שער היראה · סימן א' - בגדר מהות התשובה והוידוי
אם המצוה הוא התשובה או הוידוי
א. בדרך הקדמה לשיחות ימים נוראים יש להקדים עיון בדברי הראשונים בגדר מהות הוידוי והתשובה, דהנה רבתה מבוכה להבין הענין על נכון, לדעת במה תלוי הכפרה, אם על ידי התשובה או הוידוי או שניהם כאחד. וזה יצא ראשונה דהנה זה לשון הספר החינוך (מצוה שס''ד), ''שנצטוינו להתודות לפני ה' על כל החטאים שחטאנו בעת שנתנחם עליהן'', עכ''ל.
ובמנחת חינוך דקדק מזה שאין עיקר המצוה לעשות תשובה אלא עיקרו הוא הוידוי, רק שהיא נעשית לכשישוב. וכן משמעות לשון הרמב''ם ז''ל הידוע רפ''א מה' תשובה עיין שם, ודלא כרבינו יונה בשערי תשובה ש''א ושאר מקומות שכתב דהתשובה עצמה מצוה היא, וכ''כ הרמב''ן בספר דברים על הפסוק דלא בשמים היא עיין שם, דהחינוך והרמב''ם ז''ל לא מנו התשובה למצוה דסבירא ליה דכל המצוה הוא הוידוי בפה.
דברי המנחת חינוך
והקשה במנחת חינוך שם, שהלא מצינו בהדיא בגמרא דלא כנ''ל, אלא דעיקר כפרת העוון נעשה על ידי הרהורי תשובה, וזה מבואר בגמרא קידושין (דף מט' וע''ע יומא פד: ברש''י ז''ל ד''ה אלא) דהאומר ''הרי את מקודשת לי ע''מ שאני צדיק גמור, אפילו הוא רשע גמור מקודשת שמא הרהר תשובה בלבו'', הרי מבואר דהתשובה בלב בהרהור בעלמא פועל כל הכפרה ובלא וידוי, וזה דלא כדברי החינוך.
ובאמת שלפי זה יקשה עצם הענין, למה שיתוודה האדם כלל אם כבר אם לפמה שנתבאר בגמרא כבר קיבל כפרתו על ידי הרהורי תשובה, ומה מוסיף הוידוי על התשובה.
ותירץ המנחת חינוך, די''ל דאף דגוף הכפרה נעשית על ידי תשובה מ''מ יש מצווה מיוחדת להתוודות, דבשעה שעושה תשובה חל עליו חובת וידוי. ואם אינו מתוודה ביטל מצות וידוי, דאף שנתכפרו שאר העבירות מ''מ ביטל עשה זה של הוידוי, עיין שם.
ולכאורה צריכים להבין הדברים דמ''מ עדיין קשה, דמשמע שאין ענין ודוי אלא למצוה בעלמא, ואם כן היא גופא קשיא שהרי באמת לפי זה אין זה מעקרי תשובה, אלא מצוה המוטלת עליו, וזה דלא כפשטות ההבנה שהוא מעצם דרכי התשובה, ואם כן אכתי צריך מובן במה פועל הוידוי, אם מספיק בתשובה.
דברי הרמב''ם ז''ל פ''א מה' תשובה
ב. גם עיקר הקושיא מסוגיא דקידושין לא יתיישב לכל הדיעות (כמשה''ק בעצמו ז''ל שם) דהנה הרמב''ם ז''ל בפ''א מתשובה ה''א כתב בהדיא דכפרה תלוי בוידוי דברים. וז''ל, ''כל מצוה כו' כשיעשה תשובה כו' אין מתכפר להם עד שיעשו תשובה ויתודו וידוי דברים'', עכ''ל. הרי מפורש דלא כמבואר בגמרא דקידושין ויומא הנזכר לעיל דהרהור תשובה מכפר בלא וידוי פה.
אם שייך להחשב צדיק בלא כפרה
והנה מיישב המנחת חינוך דברי הרמב''ם ז''ל, דאפשר דזה שמבואר בגמרא קידושין דשמא נעשה צדיק אינו תלוי בכפרה, דהא מצינו שיש עבירות שאינם מתכפרים בתשובה, ובכן אפשר לומר דדין צדיק אינו תלוי בכפרה, ודין צדיק לחוד ודין כפרה לחוד, עיין שם. ואם כן אף שחסר לו הוידוי מ''מ נחשב כצדיק גמור מפאת הרהורי תשובה שהרהר.
ואמנם אנו צריכים להבין דבריו ז''ל, האיך יתכן לומר כן, שיהיה האדם צדיק בלא שיתכפר עונותיו, ולמה כלל לשני הדינים, תשובה ווידוי, דמ''מ אם מתכפר בוידוי אין צורך בתשובה ואם בתשובה לאיזה צורך הוידוי וידוי.
שני חלקי תשובה -מספר ''בית אלקים''
ג. והביאור נראה בעזה''י, דהנה המבי''ט ז''ל בספר בית אלקים (שער התשובה פ''א) כתב לבאר, שבחטא ישנם שני חלקים, עצם פגם החטא, שהוא המביא לעונש, על ידי הצורך לכבס וללבן נשמתו, וגם עצם זה שהמרה פי הבורא ונתרחק ממנו ומעבודתו.
והנה לפי זה מבינים אנו, שהתשובה צריך שיהיה בה כדי לתקן אלו ב' הדברים. האחד, לכפר וללבן העונות -שזה מצד עצם העונש. וגם לתקן מה שהלך נגד רצון הבוי''ת ולהתקרב אל ה' להתייצב על דרך טוב להבא-וזה מצד התשובה.
וזה הענין -שמקרב עצמו לה'- כדאי להרחיב בה, כי באמת בזה מונח עיקר ''עבודת התשובה'', ובה צריך האדם לשים עיקר עיונו ומבטו כדי לתקן את מעשיו לפני השי''ת.
ומצינו במשלי (טז' ו') ''בחסד ואמת יכופר עון וביראת ה' סור מרע'', וכתוב בביאור רבינו הגר''א זיע''א, דחסד ואמת הן גמ''ח ותורה, והם המכפרים על עונש העונות. אמנם עיקר עבודתו מכאן ולהבא הוא במה שצריך לקרב את עצמו להשי''ת יותר ויותר על ידי קנין יראת שמים בנפשו, שזהו ענין סור מרע -שלא יפול שוב בפח היצר על ידי יראת שמים. דרק על ידה שייך להתייצב על דרך טוב שלא יכשל עוד, עכת''ד. הרי מבואר שני הענינים שיש בתשובה הנזכרים, הכפרה והקורבה.
ספר שערי תשובה - מדרגות בתשובה
והנה רבינו יונה בראש ספרו ''שערי תשובה'' מנה ד' חסרונות ברעת המתאחר מן התשובה. ושני האמצעים הם שלא שמר עצמו מן החטא – רצה לומר שנעשה לו קל לחטוא, ועוד, שהחטא נעשה לו כהיתר (ואז דנים מחשבה לרעה גם כן כמעשה). וצריך להבין החילוק ביניהם, הלא חסרון דנעשה לו כהיתר הוא גם קלות לחטוא?
אמנם להנזכר לעיל מבואר הענין: דקלות החטא הוא מצד גוף העבירה, דעבירה הנעשה בקלות הרי''ז חמורה יותר ומקבל עליו עונש גדול יותר. אבל ישנו עוד ענין, והוא מה שנתייצב על דרך לא טוב ונעשה לו כהיתר, ודרך חייו של אדם זה גורם לגרור עבירה בעבירה, שזהו חסרון השני הנזכר לעיל, (ועל זה הענין נאמר דמחשבה כמעשה).
תכלית וידוי דברים ותשובה
ד. הרי נתבאר שישנם ב' חלקים בתשובה, כפרה וקורבה. והנה לפי זה אפשר לומר דדין הכפרה שבתשובה הוא דין מצד הוידוי והחרטה, שכולו על העונות שעברו, ובזה סבירא ליה להרמב''ם ז''ל שמעכב שיתודה בפיו, ובלא''ה לא יתכפר. אמנם הקירבה להקב''ה שנתייצב ע''ד טוב, זה שייך אף בהרהור וכמו שכתב החינוך.
ובזה מיושב גם הקושיא הראשונה למה לן שני הדברים, תשובה ווידוי? דלפי מה שכתבנו מבואר שפיר, דהאחד עיקרו לכפר על עוונותנו והשני כדי לוודות שמכאן ולהבא לא ניפול שוב בעומק בוץ החטא, שזהו ענין התשובה, וכמשמעה ''תשובה'' מלשון ''לשוב''. רצה לומר אל השי''ת ואל קיום תפקיד האדם בעולם.
ושייך גם להיפך, רצה לומר לשוב אל השם אפילו לפני כפרת העוונות, שהרי באמת הוא ענין פשוט, שאם האדם לא יעזוב דרכיו ומעלליו, האיך יתכפר ה' בעדו? הרי אין מה שמבטיח שלא יפול שוב. ולכן בהכרח שהאדם ישפר מעשיו, ואח''כ יבקש כפרה.
ויותר מזה חזינן, שהרי עיקר מעלת האדם בעולם נידון לפי מדרגתו של קירבה להשי''ת, וכמבואר בגמרא קידושין הנזכר לעיל, דבהרהור תשובה קלה הוא כבר נחשב לצדיק גמור, משום שבהרהור זה עוקר עצמו מדרכו הרעה, ומייצב עצמו על דרך טובה.
ואשמעינן חידוש גדול מזה, בלא כפרה יכול להחשב לצדיק, וכמבואר מדברי המנחת חינוך וכנ''ל.
מה שאמרו בקלם
ושמעתי מהמשגיח הגה''צ הרמ''ח סלומון שליט''א [בעל ''ספר מתנת חיים''] שבישיבה הקדושה דקלם היו מסבירים בדרך זה החילוק בין ספרי החסיד רבינו יונה ז''ל המדברים על עיקרי התשובה, ספר ''שערי תשובה'' וספר ''יסוד התשובה''.
דהנה מצינו חילוק בין ספר ''שערי תשובה'', לספר ''יסוד התשובה'', דספר שערי תשובה כולו מאריך לבאר דרכי התשובה, ופרטי החטאים והתשובה עליהם, אבל ספר יסוד התשובה נכתב בקיצור מופלג בלי אריכות כלל.
והסיבה לכך הוא משום שהספר ''יסוד התשובה'' בא לבאר לאדם האיך להחליט בנפשו לעזוב דרכו הרעה על ידי הרהור השתנות דרך חייו, והרי שלהתייצב על דרך טוב מספיק גם ידי החלטה פתאומית חזקה, וכמו שכתב בתחילת דבריו ''שביום שיקבל ע''ע לשוב כו' לא יעוות אפילו פסיעה אחת'' עיין שם,שולזה אין צריך אריכות דברים, אלא הוא קירבה הנעשית מיד.
אבל אחרי שנעשה צדיק גמור בחלטה זו, עוד צריך לרחוץ נפשו מטינופת החטאים. וזה תכלית הספר שערי תשובה, להורות לאדם גריעות החטא ועוצם הפגם, וממנה ילמד דרך תשובתו (וגם יתחזק מאד שיקבל על עצמו מכאן ולהבא לעמוד על הדרך הטוב).
ובישיה''ק דקלם היו נוהגים ללמוד ספר ''יסוד התשובה'' בימי עשי''ת, מטעם הנזכר לעיל, שאחרי שלמדו שערי תשובה במשך חודש אלול וראש השנה, אם עוד לא נשתנה האדם לעזוב דרכו, אז העצה בשבילו הוא ההחלטה הגמורה בלבו ברגע ההוא לשנות כל חייו, ולא לעוות אפילו פסיעה אחת.
דברי ה''ספרי זוטא''
גם נוכל ליישב לפי זה קושיית המנחת חינוך שם על דברי הספרי זוטא (במדבר ה' ה') דס''ד דמצוות וידוי שייך דוקא בארץ ישראל ולא בחו''ל. והוצרך ללימוד מקרא דגם בחו''ל יש מצווה. והקשה המנחת חינוך שהלא מפורש בתורה דענין התשובה הוא אף בחו''ל כדכתיב (דברים ל' א-ג') בכל הגוים אשר הדיחך ה' שמה כו' ושבת כו' ושב כו', וזה סותר המדרש.
אמנם הביאור הוא כנ''ל, שהמדרש מיירי דוקא לענין וידוי דהיינו ענין כפרת החטא דס''ד דכפרה שייך דוקא בא''י, אמנם קירבה דתשובה, הוא דבר ששייך אף בחו''ל והוא ענין ושבת כו' ודו''ק. (נתעוררתי להרבה מהנזכר לעיל ממה שכתב בקונטרס הגות תשובה מהרה''י הגרא''מ קוטלר שליט''א, ועיין שם שכתב לפרש מה דנקט הרמב''ם ז''ל עניני אהבה ועוה''ב בסוף הלכות תשובה, שהטעם משום שהם הם עניני קורבה להשי''ת וזה יסוד התשובה, וכנ''ל).
טעות בני אדם
והנה חזינן מכ''ז יסוד גדול, והוא: שזה טעות מה שבני אדם חושבים דעיקר התשובה הוא הכפרה, ואנשים אלו שמים עיקר עבודתם בזה, שהרי לפי מה שנתבאר נמצא דעיקר התשובה הוא באמת הקירבה להקב''ה, וכנ''ל שכן הלשון מורה ''תשובה'' מלשון שובה, רצה לומר לשוב אל השורש ולהתקרב אל השי''ת. וד''ז הוא כל כך עיקרי, עד שבמקום שאין כפרה כלל עדיין נחשב כצדיק גמור!
ביאור שיטת הרמב''ם
ה. ונתבאר דקדוק המנחת חינוך דמצות התשובה להרמב''ם ז''ל אינו מצוה מצד עצמה רק מצד הוידוי, ורבינו יונה החשיבו למצוה בפני עצמו. ובספר הגות תשובה הקשה ממה דמצינו להרמב''ם ז''ל עצמו (בכותרת שבראש הל' תשובה) שכתב ''מצו''ע אחת לשוב לפניו ולהתוודות'', הרי שכלל גם התשובה במצוה זו. ושם (פ''ב ה''ז) חייב האדם כו' עיין שם, וכן בכ''מ.
והנראה בעזה''י (ונתכוונתי בזה בעזה''י לקונ' הנ''ל) ליישב על פי דברי המנחת חינוך הנזכר לעיל, דבודאי גם הרמב''ם ז''ל מודה שישנה גם מצוה של תשובה, אולם סבירא ליה שהוידוי שהוא מצד הכפרה הוא ענין מצד עצמו, והרמב''ם ז''ל בתחילת הלכות אלו מיירי מצד הכפרה של תשובה, שהוא דוקא מצד הוידוי, אולם הקורבה שיש בתשובה לא מיירי בה הרמב''ם ז''ל עד פ''ב ה''ז, וכן בפ''י בסיום ה' תשובה [דשם מביא עניני עוה''ב ואהבתו יתברך] דזה חיוב מצד הקרובה להבוי''ת והוא גם ענין נפרד בתשובה, ואדרבה, שאין הכפרה תלוי בה כלל.
מדרגות רבות לתשובה
ו. וכבר דקדקו ממה שכתב רבינו יונה בספר שערי תשובה וז''ל ''מדרגות רבות לתשובה ולכל תשובה ימצא סליחה אבל התשובה הגמורה...'', דמוכח מזה דאף בלא כפרה גמורה שייך מציאות של תשובה, שזהו הכונה שישנן מדרגות מדרגות בקורבה להבוי''ת, אבל התשובה הגמורה לפעול הכפרה הוא דוקא בתשובה גמורה, והוא כמו שנתבאר.
דרשת רבי חיים וואלאזינעאר
גם יובן לפי זה מאמרם ז''ל ביומא ( דף פ''ו) ''גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד'', ובדרשת הגר''ח מוולאזין ז''ל פירש כוונתם ז''ל, דבאמת העבירה פוגם למעלה מאד בעולמות העליונים בסוד תנו עוז לאלקים, ה' עוז לעמו יתן, יעקב חבל נחלתו, עיין שם, ואם כן היה מסתבר שמן הצורך שהתיקון יהא שם בשורש עצמו.
אולם כבר השמיענו הרמב''ן בפירושו לספר דברים על הפסוק ד''לא בשמים היא'', דקאי על תשובה, רצה לומר שאין צורך לעלות עד לשמים כדי לעשות תשובה.
ומבאר הגר''ח ז''ל שהכונה הוא, שאין צריך לחזור לתקן השורש למעלה בשמים, דמה שפועל האדם כאן הוא מספיק לפעול התשובה הגמורה גם בשרשו העליון, אף בלא עליה למרום, עכת''ד.
ולפי דברינו נוכל לקבל קצת הבנה בזה, שהביאור הוא שאין צורך לשוב להשורש עצמו ממש, דמספיק מה שיקרב האדם את עצמו כאן ''כפתחו של מחט'' ואז הקב''ה פותח לו כפתחו של אולם, ונמצא שתיקן עד השורש. והיינו גדולתה של תשובה שמגעת עד כסא הכבוד, רצה לומר שעל ידי התשובה מקרב עצמו עד השי''ת.
פחד מי שאינו שב
ז. אמנם לבל ישמע האדם ויחשוב בנפשו שלפי זה קל מאד התשובה, ובחרטה בלבו כבר תיקן הכל. לא יחשוב כן האדם, דהנה אכן זה אמת שענין התשובה הוא מטובות הבורא [וכמו שכתב רבינו יונה ריש שערי תשובה ''מן הטובות אשר הטיב כו''' וכן מבואר בפסוק ''טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך].
מכל מקום גם מצינו פסוק מפורשת ''וה' נתן קולו לפני חילו כי רב מאד מחנהו כו' כי גדול יום ה' ונורא מאד ומי יכילנו'' וכתב ע''ז בספר משנת רבי אהרן שהכוונה הוא שהדבר נורא מאד למי שאינו עושה תשובה נכונה, דאצלו נשאר זה בגדר נורא, ועל זה הלא כתיב ''סמר מפחדך בשרי ממשפטיך יראתי''.
עומק הדין
ומבאר שם דברי הגמרא (ועד''ז מבואר בדרשות החת''ס ז''ל) ''ג' דברים מכוסין מבני אדם ואלו הם כו' ועומק הדין''. ויש להבין איזה עומק יש בדין?
וביאר לפמש''כ הרמב''ן ז''ל שיש לאדם שלשה פעמים במשך הויתו שיעמוד בדין בפני ב''ד של מעלה. א' בראש השנה, א' לאחר מיתה, וא' לעתיד לבוא. והיה אפשר להקשות למה שיעמוד בדין לעתיד לבוא, הלא כבר עמד בדין בשעת מיתתו?
אולם הביאור הוא לפמש''כ רבינו הגר''א זיע''א על מה דאיתא במסכת אבות, ''ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון''. וצ''ע מה הם שני דברים הללו, דין וחשבון. וכתב רבינו הגר''א זיע''א דדין הוא על עצם מעשה העבירה, וחשבון הוא על מה שהיה יכול לעשות גם מצוה בזמן שעשה העבירה.
ולפי זה יש להבין גם דברי הרמב''ן, שהאדם צריך לעמוד בדין פעמים נוספות, כי לפי דברי רבינו הגר''א זיע''א נמצא שהיה יכול האדם לעשות משהו עם זמנו שהיה יכול לעשות גם מצוה בזמן שעשה העבירה, ולמשל שהיה יכול להביא השפעה של תורה בעולם והיה מתקן עי''ז כל מיני קלקולים, ועתה נשאר הקלקול, וגם נולד מהקלקול עוד קלקולים עד סוף כל הדורות, לכן צריך שוב לעמוד בדין על תוצאות מעשיו של כל הדורות.
וזהו כוונת הגמרא הנזכר לעיל שעומק הדין מכוסה מבני אדם, שזהו עומק הדין מה שהשי''ת עושה חשבון עד סוף כל הדורות מה שהיה יכול לעשות הרבה מצוות בזמן שעשה עבירה, והבן. ולב מי לא יירא בשמעו עומק זה, ממש משפטיך תהום רבה, ומי זה שיכילנו.
אין כפרה בלא תשובה
וידוע גם כן פלוגתא דגמרא אם ''עיצומו של יום מכפר'' או תשובה מכפרת, וקיי''ל דדוקא בתשובה מכפר, ואם כן נמצא שבלא תשובה נשאר בלא כפרה ר''ל.
ונמצא דחסד ה' שנתן לנו תשובה תלוי אם באמת עושים תשובה ומתקרבים להקב''ה, אבל אם לא עושים נעשה היוה''כ ''נורא מאד ומי יכילנו''. [ויותר מזה יש לפחד, שמי שלא שב הוא כמסכים על העון והוי כמזיד כמבואר שם בספר במשנת רבי אהרן].
השיבנו וסלח לנו
ח. ועל פי דברינו נראה לפרש ב' הבקשות בשמונ''ע, השיבנו וסלח לנו. ולכאורה היה נראה שהם בקשות דומות – רצה לומר לזכות לתשובה, ולמה לן שניהם? אמנם באמת הענין הוא כנ''ל, דהשיבנו אבינו לתורתיך, הכונה לעצם הקורבה דזה שייך אפילו קודם לסלח לנו, וסלח לנו לכפרה. ומובן גם כן מה דהחשיבוהו לב' ברכות ולא עשו ממנו ברכה אחת.