פרק ו' - דע את עצמך · אחד
אותו "אני", שנמצא מעבר לכל תפיסה, הוא מחוץ לעולם הזה בו אנו חיים. אין לו כמות, אין לו זמן, אין לו מקום ואין לו כל צורה גשמית. הוא לא מוגבל כלל, שהרי הוא בלתי תלוי. אותו "אני", הוא לא "אני" פרטי של כל אחד מאיתנו, אלא "אני" אינסופי ובלתי מוגבל. כשמישהו אומר "אני", ומישהו אחר אומר "אני", נשמע כאילו כל אחד מתכוון לעצמו, אבל בעצם הם מתכוונים לאותו "אני" מוחלט, שזה בעצם כלל לא "אני", אלא "הוא" - האחד. כל אחד מאיתנו תופס את עצמו בתור פרט, אך למעשה ישנה מהות אחת בלתי מוגבלת, המקבלת לבושים שונים של פרטים מוגבלים. המוגבלות הגשמית מפרידה בינינו וגורמת לנו לחשוב שכל אחד מאיתנו הוא מהות בפני עצמה. למעשה ישנה רק מהות אחת ואינסופית. זהו השורש של הערבות ההדדית בינינו, שהרי כל ישראל ערבים זה לזה.
כשקיים משהו אינסופי, אז לא יתכן שיהיה מקום למשהו אחר מלבדו. בכל חלקיק של מקום ישנו אינסוף, אז לא נותר שום מקום פנוי. למעשה הבורא הוא עצמו המקום, ואם הוא לא נמצא חס ושלום, אין מקום ואין מציאות. כך שמלבד הבורא, שהוא האינסוף, לא יתכן שיש כאן עוד משהו, ולכן "אין עוד מלבדו". בכל זאת אנחנו מרגישים ויודעים שגם לנו יש קיום. אבל הקיום הזה הוא לא נפרד, אלא הוא חלק מהבורא בעצמו. הבורא לא "נמצא" כאן בתוך העולם, אלא הבורא הוא עצם העולם. הוא לא "קיים" פה, אלא הוא עצם הקיום. הוא לא "נמצא בתוכי", אלא הוא עצם ה"אני". כשאנחנו אומרים "אני", אנחנו בעצם מתכוונים ל"הוא", שהרי כולנו חלק ממנו. כמו שלכל אחד מאיתנו יש גוף אחד, אך עם זאת הוא מורכב מרמ"ח איברים ושס"ה גידים, המתחברים זה אל זה, כך ניתן להבין שהבורא הוא אחד, אך עם זאת יש לו גם התגשמות בצורת אנשים, בעלי חיים, צמחים, כיסאות, שולחנות וכל דבר אחר שקיים בעולם. הכל זה חלק מאלוקים. כשאנחנו מתבוננים בחפץ פשוט המונח מולנו, אנחנו בעצם רואים התגשמות של הבורא באותו החפץ. כשאנו אומרים שאנחנו חלק מהקדוש ברוך הוא, זה לא אומר שרק "חלק" מעצמנו שייך לבורא, אלא כל העצמיות שלנו היא בעצמה חלק מהבורא המכיל הרבה מאוד חלקים שמרכיבים את כל העולם והרבה מעבר לכך.