אור ברסלב
מחנה אפרים חלק א - ב חידושים על הרמב"ם ומפרשיו › הלכות מאכלות אסורות

מחנה אפרים חלק א - ב· רבי אפרים נבון

חידושים על הרמב"ם ומפרשיו · הלכות מאכלות אסורות

הלכות איסורי ביאה

פ"ב דין י"ו כתב ה"ה בסוף לשונו והיה אפשר לומר דבדרבנן מבטלין איסור לכתחלה וכו' ע"כ נ"ב נ"ל דהיינו טעמא כיון דהוי ספק אם יש כאן איסור דאי מטעם חד בתרי בטל עדיי לא נתבטל כיון דהוי האיסור ניכר כמ"ש הכ"מ:

פ"ה דין י"א כתב ה"ה ז"ל ואם נחתך אחר שחיט' וכו' עד ומ"ש למעלה דאמר ר"י אין בהם אלא מצות פרישה פירושו שהן אסורין מן התורה וכו' נ"ב בס"פ העור והרוטב נראה קצת כדברי רבי':

פ"ו דין י"ו כתב הר"מ ז"ל האוכל כזית וכו' נ"ב כן נראה בפרק דם שחיטה אמנם בס"פ חרש נראה דאינו חייב אלא עד רביעית וצ"ל דאתו כמ"ד כזית קרוש בעינן וצריך שיהא רביעית לח ועיין בה' ט"מ:

שם דין ו' כתב ה"ה אבל אם הי' לב בהמה וכו' עד אבל דם שבשלו וכו' כדאיתא בהקומץ וט' נ"ב ומדברי ר' בפ"ט נר' דההיא דהקומץ אינה הלכה:

פ"ח דין י"ד כתב ה"ה לפיכך מותר וכו' עד וחתוכה לא גזירה שמא יתננה לו וכו' נ"ב כלומר כשיתנה לו בפני ישראל יחזור וימכרנה לישראל ומ"ה לא יתננה לו בפני ישראל גזירה שמא יחזור וימכרנה לישראל דאם לא כן הוי גזירה לגזירה וכן הוא דעת הרי"ף ונסתלקה קושית הרשב"א ז"ל:

שם בסוף לשון זה כתב ה"ה ודקדקו קצת מן המפרשים מכאן שרוב מצויים אצל ניקור וכו' נ"ב קשה והא אפשר להתברר הענין וכו' שאמרו ברוב מצויים אצל שחיטה מומחין הן:

שם דין י"ו כתב הר"מ ז"ל מאכל שהוא אסור בהנאה אם נהנה כגון שמכר וכו' מכין אותו מכת מרדות והדמים מותרים ע"כ. נ"ב רש"י ז"ל סבירא ליה דאיסורי הנאה שעבר והחליפן הדמים אסורים למחליף דאי אמרת הדמים מותרים מצינו דמים לחמץ בפסח אבל הרמב"ם סבירא ציה שהדמים מותרין אף למחליף כיון שאין תופסין דמיהן לפי שכיון שלא היה לו רשות להחליפן ואיסורי הנאה הם דמיהן וחלופיהן אינן אלו כגזל ביד המוכר והר"ן ז"ל הביא ראיה לזה מהירוש' דקידושין בההיא דמכרן וקידש בדמיהן דאמר ר' חגי לפי שאין תופסים דמיהן ואמר ר' חנינא זאת אומרת שמקדשין בגזל כלומר לפיכך היא מקודשת לפי שאינן דמי ערלה דהא אינם תופסים דמיהן וגזל בעלמא הם ביד המוכר עכ"ל ולע"ד דברים אלו צ"ע דמ"ש דהדמים מותרים משום דגזל הם ביד המוכר התינח במכרן לישראל דכיון דלוקח לא הכיר בהם ולא מצי להתהנויי בהו מקח טעות הוא וגזל הם המעות ביד המוכר אבל במכרן לעובד כוכבים כיון דעובד כוכבים מצי להתהנויי בהו הא ודאי אין כאן גזל בי דאפי' ידע בהם העובד כוכבים היה לוקח אותם ועוד כי נ הוי טעות מה בכך טעות העובדי כוכבים שרי ואדרבא נלע"ד לדקדק מהירושלמי כסברת רש"י ז"ל דכל היכא דמכרן לעובד כוכבים הדמים אסורים למחליף ליהנות מהם לכתחילה ולקח בהם אשה דאם לא כן אמאי לא אוקמא ר' חנינא דמתני' אי כשמכרן לעובדי כוכבים דאז ודאי לא הוו גזל שפיר מצי לק בהו אלא ודאי משמע דמכרן לעובדי כוכבים כיון דלא הוי המעות אסורים למחליף מדרבנן כדי שלא יהנה באיסורי הנאה וכ"כ הרא"ש ז"ל דכיון דבנדרים איבעיא לן ולא איפשטא אזו לחומרא וכ"פ הר"מ ז"ל בה' נדרים לחומרא הן האמת דקשה לי דברי הר"מ ז"ל דאיהו גופיה פסק כאן להאי בעיא לקולא ובפרק י"ב מהלכות בכורים כתב דהמוכר פטר חמור הדמים אסורין בהנאה ובודאי דאיסור זה אינו אלא מדרבנן תדע דהא אם מכרן וקידש בדמיהן ה"ז מקודשת וראיתי להרא"ש בפ"ק דבכורות שכתב דהמוכר פטר חמור הדמים אסורים ואיברא דהכי אמרו שם בגמרא אבל לא איתפרש שם אי איירי בהכיר בהם ה אי לא ולפי מ"ש נראה דאיירי בהכיר בהם הלוקח או שנתנם לעובד כוכבים דאילו מכרו לישראל ולא הכיר הא ודאי י למסרינהו בהנאה כיון דהמעות גזל הם ביד המוכר ונראה דהא פרש"י ז"ל בבכורות דהדמים אסורים דאמרו היינו שהש למלאכה, אבל הרא"ש ז"ל כתב דאפי' לא הכיר בהם ה הדמים אסורים וצריך טעם למה וכי תימא אי איירי כשהכירו הלוקח ג"כ תיקשי אמאי הדמים אסורים הלא כיון שהכיר בה הלוקח המעות הרי הן מתנה וכמ"ש הרא"ש בקידושין. הא לאו קושיה דאפ"ה קנסו אותו חכמים דלא להתהנויי בהו גזירה אטו כמ"ש הרא"ש שם וראיתי להרא"ש ז"ל בקידושין שהסכים לכ רש"י מיהו כתב דהיינו דוקא הדמים אסורים אבל אם עבר שלקח באותן דמים כלים מותרים בהנאה ונראה שכתב כן לפי מאי דפי' דאיסורא דדמים הוי משום גזירה אטו גופן אבל חליפי וחליפין ליכא למגזר אבל לפי הטעם שפירש רש"י דאסורים למחליף משום דקא מטייא ליה הנאה מאיסורי הנאה נראה דאין לחלק ן בין חליפין לחליפי חליפין דס"ס הא קא מטייא ליה הנאה וכן נראה מדברי התוס', בר"פ השוכר את הפועל שכתבו דאף כי ליכא למיגזר חליפין אטו גופן מ"מ למחליף עצמו אסורי' משום דמעיא ליה הנאה ועיין בהרא"ש שם ובנדרים ג"כ כתבו התוס' בהדיא כמ"ש:

עוד שייך לדין הנז' עמדתי במ"ש הר"מ ז"ל דהתיראקה אסור לאוכלה בפסח נראה מתוך דבריו דאיירי אפי' בחולה דהא סתמא לזה קאי וא"כ צ"ע דהא כתב ר' בה' יסודי התורה דכל האיסורין מותרין לחולה שלא כדרך הנאתו כגון שעירב דבר מר פה דברים האסורים ה"ז מותר כיון שאין החיך נהנה ממנו וא"כ ביראקה כמי הא ודאי אין החיך נהנה ממנו כנודע וכדי לעמוד ע"ד נקדים שורש דברים אלו איתנהו בפ' כל שעה א"ר כל האיסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך הנאתם למעוטי הניח חלב ע"ג מכתו וכ"ש אוכל חלב חי משום שאינו כדרך הנאתו ובתר הכי קאמר רבינא שייף לברתיה בגוהרקי דערלה עד א"ל מידי דרך הנאתו עבידנא ע"כ הרי מבואר דכל האיסורין מותרין לחול' שלא כדרך הנאתן ולפי זה צריך לומר דמאי דאסורין לבריא אינו אלא מדרבנן והשתא צריך להבין דברי ה"ה במ"ש כאן על מ"ש הר"מ ז"ל דכל האיסורין בהנאה אם עבר ומכרו לעובד כוכבים אינו לוקה, וכו' דהיינו טעמא משום דכל האיסורין אין לוקין עליהם אלא כדרך הנאתן וכל דבר שעומד לאכילה אין דרך הנאתו אלא באכילה ואפי' סיכה שהיא כשתיה אמרו דשרי לחולה שאין בו סכנה כל היכא דהוי שלא כדרך הנאתו ולפי זה הרי איסור הנאה כדין חצי שיעור שאסור מן התורה ואין לוקין עליו עכ"ל ולע"ד ק"ל ע"ד דאי איסור מכירה אע"פ שאינו כדרך הנאתו אסור מן התורה א"כ אמאי התירו לחולה לסוך בו שלא כדרך הנאתו ומה גם דסיכה קרובה לשתיה ונראה דהרמב"ם ז"ל ס"ל דאינו לוקה על איסורי הנאה בהנא' בלחוד מטעם דאין זה חשיב מפורש בתורה דלא ידעינן דלא תאכל א' איסור אכילה וא' איסור הנאה אלא מכח דפרט היתר בנבילה ומסתייע האי סברא מההיא דפרק הלוקין גבי יש אוכל אכיל' אחת וחייב עליה חמש ומוקי לה כשבישלו בעצי אשירה ופריך ולילקי שש וכו' והשתא אמאי לא מוקי כשבישלו בעצי ערלה ותו לא הוה קשה ליה ותו כיון דקי"ל דשאר איסורין אינם תופסין את דמיהן היכי ילקה בהו משום שנהנה באיסורי הנאה דכיון דאין תופסין דמיהן לא מתהני מאיסורי הנאה ולפי מה שחילקנו נראה דהיתר הנאה כגון להניח רטיי' ע"ג מכתו שרי אפי' בחול' שאינו נופל למטה כיון דהוי שלא כדרך הנאתו אבל איסור אכילה כיון דחמיר שלוקה עליו כדרך הנאתו החמירו לאוסרו לחולה לאוכלו אפילו שלא כדרך הנאתו זולת בחולה שנופל למטה כמו שהתירו לו בשבת לעשות לו כל צרכיו על ידי עובדי כוכבים והיינו דוקא בחול' שנופל למטה:

עוד בדין הנזכ' בענין סיכ' שהיא כשתיה כתבו התוספת והרשב"א שהיא מדבריהם והכריחו כן מדהתירו סיכת חטטין בי"ה ולע"ד נראה דאין משם ראיה ללמוד שאין איסור הסיכ' מן התור' דאפילו אי הוי הסיכה מן התורה אינו אלא בסיכה של תענוג דחשיבא כשתי' אבל סיכת חטטין שאינה של תענוג הא ודאי לא חשיבא כשתיה וראי' לזה מפירות שביעית דניתנו לאכילה ולסיכ' משום, דהוי כשתיה ואפ"ה למלוגמא אסור משום דלאכלה אמר רחמנא ולא למלוגמא ומדברי הרמב"ם ז"ל בפ' י"ה ובהלכות תרומות פי"א ובה' מ"ש נראה דאסור מן התורה ובפ"י מה' תרומות נמי כתב דזה הסך בשמן של תרומה משלם קרן וחומש ומ"מ אפילו יהיה מן התורה אינו אלא בסיכ' של תענוג אבל שאינה של תענוג אינה אסורה בי"ה אלא מדרבנן וכל שהוא חולה התירו וראיתי להרשב"א ז"ל שכתב בתשובה דאסור לרחוץ לחולה בסתם יינם משום דרחיצה חשיבא כשתיה ואע"פ שכל האיסורין שלא כדרך הנאתן מותרים לחולה אפשר לומר שאף היין אין כל דרך הנאתו בשתיה שהרי מזלפים בו ואחד מגדולי הנאתו בכך וכו' ע"כ:

ולע"ד אין נראה כן דבהדיא תנן בפ"ב דמ"ש לא יסוך יין וחומץ אבל סך הוא את השמן וה"ט משום דיין וחומץ אין דרכן אלא לשתיה ואין דרכן לסיכה והכי אמרו שם בירושלמי יין שפיטמו אסור לסוך בו שמן שפיטמו מותר לסוך בו מ"ט זו דרכו בכך וזו אין דרכו בכך ומה שהביא ראיה מזילוף ללמוד דיין דרכו לזילוף אינו כן דגבי שביעית דרשו לאכילה ולא לזילוף כדאיתא בפ' הגוזל קמא איברא דהתוס' בפ"ב דע"ז דף ס"ו ע"ב כתבו דזילוף הוי הנאה גמורה והביאו מההיא דשותין מלוג כ"ב ומזלפין בסלע יע"ש:

וראיתי עוד לה"ה שכתב דסיכ' דהוי כשתיה הוי כמו חצי שיעור שאסור מן התורה אלא שאין לוקין עליו משום דכל מידי דמאכל אין דרך אכילתו אלא כתקנו ע"כ ודבריו צ"ע במאי דמייתי מההיא דרבינא שייך לברתי' בגוהרקי דערלה וכו' והא התם חול' שאין בו סכנה הויא וע"כ צ"ל דאין איסורו מן התורה משום דהוי שלא כדרך הנאתו. ולענין חלב אם מותר לסוך בו כתב באו"ה כלל ל"ט דאין היתר סיכה בחלב חזיר אלא היכא דאיכא צערא אבל לתענוג אסור נרא' דה"ט דאסר לי' משום דסיכ' חשיב כשתיה וכבר כתבתי דאין סיכ' אלא בשמן בלבד והתוס' כתבו בפ"ב דיומא דאין איסור סיכ' אלא באיסורי הנאה אבל חלב דהיתר הנאה מותר ודברי התוס' צ"ע במה שכתבו דחלב של איסורי הנאה חשיב כשתי' והביאו ראיה מההיא דחלב חי ע"ג מכתו שהוא פטור הא מהותך אסור ולפי פשטא דשמעתין בפ' כל שעה נראה דאפי' חלב מהותך פטור והיינו טעמא משום דחלב אין דרך הנאתו אלא בהבער' ולמשוח עורות וכמו שפרש"י ז"ל. ועוד דלכאורה נראה דהתם לאו משום דסיכ' חשיב כשתיה הוא דאסור לבריא דגבי חלב לא שייך בי' סיכ' אלא משום דהוי מאיסורי הנאה לבריא אסור ליהנות ממנו ואע"ג דהוי שלא כדרך הנאתו ולחולה התירו כיון דהוי שלא כדרך הנאתו וכ"כ בההיא דרבינא דשייף לברתי' בגוהרקי דערל' דא"ל שלא כדרך הנאתו קא עבידנ' משמע דאי הוה כדרך הנאתו הוי אסור לעשותו אפילו לחול' שאין בו סכנה משום דהוי איסור מן התורה לאו משום איסור סיכ' כשתי' דהא כבר כתבו התוס' דאין הסיכה אלא מדבריהם אלא ע"כ צ"ל משום דאסור ליהנות מאיסור הנאה וכ"כ בהניח חלב של שור הנסקל ע"ג מכתו שהוא פטור דאר"י משום דהוי שלא כדרך הנאתו משמע דאי הוה כדרך הנאתו הוה חייב מלקות לאו משום דסיכ' חשיב כשתיה דא"כ היכי הוה מחייב מלקות. וראיתי להתוס' במס' נדה בדף ל"ב שכתבו משום ר"ת כדברי דלא אמרו סיכ' כשתי' אלא בשמן לבד וההיא דחלב של איסורי הנאה משום איסור הנאה הוא דאסור:

עוד שייך לאיסורי הנאה עמדתי במי שנתן החמץ לעובד כוכבים מתנה ע"מ להחזיר דלא מהני אם עבר ועשה כן אי שרי בהנאה לאחר הפסח דלפי מ"ש הר"ב ת"ה ואחרים עמו דכל זה אינו אלא משום חומרא דחמץ אבל מדינא לא עבר על ב"י וב"י נראה דשרי בהנאה אבל לפי מ"ש מהרדב"ז ז"ל ואחרים עמו דמדינא אסור לעשות כן ועבר על ב"י וב"י ואע"פ שנתקיים התנאי ונמצא שלמפרע הי' החמץ של עובד כוכבים מ"מ קודם קיום התנאי כבר עבר הישראל ולא יועיל קיו' התנאי לבטל הלאו שכבר עבר ע"כ נראה דאם עבר ועשה כן אסור בהנאה הואיל ועבר על ב"י. איברא דלע"ד סברת מהרדב"ז אין בה טעם כעיקר דהלא כיון שנתקיים התנאי נמצא שלמפרע היה חמצו של עובד כוכבים ולא עבר עליה הישראל כלל דמ"ש מישראל שהרהין חמצו אצל עובד כוכבים וא"ל אי לא הבאתי לך מכאן ועד יום פלוני קנה חמץ מעכשיו דשרי אם הגיע הזמן ולא פרעו ולא אמרי' דכל זמן שהתנאי תלוי הוי פקדון וראיתי להרב פ"ח בסי' תמ"ח שהחזיק בסברת מהרדב"ז וחילק דשאני התם דהוי תנאי שבידו לקיימו אבל הכא שאינו בידו של ישראל לקיימו דאפשר שהעובד כוכבים לא יחזירנו אע"פ שהחזירו ונתקיים התנאי הרי זה עובר ומצא לה סמוכות מדגרסי' התם בפרק כל שעה עובד כוכבים שהרהין פת פורני אצל ישראל אינו עובר ואם א"ל הגעתיך עובר ואקשינן מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא ומשני שאני היכא דא"ל מעכשיו להיכא דלא א"ל ופרש"י הגעתיך מעכשיו קאמר אם לא אפרע לך עד יום פ' עובר ואע"פ שלא הגיע הזמן שמא כשיגיע הזמן לא יפרע ונמצא עובר למפרע בב"י פי' לפי' כיון שאם אינו פורע אף אם לא הגיע הזמן עובר וכדברי רדב"ז ז"ל עכ"ד ולע"ד דברי רש"י בפירושו למתני' ברור מללו דכל שנתקיים התנאי לא עבר עליה וז"ל שם ישראל שהלוה לעובד כוכבים על חמצו אחר הפסח אסור בהנאה ופירש רש"י כיון דהרהינו אצלו ומטי זימניה ולא פרעי' מההיא שעתא דאוזפיה קם ליה ברשותי' הרי בהדיא דאינו אסור אלא היכא דמטא זימני' ולא פרעי' ולפי זה הא דקתני בברייתא ה"ז עובר היינו נמי כשהגיע הזמן ולא פרע והכי קאמר לכתחלה ה"ז אסור לעשות כן דשמא לא יפרע לו ונמצא עובר למפרע אבל אם נתקיים התנאי ופרע לו אין זה עובר ושרי בהנאה ולפ"ז נלמוד דה"ה נמי בנתנו לעובד כוכבים מתנה ע"מ להחזיר דנהי דלכתחלה אסור לעשות כן משום דשמא לא יתקיים התנאי ונמצא חמצו של ישראל מיהו אם עבר ועבד וקיים העובד כוכבים תנאו ה"ז לא עבר דנמצא שהי' חמצו של עובד כוכבי' ושרי בהנאה לאחר הפסח דמתנ' ע"מ להחזיר שמה מתנה:

האמנם עדיין יש לפקפק בה דנהי דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה מ"מ הרי זה מוזהר בו לבערו משום ב"י דאפילו דעכשיו אינו שלו לאחר זמן מיהא הוי שלו כיון דהעובד כוכבים חייב בדין להחזירו ובפרק כל שעה תניא האוכל חמץ של הקדש במועד ה"ז מעל וי"א לא מעל ואמרו עלה דה"ט דמ"ד מעל משום דאע"ג דהשתא לא חזי לאחר זמן מיהא חזי ודבר הגורם לממון כממון דמי ואף על גב דאסיקנא שם דדבר הגורם לממון לאן כממון דמי היינו לענין שלא לחייבו בתשלומין אבל לענין לעבור עליו בב"י נראה דעבר והכי אמרינן בפ"ק דמכלתין דעובד כוכבים שהפקיד חמץ אצל ישראל ה"ז עובר ואפי' למ"ד דבר הגורם לממון לאו כממון דמי שאני הכא דאמר קרא לא ימצא. איברא דלפי מ"ש דנלע"ד דכל כה"ג שאין גופו של חמץ של ישראל ואין אתה מחייבו לבערו אלא משום לא ימצא ה"ד היכא דהחמץ עומד בביתו של ישראל בפסח אבל היכא דאינו עומד ברשותו אלא בביתו של עובד כוכבים לא מחייב משום בל ימצא שהרי אינו מצוי בידו אבל הא מלתא צ"ל רבה היכא דעובד כוכבים לא קיים תנאו אלא שמכרו לישראל אחר מהו דינו מי אמרינן כיון שלא נתקיים תנאו נמצא למפרע שהוא חמצו של ישראל והרי זה אסור בהנאה ובעודו החמץ ביד ישראל זה הב' שלקחו לא קא מיבעיא לי כי קא מיבעיא לי היכא דישראל א' הוציאו מידו של ב' מכח תנאו מי אמרינן כיון שמכרו העובד כוכבים לישראל אחר ה"ז לא קיים תנאו וביטל המתנה או דילמא ע"כ לא אמרינן דהיכא דביטל התנאי ביטל המעשה ה"ד בתנאי דאיתי' בידי' דמקבל דאי בעי מקיים לי' אבל מתנה ע"מ להחזירו קיומי' לאו בידי' דמקבל הוא דאי בעי מקיים אי בעי לא מקיים אלא בע"כ מקיים ליה ומהדר ליה ומצאתי כתוב בתשובה להגאון הר"י ן' מיגאש ז"ל וז"ל הא דאמרינן הא לך ע"מ שתחזירנו לי קא מיבעיא לן היכא דאמר כהן לא מהדרנא מי כפינ' לאהדור' ההוא מני' או לא הכי חזינא כיון דישראל על הדין תנאה הוא דיהב' ניהלי' אשתכח דלא אקניי' ניהלי' אלא ע"מ שיחזירנו לו הלכך כי אמר לא מהדרנא כפינא לי' ומהדר ואם תשאל כי אמר כהן אנא לא מהדרנא לי' בלא בעינא לקיומי לתנאה דילי' להוי כדין כל מאן דיהיב מתנ' לחברי', על תנאי דהיכא דלא נתקיים התנאי בטלה המעשה מעיקרא ה"מ בתנאי דאיתא בידא דמקבל דאי בעי מקיים לי' ואי בעי לא מקיים אבל הכא לא והא דאמרו בגמרא לא החזירו לא יצא היינו דוקא היכא דאכלו וכ"כ רשב"ם ועיין בהריב"ש סי' שמ"א:

סמוך ונראה למש"ל בדין עובד כוכבים שהפקיד חמץ אצל ישראל ובא הפסח ואין העובד כוכבים בעיר. נ"ל דיניחנ' בבית עובד כוכבים אחר וסגי דהא חמצו של עובד כוכבים הוא ואין הישראל מחויב לבערו אלא משום דכתיב לא ימצא וכדאמרו שם לדידן דקי"ל דבר הגורם לממון לאו כממון דמי, וכיון שכן כל שאינו עכשיו בביתו של ישראל אף על פי שהוא באחריותו של ישראל שרי וכ"נ מדברי התוספות גבי יחד לו בית דשרי אפילו קבל עליו הישראל אחריות ואפילו לסברת הרמב"ם דס"ל דחמצו של ישראל ברשותו של עובד כוכבים ה"ז עובר ה"ד בחמצו של ישראל דכל היכא דאיתיה ברשותיה של ישראל קאי אבל חמצו של עובד כוכבים ברשות של ישראל שאינו אסור אלא משום לא ימצא כל היכא שהניחו עכשיו ברשות העובד כוכבים ה"ז אינו מצוי בידו וכ"ש אי קבל עליו העובד כוכבי' הב' אחריות דהשתא לא חשיב כ"כ באחריות ישראל והכי דייק לישנא דרבא דא"ל בעירו חמירא דבני חילא מבתייכו וכו' משמע שלא חייבם אלא לבערם מביתם. אבל מתוך פירש"י ז"ל נראה דכל שהוא באחריות דישראל אפי' אינו ברשותי' אסור שפי' דיחד לו בית שרי היינו בלא קבל עליו אחריות וכ"כ בספר פ"ח שהוא דעת הרמב"ם ז"ל ע"כ מדכתב דחמצו של ישראל ביד עובד כוכבים ה"ז עובר וכבר כתבתי דאין ראיה משם ואפשר לומר דרש"י ג"כ יסבור הכי דכל שאינו עומד ברשותו של ישראל אעפ"י שהוא חייב באחריותו שרי אלא דס"ל דברייתא דמייחד לו בית דשרי היינו משום דכל שמייחד לו בית ה"ז כמי שפירש שאין מקבל שמירה אלא מקום קא מקני לי' ואפי' נימא דדעת רש"י ז"ל הוא דאפי' ביחד לו בית ה"ז אסור כל שהוא באחריות ישראל מ"מ כולם חלקו עליו ואמרו דסוגי' לא אזלא כותי' דא"כ כי לא יחד נמי ומ"ש הר"ן ז"ל ליישב זה ולומר דסתמ' כאלו קבל עליו עד שמיחד לו בית זה אינו דהא עובדי כוכבים אימעיטו משמירה וכ"כ הר"מ ז"ל והטור בח"מ יע"ש. ועוד קשה לפרש"י דהיכי מסיק בסמוך למימרא דשכירות קניא לימא דשאני הכא משום דלא קבל עליו אחריות. וראיתי להרב בעל פר"ח ז"ל שרצה ליישב פרש"י ע"פ דבריו של הר"ן ז"ל והיינו לומר דאי שכירות לא קניא ה"ז כמי שאומר כנוס שורך ברשותי שהוא חייב באחריותו. ואיני מבין דבריו דא"כ מאי קמשני ליה שאני הכא משום דכתיב לא ימצא והלא בעלמא ג"כ הדין כן דכל שמייחד לו בית או זוית כאלו פירש לו שלא באחריות שאינו מקבל עליו שמירה כמבואר בפרק הזהב ובפרק משילין ואפי' לרבנן דאית להו בסתמא קביל עליה באחריות ונמצא סברת רש"י היא יחידא' ואפי' למאן דס"ל דדעת הרמב"ם ג"כ כסברת רש"י דכל שהוא באחריות ישר' ה"ז עובר אפי' עומד ברשות הנכרי מ"מ בנ"ד אפי' הר"מ מודה דשרי דהא בהדיא כתב דאחריות זה איירי דשל גניבה ואבידה והכי הוא סברת רבי' ולכאורה היה נראה להביא ראיה לזה מההיא דיוחנן חקוקאה דא"ל רבי צא ומוכרה בשוק מפני השבת אבידה הא לאו הכי לא ואם איתא דאפי' ש"ח חייב לבערו משום שעומד באחריותו כי נמי לית ליה להשבת אבידה ה"ז חייב לבערו כיון שעומד באחריותו וכן כתב הפ"ח. אבל לע"ד אין משם ראיה דאי לאו טעמא דהשבת אבידה היה יכול להניחו עד אחר שנאסר ולשורפו אח"כ בשעה ששית קודם שיעבור. ועוד דאי לאו טעמא דהשבת אבידה לא שייך לחייבו לנפקד לבערו משום שהוא חייב באחריותו שהרי כיון שנכנס שעת איסור נאסר בהנאה ואפילו פשע ונגנב אח"כ ה"ז פטור מלשלם דלאו שוה מידי אבל לענ"ד נראה לומר דמסתבר כסברת הרמב"ם ז"ל דכל שאינו חייב אלא כש"ח הא ודאי מכי נתנה במקום הראויה לשמירה ונעל בפניו תו לא נשארה עליו שמירה מה שא"כ בש"ש והכי איתא בירושלמי והביאה הטור בח"מ וז"ל ש"ח כיון ששמרו כראוי ה"ז פטור אבל ש"ש אפי' הניחו בחומה של ברזל חייב ונרא' לי דאפי' רש"י יודה בנ"ד אפי' למאי דנר' מפירושו דכל שקבל הישראל אחריות אסור ואפי' יחד לו בית כל כה"ג דנ"ד דהישראל מפקידו ביד עובד כוכבים אחר הא ודאי לא חשיב שעומד בבית ישראל ומאי דאסר במקבל אחריות ואפילו יחד לו בית ה"ט משום דשכירות לא קניא ובביתו של ישראל חשיב עומד החמץ וע"פ הדברים האלו יתיישב מ"ש הראב"ד מהא דא"ל ר' נחמן אייתו חמירא מבני חילא דמהיכן בא להם החמץ כיון שכבר ביערו אותו אבל לפי מ"ש דלא ביערו אותו אלא מבתיהם דוקא א"ש:

פ"י דין ו' כתב הל"מ באמצע לשונו ז"ל ואי אית לי' לר' דזריעה וכו' א"כ אמאי לא לקי וכו' נ"ב עיין בתוס' שם בקידושין וליתנהו לדברי הרב המחבר:

שם דין י"א כתב מרן בכ"מ ז"ל באמצע לשונו וכתב הר"ן שהרמ"ך השיגו כו' עד נראה מדבריו שמפרש וכו' נ"ב לא ידעתי היכן נראה כן דאדרבה הר"ן כתב דרבינו השוה את הרואה ללוקט כלומר כמו שאינו יכול ללקוט ביד כן הוא הרואה ואם מפני מה שכתב הר"ן ז"ל בסוף דבריו דכיון דקי"ל כמר ברי' דרבינא נקטינן כותי' הבין כן גם זה אינו דכונת הר"ן לומר דנקטינן כמר בריה דרבינא כל דמשו' ערל' לכלאים דהא נקטינן כותי' והכי סיים הר"ן אבל לא במה דשני לקולא:

שם דין י"ד כתב הר"מ ז"ל ישמעאל וישראל שהיו שותפין בנטיעה וכו' עד ואם לא התנו מתחלה אסור ע"כ. נ"ב נראה דהיינו דוקא לכתחלה אבל בדיעבד מותר דהו"ל חליפי ערלה כמבואר פ"ח:

שם דין כ"ב הקשה הל"מ באמצע לשונו על הרמב"ם ז"ל דבכלאים אי מפרש וכו' נ"ב ול"נ דרבי' סובר דכלהו ילפי מתרומה וחד מהנך דהיינו חלב וע"כ אפי' שאר משקין דהא חדש וחלב לאו זתים וענבי' נינהו והא דנתמעטו בתרומה זתים וענבים היינו מדין מלקות והא דלא לקי בזתים וענבים אלא גבי ערל' וכלאי הכרם ולא באינך היינו משום דלא כתיב בהו זתים וענבים:

פי"א דין ט"ו כתב הר"מ ז"ל נודות הישמעאלים וכו' עד ואם נתן לתוכם יין קודם שיטהר אותם הרי זה אסור בשתיה:

פסק זה הוא מבן הרב המחבר הוא החכם השלם כמה"ר יהודה נבון נר"ו שייך לדין הנז':

מעשה שהיה שלקחו החביות של עץ מן הישמעאלים ואחר שעשו להם עירוי שני פעמים הכניסו בהם יין ושהה כמה ימים ואח"כ הוציאו אותו יין ונתנו בהם יין אחר עתה לשאול הגיעו אם מותר בשתי':

תשובה אף שידעתי שעדין לא הגעתי לעונת הפעוטות מ"מ תורה היא וללמוד אני צריך וקודם כל דבר ראיתי לעמוד במ"ש מרן ב"י בסי' קל"ה על מ"ש הטור ואם רצה לעשות עירוי ביין אינו כלום דבא"ח כתוב דיש מי שאומר על פי הירושלמי שאם יעשה מילוי ועירוי ג' פעמים ביין כשר בדיעבד הקנקנין והרמב"ן כתב על הירושלמי זה דבר חדש לא מצינו לו רגלים בגמרא שלנו ולפיכך אין להקל ולהורות כן עכ"ל. ולכאורה נראה דהיינו טעמו של הרמב"ן ז"ל משום דס"ל דשאר משקין מבלעין ולא מפליטין דמטעם זה נמי ס"ל דאין להגעיל בשאר משקין כאשר כתב מרן הב"י בא"ח סי' תנ"ב ז"ל כתב הרשב"א ז"ל בתשו' שהרמב"ן היה אומר שאין מגעילין אלא במים ולא בשאר משקין והוא ז"ל חולק עליו וכתוב בא"ח שכל זה לכתחלה אבל בדיעבד מותר עכ"ל:

וטעמו של הרמב"ן ז"ל מפורש בתשו' הרשב"א סי' תק"ג כמו שכתבתי והרשב"א חולק עליו וס"ל דשאר משקין מפליטין יע"ש ולפי זה נראה דהרשב"א ס"ל דיש לעשות עירוי ביין דאין לומר דע"כ לא אמר הרשב"א ז"ל דשאר משקין מפליטין אלא בהגעל' אבל לא ע"י עירוי שהרי כתב הרשב"א ז"ל גם על שאר משקין אמרתי שהם מפליטין על כרחנו שהרי קנקני' של עובד כוכבים שנינו קנקנים של עובד כוכבים ויין ישראל כנוס בתוכם אסור בשתי' יע"ש וגם אין לומר דגבי עירוי ס"ל להרשב"א ז"ל דמפליטין אך אין מפליטין כמו המים שהמים מפליטין יותר דחוש הדעת נוטה דהיין שהוא חזק אם אמרי' דמפליט ודאי דמפליט יותר מהמים ותדע דהכי הוא מדהבי' ראי' הרשב"א לשאר משקין דמפליטין מההיא דקנקנים ומאי ראי' אפשר דהרמב"ן ז"ל משקין דהיין מפליט כל שהוא וסתם יינם אוסר במשהו אלא ודאי דס"ל להרשב"א דאי אמרינן מפליט מפליט הכל ואי אמרי דאינו מפליט אינו מפליט כלל וכן כ' הרא"ש ז"ל בפסקיו בפ' אין מעמידין ז"ל שאלוני כמה ישהה היין בקנקנים ויאסר וכו' עד מ"ש דכל ששהה מעת לעת אסור אפי' לסבר' ר"ת דסתם יינם בטל בס' וקצת ראי' יש מעירוי ומה שהיין מפליטה הכל מע"ל לפי שהוא חזק ויש לו כח להפליט כל הבלוע בדופני הכלי מע"ל וכן אמר לי שכתב אבי העזרי עכ"ל ולפ"ז נתקשתי איך כתב הטור דאם עשה עירוי ביין אינו כלום ולא הזכיר סברת אביו דנראה דס"ל דאם עשה עירוי ביין אפילו פעם אחת די ואף אם תאמר דמלת כל אינו בדקדוק מ"מ מוכח מיהא דס"ל דמפליט יותר מהמים וכן נתקשתי במ"ש הש"ך בסי' הנז' דמשמע דס"ל למור"ם גבי עירוי דלא סגי ביין ואפי' בדיעבד יע"ש ואלו בא"ח בסי' הנז' כתב דבדיעבד מהני הגעל' בכל משקה וצ"ל ע"כ דמחלק כמו שחילקתי בין עירוי להגעל' ואף שאינו כ"כ נכון לע"ד עוד נתקשתי בעומדי בתשו' הרא"ש הנז' דאיך אסר את היין בכלי שאין מכניסו לקיום ואפי' אי איירי בכלי' מזופתין כשקולף הזפת ומשכשכן מותרי' כמ"ש הש"ע בסי' קל"ה וא"כ לסברת ר"ת דסתם יינם בטל בס' הא איכא ס' כנגד הקליפה וצ"ל דר"ת ס"ל דנודות של עור שהוא רך מבליע היין ע"י זפיתא יותר מכדי קליפה איך שיהיה לפי האמור נמצא דבמחלוקת שנוי דלפי דעת הרמב"ן ז"ל אם עשה עירוי ביין אין להורות להקל ולסברת הרשב"א והרא"ש ז"ל נראה דיכול לעשות עירוי ביין ואפי' לפי סברת הרמב"ן ז"ל לא אמר דאין להורות להקל אלא להכניס בהם יין אבל אם הכניס בו אחר שעשה עירוי ג' פעמים ביין אפשר דאף הרמב"ן ז"ל מודה להתיר ואי לא דמסתפינא הייתי אומר דבנ"ד ודאי מודה הרמב"ן אף להכניס לכתחלה והוא כשנבין מה יענה הרמב"ן ז"ל למתני' דקתני נודות העובדי כוכבי' וקנקניהם ויין ישראל כנוס בהם אסורים ואם איתא דאין מפליטין למה אסורין ואי משום יין הדבוק בדופני הכלי היה ראוי להתיר בניגוב ולמה אמרו דצריך עירוי ג' ימים ומה שנראה לע"ד הוא דס"ל להרמב"ן דשאר משקין תחלת פעולתם הוא דנבלעים, עד שהכלי שבע ואח"כ מפליטין ומשום הכי אסר מתניתין דאיירי דהכניס בהם יין לקיום כמו שפרש"י ז"ל ולפי זה בנ"ד דשהה היין הראשון זמן ארוך אפשר דאף הרמב"ן ז"ל יודה להתיר אך כד דייקינן עוד נראה דעדין אפשר לומר דאדרבה בנ"ד כ"ע מודו דאסור בשתיה דאין הכי נמי אם היה מוציא היין אחר כ"ד שעות היה מקום לומר דלפחות נ"ד במחלוקת שנוי אבל כיון ששהה זמן מה אפשר שאף שנפלט חזר ובלע הכלי ואף שמה שבלע לא היה אסור אלא בשתי' ואינו אוסר במשהו מ"מ להתירו בשתי' ס' בעינן דכיון דלא ידעינן כמה בלע צריך לשער בכל הכלי וכבר כתבו הפוסקים דאין מה שבתוך הכלי ס' כנגד הכלי ואף שלדברי מור"ם דבטל בס' אף היין הראשון מותר בשתי' דבסתמא אף הש"ך ז"ל מודה דאינו צריך אלא קליפה מ"מ לדידן דאוסר במשהו נאסר היין הראשון ואי אמרי' דחזר ונבלע בכלי צריך לשער בכל הכלי כיון דשהה היין הראשון זמן ארוך דהרי כתב הש"ך בסי' קל"ז סק"ט דהיכא דידוע דעמד בו מע"ל כ"ע מודו דצריך לשער בס' נגד כל הכרי יע"ש דע דלע"ד אחרי נשיקות עפרות רגליו נראה שאינו אמת דאף שהש"ך רצה לומר דאף ע"ג דחביות. וכלים שמכניסין לקיום דרך הוא לעמוד מע"ל מ"מ מידי ספקא לא נפקא וכו' לע"ד כה"ג כיון שדרך הוא לעמוד מע"ל אינו נכנס בסוג ספק גם מ"ש דילמא לא נתן בהם יין או נתן בהם יין מבושל וכו' הרואה יראה בתשו' הריב"ש סי' תל"ג דאף בנ"ד דאמר דהוי אתחזק איסורא דוודאי נשתמשו בקנקן יין והיו כלים שמכניסם לקיום ואפ"ה אמר דלא בלע אלא כדי קליפ' ועוד דלפי דבריו נמצא דלדברי האומרי' דעירוי אינו מפליט אלא כדי קליפה כמ"ש הרשב"א בשם גדולי המורים כל שידע שעמד מע"ל לא סגי בעירוי ולא מצינו מי שאמר כן ואף הש"ך הניחו בצ"ע בסי' קל"ה גם מ"ש דילמא נתן יין מבושל לא הבנתיו אם לא שנאמר שלקח יין מבושל של ישראל ונתנו בכליו והוא רחוק לע"ד ואין לעשות ספק מזה להתירו בשתי' וגם מדברי הרשב"א ז"ל בת"ה יש להוכיח דאפי' שהה מע"ל אינו בולע יותר מקליפה והילך לשונו בדף קמ"ט אבל לדידי קשה דהא קנקנים של עובד כוכבים ויין ישר' כנוס בהם לכ"ע אסור בשתי' כו' עד ורחוק הוא לו' שתהא פליטת הקנקן ביין שמכניסין בו עד כדי שיהא בו יתר מכדי אחד בס' יע"ש עכ"ל ולפי דברי הש"ך דאף בכלים אמרינן דכבוש הרי הוא כמבושל וצריך לשער בכל הכלי אין זה רחוק אלא ודאי דאין בו ס' אלא דתלינן דילמא לא נתן יין או נתן יין מבושל אלא ודאי נראה דס"ל להרשב"א דאף אם שהה מע"ל אינו בולע יותר מקליפ' ואף שניישב דברי ר"ת ז"ל דלא תיקשי לי' מתני' דנודות העובדי כוכבים וכו' צריך לומר דבולע יותר מקליפה מ"מ הרשב"א וגדולי המורים לא ס"ל הכי והכי מוכח מדברי הרשב"א ז"ל בת"ה הביאו מרן הב"י בסי' קל"ה וז"ל כתב הרשב"א יש מגדולי המורים שאמרו שאפי' שמכניסו לקיום אינו בולע יותר מכדי קליפה עד וכן אמר לי מורי ה"ר יונה ז"ל לפי שהיין הנבלע בצונן דבר מועט הוא והרמב"ן חלוק בדבר שאין קליפה מתרת ובשל דבריהם להם שומעין שאמרו להקל עכ"ל ובודאי דטעמו של רמב"ן ז"ל הוא משום דכיון שהוא כלי שמכניסו לקיום ושהה בו מעת לעת בלע יותר מקליפ' וה"ר יונה אמר דכיון שבליעתו בצונן לא בלע יותר מקליפה אף דשהה מעת לעת דאם לא כן היה לו לומר דמשום הכי די בקליפה משום דתלי' דלא שהה היין מעת לעת או לא נתן יין ותדע עוד דהא עירוי אמרו שאינו מפליט יותר מכדי קליפה אף ששהה ג' פעמים מעת לעת ואלו בכבוש קי"ל דאם נפל איסור לתוך היתר אינו ניתר בנטילת מקום דכבוש הרי הוא כמבושל כמ"ש מרן הב"י בשם הרשב"א בסי' ק"ה יע"ש וע"כ צריכים אנו לומר דיש חילוק בין כבישת אוכלים שהם דברים רכים לכבישת כלים שהוא קשה ובעומדי על דברי הרמב"ן הנז' נתקשתי דמהכא משמע דבכלי עץ אף קליפה לא סגי ואלו הטור לעיל מזה כתב משם הרמב"ן ז"ל דלא החמירו בשביל שמכניסו לקיום אלא בכלי חרס אבל כלי עץ בשכשוך סגי ויש ליישב וק"ל. ועוד קשה לי על הש"ך דכפי דבריו אפי' בלי עירוי יהיה מותר כיון דאיכא לספוקי שמא לא נתן בו יין מע"ל או לא נתן כל עיקר:

ועוד נראה לי דאפי' לדברי הש"ך יש להתיר בנ"ד משני טעמים ראשון לציון הוא דאפשר דאף הש"ך מודה בנ"ד משום דאין לנו לחוש כ"כ שמא נפלט הקליפה ביין הראשון וחזר ובלע יותר וחזר ופלט כל מה שבלע וליכא ס' שנית נראה יותר והוא כשנקדים מ"ש הש"ע בסימן קל"ז ז"ל יין שניתן לקנקני' של עובדי כוכבים שלא הוכשרו ואחר כך הריק אותו יין ועירבו עם יין אחר מרובה שהיה לו בקנקנים אחרים כשרים אם יש ביין השני ס' ביין הראשון מותר עכ"ל ולכאורה צריך להבין אמאי צריך ס' כנגד היין הראשון ולא סגי בס' כנגד הקליפה וכמו שאמרו בסיפא דבששה חלקים מים כנגד הקליפה סגי והוא מטעם דאין חתיכה נעשית נבילה ומה שנראה ליישב והוא פשוט דבשלמא כשנפל היין הראשון ליין השני אם באנו לשער כנגד הקליפה בלבד לא עשינו כלום דהקליפה היא אסור' בהנאה ואוסר במשהו אבל כשאנו משערין גם כנגד היין די בס' דהיין הראשון לא היה אסור כ"א בשתי' ובטל בס' לא כן כשנפל לתוך יין המעורב עם מים דאף אם אתה משער כנגד הקליפה אינו אוסר במשהו. ולפי זה נראה לע"ד דבנ"ד נמי די לנו כשאנו משערי' כנגד הקליפ' דכשאתה משער כן אינו כנגד קליפת האיסור בלבד אלא אף כנגד יין המעורב דהלא קליפת האיסור נפלט בכל היין הראשון ואח"כ כשנבלע בכלי ודאי לא נבלע כל קליפת האיסור כמעיקרא אלא כל שהוא וכשאנו משערין עתה כנגד הקליפה נמצא דאנו משערין כנגד קליפה שאינה אסור' אלא בשתיה ודי בס' וא"ת תינח כל זה אם נפלט הקליפה ביין הראשון אבל אם לא נפלט מאי איכא למימר אף לזה נראה דיש להתיר והוא דכבר כתבנו דדברי הרמב"ן שאמר דאין להורות להקל במחלוקת שנוי ואף להרמב"ן ז"ל מספקא לי' מלתא על כורחין כיון דלא מצא הפך דברי הירושלמי בתלמוד ועוד דאם היה פשוט אצלו לא היה או' כדברים אלו אלא בסכינא חריפא הוה פסיק למלתא ואמר אם עשה כן ונתן בו יין אפי' אחר שעשה עירוי ג' פעמים ביין אסור בשתיה וכיון שהוכחנו שאף להרמב"ן מספקא לי' ודאי דלא אמר אין להורות להקל אלא ליתן בו יין לכתחלה אחר עירוי ג' פעמים ביין אבל אם עבר ונתן נראה ודאי דאף הרמב"ן היה מכשיר היין הניתן בפע' רביעית דהא קי"ל ספקא דרבנן לקולא ועוד דבכלים של עץ כנ"ד יש לנו לסמוך על סברת הרמב"ן ז"ל דאפי' במכניסו לקיום די בשכשוך ובשכשוך כבר כתב הש"ך דכ"ע מודו דיש להקל ביין ומכ"ש דעשה עירוי במים ב"פ ואפי' לסברת האומרים דאף בשל עץ צריך עירוי וגם ס"ל דאם עשה עירוי ביין אינו כלים יש להתיר מטעם דשהה ביין בפעם השלישית זמן מה ובכה"ג נראה דכ"ע מודו דהיין מפליט וכמ"ש. העולה מהמקובץ דבנ"ד. נראה לע"ד להתיר היין בשתיה משום כמה ספקי חדא דעיקר הדבר אם עשה עירוי ביין אי מהני אי לא מידי ספקא לא נפקא ועוד ב' דבשל עץ בשכשוך בלבד סגי כמו שכתב הרמב"ן ז"ל והביא סברתו הש"ע בסי' קל"ה. שלישית דנדון דידן אפשר דכ"ע מודו כאמור. כל זה כתבתי להלכה ולא למעשה עד שיעמדו דברי לפני מורי ורבותי ועל פיהם יקום דבר ואם לאו יהיו דברי בטלים כה דבר איש צעיר עבד כל יודעי דת ודין יהודה נבון:

שם דין י"ז כתב הרמב"ם ז"ל הלוקח כלים חדשים וכו' עד ואם היו מזופתין וכו'. נ"ב והא דקתני בברייתא ישנים או מזופתין אסורים ה"ק אסורין להשתמש בהם כל שלא הוכשרו דהיינו ישנים בערוי מזופתין כיון שהן חדשים סגי להו בהדחה:

שם באותו דין כתב מרן בכ"מ באמצע לשונו וכלים אלו כיון שנראי' חדשים ודאי לא הכניס בהם יין לקדוש וכו'. נ"ב והא דאמרינן בגמרא כל שמכניסו אפי' לפי שעה גזרו בו רבנן היינו כשהכלי של ישראל גזירה שמא ישהא אצלו אבל בכלים של עובדי כוכבים בעינן שכנסו לקיום אע"פ שמדברי התוס' בפ' אין מעמידין לא נראה כן:

שם דין י"ח כתב הר"מ וחכמי לוניל וכו' עד וכיצד יהיה הכוס ששתה בו הכותי וכו'. נ"ב מכאן משמע דכלים שאין מכניסם לקיום אפי' נשתמשו בהם הכותים כמה פעמים די בשכשוך דהרי הכוסות אף ע"פ ששתה הכותי בו כמה פעמים סגי בשכשוך:

שם דין כ"ב כתב מרן הכ"מ השגת הראב"ד ז"ל. נ"ב כונת הראב"ד דבעינן שיכניס גחלים ולא סגי כשיחם אותו עד שירפה הזפת:

פי"ב דין א' כתב הכ"מ ז"ל כיצד היא הנגיעה שאוסר בה הכותי וכו' עד י"ל דשלא נאסר היין שכתב שפיר משמע דלא נאסר בהנא' וכו'. נ"ב כן נראה ממ"ש בסמוך דין ב' הגביה ולא שכשך ולא נגע מותר משמע הא אם נגע אסור:

שם באותו דין כתב הכ"מ ז"ל וכן אם אחז כלי פתוח של יין עד מ"ש בסוף לשונו כלומר דכשניתן מן היין הוי כחו דנפיק אבראי ע"כ. נ"ב אי מדין כחו הוא דאסור מאי דלגואי לא מיתסר אלא בשתיה לדעת הראב"ד ז"ל והרמב"ם אסרו בהנאה:

שם דין ט' כתב הרמב"ם ז"ל וז"ל כותי שנפל לבור של יין וכו' עד ה"ז מותר בהנאה וכו' נ"ב זה תימה דאפילו בשתיה יהיה מותר דהוה נגיעה ע"י ד"א שלא בכונת מגע:

שם דין י"א כתב הראב"ד וכו' נ"ב הרשב"א בת"ה כ' משם הראב"ד ז"ל דאסור בהנאה:

שם דין ט"ז כתב הל"מ במ"ב באמצע לשונו ושאר בעינן עקלתון וכו'. נ"ב לא ידעתי מ' הגיד לו דבשאר בעי' דרך עקלתון:

שם דין כ"ח כתב מרן ז"ל וז"ל מקום שהיו רוב מוכרי יין וכו' עד אבל היין עצמו אסור כיון שרוב העיר היו כותים וכו' נ"ב אבל עדיין קשה דחבית שצפה בנהר דאם נמצאת כנגד עיר שרובה ישראל דאין מותרת אלא בהנאה ואמאי אינה מותרת גם בשתיה:

שם באותו דין חבית שפתחוהו וכ' כתב הל"מ ז"ל במ"ב דפתחין לשם ממונא וכו' נ"ב היינו דוקא במקומות דהיו מטמיני' הממון בתוך היין:

פי"ג דין ב' כתב מרן ז"ל וכתב הראב"ד וכו' עד מ"ש אסור משום שיש לו שייכות בבית. נ"ב וכתב הר"ן ז"ל משם הראב"ד דוקא כשנמצא שם אסור:

שם דין ד' כתב מרן בסוף לשונו אפי' למ"ד דלא חיישינן לגומלין נ"ב ע' בפ"ב דכתובות והרמב"ן ז"ל בפ"ך מהל' א"ב:

שם דין י"ב כתב הרמב"ם אבל המפקיד יין ביד עובד כוכבים תושב וכו' עד יראה לי וכו' נ"ב כלומר דמטעם זה בהניח ביתו פתוח בחצר אסור דאע"ג שייך טעמא דאינם מקפידים על מגעו של עובד כוכבים דאין היין בביתו מ"מ איכא למיחש לזיופא דידי' וע' בפ' אין מעמידין דף ל"א ע"ב השולח חבית של יין ביד כותי וכו' ע"נ:

שום דין ט"ז כתב הרמב"ם וכן השוכר את החמור להביא עליו יין וכו' נ"ב לענין אי שרי להשכיר בית או חנות לעובד כוכבים כדי להניח בה החמץ. התוספתא מתיר אבל הירושלמי אוסר לפי מאי דקי"ל דחמצו של עובד כוכבים אסור בהנאה בפסח ונמצא זה משתכר באיסורי הנאה דאע"ג דאם עבר ולקח הדמים שרי דאין החמץ מאיסורי הנאה שתופסי' דמיהם מיהו לכתחלה מיהא אסור להשתכר באיסורי הנאה וכמ"ש התוס' בפ"ב דע"ז גבי אין עובדין עם העובד כוכבים בכלאים ז"ל ואפי' אי לקיים שרי מ"מ אסור להשתכר באיסור הנאה וכ"כ התו' בפסחים דף כ"ב יע"ש ודלא כמ"ש הריב"ש ז"ל דמותר להשתכר חמורו להביא עליו חמץ דלא אסרו אלא ביין נסך ומשום קנסא דחמור שתופס דמיו וזה אינו דמה שאיצטריכו לקנסא בי"נ דוקא היינו כדי לאסור הדמים אפי' בדיעבד אבל לכתחלה אסור להשתכר בכל איסורי הנאה וכ"כ הרשב"א בסי' קמ"ז אלא שהוא דחה הירושלמי מתלמודא דידן דקאמר דקא מייתי ברייתא דייחד לו בית אין זקוק לבער דילמא אף להשכיר או להשאיל מותר ואפי' לכתחלה. ומ"מ מסיק הוא ז"ל דאסור לישראל להיות יושב ומשמר אבל להשכיר חמורו לבד שרי. ונראה דהוא ז"ל סבר דכל שאינו הולך הוא עם חמורו אפי' בי"נ שרי דליכא למימר דגבי י"נ אפי' השכיר חמורו לבד אסור אפי' בדיעבד ובשאר איסורים שרי לכתחלה אבל מדברי הטור גבי י"נ נראה דאפי' השכיר חמורו לבד הרי זה אסור אם לא שנחלק דגבי י"נ שאני משום דכל רוצה בקיומו של י"נ אסור שאם ישתבר החבית לא יתן לו שכרו כל היכא דאמ"ל חמור זה כדאמרינן גבי השוכר את הספינה להביא עליה י"נ יע"ש ובפ' האומנין משא"כ לענין שוכר חמור להוליך בו חמץ דלא שייך ה"ט:

איברא דלפי מ"ש הרשב"א ז"ל בתשו' השוכר בית ונאנס השוכר ואינו יכול לדור בה דמ"מ חייב לשלם כל השכירות ול"ד לספינה זו דאמרינן בפרק האומנין אם לא נתן לא יתן דהתם שאני משום דאין הספינה בעין אבל כל זמן שהספינה בעין הרי זה א"ל הרי ספינה לפניך יראה דגבי שוכר חמור לי"נ נמי לא שייך לומר רוצה המשתכר בקיומו והראיה שהביא הרשב"א מגמרא דילן יראה דאיכא לדחויי ולומר דלא איירי הברייתא בשכירות אלא בשאלה בחנם. ומ"ש באגור דאפי' בשכירות שרי כל שהשכירה לו קודם הפסח אינה נ"ל דסוף סוף ה"ז משתכר באיסורי הנאה ולע"ד נראה דאפי' השכיר' לו קודם הפסח שלשים יום ה"ז אסור כל היכא דפירש לו להניח בה חמץ אם לא שיטול השכירות מקודם כמש"ל הא לאו הכי אסור דישנו לשכירות מתחלה ועד סוף ונמצא משתכר באיסורי הנאה אבל אם שכרה סתם אפי' הניח בה במץ מותר דמשעה שהחזיק בבית נתחייב בשכירות בין ישים בה. בין לא ישים בה ומעיקרא נמי לאו אדעתא דחמץ אוגיר לה וכן הוא בדין ע"כ:

שייך קצת לדין הנז' ישראל ועובד כוכבים שיש להם תנור בשותפות כ' רש"י ז"ל (ע' טאו"ח סי' ת"ן) שיתנה קודם הפסח ויטול דמים מאותו שבוע. ול"ד לישראל ועובד כוכבים שיש להם שדה בשותפות דאסרינן בפ"ק דע"ז דהתם כל הטירחה שטורחים בשדה של אמצע הוא ונראה כטורח בשביל הישראל אבל הכא כיון שנטל את הדמים מתחלה מותר עכ"ל. ודברים אלו צריכים ביאור דאם ר"ל דהתם בשדה כל הטרח' שטורחים בשדה בשבת של אמצע הוא ונמצא מה שעושה בו העובד כוכבים מרויח הישראל ג"כ אבל בתנור דלא שייך לומר הכי שאין חלקו של ישראל מתרבה במה שהעובד כוכבים עושה בשבת שרי קשה דהא כתבו התו' שם דאפילו בתנור שאין חלקו של ישראל מתרצה במה שהעובד כוכבים עושה בשבת ה"ז אסור והוכיחו הכי מהתוס' וכ"כ הטור בה' שבת, ועוד דאמאי איצטריך רש"י הכא שיטול הדמים מתחלה ואם נחלק ונאמר דהתם דוקא בשבת אסור משום דעובד כוכבים שליחותיה דישראל קא עביד אפי' בתנור כמ"ש התו' שם ואיסור שליחות לא שייך אלא לענין שבת אבל בשאר איסורי הנאה דלא שייך שרי וכמו שפי' רש"י שם לענין ערלה דאפי' לא התנה מתחלה מותר א"כ עדיין קשה דאמאי איצטריך רש"י הכא לכשיטול הדמים מקודם. והיה נראה לומר דאע"פ דבשאר איסורי הנאה ליכא למיסר משום שליחות מ"מ ה"ז מטיא לי' הנאה דע"י שמניח לעובד כוכבים ליטול שכר דמי החמץ בשבוע של פסח נותן לו העובד כוכבים שכר דמי השבוע של אח"כ ולענין ערלה דשרי ה"ט כמ"ש רש"י שם שכן המשפט שנה שזה עובד הוא אוכל אבל הכא לענין תנור דלא שייך לומר הכי מש"ה איצטריך רש"י לפרש שיטול הדמים מתחלה דכל שנטל הדמים מתחלה ה"ז זכה בהם מהשתא וליכא משום משתכר באיסורי הנאה ואפילו ליטול דמים משבוע של פסח שרי כל שנטל הדמים מתחלה מכיון דבשעה שנוטל את הדמים עדיין ליכא איסור בעולם וכגון זה כתבו לענין ערלה דיכול למכור פירו' ערלה לעובד כוכבים קודם שבאו לעולם מהטעם האמור וכ"ת מכרו שאני דמשעה שמכרו הפירות לעובד כוכבים כדינו דהיינו אילן לפירותיו זכה העובד כוכבים באילן וזכה המוכר בדמים ועדיין ליתיה לאיסורא בעולם משא"כ בשכירות דאין המשכיר זוכה מיד בשכירות דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף ונמצא זה זוכה בשכירותו בשעת האיסור והוי כאותה שכתב רש"י בפ"ק דע"ז בהנהו שתילי ערלה דאילולי שכן המשפט ששנה שזה עובד הוא אוכל הוה אסור לומר טול אתה שני ערלה ואני אטול אח"כ וע"כ צ"ל דאיירי בשלא הקנה לו האילנות לפירותיו דאי הוה הכי הוה שרי לפי פסק הש"ע זה אינו דכל שהקדים השוכר השכר לא אמרינן ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף דאדעת' דהכי הקדים לו השכר שיזכה בהם המשכיר מעכשיו וכמ"ש התוס' בפרק האומנין גבי השוכר את הספינה יע"ש וכ"כ מהר"י ן' מיגאש בחידושיו לפרק הספינה ועל פי זה מתיישב מ"ש רש"י בפרק הזהב גבי נתנה לבלן ה"ז מעל שנתנה לו בשכר שירחצנה והקשה עליו הריטב"א ז"ל בחידושיו דהא קיימא לן דישנה לשכירות מתחל' ועד סוף ולפי מ"ש אתי שפיר דכל שהקדים לו השכר מהשתא זכה זה בדמים מקודם שיבא האיסור והיתרא קא מכר דשכירות ליומיה ממכר הוא כמו שהוכחתי במ"א מדברי הרמז"ל והרא"ש בכלל מ"ח והרשב"א בחדשות סי' שכ"ח:

שייך קצת לדין יין נסך

אי שרי לומר לעבדו בפסח צא ואכול מן החנוני עובד כוכבים ואני פורע כדאמרי' לענין י"ג דשרי לומר הכי כל שלא הקדים דינר לחנוני משום דכי קא פרע ליתיה לאיסורי' בעיניה:

איברא דאיכא לפלוגי דהא דשרי התם משום דלא א"ל לחנוני למיהב להו איסורא וכי קא יהב להו חנוני י"נ לאו שליחותיה דבע"ה קא עביד אבל הכא לענין חמץ דחמץ שנותן החנוני לעבד שליחותיה דבע"ה קא עביד דחנוני עובד כוכבים אינו מוכר כי אם חמץ וכה"ג חילקו התוס' בריש פרק המדיר את אשתו יעמיד לה פרנס וכו' יע"ש. וכ"ת הא קי"ל דאין שליחות לעובדי כוכבים כבר כתבו התוס' בפרק הרבית דהיינו מן התורה אבל מדבריהם יש שליחות לעובדי כוכבים לחומרא ובירושלמי בפ"ב דקידושין הביאה האי ברייתא דאם א"ל צא ואכול ואני פורע דחושש משום שביעית ומשום י"נ ואמרו בגמרא עלה דטעמא דאיסורא הוא משום דהחנוני נעשה שלוחו של בע"ה כדי לזכות לפועל ור' אילא מפרש דהפועל נעשה שלוחו של בע"ה ואמר תו מה נפק מביניהון הי' החנוני חרש ע"ד דר' זירא לא חשש שאין שליחות לחרש ע"כ הרי מפורש דאפי' לר' זירא דבחנוני חרש שרי משום דאין שליחות לחרש בחנוני עובד כוכבים אסור דמסתמא כי קתני וחושש בי"נ איירי בחנוני עובד כוכבים ואע"פ דגמ' דידן לא ס"ל להירושלמי מדאיצטריך לאוקמוה בהקדים לו דינר הא לאו הכי שרי היינו משום דס"ל דהכא ליכא משום שליחות שהרי לא א"ל לתת להם איסורא וכמ"ש התוס' ונראה שזהו דעת הטור שאסר לומר לעבדו בפסח צא ואכול ואני פורע וראיתי בס' פ"ח דאשתמיט מיני' דברי התוספות וכתב דגם לענין חמץ שרי והביא הסוגיא דעבודת כוכבים כאלו חדשות מגיד ומסיק דאליבא דכ"ע שרי ועל פי זה כ' דשרי לומר לעובד כוכבים דיאכיל לבהמתו שעוריה שהוא חמץ כל שאינו מקדים לו דינר. ולע"ד לא דמי דאפי' למאן דשרי בפסח כל שלא הקדים לו דינר ה"ד בעבד דלא עביד לפטומה ולא קא מטי ליה הנאה לישראל בה אבל בהמה דעבידא לפטומה כי לא הקדים דינר נמי הא קא מטי' ליה הנאה לישראל בפיטום החמץ וכה"ג מפלגינן לענין נדרים במודר הנאה מחבירו דזן את בנו ואשתו אף על פי שהוא חייב במזונותם ואינו את בהמתו משום דבהמה כיון דעבידא לפטומה מטיא להו לבעלים הנאה. איברא דלפירש ר' יונה בי"ד סי' קצ"ב נראה דאפילו כי א"ל לחנוני עובד כוכבים למיהב להו לפועלים י"נ שרי כל שלא הקדים לו דינר שהרי כתב דכל שהקדים לו דינר מיד נקנה לו היין ובשליחותו נתנו להם משמע דאפילו כי א"ל לחנוני ליתן י"נ לא נאסר:

אם יכול לקנות נבילות וטריפות כדי להאכיל לפועליו עובדי כוכבים:

גרסי' בפ"ב דעבודת כוכבים תניא החמרין שהיו עושין מלאכה בפירות שביעית שכרן שביעית ופריך מאי שכרן שביעית אילימא דיהבינן להו שכר מפירות שביעית נמצא זה פורע חובו מפירות שביעית והתורה אמרה לאכל' ולא לסחור' ע"כ משמע לכאורה דמה שנותן אדם לפועליו סחורה מיקרי ולפי זה היה נראה דאסור לקנות נבילות וטריפות כדי להאכיל לפועליו עובדי כוכבים. איברא דלקמן בשמעתין גבי מתני' דאומר אדם לפועליו צאו ושתו בדינר זה ואינו חושש משום שביעית ופירש רש"י ז"ל ואינו חושש משום שביעית כלומר דאסור למסור פירות שביעית לע"ה דהא איהו לא יהיב להו אלא פריטי אבל כי לא יהיב להו פריטי אסור דהוי כמוסר פירות שביעית לע"ה עכ"ל ואלו משום איסור סחורה לא חייש משמע דמה שנותן לפועלים לא מיקרי סחורה ומדברי הרמב"ם ז"ל למדנו שרש הדברים וכך הוא עיקרן של דברים דכל מה שלוקח האדם לצורך בני ביתו לית ביה משום סחורה. וה"נ פועלים אם קצץ מזונותיהם עליו הרי הם כאנשי ביתו וכ"כ הרמב"ם בפ"ו מהלכות שביעית וכן הוא בירושלמי שם לקח חזירים לצורך פועלים כשמוכרם אינו מוכרם אלא בדמיו ואיכא למידק ממתני' דפ"ב דדמאי דקתני ר"ג היה מאכיל את פועליו דמאי ופירש ר"ע ז"ל דאין הלכה כותיה דכיון דמזונותיהן עליו נמצא פורע חובו מדמאי ולפי מ"ש אינו כך אלא טעמא דאיסורא דכיון דמזונותיו עליו נמצא כמאכיל לבני ביתו דמאי ומ"ש בהגהת מיימון דאסור ליקח טריפות כדי ליתן לעובד כוכבים למתנה ופירש הב"י הטעם משום דמתנה הוי כמו מכר דאי לאו דקבילו הנאה מיני' לא הוה יהיב ליה עכ"ל צריך להבין דהרי לגבי שביעית שרי ליתן מתנת חנם ובפ"ב נמי אמרו דמותר ליתן לפועליו בדרך. מתנה ואע"ג דאי לאו הוי עביד ליה עבידתי' לא הוה יהיב ליה. והתוס' בפ' לולב הגזול כתבו דאין איסור סחורה אלא בקונה בזול כדי להרויח למכרו ביוקר:

ומותר לומר לעבדו שיקנה י"נ בעבור העובדי כוכבים שהם מזומנים אצלו כמ"ש בא"ח והביאה הב"י בסי' קל"ב ודוקא באומר לו שיקנה בעבור העובד כוכבים הא לאו הכי אסור דמה שקנה עבד קנה רבו אבל כי א"ל שיקנה בעבור העובד כוכבי' לא קנה אותו הישראל רבו כיון שאמ"ל שיקנה אותו בשביל העובד כוכבי' ולא אמרי' מה שקנה עבד קנה רבו אלא במה שקונה לעצמו אבל לא במה שזוכה לאחרים. ובטא"ח סי' ת"ן כתב דאסור לומר לעבדיו בפסח צאו ואכלו ואני פורע ואפי' לא הקדים דינר. ונראה דטעמא משום דעבד שאני דמה שקנה עבד קנה רבו. איברא דעדיין יש להבין דנראה דלא אמרי' מה שקנה עבד קנה רבו במידי דאין רבו רוצה לזכות בו והתוס' כתבו בריש פרק המדיר דהא דשרי בפ"ב דעבודת כוכבים כי לא הקדים לו דינר היינו משום דאין החנוני נעשה שלוחו של בע"ה דלא א"ל דליהב להו איסורא ולפי זה כתב הטור הכא גבי חמץ דאסור אפי' דלא הקדים לו דינר משום דכל מה שנותן העובד כוכבים הוא חמץ ושליחותיה דישראל קא עביד:

בדין עובד כוכבים שנתן מתנה לישראל דברים טמאים כתבו האחרונים דשרי לקבלם משום דחשיב כמציל מידו דאי לאו דקביל הנאה מישראל לא הוה יהיב ליה ולע"ד אנ"כ דהא בי"ד סי' קמ"ח כתב דנפרעין מהם מלוה ע"פ ואפילו מלוה בשטר מפני שהוא כמציל מידם ואפ"ה כתבו דמתנה אסור אלמא דלא. שייך במתנה לומר מפני שהוא כמציל מידם וכו':

שם דין כ"ח כתב הכ"מ באמצע לשונו וא"ת כי לא נתכוון נמי אמאי לא מחייב וכו' נ"ב ל"ק דהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק ובמזיד הוא דקנסוהו רבנן ועיין בפ' הניזקין ע"ב:

פי"ד דין ח' כתב הכ"מ בסוף לשונו וההיא דכריתות וכו' עד שהחמירו בה יותר מבאיסורים מפני שמדבריהם נ"ב קשה. דהרי סתם יינם הוא מדבריהם:

שם דין י"א כתב הרמב"ם וז"ל כיצד הרי שהמחה את החלב וכו' עד הרי זה פטור וכו' נ"ב ולוקין אותו מכח מרדות ועיין בה' יוה"כ:

פט"ז דין ז' בהשגת הראב"ד כיון דקי"ל וכו' עד שהרי הלך חשיבותו נ"ב עיין בהשגת הראב"ד פט"ו דין י"ד:

שם דין י' כתב הכ"מ וז"ל נפל רמון א' מהתערובת עד משלשה למקום אחר מותר נ"ב והא דהתיר בעבודת כוכבים בשני תערובות משום דלא הוי אלא להתירו בהנאה והכי משמע מדין טבעת של עבודת כוכבים שנתערב ונפלו ב' מהם לים הגדול הותרו כולם ואע"ג דלא הוי אלא ב' ספקות ע"פ שם דין כ"א כתב הרמב"ם וז"ל וכן בגד שארג בו כו' עד במי צבע יבטל ברוב נ"ב עיין בתשו' להר"ן במנעלים של עובדי כוכבים שנותנים חומץ להכין העור לקבל הצבע ורצה להתירו מטעם זה וזה גורם. ואנ"כ דלא חשיב בכה"ג זה וזה גורם דאין החומץ צובע אלא הוא להעמיד הצבע קאי ואע"ג דליתי' בעיני' חשיב כאלו איתיה בעיני' כדאיתא בפ"ב דעבודת כוכבים וכל דבר המעמיד אסור אפי' בכל שהוא וכי אמרינן זה וזה גורם מותר ה"ט משום דאין גורם האיסור יכול לתקן בלא גורם ההיתר משא"כ הכא דאין הצבע מעמיד והכי איתא בתוספתא:

שם דין כ' כתב הרמב"ם ז"ל בגד שצבעו בקליפת ערלה וכו' עד וכן תבשיל שבשלו בקליפת ערלה וכו' נ"ב עמדתי זה ימים בפת שנאפה באיסור חמץ מה דינו עיקרא דהאי מלתא איתא בסוף פרק כל הצלמים דשנינו התם אפה בו את הפת אסורה בהנאה נתערבו באחרות ר"א אומר יוליך הנאה לים המלח א"ל אין פדיון לעבודת כוכבים ואמרו עלה בגמ' דהלכה כר"א ופירש"י ז"ל דר"א דאמר יוליך הנאה לים המלח אודאי ג"כ קאי וכן דעת הרז"ה ז"ל ג"כ. אבל הרי"ף ז"ל פירש דר"א לא קאמר דסגי בהולכת הנאה לים המלח אלא אספיקא אבל לא אודאי' וה"ט מפני שנאסר כל הפת בהנאה ואפי' למוכרו לעובדי כוכבים לא התירוהו כדאמרינן בפ"ב דיין ביין אסור למוכרו לעובדי כוכבים ואפי' חוץ מדמי איסור שבו מטעם שכל שיש בו תערובת איסור כל היין כולו נעשה איסור כ"ש שלא נתיר בהולכת הנאתו לים המלח שהרי נאסר הכל בהנאה. והרב בעל המאור השיג עליו דשאני הכא כיון שמוליך הנאתו לים המלח הרי הוא כאלו נפדה איסורו ונסתלק ממנו ואפילו יין ביין שרי בהכי ודעת הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות ע"ז כדעת הרי"ף רבו שכתב נתערבו באחרות יוליך דמי אותה הפת לים המלח והר"ן ז"ל הקשה על דבריהם דאמאי צריך לכשיוליך דמי אותה הפת ואמאי לא סגי בהולכת דמי העצים דהא כל המדומע והמחמץ אינו פוסל אלא לפי חשבון:

ולע"ד הגם שאיני כדאי להכריע בין ההרים הגבוהים מ"מ מצוה להליץ בעד הגאונים הרי"ף והרמז"ל והיינו דכיון שכל היתרו של ר"א הוי משום פדיון וכדמוכח פשטא דמתני' תו ליכא למימר דליסגי בהולכת הנאת דמי העצים דהוי דבר שאין בו ממש ודבר שאין בו ממש לית ליה פדיון והכי אמרו בירושלמי הביאו הר"ש בפ"ב דמעשר שני דתבלין של מ"ש שנפלו לתבשיל של חולין ונתנו טעם אין לו פדיון משום דהוה דבר שאין בו ממש ולפ"ז יפה פירש רב אלפס ז"ל דע"כ לא אמר ר"א דסגי בפדיון אלא בנתערבה באחרות דיוליך דמי אותה הפת אבל הפת עצמה לא מהני פדיון שיוליך דמי הנאת העצים דכה"ג לא שייך פדיון אלא כל הפת נעשה גוף האיסור ולפ"ז א"ש מתני' דקתני בפ"ב די"נ אוסר בכל שהוא בהנאה ואפי' לר"א ולא שרי ר"א אלא כשנתערב הפת ודעת הרא"ש והטור ג"כ דשרייתו של ר"א לא הוי אלא בשנתערב הפת וכן פסק מרן בש"ע ולפי זה כל היכא דנתערב בו איסור תורה כיון דאותה חתיכה אסורה בודאי אע"פ שאין איסורא מן התורה שהרי מדין תורה נתבטלה מיהו כיון דמדרבנן עדיין לא נתבטלה כל החתיכה נעשית גופא דאיסורא ולא מהני ביה הולכת הנאה לים המלח אבל אי מה שנתערבה בה לא הוי אלא איסורא מדרבנן כגון סתם יינם לא נאסר' כולה בהנאה וסגי בהולכת הנאה לים המלח:

והשתא צריך להבין בפת שנאפה באיסור חמץ או תרנגולת שנמצאת בו חטה והיא מבוקעת בתוך הפסח מהו הדין דלכאורה נראה דכל כה"ג דהאיסור מעורב בהם נאסרה כולה ולא מהני בה פדיון וכ"נ מההיא דתבשיל שבישלו בעצי ערלה דישרף כמ"ש הרמב"ם ז"ל ונראה דאפי' למוכרה לעובדי כוכבים חוץ מדמי העצים לא מהני כיון דאיסור תורה מעורב בהם. וראיתי להר"ן ז"ל בפרק כל הצלמים שכתב דשאר איסורין שבתורה לסתם יינם דמו ואפי' מעורב בו האיסור ממש כיין ביין שרי למוכרו לעובדי כוכבים וכן פסק מרן ז"ל בא"ח. איברא דלפ"ז צריך להבין מ"ש בתבשיל שבישלו בקליפת ערלה דישרף ואמאי לא ימכרנו לעובדי כוכבים חוץ מדמי האיסור ומתוך דברי הרמב"ן בס' מלחמות דכתב דטעמא של ר"א לאו משום פדיון הוא דהא ע"ז אין לה פדיון נראה דשאר איסורין של תורה שוין לע"ז לדעת הרי"ף והרמב"ם ופסקו הש"ע בי"ד וכי היכי דע"ז כל היכא דנתערבה בה איסור תורה והוי דומיא דיין ביין לא מהני בה פדיון שהרי כולו נעשה גוף האיסור ה"נ לא מהני לומר שימכרנה לעובדי כוכבים חוץ מדמי האיסור שכל החתיכ' נעשה כולה איסור הנאה ומ"ש בירושלמי גבי בגד שצבעו בקליפת ערלה דאסור למוכרה לעובד כוכבים חוץ מדמי איסור משום חששא דיחזור וימכרנו לישראל דמשמע דהיכא דלא שייך לומר להאי חששא דשרי היינו לפי סברת רשב"ג דאית ליה דאפי' יין בי"נ שרי בהכי אבל לדידן דלא קי"ל כרשב"ג באיסורי תורה זולת באיסורי דרבנן לא צריכנא להכי ומש"ה סתם הר"מ ז"ל וכתב דתבשיל שבשלו בקליפת ערלה ישרף וסתם תבשיל לא שייך למיחש שמא יחזור וימכרנו לישראל אבל בעלי מחלוקתם על הרי"ף ס"ל דר"א מדין פדיון אמרו ואע"פ שע"ז אין לה פדיון מ"מ כל שנתבטל' מן הדין או שאין איסורא בעיניה מועיל לה פדיון כיון דע"ז תופסת דמיה אבל שאר דברים שאין תופסין דמיהן לא מהניא בהו פדיון שאין איסורו נסתלק ע"י פדיון אבל יועיל תקנתו של רשב"ג דאמר מוכרה לעובדי כוכבים חוץ מדמי איסור שבה והיינו משום דס"ל שאין כל המעורב באיסור נעשה איסור. אבל לפי דעת הרי"ף דס"ל שכל המעורב באיסור תורה נעשה איסור ולא מהני ביה לא תיקונו של ר"א ולא תקנתו של רשב"ג דלא קי"ל כוותיה אלא בסתם יינם דהוי איסור דרבנן ה"ה בשאר איסורי תורה שנתערבה בהיתר דלא מהני תקנתו של רשב"ג כי היכי דלא מהני הולכת הנאה לים המלח דאין לומר דהולכת הנאה לים המלח דלא מהני היינו משום שאין תופסין דמיהן ולא אמרו ר"א אלא בע"ז דוקא משום דתופסת דמיה דהא הרי"ף לית ליה להאי סברא דטעמא דר"א משום פדיון הוי דע"ז תופסת דמיה וכמ"ש וכן הוא דעת הרמב"ם וכן מסתבר דאי כסברת בעלי מחלוקתו דטעמא דר"א משום דע"ז תופסת דמיה ושייך בה פדיון קשה דהא אין פדיון בדבר שאין בו ממש והשתא א"ש כל הני מתני' דקאמר בערלה דישרף וגבי חמץ נמי כתב הר"מ ז"ל דישרף וה"ט משום דכל איסורי תורה לא שנא ע"ז לא שנא שאר איסורין כל שנתערבה בה איסור כיין ביין לית ליה תקנתא ומתורץ שפיר לפי זה מה שהקשה הרמב"ן על הרי"ף מכל הני מתני' דערלה דקתני ישרף ואמא' לא סגי בהולכת הנאה לים המלח דאז שרי לכל אדם אבל לפי' מ"ש דשאר איסורי תורה לי"נ דמו לק"מ ומה גם לפי מ"ש הרמב"ם ז"ל דכתב דיוליך הנאה לים ר"ל דלאחר שימכרנו לעובדי כוכבים יוליך מדמי היין שיעור יין האיסור שבו ולמדנו מדבריו דלא שריא ליהנות מהיין עצמו דרך כביסה כמ"ש רש"י ז"ל דלפי זה מעיקרא לק"מ דאפי' לתקנת ר"א איכא למיחש לשמא יחזור וימכרנה לישראל ודוקא גבי פת הותר להוליך לים המלח וליהנות מן הפת כיון דליתיה לאיסורא בעיניה אבל עדיין קשה דאי ס"ל דשאר איסורין דמו לסתם יינם א"כ בפת שנאפה בעצי ערלה אמאי כתב דישרף. ועוד דגבי חמץ ששרף משעה ששית ולמעלה ואפה בה את הפת ישרף ולית ליה תקנתא כמ"ש הכ"מ שם והא התם ליכא למיחש לשמא יחזור וימכרנו לישראל דאין העובד כוכבים ישמור את פתו ז' ימים וימכרנו לישראל. מכל הני מילי נ"ל דס"ל להרי"ף והרמב"ם דשאר איסורין לי"נ דמי ובש"ע בא"ח כתב דחמץ בפסח אוסר בהנאה במשהו והיינו כפשט דברי הרי"ף בפ"ב דע"ז וכ"כ הרמב"ם ז"ל אלמא אפילו במשהו ממש אוסר בהנאה ואע"פ דאיסור משהו לא מטיא ליה שום הנאה ממנה דכשימכרנו לעובדי כוכבים משמע דה"ט משום דכיון דאיסור חמץ הוי איסור מן התורה אע"פ שנתבטל מן הדין ה"ז אוסר כל התערובות ואפי' בהנאה דהא כיין ביין נסך דאסור בכ"ש ומן התימה על הש"ע דגבי תרנגולת פסק דימכרנה לעובדי כוכבים (ע"כ מצאתי):

שם דין כ"ב כתב הכ"מ בסוף לשון המתחיל ויש לדקדק בדברי ר' וכו' עד הא להו הכי הפת מותרת אפילו בחדש שלא ניתצו ולא ציננו. נ"ב ע"כ צ"ל הכי דמסיק בגמרא כי פליגי וכו' בתנור וקדרה ותנור הוי כקדירה ששרפה בעצי האיסור דר' סבר מותר שאין הגוף נהנה מהם בלא גורם ב' ואי ההיא דאפה בו את הפת דר' אומר הפת אסורה איירי בחדש שצננו ואפה בעצי היתר אמאי הפת אסורה זה וזה גורם הוה אבל מ"מ קשה לר' דמ"ש מכוסות וקדירות שבישלן היוצר בקליפי ערלה דאסורין בהנאה משום דיש שבח עצים בהם וה"נ בחדש שלא צננו היכי מצי להתהנויי מיניה בלא גורם וצ"ע ויש לחלק שאני כוסות וקדרות שמתהנה מגוף הכוס שהוא אסור אבל בתנור אינו מתהנה מגוף התנור אלא מחומו והחום מותר הוא ודו"ק ועדין צ"ע ודו"ק:

שם דין כ"ט כתב הרמז"ל נתערב סתם יינם ביין וכו' נ"ב כתב הר"ן ז"ל בפרק כל הצלמים דכל איסורים שבתורה. לי"נ מדמינן להו ואם נתערבה אחד מאיסור הנאה בהיתרא יכול למוכרו לעובדי כוכבים חוץ מדמי איסור שבו אפי' לא נתבטלה האיסור והביא ראיה מהירושלמי דבגד שצבעו בקליפת ערלה דאסור למוכרה לעובדי כוכבים משום חששא שמא יחזור וימכרנו לישראל הא כל היכא דליכא למיחש להכי שרי וכך כתב הש"ך בי"ד וכן נראה שהוא דעת מרן ז"ל בש"ע שפסק בחטה שנמצאת בתרנגולת מבוטלת בפסח דיכול למוכרה לעובדי כוכבים דלא שוה יותר בשביל החטה. ולע"ד אנ"כ דהא בפ"ב תנן אלו אוסרין בכ"ש חמץ בפסח וכו' ופי' הר"ן דלדעת הרי"ף חמץ בפסח אוסר בכ"ש בהנאה ואפילו כ"ש ממש וכפי' הרמב"ם והרא"ש והטור משמע דאף על פי שאינו נהנה בו מהאיסור שאינה אלא כ"ש ואפ"ה אסור כולו דנעשה כולו גופי' דאיסורא וגבי חמץ לאחר ששה שעות כתב הרמב"ם ז"ל ואם אפה בה פת ה"ז אסור בהנאה וכתבו ה"ה ומרן בכ"מ דאין לו תקנה משמע דחמץ בפסח לע"ז מדמינן לי' ועוד לע"ד נראה דהאי סברת הר"ן ז"ל דשאר איסורין לסתם יינם מדמינן לי' לא קי"ל הכי ותדע דהא כתב הרמב"ם ז"ל דתבשיל שבשלו בקליפת ערלה ישרף ומשמע בכה"ג לית לי' תקנתא ומהירושלמי ליכא ראיה דההיא אליבא דרשב"ג איירי ואנן לא קי"ל כרשב"ג ביין ביין כ"ש אסור מהתורה וה"ה שאר איסורין דאלת"ה תיקשי לך לסברת רי"ף ז"ל והרמב"ם והרא"ש ז"ל והטור והש"ע בי"ד שכתבו דתקנתו של ר"א שאמר יוליך הנאה לים המלח מהני אפי' ליין ביין סתם ואי שאר איסורין לסתם יינם דמו א"כ בגד שצבעו בקליפת ערלה אמאי ישרף נהי דלא סגי בתקנתו של רשב"ג משום חששא דיחזור וימכרנו לישראל מ"מ תיסגי לי' בתקנתא של ר"א וליכא למימר דבתקנתו של ר"א לא מהני אלא בע"ז משום דתופסת דמי' אבל לא בשאר איסורין שאין תופסין דמיהן דהא מתוך דברי הרי"ף והרא"ש ז"ל ור"י שהביא הרא"ש נראה דלא ס"ל האי טעמא דא"כ אמאי איצטריכא לומר שיוליך דמי הפת לים המלח ותיסגי בהלכות דמי העצים וכמ"ש הר"ן ז"ל ועוד כי לא נתערבה בפת אמאי לא שרי בפדיון כיון דע"ז תוספת דמי'. וע"כ צ"ל כמ"ש הרמב"ן ז"ל דר"א נמי לאו משום פדיון אמרו דהא ודאי אין פדיון לע"ז ומ"ש אין פדיון לע"ז ר"ל דדמי לפדיון. ולע"ד הכי נ"ל עיקר דאי משום פדיון וכסברת הר"ן והרז"ה קשה דהא לא שייך פדיון בדבר שאין בו ממש והכי אמרו בהדיא בירושלמי בפ"ב דמ"ש והביאו הר"ש בפירוש המשנה דתבלין של מ"ש שנתבשלו בתבשיל דחולין אין לו תקנה בפדיון דאין פדיון בדבר שאין בו ממש וה"ה הכא בעצי איסורא דמיקלא קלי לאיסורא וכיון שכן למדנו דכל איסור תורה כל שנתערב' כיין ביין לא מהני לא תקנתא של ר"א ולא תקנתא של רשב"ג וה"ט דכל התערובת נעשה גוף האיסור והכל אסור בהנאה ומן התימה על הר"ן ז"ל שכתב דשאר איסורי הנאה אפי' לא נתבטל מן התורה יכול למוכרו חוץ מדמי האיסור ודבריו תמוהים דאם לא נתבטל, מדין תורה היאך יכול למוכרו והלא מצותו בשריפה ומהירושלמי ליכא ראי' דאיכא למי' לית להו דחזותא מלתא היא ומדברי רשב"ם ז"ל נראה ג"כ כמ"ש דטעמא של ר"א לאו משום פדיון הוא ומש"ה כתב דתקנתו של ר"א מהני לכל שאר איסורי הנאה:

איברא דסתמא דתלמודא דפרק התערובת לא משמע הכי דאמתני' דכל הזבחים שנתערבו בהם שור הנסקל ימותו פריך עלה הא נמי תנינא בתמורה ומשני להדיוט איצטריכא לי' ופרש"י ז"ל אבל הני דלהדיוט נמי אסירא ולא חזו לפדיון אימור נבטלי' ולפי סברת רשב"ם הנהו נמי חזו לפדיה ואמאי ימותו כולם. וראיתי להרמב"ם ז"ל שכתב בהלכות ע"ז בדין טבעת של ע"ז שנתערב באחרות אפי' באלף כלן אסורות ויוליכם לים המלח ולכאורה קשה דאמאי יוליכם כלם ולא סגי בפדיון וראיתי לתוס' שכתבו בזבחים דאפשר דטבעת של ע"ז נמי מהני תקנתו של ר"א אבל אח"כ כתבו דשמא לא אמר ר"א אלא בפת דוקא שאין בו ממשו של איסור בעין ולפי זה נתיישב מה שהקשינו לעיל לסברת רשב"ם ונראה שזהו ג"כ דעתו של הרמב"ם ז"ל דלא התיר ר"א להתהנויי מממשו של איסור ולע"ד יש לי ראיה מההיא דאמרינן בזבחים דף ע"ד דאיצטריך דשמואל שאמר דטבעת של ע"ז שנתערבה ונפלה אחת לים הגדול דהותרו כלם דאי מדריש לקיש שאמר גבי תרומה הוה אמינא וכו' ואי מדרב נחמן דאמר בע"ז הוה אמינא דה"מ בע"ז דאין מתירין אבל תרומה דיש לה מתירין לא כלומר דיכול למכור התערובות לכהן חוץ מדמי סאה של תרומה. והשתא קשה דהלא בע"ז נמי יש לה מתירין בכה"ג דיוליך הנאתו לים המלח וכלם מותרים (א"ה ע"כ מצאתי ועיין לעיל מזה):

פי"ז דין ט"ז כתב הרמב"ם ודגים קטנים שמלחן ישראל או כותי הרי הן כמי שנתבשלו ע"כ נ"ב כלו' דאף ע"ג דעדין אינם ראויים לאכילה מליחתן הרי הן כמי שנתבשלו מקצת בישולו ע"כ:

שם דין י"ח פולין ואפונים וכו' עד ועוד שכתב בפרק זה ושמן ודבש וכו' נ"ב דה"ט דחיישינן לשמא היה דבוק איסור בעין דאז לא שייך לומר נט"ל:

שם דין ז"ך. נ"ב עמדתי בקטן שלא הגיע לחנוך אי ספי' ליה איסורא דרבנן או לא גרסינן בפרק אע"פ תנו רבנן תינוק יונק והולך עד כ"ד חדש מכאן ואילך כיונק שרץ דברי ר"א ר"י אמר אפי' ד' וה' שנים פי' לאחר כ"ד חדש דיונק שקץ ע"כ. אלמא דאפילו באיסורא דרבנן לא ספינן ליה איסורא בידים ואע"ג דעדין לא הגיע לחינוך וכן ג"כ מוכח מדברי התוס' בפרק כל כתבי שכתבו שם דהא דמוכח בפרק חרש באיסורא דרבנן אין ב"ד מצווין להפרישו איירי בקטן שלא הגיע לחינוך עכ"ד הרי דאפילו בקטן שלא הגיע לחינוך בית דין הוא דאין מצווין להפרישו אבל להספיתו בידים לא:

איברא דבפ"ק דר"ה תנן אין מעכבין את התינוקות מלתקוע אבל מתעסקים עמהם כדי שילמדו וקאמר עלה בגמ' אפי' בשבת תניא נמי הכי מתעסקים עמהם אפי' בשבת ואין מעכבין את התינוקות מלתקוע ודייק עלה הא גופה קשיא אמרת מתעסקין והדר תני אין מעכבין עיכובא הוא דליכא הא לכתחילה לא ומשני כאן בקטן שהגיע לחינוך כאן בקטן שלא הגיע לחינוך ופי' רש"י בקטן שלא הגיע לחינוך אין מתעסקים אבל בהגיע לחינוך מתעסקים והקשה עליו ר"י כיון שהגיע לחינוך ואין מצות היום בשופר היכי אמרינן ליה למעבד איסורא לכן נ"ל לפרש איפכא בקטן שהגיע לחינוך לכתחלה לא אמרינן לי' תקע כיון דאיכא איסורא דרבנן אבל קטן שלא הגיע לחינוך מתעסקים ששל לכתחלה עכ"ל. מוכח מדבריו בקטן שלא הגיע להיפך ספינן ליה איסורא דרבנן. הן אמת שראיתי לתוס' שם שהקשו על פירושו דהיכי ספינן ליה איסורא דהא מוכח בפרק חרש דאפי' איסור דרבנן לא ספינן ליה בידים ותירצו דלא דמי שופר לשאר איסורי ע"כ ונראה דלשיטתייהו אזלי שכתבו דהאי דיבמות איירי בקטן שלא הגיע לחינוך ואעפ"כ קתני עלה לא יאמר אדם לתינוק הבא, לי מפתח אבל לפי ס' הרמב"ם דמוקי לה בקטן שהגיע ש וכמ"ש הב"י בא"ח סי' שמ"ג מעיקרא לא קשיא מידי ואיכא למימר דבקטן שלא הגיע לחינוך ספינן ליה ליה בידים וכ"כ הב"י, בהדיא בה' יוה"כ סי' הר"י ז"ל ולדעת ר' שכתב כדרך שמחנכין אותם באכילה כך מחנכין אותם ברחיצה וסיכה א"ש טפי דההיא דהתינוקות מותרים בכולם הוא בשלא הגיע לחינוך וההיא דלהזהיר גדולים על הקטנים בשהגיע לחינוך. אבל דברי הב"י הם תמוהים דסוגיא דשמעתין דפרק חרש לא משתמע הכי דוק ותשכח. אך אמנם ראיתי להרשב"א ושאר המפרשים דאיסורא דרבנן ספינן לי' בידים כל שהוא לצורכו של תינוק והיה נראה לע"ד ראיה לדבריהם מדלא משני פ' יוצא דופן דאיסור בל יחל הוי לאותם המוזהרים עליו דלא ליספו ליה בידים ומעיקרא כי קאמר התם לאותם המוזהרים עליו ר"ל דלא ליספו ליה בידים ועלה פריך ש"מ קטן ב"ד מצווים להפרישו דמדקא אסר דלא ליספו לי' אפי' איסורא דרבנן א"כ באיסור דאורייתא דין הוא שמוזהרים עליו להפרישו דאי באיסורא דאורייתא אינם מצווין להפרישו באיסורא דרבנן אפילו לספותו בידי' לישרי ומדברי הגהת אשירי בפרק אף על פי נראה שמחלק בין מידי דאסור מחמת עצמו כגון להאכילו דברי' טמאים דכה"ג לא ספינן לי' ואפי' קטן המוטל בעריסה למידי דליכא איסור וראיתי להב"י שכתב בא"ח סי' של"ג דקטן שאינו עושה ע"ד אביו מותר להניחו לכבות ותמהני דלא אמרינן אלא שאין ב"ד מצויין להפרישו אבל אביו מצווה להפרישו וראיתי להרב בפ"ח שכתב דחלב נכרית אסור מדרבנן והביא ראיה מההיא דפרק חרש דהרי זה כיונק שקץ. ולע"ד אינה ראי' דהתם מיירי בסתם נכרית דסתמא אוכלת דבריא טמאי' וחלב דידה טעמא דאיסורא אית בה וכמ"ש רש"י במסכת סוטה גבי משה יע"ש:

תוכן העניינים

מחנה אפרים חלק א - ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה