פרק ט' - הדברים שעלולים להפיל אותנו · ייאוש
בעיית הייאוש, היא בדרך כלל תוצר של העצלות. הייאוש יגיע לכל אחד שמנסה להתחזק בדרכי הבורא. כשמתקרבים לקדושה, היצר הרע יעשה הכל כדי למנוע זאת מאיתנו. הוא ידמה לנו את הדרך כארוכה, קשה ובלתי אפשרית. מתוך כך אנו עלולים לחשוב שאם מראש אנו יודעים שלא נצליח, אז אין שום טעם לנסות. אך האמת היא שהבורא רוצה שנעשה את ההשתדלות שלנו, ומשם הוא ירים אותנו למעלה. כמו הר גבוה שאנו נחושים בדעתנו לטפס עליו, למרות הסיכויים האפסיים, ולאחר שעברנו את תחילת הדרך למעלה, יביאו לנו הליקופטר שייקח אותנו לפסגה. אנחנו מוכרחים פשוט לעבור את השלב הזה ולהגיע למקום אליו אנו שואפים. מלמטה ההר נראה גבוה ובלתי אפשרי לטיפוס, אך כשנהיה באמצע הטיפוס, נוכל להתבונן על כל הדרך שעברנו ולהתחזק. כמו שעברנו את הדרך שעברנו עד עכשיו, כך נמשיך לעבור מכשולים רבים נוספים בדרך גם בעתיד. רק צריך לעבור את השלב הראשוני, רק להתחיל. אפילו בגשמיות אפשר להבין את הדבר הזה. בתחילת מסע, ריצה ארוכה, עבודה חדשה או כל דרך חדשה שאנו מתחילים הכל נראה שחור ומייאש. אך לאחר שאנו אוזרים אומץ ועושים את הצעד הראשון, הוא כבר מוביל לצעד השני שמוביל אל השלישי וכך בלי לשים לב אנו מגיעים אל היעד שרצינו.
חשוב לדעת שגם אם נפלנו, עברנו על מצוות, ועשינו דברים לא טובים, תמיד אפשר לתקן. הייאוש גרוע הרבה יותר מהעבירה עצמה שעשינו. אנשים חושבים שאם נשברנו והדלקנו אור בשבת למשל, אז עכשיו כבר אבוד לנו ואפשר לחלל את שאר השבת שנותרה בכל העבירות האפשריות. אבל זה ממש לא כך, עצם העניין שעברנו עבירה זה משהו אחד, זה לא פותר אותנו משאר המצוות. הייאוש גורם לנו להמשיך לעשות עבירות כאילו שזה מותר. כבר נהיה לא אכפת לנו עם תחושה שאין מה להפסיד, וכל זה בגלל עבירה אחת קטנה שניתן לכפר עליה בקלות אם נחליט לעשות תשובה. היצר הרע לא מרוויח כלום מעבירה שעשינו, אפשר לתקן את הדברים בעזרת התשובה. הרווח הגדול שלו הוא דווקא כאשר הוא הופך להיות "צדיק" שמטיף לנו מוסר וכועס עלינו על שעשינו את העבירה עד שאנו מבינים שאנו לא מסוגלים לשמור מצוות ואז אנו נופלים בענק. מה שחשוב זה לא המצווה או העבירה האחת שפספסנו (כמובן שגם זה מאוד חשוב אבל זה לא העיקר), אלא הדרך בה אנו הולכים ששם יש הרבה יותר מצוות ועבירות כדרך חיים. הדבר דומה לאדם שגנב פעם ואז הוא יגיד "טוב, אז עכשיו אני יכול לגנוב כל החיים שלי, כי גם ככה כבר גנבתי..." זאת ממש לא דרך נכונה למחשבה. לא משנה מה עשינו, כעת מתוך המקום שלנו מוטל עלינו להשתדל בכל כוחנו להתקדם למטרה.
לפעמים עובר עלינו יום קשה, אולי אנחנו לא חשים בטוב, אולי כולם כועסים עלינו, אולי אנחנו כועסים על כולם... בקיצור, לא הולך לנו. ואז מגיע הזמן להתפלל או לקיים איזושהי מצווה, אבל כבר אין לנו כוח וחשק בשביל זה. אנחנו חלשים מדי כדי לקיים מצוות. צריך מאמץ אדיר בשביל לקיים איזושהי מצווה קטנה שנראית לא חשובה כל כך באותו רגע, אז אנחנו פשוט מוותרים. אבל כאן טמונה מלכודת ענקית של יצר הרע, וניסיון ענקי באמונה. לקיים מצוות מתוך כיף כשהכול הולך חלק זה קל. החכמה היא להמשיך לקיים את המצוות כשקשה יותר. אם לא טוב לנו כרגע, אז הדבר שאנחנו הכי צריכים בעולם כרגע זה מצוות וזכויות שיוציאו אותנו מזה. אם אנחנו לא חשים בטוב, אז הדבר הטוב ביותר הוא להתפלל לבורא שירפא אותנו. הרי במצבים כאלו של צרות וייסורים, הדבר היחיד שיוכל להוציא אותנו מזה הוא ההידבקות בבורא. אז מה ההיגיון בזה שאנחנו עוזבים את הכל כי אין לנו כוח וחשק, ומתרחקים בכך מהבורא? שנסבול עוד יותר? אדרבה, אנו צריכים להתקרב לבורא כדי לזכות לרחמיו המרובים ולשפע שהוא משפיע לנו.