מטה יהונתן על שולחן ערוך אורח חיים· רבי יהונתן אייבשיץ
סימן תמז
סעיף א
בהגהה וצריך לשרוף כו הובא בד"מ בשם מרדכי פ"ק דפסחי' ופסקי מהרא"י וז"ל כוונתו על מ"ש המרדכי פ"ק דפסחי' חטה שנמצאת בתרנגולת בי"ט צריך לכפות עלי' כלי כדי לשורפה בח"המ וכי פסקי מהרא"י אחר המרדכי ואין נראה דאחיטה גופא קאי דהא פחות מכזית א"צ ביעור כדאית' בפ' א"ע וכו' ואח"ז נמשך הרב בהגהה וכ' הח"י ע"ז כדמעיינת שפיר נראה להדי' דלא קאי התם המרדכי רק אדין חטה עצמה לבער ולא איירי התם מדין תרנגולת כלל וכו' ועל דברי מהרא"י קשה דהקשה מה הוכחה זו משום דפחות מכשיעור א"צ ביעור הלא גדולי פוסקים ס"ל דגם פחות מכזית צריך ביעור ועכ"פ מדרבנן מחויב לבערו וע"ז הקשה דאם פחות מכזית א"צ ביעור אם אתרנגולת קאי דהוא רק משהו בעלמ' ע"י תערובות מכ"ש שאין צריך בעור ע"ש בדברין שר"ל בדברי מהרא"י להיפך דהתרנגולת מותרת ור"ל ליישב דברי מהרא"י ז"ל ונ"ל דדבריו אלו לא שרירן ולא קיימין שר"ל המרדכי מתיר התרנגולת עצמה דהא כתב אח"כ חטה שנמצאת בתרנגולת בי"ט אחרון של פסח מותר להשהותו למחרתו משמע דקודם אסור להשהותו, ומ"ש לישב דברי מהרא"י ותקשה לך וכו' ע"ש וע"ז מתרץ דפחות מכזית א"צ ביעור מה קשי' לי' למהרא"י הלא יש גדולי פוסקים דס"ל דאין עובר אפילו בכזית אם אינו יכול לבערו ביו"ט דלמא המרדכי ס"ל כוותי' אע"כ צ"ל דס"ל למהרא"י דתרנגולת עצמה צריך לבער ופי' כפשוטו מ"ש הח"י מ"ש תרנגולת מחטה י"ל דהנה החכמים תקנו שיבערו ואפ"ה יבטלנו ואיתא בפסחים בתו' בע"פ ב' טעמי' א' דלמא אתי למיכל מיני' וא' שלא יעבר עליו בב"י דלמא ישכח לבטלו ויעבור על ב"י וב"י והנה לטעם הראשון חטה א"צ ביעור דלא שייך האי טעמא דהא אינה ראוי לאכילה ולא גזרינן בזה משא"כ התרנגולת דראוי' לאכיל' שייך הטעם ולפ"ז כך הם דברי מהרא"י וזה ודאי דאין רשאי להשהות התרנגולת דאין מן הצורך לאשמעינן דזה כתב המרדכי לאח"כ בדין חטה שנמצאת ביו"ט אחרון ש"פ אלא דכל ראייתו הוא שצריך לשורפה כמו שאנן נוהגין וז"ש ואין נראה כלומר דילמא לעולם התרנגולת א"צ לשורפה ומ"ש המרדכי כפיית כלי לשורפה בחו"המ לא אתרנגולת קאי אלא אחטה קאי, הא חטה פחות מכזית ולא עבר עלי' משום ב"י וע"כ צ"ל דאסור להשהותו משום דלמא אתי למיכל מיני' וזה אינו שייך בחטה כנ"ל וע"כ צ"ל דאתרנגולת קאי ושפיר נוהגין לשרוף התרנגולת, ולאידך טעמא דחכמים תקנו ביעור משום ב"י וליכא חשש דלמא אתי למיכל מיני' כך י"ל דאיתא בגמ' הבודק צריך שיבטל למאי אי נימא לפירורי פירורי ממילא בטלי ומשני משום שמא ימצא וכו' ולפ"ז גבי חטה עצמה ליכא למימר הכי דחכמי' תקנו שצריך לבערו הא עיקר תקנת חז"ל הי' דלמא ישכח לבטלו ויעבור בב"י אבל בדבר שהוא בטל ממילא לא שייך כלל שמא ישכח ועכצ"ל דלא תקנו חכמים כלל לבער בכה"ג ולפ"ז הכי פירושא בדברי מהרא"י ואי נמי דאחטה קאי הא פחות מכזית א"צ ביעור דהוה כמו פירורין דממילא בטלי ואפי' מדרבנן א"צ ביעור משא"כ התרנגולת דודאי דעתי' עלוי' וצריך לבער מתקנת חכמז"ל דודאי לא יבטלו כיון דדעתו עלוי':
ואין שם דבר המפעפע מג"א ס"ק ב' משמע שאם יש שם דבר המפעפע וכו' עיי"ש וי"ל לפמ"שכ הרמ"א בי"ד סימן ק"ה ודוקא דבר שיש לו פעפוע קצת אלא שאינו יכול לפעפע בכל החתיכה אסור כמו חלב כחוש דאמרינן היתר מפטם לאיסור משא"כ היכא שהאיסו' כחוש לגמרי דלא אמרי' היתר מפטם לאיסור וחמץ כחוש הוא לגמרי י"ל דדווק' היכא שהאיסו' בנו"ט אם האיסור כחוש לגמרי והיתר שומן לא אמרינן היתר מפטם לאיסור שאין כח בהיתר להעביר האיסו' בתוכו עד שיהי' נותן טעם וכו' אבל מ"מ מיהו מולך פורתא בכל החתיכה וא"כ היכא דאיסורו בנו"ט מותר דמשהי בטלי משא"כ חמץ שאיסורו במשהו אמרי' שפיר היתר מפטם לאיסור ומה שכ' המחבר לקמן תרנגולת וכו' כשמהפכים השפוד וכו' משמע בלא טעמא דהיפך שפוד לא נאסר ואפי' בשומן לא אמרי' היתר מפטם לאיסור וצ"ל כיון דחטה לא הוי חמץ גמור דיש להסתפק שמא לא נתבקע וגם שאר ספיקות שיש לחוש לא אמרינן היתר מפטם לאיסור:
בהגהה ויש מחמירים דמשהו מיהא איכא עיי' מג"א ס"ק ד' דהתוס' בע"ז מחמירים אפי' בתנור גדול ופתוח ונ"ל דזה אינו ראי' כלל דהתוס' אזלי לשיטת' דס"ל כרב דריחא מילתא אלא דבתנור פתוח הריח מתפשט לכן תותר ולכך כתב דבפסח אסור אפי' בתנו' גדול דת"ת משהו מיהא איכא משא"כ לדידן דק"ל ריחא לאו מלתא א"כ אין כאן תערובו' איסור כלל ומ"ש חמץ משאר איסורין ומ"ש דגם דעת הרי"ף בפ"ז דחולין לאסור וכו' ע"ש אין משם ראי' כלל דקשה לרי"ף דהא דאמר רב ריחא מלת' לכאור' תמוה דהא הש"ס האריך בזה למילף טעם כעיקר דאורייתא או לא ומנ"ל לבדות מלבו דבר חדש דהריח יהי' כעיקר גופא דאוריי' אך רב לטעמי' דס"ל בכ"מ כר"ת דמב"מ אפי' באלף לא בטיל מדאורייתא ויליף מדם פר ושעיר א"כ לגבי ריח נמי משהי מיהא איכא ולכן אסור משא"כ חמץ בפסח דאסור במשהו משום חומרא דגזרו חז"ל משום ב"י וזה ודאי דבכולה האי לא גזרו רבנן בריחא דלא שייך כלל בריחא בל יראה, רק מה שיש להביא ראיה להני מחמירים הוא מהא דאמרינן ופת שאפאה עם בשר אסור לאוכלה בכותחא ופי' רי"ף משום דהוה דבר שיש לו מתירין שהרי יכול לאוכלו עם בשר והרי"ף והרמב"ם ס"ל דהא דאסור חמץ במשהו משום דהוה דבר שיל"מ וא"כ גם ריחא יש לאסור בפסח:
סעיף ב
חמץ שנתחמץ מוי"ו שעות ולמעלה וכו' היינו בין מב"מ בין מבשא"מ לאפוקי מדעת הרמב"ם דס"ל דחמץ אסור במשהו משום דשיל"מ מיהו ע"כ הרמב"ם מוכרח לטעמא דהוי דשיל"מ דהא מבש"מ דישל"מ בטל ואפ"ה בפסח במשהו אוסר אע"כ דטעמא דדשיל"מ הוא דוקא מב"מ א"כ לשיטתו חמץ מוי"ו שעות ולמעל' במ"במ נמי במשהו דהוי דשיל"מ אבל הרב המחבר ס"ל כשאר פוסקים דלא הוה דשיל"מ משום דלשנה הבאה חוזר לאיסורו וטעמא הוא משום דאמרה תורה לעבור בב"י וכו' א"כ אף מ"במ מוי"ו שטות ולמעלה בששים:
כתב מג"א ס"ק ה' בשם ליקוטי מהרי"ל חמץ נוקשה וכו' עיי' שם שרוצה לאסו' חמץ עד ס' נ"ל דודאי בחמץ נוקשה כזה דהיינו שיעור שיש בו טעם גמור אלא דחימוצו הוא כמו חמץ נוקשה אבל בפ"ע יש לו טעם רק בחיבורו אין לו טעם כדי ליתן טעם באחרים כמו נוקשה ושפיר אמר וכו' בס' משא"כ אם היה מתחלה חמץ גמור אלא שנתקשה דנעשה עד שאין בו טעם כלל א"כ בממנ"פ אי אמרינן אפיי' אחר בישול אין בו טעם חמץ אפי' ס' נמי אין צריך דהא ליכ' טעם כלל ואי אמרינן ע"י בישול נתרכך וחוזר ליתן טעם חמץ א"כ הוה טעם חמץ גמור ונאסר אפי' במשהו:
סעיף ה
כתב מג"א סק"ו אע"ג דבס"ד י"א דחוזר וניער היינו כשיש בתוכו ממשות האיסור וכו' ע"ש י"ל הא האי יש חולקים הוא מתשובת רשב"א שהביא בשם הגאוני' שהביא ב"י בסי' זה ושם נאמר בפי' שהוציא האיסור משם, ולא הי' שם טעמו ולא ממשו אפ"ה קאמר דחוזר וניער, וצ"ל הא דכתב מג"א היינו כשיש בתוכו ממשות האיסור לאו דס"ל דחוזר וניעור לא אמרי' אלא בכה"ג דהא ס"ל אפילו בלא ממשו כמ"ש אלא שהכריע המחבר דבדליכא ממשות לא אמרינן חוזר וניעור דבכה"ג לא ס"ל כיש חולקים:
בשר יבש עיי' במג"א ס"ק ט"ז שר"ל דברי המחבר שהאיסור הוא משום שרייתן בכלי חמץ, וא"כ קודם פסח הוי וכו' דלא נעשה כבוש עד לאחר מע"לע והוי נ"ט ל"פ משא"כ בפסח דהוא במשהו יש לאסור ואע"ג דס"ל להמחבר דמותר בפסח מ"מ הכא יש להחמיר וזה דוחק גדול ונ"ל לפרש דברי המחב' דזה ודאי משום הבלוע שבכלי אינו נאסר וכו' דהוי נ"ט ל"פ, אלא שתא יש עליו בעין מעט ואינו ניכר, וא"כ קודם פסח נתבטל בס' אבל תוך הפסח דבמשהו אסור יש להחמיר ועוד י"ל הא סתם כלי אין מה שבתוכו ס' נגד הכלי, וא"כ אפי' קודם פסח נמי מיהו אסור דהאיכ' וכו' י"ל אף דאין ס' נגד כל הבלוע אבל מ"מ נגד החמץ הבלוע בתוך הכלי הוי ס' כיון דהתירא בלע וכן כתב המרדכי הביאו המג"א סימן תנ"א סק"א וט"ז סק"ה:
בהגהה שלא התיכו אותו בכלי חמץ וכו' כת' מג"א ס"ק כ"ג ול"נ שכתב בטי"ד סימן קכ"ב דהטעם דאמרי' ע"ש, ונ"ל דזה ודאי דבשר בחלב נמי אין פוגמין ואפ"ה אמרינן דהוי ס"ס משום דשמא נשתמש בו דבר אחד שפוגם טעם הבשר או החלב, וה"ה הכא גבי חמץ נמי שמא נשתמש בו דבר א' שהוא פוגם ושפיר הוי ס"ס, ומ"ש אבל הרשב"א כ' ס"ס ספק לא נשתמש בו ואת"ל נשתמש בו שמא נשתמש בו דבר המותר א"כ בחמץ נמי שייך לומר הכי וכו' וי"ל דע"כ פי' בדברי רשב"א הוא כמ"ש הטור דאל"כ מאי ס"ס איכא הכא, דהא הוי כאלו ספק א' דהאי ספק לא נשתמש בו כלל לא נ"מ מדי לענין השאלה, אלא אי נשתמש בו דבר דמותר או דבר האיסור הוא ספק א' אעכצ"ל דהכי פירוש בדברי רשב"א ספק נשתמש בו כלל היינו איסור, דלמא נשתמש בו היתר, ואת"ל נשתמשו בו שמא נשתמו דבר ממותר ר"ל דבר פגום:
שמבשלים בכלי חמץ וכו' כתב מג"א ס"ק כ"ד ולא שרי מטעם וכו' עי"ש שכ' זה על דברי רשב"א בת"ה ונ"ל דהרשב"א אזיל לשיטתו דאית ליה דאמרינן חוזר וניעור בפסח, משא"כ לדידן דלא אמרי' חוזר וניעור בלח י"ל דלא גרע מאלו נתבטל קודם פסח בס' דמותר ה"ה נ"ט בר נ"ט אם הוא קודם פסח שכשיגיע פסח נמי מותר וצ"ע, ועל גופא דדינא של רשב"א דגבי חמץ לא שייך נ"ט בר נ"ט קשה מה דאיתא בפסחים דף למ"ד ע"א האי תנורא דטחי בי' טיחיי' אסרה רבה למיכל לריפתא אפי' במילחא לעולם מיתבי אין לשין את העיסה בחלב אמר ליה רבינא לר"א וכי מאחר דאיתותב אמאי אמר רב קדרות בפסח ישברו וכו' תוס' בד"ה דלמא אתי למיכל בכותחא הא הוי נ"ט בר נ"ט, וי"ל דשומן שעל החרם אינו יכול לקנחו יפה ולפ"ז מ"פ וקדירות בפסח אמאי ישברו דילמא היסק אינו מועיל כלום לכלי חרס להוציא מה שבלוע בתוכו, והא דמותר לאכול הפת עם כותח דהוי נ"ט בר נ"ט, ובפסח כיון ששמו עליו נ"ט בר נ"ט אסור אע"כ דגם בפסח נ"ט בר נ"ט מותר ובי"וד צ"ה הארכתי יותר בביאור עיי"ש:
בוסר שדכו במדוכה וכו' י"ל הא קיי"ל ביו"ד דבוסר הוי דבר חריף א"כ המדוכ' בלוע מחמץ והשתא בפסח פולטת לתוך הבוסר, וי"ל כיון דעכ"פ החמץ בעצם אינו דבר חריף א"כ אין המדוכה בלוע כלום מחמץ אבל מ"ש הרמ"א אבל אם חתכו בסכין חמץ תוך הפסח יש להחמיר דהא הסכין בלוע כבר מחמץ וצ"ל דסתם סכין בלוע מחמץ כבר לכן קודם פסח מותר אבל תוך הפסח יש להחמיר ולאסור במשהו:
סעיף ח
זתים שנזהרו לחותכם בסכין חדש וכו' כ' מג"א אבל אם הסכין אפי' אינו ב"י אסור י"ל אמאי אסור דהיינו למשל באם שיהי' קכ"א זיתים יהי' הכל מותרים באם שנבלע בסכין זית א' של חמץ דיותר מס' זיתים אין נאסרים דאל"כ לא נאסר כלום כיון דכבר נתבטל בס' כיון שאין מגיע לכל א' מן האיסור כ"א חלק ששים מן החמץ וא"כ ע"כ אין נאסרים כ"א ס' זיתים וכשיהי' קכ"א יהיו הכל מותרים כיון דיבש ביבש חד בתרי בטל, בשלמא אם חתכן בסכין חמץ בתוך הפסח הכל אסור דאמרינן איסור חוזר וניעור, א"כ כשחתך זיתים ראשונים קבלו טעם מן הסכין, והסכין ג"כ חוזר וניעור ומקבל טעם מן הזיתים ואיסור חוזר וניעור והכל אסור משא"כ קודם פסח דהוי היתר א"כ לא שייך נ"ט א"כ גם הזיתים קכ"א מותרים, ונ"ל לתרץ דבר המותר לאדם א' שנתערב בדבר האסור לאדם א' כגון מודר הנאה מחבירו עיי' ביו"ד יטעום הישראל א"כ הכא איכא למיקם עלה דמלתא ע"י טעותא אם יש לו טעם חמץ או לא אלא שאינו רוצה לקלקל הזתי' ע"י טעימא א"כ הוי איכא למיקם עלה דמלתא ואסורים כולם אף עתה בפסח שלא ירדה עליהם תורת ביטול כלל קודם פסח:
בין שעבר הפסח על החמץ ונתערב אחר הפסח בטל בס' מג"א סק"ד זהו דעת הטור וכו' עיי"ש ונלאדמ"ו נ"י לתרץ דהנה איתא ברי"ף הטעם דחמץ במשהו משום דהוי דשיל"מ ותקשה הר"ן הא אחר הפסח נמי אסור ומה דשיל"מ שייך כאן ותי' כיון דע"י תערובות לא קניס ולשין הגמ' כן הוא אמר רבא הלכת' חמץ בפסח בין במינו בין בש"מ אסיר במשהו כרב, שלא בזמנו בין במינו בין בש"מ מותר כר"ש ומי אמר רבא הכי והאמר רבא קנסא קניס ר"ש ולפ"ז י"ל דודאי ס"ל הא דקאמר שלא בזמנו מותר היינו מו' שעות ולמעל' ובין אחר הפסח וקאמר מותר סתם וע"כ בס' קאמר דהא מו' שעות למעלה לכ"ע בס' והא דפריך ר"ש קנסא קנים אחמץ בזמנו פריך אמאי יהא חמץ בזמנו במשהו וא"ל דהוי דשיל"מ, והא ר"ש קנסא קניס וא"כ גם אח"כ אסו' ולא הוי דשיל"מ וכל זה א"א דגם אח"כ נקרא עלי' שם איסור, אלא דאח"כ מותר ע"י ביטול א"כ לא הוי דבר שיל"מ דנימא אדתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר אחר ביטול הא אח"כ נמי יש שם איסור עליו אבל אי ע"י תערובו' לא קניס ר"ש כלל לא מקרא תו שם איסור עליו ושפיר אמרי' אדתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר והוי שפיר דשיל"מ והיינו דקמשני כי קא קניס ר"ש בעיני' אבל ע"י תערובות לא א"כ אין שם איסור עליו כלל והוי שפיר דשיל"מ:
כ' מג"א סק"ה שמרי שכר שעבר עליהם הפסח וכו' עיי"ש והנה בש"ות נחלת שבעה רוצה לדחות זה הדין מה שנוהגין ליתן לתוך הגבינה שמכניסי' לקיום יי"שאו שכר שעורים והי' אומר דזה אסור אחר הפסח משום דהוי דבר המעמיד וכו' ונראה דאין הנידון דומה לראיה כלל דדבר המעמיד לא מקרי אלא שהוא מעמיד לאותו דבר כמו קיבה המעמיד לגבינה אשר בלא זה לא בא כלל לידי קיפוי כלל וא"כ עיקר דבר המעמי' נראה וניכר תמיד ושפיר דלא שייך ביטול משא"כ היי"ש או השכר שנותני' לתוך הגבינ' אינו אלא לסלק פסידא שלא יתקלקל הגבינה הוי זוז"ג וזה ברור דלא מקרי דבר המעמיד בכך ועוד דמהר"ם לובלין אזיל לשיטתו דפסק כטור דגם חמץ לאחר הפסח בתערובות הוא בס' א"כ בשמרי שכר הואיל ומעמידים לא בטל בס' כי הוא העיקר והחשוב ולא בטל ושפיר אסר אבל לדידן דלא צריך ס' לאחר הפסח כמ"ש כל האחרונים דאף שאין בו ששים אפ"ה שרי א"כ כ"ש אם הוא דבר המעמיד דשרי דהא עיקר האיסור הואיל ומעמיד חשוב הוא ואפי' באלף לא בטיל הוי כאלו אין בו ס' אבל הכא אף כשאין בו ס' מותר ועוד דמהר"ם הנ"ל לא אסר אלא שמרי שכר שעבר עליהם הפסח בעיני' ונאסר ואח"כ חימץ בהם את העיסה הוא דאסר הואיל וכבר עבר אב"י ורק ע"י תערובות מותר לאחר הפסח וזה הואיל והוא דבר המעמיד לא בטל, משא"כ אם כבר מעורב קודם הפסח א"כ תו לא עבר אב"י אלא דהוי דבר המעמיד ומעמיד הוי רק איסור דרבנן מנ"ל דאסר וכך עשה אדמ"ו נ"י מעשה בפראג והיתיר גבינות שנתן בהם יי"ש או שכר שעבר עליהם פסח: