אור ברסלב

מטה יהונתן על שולחן ערוך אורח חיים· רבי יהונתן אייבשיץ

סימן תמב · סעיף א

סימן תמב

תערובת חמץ עוברים עליו בב"י ונ"ל שזהו לשון הרמב"ם מהל' חמץ ומצה ופי' הטור דס"ל לרמב"ם כר"א והא דכתב הרמב"ם דעוברים בב"י וב"ימ היינו אע"ג דלית בהו כזית בכדי אכ"פ הקשה ב"י הא אפכא שמעינן לי' מפר"ב אין חייבין כרת אלא על עצמו של חמץ אבל על תערובת חמץ כגון כותח הבבלי לוקה ואין בו כרת במד"א שאכל כזית בכדי אכילת ג' ביצים הוא שלוקה מן התורה אבל אם התערובת כזית בכא"פ אעפ"י שאסור לאכלו אם אכל אינו לוקה וצ"ל דהיינו ממש כחכמים ומתוך קושית' פירש הרב המגיד דהרמב"ם ס"ל כחכמים ומיירי דאיכא כזית בכא"פ אפילו קשטר לי' משטר והכא סמך אהא דמחלק לעיל בפ"א בין דליכא כזית בכא"פ להיכא דאיכא ואי ליכא כזית בכא"פ מעורב אפילו ר"א מודה דאינו עובר ואי איכא אפילו אי קשטיר לי' משטר אפי' רבנן מודו דעובר כי פליגי רבנן ור"א היכי דליכא כזית בכא"פ כי שטר לי' משטר ואין דרכו למיכל בעיני' רק ע"י טיבול ואכל איהו בעיני' ואיכא כזית בכא"פ לרבנן דל"ל דרשא דכל מחמצת לא תאכלי אמרינן בטלה דעתו אצל כל אדם ור"א דא"ל דרש' דכל מחמצת ס"ל דאצל חמץ לא אמרינן בטל' דעתו אצל כל אדם ולפ"ז אי איכא כזית בכא"פ כי קאכיל לי' ע"י טיבול לא אצטריך רמב"ם לאשמועינן דלוקה דזה נלמוד משאר איסורים שכתב בפט"ו מהל' מ"א אלא הכא מיירי בכותח דאכל לי' כדרכו ע"י טיבול ליכא כזית בכא"פ ואי אכיל ליה בעיני' איכא כזית בכא"פ וז"ל בד"א שאכל כזית חמץ בתוך התערובות בכא"פ משמע דאכיל לי' בעיני' ולא ע"י טיבול מדלא נקט בד"א שיש כזית בכא"פ משמע דעיקר דינא דרמב"ם קאי בענין דצריך למיכל בהדי דקשריף כזית בכא"פ א"כ לענין אכילה נחית הרמב"ם לשיעורא לחלק כמ"ש משא"כ לעבור על ב"י לא אצטריך לחלק כיון דכל כותח אי' בי' כזית בכא"פ אי אכיל לי' בעיניה א"כ כיון שיכול לבוא לידי מלקות עובר עליו בב"י אבל הר"י מפרש דהרמב"ם ס"ל הכא לענין ב"י אפילו ליכא כזית בכאכ"פ עובר עליו ויש לחלק בין אכילה לשהי' בשלמא לענין אכילה כיון שהפסיק בכא"פ באכילתו לא מקרי אכילה שיחייב עלי' מלקות משא"כ לענין שהי' אף שהוא מעורב בין כמה זיתים מ"מ הכזית שם במקומו עוד וק"ל:

כתב מג"א סק"א אם נתערב מין במינו כגון קמח בקמח אם נתבטל ברוב אינו ת"ע עיין שם ויש להקשות דהרמב"ם ס"ל בפט"ו מהלמ"א דטעם כעיקר דאורייתא דוקא היכא דאיכא כזית בכא"פ אבל אי ליכא כזית בכא"פ ט"כ לאו דאורייתא וא"כ קשה מ"ש מין במינו ממין בשאינו מינו דהוא ג"כ ביתר מכא"פ ותירץ אדמ"ו דהא דכתב הרמב"ם דיש לחלק בין אכילה לשהי' היינו דאיכא כזית בכא"פ אלא דאי אכיל לי' ע"י טיבול ליכא כזית בכא"פ ולענין אכילה לא מחייב להרמב"ם עד דאיכא כזית בכא"פ אפילו אי אכיל ליה ע"י טיבול דפסק כחכמים ואין להקשו' א"כ גם כרת ליחייב דהא הוי כמו בעין ונ"ל דעיקר דינא דלהרמב' טעכ"ד דילפינן ממשרת ענבים דנזיר והא גבי נזיר ליכא כרת כלל רק מלקות א"כ לא מצינו בכל התורה שיחייב כרת אטעם כעיקר האיסור לכך לא תחייב הרמב"ם אתערובות רק מלקות אפילו איכא כזית בכא"פ כמ"ש וק"ל ועי"ל דאית' בגמרא דביצה נבילה בטילה בשחוטה וקאמר דוקא לטומאת מגע אבל לטומאת משא כיון דעכ"פ הוא נושא לטומאה טומאת משא לא הלך וקאמר בגמ' דבכורות דוקא אי אמרינן חוזר וניעור וא"כ הוי טומאה במקומה אבל אי לא אמרי' חוזר וניעור כבר נתבטל איסור ונעשה כולו היתר ואפילו במשא לא תטמא וא"כ ה"ה לענין ב"י אי אמרינן דחוזר וניעור אף שנתבטל לענין אכילה מ"מ כיון שנתערב האיסור אמרינן חוזר וניעור א"כ לעבור על ב"י אמרינן כיון דעכ"פ כזית חמץ יש בביתו עובר עליו אבל אי לא אמרי' חוזר וניעור הוי כולו היתר ב"י וב"י נמי לא אמרינן והא קיי"ל גבי מין בשאינו מינו אמרינן מדאוריי' חוזר וניעור אבל במין במינו לא אמרינן חוזר וניעור א"כ נעשה כולו היתר לענין ב"י ובזה צדקו דברי מג"א שכתב מין במינו אינו עובר עליו משום דלא אמרינן חוזר וניעור א"כ נעשה כולו היתר לענין ב"י משא"כ מין בשאינו מינו כיון דחוזר וניעור הוי לענין ב"י כאלו בעיניה דמ"מ החמץ ברשותו:

כתב הטור ור"א פסק כחכמים וכתב דוקא שאין בתערובות טעם חמץ כגון אלו שאין נותנין אלא לקיוהא בעלמא אבל אי יש בו טעם חמץ חייבי' עליו דטעם כעיקר דאו' ואין בה כזית בכא"פ מיירי אבל יש בו כזית בכא"פ חייבים עליו ומשמע מדברי הטור אפילו ליכא כזית בכא"פ אם נותן החמץ טעם גמור חייב וצ"ל דס"ל לטור כשיטת ר"ת דטעם כעיקר דאוריית' היינו כזית בכא"פ ע"ש בב"י שרוצה לדחוק ליישב הטור, ונ"ל דע"ל כיון שאינו נותן טעם מ"מ יעבור בב"י דהא לא שייך בי' טע"כ ומ"ש מין במינו בטל ברוב ותירץ אדמ"ו נ"י דהנה ההבדל שיש בין טעם גמור לקיוהא בעלמא הוא זה כשנותן טעם גמור גם ההיתר נתהפך לאיסור דטעם האיסור מבטל לטעם ההיתר וכשנותן שם לקיוהא בעלמא היינו שאין טעם ההיתר נתחלף לאיסור אלא שטעם היתר עומד בפ"ע וטעם איסור בפ"ע א"כ אף שאינו נותן טעם גמור להתחליף היתר להיות איסור, מ"מ עובר משום חמץ המעורב בו שטעמו עומד בפ"ע בתוקפו ולפ"ז י"ל הא דאמר ודוקא דליכא כזית בכא"פ היינו ע"י טיבול ליכא כזית בכדי א"פ אבל אי אכיל ליה בעיניה איכא כזית בכא"פ אלא דבטלה דעתו אצל כל אדם וע"ז קאמר דוקא שאינו אלא לקיוהא בעלמא וא"כ אינו חייב עד שיאכל ב' הזיתים כולם דבלא"ה לא אכיל שיעור דמחייב עליו אבל אם יש בו טעם חמץ גמור א"כ נתחייב אפילו על כזית אחד בתערובות דבזה לא שייך לא בטלה וכו' דזית אחד דרכו לאכול בב"א אבל כי ליכא זית בכא"פ אפילו אכיל לי' בעיניה אף שנותן בו החמץ טעם גמור אינו חייב עליו דס"ל טעם כעיקר לאו דאוריית' אלא בדאיכא זית בכא"פ וכשיטת ר"ח כהן:

שם במג"א ודעת הטור וצ"ל דהאי דשאור ישרף היינו ביו"ט דאי אפשר לאפותה וכו' מקשים העולם מ"ש שריפ' מאפיה הא זה הבערה שלא לצורך. כמו אפי' ותי' אד"מו דאיתא בתוס' ריש פסחים אור לי"ד ונראה לרשב"א דאפי' לטעם האחרון אמרינן וכו' והכא יש לדקדק דבריהם הא דנקטו מברייתא ולא ממתניתן שאור ישרף והאוכלו בארבעים ויש לתרץ דהנה נוכל לפרש דאמר ישרף היינא ביו"ט כמ"ש המ"א רק ע"ז קשה קושית העולם הא הוי הבערה שלא לצורך וא"א אין ביעור חמץ אלא שריפה לק"מ דקיי"ל כל הנשרפין אפרן מותר א"כ לא הוי הבערה שלא לצורך דהא יכול ליהנות מאפרה ואף שמדברי תוס' בפסחים דף ה' ע"א ד"ה ואמ' כל מלאכה וכו' ע"ש משמע כל שאינו יכול להינות מתנו תמיד בשעת הבערה לא מקרי לצורך א"כ צריך צורך גמור לפ"ז מדס"ד התם דלא אמרי' מתוך שהותר' לצורך הותרה נמי שלא לצורך א"כ צ"ל צורך גמור אבל זה לא הוי צורך גמור משא"כ לדידן דקי"ל מתוך שהותר' וכו' וא"כ א"צ רק צורך קצת וזהו וי אי כשיכול להינות מאפרה מקרי צורך קצת אבל אפיה הוי שלא לצורך כלל ואסור לפ"ז לק"מ על תוס' דמתניתן לא מוכח מידי דר"מ היא וס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה ואפרן מותר וא"כ יש לפרש המתניתן כמ"ש המג"א אבל ברייתא ר"י היא דס"ל דחמץ מן הנקברים שאפרן אסור וא"כ ע"כ לא מיירי בי"ט דאל"כ הוו לי' הבערה שלא לצורך והא דקאמר ר"א ישרוף היינו בחול דצריך לבער ומוכח שפי' שהחמירו חכמים, וא"כ לפי דברינו הקושיי' מברייתא על הטור במ"ע דאין לומר כתירוץ המג"א דהא ברייתא ר"י והוי הבערה שלא לצורך וכמ"ש ותירץ אדמ"ו דהרא"ש כתב בפ' א"ע וז"ל בפסח וכי' והשתא להך טעמא דמפרש לעיל בריש מכילתין דמה שצריך לבער החמץ מן הבית ולא סגי לי' בביטול משום דחמץ לא בדילי מיני' אינשי ואסור להשהות בבית כל הני דמתניתן ואף לפי' ר"ת דא"ע על ב"י וב"ימ דחיישינן דלמא אתי למיכל מיני' אבל לאידך טעמא דמפרשים משום שהחמירה תורה לעבור על ב"י וב"י היכא דלא בטלו החמירו חז"ל לבדוק ולהוציא מן הבית אעפ"י שבטל והי' מותר כל אלו להשהות בבית עכ"ל הרא"ש נראה מדי הרא"ש דל"ל לא פלוג רבנן מדכתב האי טעמא דצריך לבער משום ב"י היכא דלא בטלו וא"כ היכא דליכא ב"י א"צ לבער א"כ גם לטור ס"ל כן דלא אמרי' לא פלוג רבנן וטור ס"ל טעמא דלמא אתי למיכל מיני' וא"כ י"ל דס"ל להטור דוקא היכא דאיכא חשש באורייתא באכילתו בפסח חיישי חז"ל דלמא אתי למיכל מיני' אבל היכא דליכא רק איסור דרבנן ליכא חשש כלל דלמא אתי למיכל מיניה ולפ"ז גם מהברייתא לק"מ על הטור דקתני התם שאור ישרף והאוכלו בארבעים א"כ ס"ל לר"מ דחמץ נוקשה אסור מדאורייתא ושפיר צריך לבער ולשרוף דלמא אתי למיכל מיניה ובמתניתן דקתני האוכלו פטור י"ל כמ"ש המג"א ולק"מ על הטור והגאון מהור"ר שמואל קראקווער ז"ל ר"ל דברי הטור דאיתא בשלהי פ"ק דחולין אבעי' להו האומר הרי עלי לחמי תודה והביא שיאור מהו ספיקא דרבנן הוא או דלמא ברי' בפני עצמה הוא ע"ש והנה לפום רהיטא י"ל מאי קמבעי' להו לפשוט דע"כ הוי חמץ דאל"כ קשה הא דקתני שיאור ישרף וחייב לבער ואי לא הוי חמץ גמור אמאי חייב לבער אלא צ"ל דהיא גופא קמבעי' לי' אי חמץ אינו אסיר אלא מדרבנן וע"כ צ"ל דשאור הוי חמץ גמור והאבעי' לא נפשט וא"כ לענין חמץ אי צריך ביעור או לא הוי ספיקא דרבנן ולקולא משא"כ לענין שאור עצמו דהוא ספק דאוריי' או דרבנן הוי ספק דאו' ולחומרא לכך פירש לקמן דחייב בביעור ודוק:

תוכן העניינים

מטה יהונתן על שולחן ערוך אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה