה, אמאי והא לא חטא דהא איהו עם משה הוה בשעתא דחבו ישראל.

זה נראה דבר זר ותמוה לכאורה, כי עם שכתוב ויקם משה ויהושע משרתו, הלא כתב בצדו ויעל משה, כמו בכל עליותיו, ויהושע לויה בלבד עשה לרבו עד הגבול שלחו, לא יותר, ואף אם נאמר ששהה שם יהושע ועמד במקום ההוא (אולי נטה לו אוהל גם כן שם) ושמר עת בוא רבו ושובו מן ההר, ללכת לקראתו, לקבל פניו גם ללותו עד המחנה, וכמו שיורה הפסוק וישמע יהושע וגו', מכל מקום ודאי לא עמד אתו בהר. והעגל נעשה בעוד משה בהר עודנו עומד לפני ה'. אך יש לפרש לשון הספר, דאיהו עם משה הוי בשעתא דחבו, אין כוונתו לומר בשעת עשיית העגל, כי אם בשעת עבודתו, אז כבר ירד משה מן ההר, ועל כל פנים גם בשעת עשייתו לא היה במחנה.

ע"ט. שם עמוד ב': ועל דא יהושע לא מית אלא בעיטא דנחש.

זה אינו נזכר בגמרא עם אותן שמתו בעטיו של נחש וכבר כ"ל ח"א נג.

פ'. פרשת ויקהל קצ"ו, ב': אר"ש האלקים רובא דעלמא.

שבועה זו קשה, לא שמענוה מפי רז"ל, אף אם הם ז"ל הזהירנו גם כן על דבר זה (פגש נא ועמו"ק י"ד (סימן שכ"ט)).

תוכן העניינים

מטפחת ספרים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה