אור ברסלב

מחזור ראש השנה ספרד

תקיעת שופר

קריאת התורה

דיני מילה בראש השנה

א. אם חלה ברית מילה בר"ה - אם מלין בבית הכנסת, מלין קודם תקיעת שופר, ובשבת קודם אשרי, ואם המוהל הוא התוקע לא ירחץ את פיו מבפנים אלא מבחוץ, כדי שישאר מעט דם מהמציצה בפיו בשעת התקיעות, אך יטול ידיו לפני התקיעות. ואם מלין בבית אחר, הרי אם הבית קרוב לביהכ"נ מלין לפני התקיעות ובשבת לפני אשרי, ואם הוא רחוק, מלין לאחר התפילה.

ב. כשמלין לפני התקיעות אין למברך על הכוס לטעום מהכוס אלא יתנהו לתינוק.

ג. אם מלין אחר התפילה (או בשבת לפני מוסף) יכול המברך על הכוס וכן שאר הנוכחים שם לצאת ידי קידושא רבא בזה, ויש לומר אז את הפסוקים הנהוגים לומר בקידושא רבא לפני ברכת היין, ואין חיוב לטעום מהכוס לאחר ברכת היין או בסיום ברכת כורת הברית, אלא בסיום תפילת "קיים את הילד", ואז יטעם אחד כמלוא לוגמיו, והרוצה לצאת בזה ידי קידושא רבא צריך לאכול כזית מזונות או לשתות רביעית יין.

ד. בין אם המילה נעשית לפני התקיעות ובין אם נעשית לאחר התפילה יש לעשות קידושא רבא אחר התפלה לכבוד המילה. ואם אפשר, והזמן מספיק, רצוי שמנין אנשים יטלו ידיהם גם לסעודת פת לכבוד המילה.

דיני תקיעת שופר

א. ברוב המקומות עושים הפסקה לפני התקיעות ורוב הקהל יוצא החוצה, לכן מעיקר הדין צריכין להחזיר את ספרי התורה לארון הקודש לפני ההפסקה, אך ברוב המקומות לא נוהגים כן, ולכן צריכים הם לפחות להזהר לכסות אותם על הבימה.

ב. אם פשטו את הטלית לזמן ההפסקה, אם עברו שעתיים צריך לברך מחדש כשחוזרים ולובשים אותה, ובפחות מזמן זה אין חוזרים ומברכים גם אם יצאו החוצה.

ג. לאחר ההפסקה יש ליטול ידים שנית בלי ברכה אם יצא החוצה, אבל אם נשאר בביהכ"נ ועסק בדברי קדושה אין צריך לחזור וליטול.

ד. אין לאכול ולשתות לפני התקיעות, אך מי שלבו חלש יעשה קידוש בצנעה ויאכל מעט מזונות עם כוס תה או קפה וכדומה. אם חל ר"ה בשבת מותר לעשות קידוש ולאכול מעט מזונות גם מי שלא צריך לכך ביותר, וכמו בכל שבת.

ה. לפי שהתקיעות מעוררות הרחמים ומעלות זכרונם של ישראל לפני אביהם שבשמים נהגו לעשות הכנה רבה ומעיינים בפירוש וכוונת התקיעות או בשאר ספרים קדושים המדברים מענין היום. ורצוי מאד שבכל מנין יאמר הרב או ת"ח יודע ספר דברי התעוררות מענין היום, אך לא יאריך בדברים.

ו. השופר צריך להיות שלם מבלי כל נקב ומבלי כל סדק, ואם היה בו נקב או סדק ואין לו שופר אחר יש לעשות שאלת חכם.

ז. היה קולו עב מאד או דק מאד הרי זה כשר.

ח. מותר לקחת שופר של חבירו בלי רשותו ולתקוע בו כל מאת הקולות, ואם יש חשש שהוא מקפיד הרי זה אסור.

ט. נוהגים שהבעל תקיעה אינו תוקע מעצמו אלא אחר מקריא לו סדר התקיעות בכדי שלא יטעה, ובמקום שיש רב הוא המקריא, אם אין שם רב יש לבחור בת"ח היודע את הדינים כדי שאם יטעה התוקע באיזה דבר יוכל להורות לו מה לעשות.

י. התוקע צריך להיות מומחה במלאכתו, בקי בדיני התקיעות וירא אלקים. רצוי שגם יהיה נשוי, ומעיקר הדין כשר כל אחד מגיל י"ג ויום אחד שיודעים בו שהביא שתי שערות או שרואים שיש לו חתימת זקן, ולכן אין להעמיד בעל תוקע למעלה מגיל י"ג שאין לו עדיין חתימת זקן לתקיעות דמיושב ודמעומד ביום הראשון, אך ביום השני מותר מגיל י"ג ולמעלה.

יא. התוקע והמקריא עולים על הבימה ושם תוקעים את כל התקיעות, גם התקיעות שתוקעין במוסף ואחר התפילה.

יב. נוהגים שהבעל תוקע לובש קיטל או בגד לבן גם במקום שאין כל הציבור לובשים ככה בר"ה.

יג. מניחים את השופר על הבימה מכוסה תחת מפה, והתוקע יחזיק בעת הברכות את השופר בידו הימנית תחת המפה, ואם יש לו כמה שופרות יניח את כולן תחת המפה כדי שהברכה תחול על כולן, אך לא יחזיק בידו רק את השופר שרוצה לתקוע בו כעת. ואם באמצע התקיעות הביאו לו שופר אחר, לא יחזור ויברך עליו אף שלא היה לפניו בשעת הברכה.

יד. כל אדם חייב בשמיעת קול שופר בראש השנה. אשה פטורה מעיקר הדין, אך כבר קבלו עליהן לקיים מצוה זו, ולכן אם אינה יכולה מאיזו סיבה לשמוע צריכה התרה.

טו. מחנכים את הקטנים במצוה זאת, אך אין להביא קטנים ביותר המפריעים בשעת התקיעות.

טז. זמן תקיעת שופר הוא לכתחילה מהנץ החמה עד שקיעת החמה, ובדיעבד וכן לעת הצורך אפשר לתקוע מעלות עמוד השחר. אם לא שמע עד שקיעת החמה, תוקע בלי ברכות בבין השמשות. אולם נהגו שלא להקדים את תקיעת השופר עד אחר קריאת התורה. והתוקע ליחיד לא יתקע לו לפני סיום ג' שעות, אם לא שאח"כ לא תהיה לו אפשרות לשמוע.

יז. התוקע מברך בקול רם לשמוע קול שופר ושהחיינו, ומכוין להוציא את כל הקהל וכולם צריכים לכוין לצאת בברכות ובתקיעות, וכן צריך גם התוקע לכוין להוציא את כולם בתקיעות.

יח. התוקע ברבים מכוין להוציא את כל מי שישמע ממנו, לכן גם העומד אחורי הדלת ומכוין לצאת יוצא, אך התוקע ליחיד ומכוין להוציאו אין העומד אחורי הדלת יוצא גם אם כיון לצאת, עד שתהיה דעת התוקע עליו בפירוש.

יט. אין למכוונים לצאת לענות "ברוך הוא וברוך שמו" רק "אמן", ואם ענו "ברוך הוא וברוך שמו" יצאו.

כ. התוקע בכמה מקומות ברבים חוזר ומברך בכל מקום שתוקע ברכת השופר ושהחיינו.

כא. התוקע ליחיד והתוקע יצא כבר, יברך השומע. ואם אינו יכול, יברך התוקע את הברכה וגם שהחיינו.

כב. התוקע לאשה והתוקע יצא כבר, תברך האשה. ואם אינה יכולה לברך יתקע בלא ברכות.

כג. מי שכבדו אזניו לשמוע את הברכות מהתוקע, יברך לעצמו בלחש בשעה שהתוקע מברך, ולא יענה אמן על ברכות התוקע.

כד. אם אין התוקע יכול לברך ולא המברך לתקוע, יכול אחד לברך ואחד לתקוע.

כה. אם המברך התחיל לתקוע ולא יכל להמשיך או שכלל לא יכל להתחיל לתקוע ובא אחר תחתיו, אינו צריך לברך מחדש. אם השני לא שמע את הברכות, הרי אם השני יצא כבר ממשיך לתקוע כנ"ל, ואם עדיין לא יצא, יברך לעצמו בלחש ויחזור לתקוע כל התקיעות.

כו. מי שאיחר לבוא לביהכ"נ וכבר בירכו את הברכות, אם עדיין לא התחילו לתקוע יברך לעצמו בלחש, ואם כבר התחילו לתקוע או שלא יספיק לברך, ימתין מלברך עד בין סדר לסדר.

כז. אם נכנס לאחר שכבר התחילו בסדר האחרון (תר"ת) וכמו כן אם לא היה נוכח לגמרי בתקיעות דמיושב, יברך לעצמו את הברכות בחזרת הש"ץ לפני תקיעות דמלכויות, ובמקום שתוקעים בתפילת לחש יברך לעצמו בתוך תפילת מוסף שלו לפני תקיעות דמלכויות, אך אסור לו לברך באמצע ברכה של תפילת מוסף, רק בין ברכה לברכה.

כח. מותר להוציא את השופר מרשות לרשות ביו"ט במקום שאין בו עירוב בכדי לתקוע, גם אם התקיעות הן רק תקיעות דמעומד דתפילת מוסף או עבור אשה.

כט. אחר שיצאו ידי חובת התקיעות אין לתקוע עוד בחינם או להתלמד ביום א' כדי לתקוע ביום ב', ואם חוששים שעדיין לא יצאו בשלימות לפי אחת משיטת הפוסקים, מותר.

ל. ר"ה שחל בשבת אין תוקעים בו בשופר, ודין טלטול השופר בשבת הוא כדין כלי שמלאכתו לאיסור הניטל רק לצורך גופו או מקומו, אך בר"ה ביום חול מותר לטלטל את השופר גם לאחר התקיעות לצורך כלשהו כדין כלי שמלאכתו להיתר, אך אסור להשתמש בו שום תשמיש אחר.

לא. טוב לתקוע בצד ימין של הפה ופי השופר למעלה, אך אם אי אפשר אין כל זה מעכב.

לב. אסור להפסיק בדיבור בין הברכות לתקיעות אלא לצורך התקיעות כשאי אפשר לו באופן אחר ואי אפשר ברמז. ואם הפסיק, בין התוקע ובין השומע, הרי אם זה מענין התקיעות גם אם לא היה זה לצורך כל כך אינו חוזר ומברך, ואם מענין אחר (גם אם היה מענין התפילות) חוזר ומברך

לג. בין התקיעות דמיושב ג"כ אסור להפסיק רק בדברים הכרחיים מעניני התקיעות כשאי אפשר ברמז, אך לא בעניני תפילות, ולפ"ז אין לומר את תפילות ה"יהי רצון" בין התקיעות, ויש שמתירים להפסיק בענינים השייכים לתפילות, ולכן אומרים את ה"יהי רצון".

לד. אם לאחר התקיעה הראשונה הפסיק בדברים אחרים, גם בעניני שיחה כלשהי, אינו חוזר ומברך.

לה. בין התקיעות דמיושב עד אחר התקיעות דמעומד אין לדבר כי אם לצורך התקיעות והתפילות אם אי אפשר ברמז, ואין לומר ולהתפלל אז אלא מה שייסדו לומר אז, ולכן לא יאמר אז תהלים או שאר דברי השלמה לתפילות וכיוצא, וכל שכן שאין ללמוד בפה חוץ מדיני תקיעות, אך מותר לברך ברכת אשר יצר אם יצא לצרכיו או ברכות הרעם והברק.

לו. תוקעים בין הכל מאה קולות אך התוקע ליחיד די שיתקע לו שלשים קולות של תקיעות דמיושב.

סדר התקיעות

א. אחר שבירכו הברכות תוקעים שלשים קולות. תקיעות אלו נקראות תקיעות דמיושב כי מעיקר הדין מותר לקהל לשבת בהן, אך נוהגים שכל הקהל עומדים, ומי שקשה לו העמידה יכול לסמוך על איזה דבר, אולם התוקע צריך לעמוד מעיקר הדין, ועל כן אסור לו גם לסמוך על איזה דבר רק בשעת הדחק גדול.

ב. התוקע ליחיד שלושים קולות צריך אז השומע לעמוד מעיקר הדין בלי סמיכה, אא"כ הוא חולה דאז מותר לו גם לשבת או לשכב.

ג. התקיעה היא קול ישר ופשוט, ולכתחילה ראוי להזהר שיהיה הקול ישר מתחילתו ועד סופו, אולם גם כשהקול עולה ויורד כיון שהקול בהמשך אחד הוא ללא הפסק הרי זה נחשב לתקיעה.

ד. התרועה היא קולות קטנטנים תכופים זה לזה. יש שעושים קולות אלו מופסקין ויש שעושים אותם מחוברים זה לזה, וכל מקום כמנהגו.

ה. השברים הם שלשה קולות יותר עבים מקולות התרועה. יש שעושים קולות אלו פשוטים וישרים כתקיעות קצרות, ויש שעושים אותם בקול עולה ויורד הנשבר בתחילתו או בסופו וגם בזה כל מקום כמנהגו.

ו. התקיעה צריכה להיות בהמשך אחד, ואסור להפסיק בה הפסק אפילו בפחות מכדי נשימה. אורך התקיעה צריך להיות בהתאם לאורך של הקולות שלפניהם או אחריהם באה תקיעה זו, ולכן התקיעה לפני או אחרי השברים תרועה צריכה להיות ארוכה לפחות כשיעור השברים תרועה שהוא לערך כשיעור עשרים קולות קצרים, והתקיעה שלגבי השברים או התרועה לפחות כשיעור ט' קולות קצרים. גם אם מאריכים בשברים או בתרועה אין התקיעה צריכה להיות ארוכה אלא כשיעור ההילכתי של הקולות הנ"ל ולא כאורך הקולות במציאות.

ז. התרועה היא לא פחות מתשעה קולות קטנטנים, ויכול להרבות בה בקולות קטנטנים ובלבד שלא יפסיק באמצע בנשימה או בהפסק של שיעור כדי נשימה, ואם הפסיק לא יצא, בין בתוך תשעת הקולות ובין אחר כך.

ח. השברים מורכבים משלשה קולות הנקראים יבבות, וכל קול מהם הוא כשיעור משלשה ועד פחות מששה קולות קצרצרים של התרועה. לכתחילה אין לעשות בשברים יותר משלשה קולות, אמנם אם עשה יותר יצא, בתנאי שלא הפסיק ביניהם בנשימה או בשיעור כדי נשימה, ואם הפסיק, בין בתוך שלשת הקולות ובין אחר כך, לא יצא.

ט. את השברים - תרועה בסדר תשר"ת של תקיעות דמיושב עושים בנשימה אחת; אין מפסיקים בשיעור כדי נשימה או בנשימה ממש בין השברים לתרועה, אלא גומרים את שלשת חלקי השברים באופן מושלם וחד ומתחילים תיכף את התרועה, והמקריא יקריא מקודם ביחד "שברים-תרועה". וצריכים להזהר מאד לגמור את החלק האחרון מהשברים באופן חד ומושלם ולא להבליעו בתרועה, שבאופן זה אין יוצאים גם בדיעבד, גם אם המדובר הוא על יבבה יתרה על השלש (ורבים נכשלים בזה, ובפרט מאלו שאינם עושים שברים פשוטים אלא בקול עולה ויורד).

י. את השברים - תרועה בתקיעות שבתפילת מוסף עושים בשתי נשימות, דהיינו שגומרים את השברים והתוקע שואף נשימה בינונית בפועל ותיכף עושה את התרועה ואין לו להפסיק יותר מכדי נשימה והמקריא יקריא מקודם ביחד שברים-תרועה ביחד בהפסק נשימה בין מלת שברים לתרועה.

יא. יש הנוהגים בחוץ לארץ ע"פ דעת הרמ"א לעשות גם את התשר"ת בתקיעות דמיושב בשתי נשימות, אך בא"י נוהגים כנ"ל. והתוקע ליחיד יתקע בנשימה אחת.

יב. התוקע קול ולא עלה בידו וחוזר ותוקע שנית, או התוקע קול כפול או מיותר בסדר שעומד בו, לפעמים צריך לחזור ולתקוע גם את התקיעה הראשונה ולפעמים לא: אם לאחר שתקע תקיעה שלפניה התחיל בקול שלאחריו ולא עלה בידו, הרי אם הקול ההוא הותחל לשם הקול שהיה צריך לבוא כעת וגם לאחר שנתקל בו לא היה עליו שם של קול כשר לאף דעה בפוסקים, חוזר ומתחיל שנית את הקול הזה ואינו צריך לחזור ולתקוע תקיעה ראשונה. ואם חיסר אחד משני תנאים אלו, כגון שהיה על הקול שנתקל בו שם של קול כשר לאיזו שיטה, או שקול זה שרצה להתחיל בו לא היה כאן מקומו, הרי חוזר ותוקע גם תקיעה ראשונה. ומכיון שאין הכל בקיאים מה נחשב לקול שלם לאיזו שיטה ומה לא, רצוי תמיד לחזור לתקיעה שלפניה. ואם לאחר שתקע את הקול כראוי הפסיק לפני התקיעה האחרונה בשום קול, בין קול ששייך פה והוא כפל אותו ובין קול אחר, ואף אם הפסיק בחלק של קול שאין עליו שם קול כשר לאף דעה, הפסיד את הסדר וחוזר לתקיעה שלפניה. אך אם כוונתו היתה להתחיל בתקיעה שלאחריה ולא עלתה בידו והתחיל שנית, נחשב הכל כתקיעה אחת ויצא בזה, דאם התקיעה שהתחיל בה היתה כשרה יצא בה, ואם היתה קצרה מכשיעור, הרי דינו כנתקל בקול שבדעתו כעת לתקוע דלא נחשב להפסק.

יג. במקום שחוזר, חוזר לראש הסדר, ואינו צריך לחזור לראש הסימן.

יד. כל מה שאמרנו שנחשב כהפסק הוא גם אם נתקעו כמתעסק שלא לשם מצוה, ויש המקילין בזה וסוברים דרק אם נתקעו לשם מצוה נחשבים כהפסק. ויש להחמיר ביום הראשון ולהקל ביום השני.

טו. במקום שיש כמה בתי כנסת או מנינים סמוכים זה לזה יש להזהר שלא יתקעו אלו בשעה שהאחרים תוקעים, כי אם ישמעו במקום אחד קולות מן המקום השני באמצע הסדר יתקלקל כל הסדר, דאף שקולות אלו ישָמעו אצל העומדים כאן רק כמתעסק מ"מ לדעה שתוקע כמתעסק הוי הפסק ה"ה בשומע, אך אם שומעים קולות ממקום אחר בין הסדרים לית לן בה.

טז. אם לא תקעו כפי הסדר - שלש פעמים תשר"ת, שלש פעמים תש"ת ושלש פעמים תר"ת - אלא פעם אחת תשר"ת ואח"כ פעם אחת תש"ת וכו', או שהקדימו תר"ת לתש"ת וכו', בכל אופן יצאו, ובלבד שכל סדר וסדר יהיה כסידרו.

יז. צריכים להזהר מאד לשמוע את כל הקול מראשיתו ועד סופו, גם אם התקיעה ארוכה מאד צריך לשמוע עד הסוף, ואין להתחיל בשום תפילה עד גמר התקיעה ממש.

מוסר וכוונות פשוטות לפני תקיעת שופר

כתיב אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו. הנה החליט הנביא כי מהראוי להחריד אף בעת נשמע השופר רק בעיר אף כי שומע קול התקיעות שם נקבצו כולם באו לעמוד על נפשם לבקש רחמים בחצרות בית אלהינו אשר מהראוי כי שם תאחז להשומע רעדה חיל כיולדה. ותכלית החרדה להזכיר עצמו במה שמרד את פי ה' למרות עיני כבודו יתברך מעודו עד היום הזה, ולהיות נרתע מאוד עליהם, ומתחרט בלב שלם ונפש חפצה בכל מאודו, והיינו בגוף ובנפש ובממון. ואם אמנם לא יוכל להוציא התשובה לעת הזאת בפועל, יראה על כל פנים לקיימה בשלימות בכח המחשבה ודבור להיות מודה ועוזב ולקבל על עצמו לבלתי ישוב עוד אל מעשיו הרעים, וה' יעשה הטוב לצרף מחשבתו הטובה למעשה לעזור לו לגמור המחשבה אח"כ בפועל, כי לא יחפוץ במות המת כי אם בשובו מדרכו וחיה. ולא כאותם אנשים הפורקים מעליהם עול היראה למלאות פיהם שיחה בטלה בשעה שהתוקע מבקש על נפשו בתחנונים המתוקנים לו, עד כי יבלבלו אותו ואת שאר החרדים לדבר ה' העומדים לבקש על נפשם. עליהם הכתוב אומר הקוטפים מלוח עלי שיח ושורש רתמים לחמם, אוי לאותה בושה אוי לאותה כלימה. הלא בשאר ימות השנה גדול ועצום ורב מאד הפשע לאותם העומדים בבהכ"נ לדבר שיחות בטלות. הנשמע או הנראה כדבר הזה לעמוד בחדר הפנימי מקום משכן המלך והוא עומד לפניהם אשר שם יפול פחד המלך על האדם לירא ולהחריד מפניו לבלתי עשות אף תנועה קלה לדבר דבר כמעט אף כי לפעור פיו לבלתי חוק ולהעלות על במתי שפתיו אמרות זרות מרים כלענה למרות עיניו, וק"ו בן בנו של ק"ו בימים הנוראים העצומים וכל שכן בשעת התקיעות אשר השטן יעמוד נצב כמו נד כגבור יריע אף יצריח לבלי יהא מנוצח מהבאים לנצחו והתוקע עומד בשברון רוח ולב נדכה לבקש רחמים בעדו ובעד כל קהל ישראל כי יהי' לרצון ולא ינצח הבעל דין חלילה, ומהנכון א"כ לעמוד לימין התוקע להיות בעוזריו בתפלה ובתחנונים, ולתת תהלה לבורא יתברך שמו על כי גבר עלינו חסדו בתתו בידינו חרב פיפיות והוא השופר להכרית בו החוחים והקוצים הסובבים את השושנה העליונה, ואיך יעלה א"כ על לב לאבד עצמו לדעת חלילה לתת בעצמו חרב ביד שונאו למען הרבות כחו להפילו שחת. אשר ע"כ כל איש יחרד וילפת בעת ההוא לבכות בכל כחו ולנקות כתמי עונותיו בדמעות עיניו כי יזלו מים על אשר הרבה לפשוע בה'.

אמרו רבותינו ז"ל (בראש השנה ט"ז ע"א) אמר ר' אבהו למה תוקעים בשופר של איל, אמר הקב"ה תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקדת יצחק ומעלה אני עליכם כאלו עקדתם עצמכם. וכתבו הראשונים הכוונה לעשות האדם ענינים להיות נראה כאלו הוא הי' נעקד ומוסר נפשו לה', והוא בהתכוון ברתת וזיע כאלו יובל לטבח להיות נקרב על גבי המזבח, ומהראוי בעת יקרא או שומע קריאת הכתוב הנזכר בעקידה "ויעקוד את יצחק בנו" לכוין עצמו כי הוא מוכן להיות נעקד. ותכלית העקידה תחת שהיה אצל יצחק עקידת ידים ורגלים יהיה לו עקידת יצר הרע ידיו ורגליו, והוא בהתחרט בכל לב ויפשפש במעשיו במה שעשה בידים ורגלים דהיינו שליחות יד, וגזל, ואונאה, והרמת יד על חבירו, ועשיית כתב שקר, וכן ברגליו אשר הלך בעצת רשעים והוא ממהר לרוץ לרעה אם למקום אם לחבירו, והיו עיניו ולבו נשואות לשמים על שני סרסורי דעבירה, והם המביאים אותו לידי לשון הרע, ורכילות, וגאוה, וכעס, וקנאה, ותאוה וכבוד, והתכבדות בקלון חבירו אשר מהם אין אדם ניצול בכל יום. ועל אלו המדות רעות צריך תשובה ביותר כי הם נגעים הנספחים בקרבו. וצריכין רפואה גדולה לשרש אחריהן עד כי לא יהי' נשאר בקרבו אף מעט מהם, לכן מן הראוי להתוודות עליהן ולפרט אותן בשפתיו בין התקיעות ויראה לבכות עליהם כי בהכנעת לבו ביותר ובהורדת עיניו דמעה יכבס בגדיו הם העבירות הנדבקים בקרב איש ולב עמוק וירחצם במי הדמעות ויטהר.

עוד אמרו רז"ל מצות ואהבת לרעך כמוך היא מצוה שכל התורה כולה תלויה בה ומהראוי להתאמץ מאוד להחזיק בה. והזהירו מאד לקבל על עצמו בכל יום קודם שיכנס להתפלל לקיים המצוה הזאת לאהוב כל איש כנפשו. ואף כי בימים האלה הנזכרים ונעשים, אשר הפליגו מאד בעונש עבירות שבין אדם לחבירו עד כי אמרו עבירות שבין אדם למקום יוה"כ מכפר ועבירות שבין אדם לחבירו אין יוה"כ מכפר עד שירצה את חבירו בפיוס גמור. ואמרו עוד כי בהתעכבות התשובה על עבירות בין אדם לחבירו גם שבין אדם למקום לא יתכפרו. וכן הדין נותן, כי איך אפשר שהקב"ה יעבור על מדותיו אם האדם הפחות הבא מטפה סרוחה לא יבקש לעבור על מדותיו. ולכן להיות עכ"פ באותו שעה כל איש באחיו יתלכדו ואסיריהם באהבה יחזיקו ותהי זאת נחמתנו להיות עונותיהם נמחקים. וצדקותינו בספר יכתבו בעט ברזל יוחקו, אמן סלה.

הבכיה בין התקיעות הוא הוראה עצומה על נשמתו אם היא מתוקנת ומי שאינו בוכה בימים אלו ודאי אין נשמתו טובה ושלימה. מי שנתעורר בבכיה גדולה בפתע פתאום מאליו סימן הוא שדנין אותו בזו העת בב"ד של מעלה ונפשו מרגשת ולכן באה לו הבכיה מאליו וטוב שישוב מיד בתשובה בכל לבבו.

מרגניתא שפירא (מרבי אברהם אופנהיים) והוא ספר ישן נדפס באמשטרדם בשנת תקכ"ז בהסכמת הרב הגדול רבי שאול אב"ד דק"ק הא"ג. והוא מיוסד ע"ד שופר של ר"ה על דרך המוסר.

הפכו ותקע בו בין שהפכו צד החיצון לפנימי כדרך שהופכים החלוק בין שהניחו כמו שהיא אלא שהרחיב את הקצר וקיצר את הרחב פסול. הנה כבר נודע דתורה ותפלה בלתי תשובה תחלה לא זו בלבד שאינה מקובלת ובפרט אם חטא בלה"ר וניבל פה ורכילות, כי פיו הכשילו ואין קטיגור נעשה סניגור, והדבר משלו למביא דורון למלך בכלי מלוכלך בדם שפיר ושליא וצואה מרותחת ודאי איש אשר ירקח את המרקחת או סקל יסקל או ירה יירה, וכ"ה מצד הסברא, ומצד הקבלה ידעינן ומקרא ילפינן איך התורה והתפלה ההיא נמסרין למח"ב ועם המעשים שמסגל א"ע יוסיף כח לס"א סטרא דמסאבא וכו'. גם ישעיה רמז לדברים האלה במאמר רחצו הזכו הסירו רוע מעלליכם מנגד עיני תחלה. ואח"כ בא הציווי למדו היטב דרשו משפט, כי בלא"ה לימוד התורה ודבר חק ומשפט לא זו בלבד שאינו מגיע לתועלת ופי כסילים יביע אולת אלא אפי' מוסיף כח לסטרא דשמאלא וכו' ואין לה שיור וקיום והנחה במקום חשוב מקום קה"ק אלא שט בין שמים לארץ כצפור נודדת מן קנה ונדחת מלהכניסה לפנים לקבל פני שכינה ולעשות ממנה עטרה תוך שארי תפלות ישראל המקובלים ברחמים וחנינה וה"ה נמי דינא הכי בתפלה בלא כוונה וכו' עיין זוהר ויקהל במעלת המצוה וכו'. ובפ' תרומה במעלת התפלה וכו'. ואם היחידים מחויבים בכך מה יעשו חזני דמתא דאם אינם מכוונים את לבם לשמים לאמשכא ברכאן מעמקא דבירא אכולה כרכא ואכולה צבורא ואינו משים עצמו כענין הדופק בפתח נדיב ונפש רעבה מלא טוב שלוחא הוא דעוית ועוה פניה והפיץ יושביה משולחן ערוך לפניו. וכן כבר ידענו המתפלל בלתי תשובה תחלה לא זו בלבד שאינה רצויה וחוזרת ריקם וכו' אלא התפלה עצמה אשר נחברת מסופרי המלך אנשי כנה"ג היא כמתנגד ונמסרת לקליפה ולחיצונים כי עתה יפקוד חטאותם ויזכור עונם. וע"י נסתמו צינורי המשפיעין שפע רצון והמה כמסך מבדיל מחיצה של ברזל וכו'. ועל כל אלה באה האזהרה ורמזו במ"ש הפכו ותקע בו וכו', ר"ל המוכיח הזהיר את הש"ץ שיכין א"ע לספר ולכבס אל תאכל צונן וכו' ולא הזהיר כלל מדברים הנוגעים לפנימיות ובערת הרע מקרבך וכו', לא יצא.

משל לפני התקיעות

(כת"י דהרב הצדיק רבי ישעיה מדיניוויטש)

מלך גדול מלך מפואר שלח את בניו לצוד ציד, ותעו הבנים מהדרך, והיו צועקים אולי ישמע האב, ולא נענים. ואמרו בלבם אולי שכחנו את הלשון של אבינו לפיכך אינו שומע את צעקתינו בכן נזעק בקול בלא דיבור, ויישבו א"ע שישלחו את האחד לצעוק, והזהירו את האחד ראה והבין כי כולנו תלוים בך. הנמשל: הקב"ה שלח אותנו להעלות ניצוצות הקדושים ותעינו מאבינו ואולי מפני ששכחנו הדיבור של אבינו אין אנו יכולים להתפלל בדיבור נשלח אותך בעל תוקע שתעורר רחמים עלינו בקול בלא דיבור וראה והזהר כי כולנו תלוים בך. ואעפ"כ יחזיק א"ע לאין כי הוא רק כמגריפה שהיא עור ויש בה נקבים ודרך הנקבים יוצא הקול זמר, וכי יתגאה העור במה שיוצא ממנה קול זמר כך האדם המחשבה והדבור וכל המדות שורים בו כבתוך כלי ומה יתגאה הלא הוא בעצמו אינו כלום ואין בו רק מדות רעות והוא מחויב להעלות אותם אל הקב"ה והוא מביא את ה' ח"ו בהם ומלביש אותו בקליפות כביכול ח"ו ר"ל ואם בא במחשבתו שהוא עובד ה' אזי בוודאי הוא גרוע מקודם.

עשרה טעמים על תקיעת שופר מרבינו סעדיה גאון

הענין הראשון מפני שהיום תחלת הבריאה שבו ברא הקב"ה העולם ומלך עליו, וכן עושים המלכים שתוקעין לפניהם בחצוצרות ובקרנות להודיע ולהשמיע בכל מקום תחילת מלכותו וכן אנו ממליכין עלינו את הבורא יתברך ביום זה, וכן אמר דוד בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה':

הענין השני כי יום ר"ה הוא ראשון ליו"ד ימי תשובה ותוקעין בו בשופר להכריז על ראשינו כמי שמזהיר ואומר כל הרוצה לשוב ישוב ואם לאו אל יקרא תגר על עצמו וכן עושין המלכים מזהירים את העולם תחלה בגזירותם וכל העובר על האזהרה אין שומעין לו טענה:

הענין השלישי להזכירנו מעמד הר סיני שנאמר בו וקול שופר חזק מאד ונקבל על עצמנו מה שקבלו אבותינו על עצמם נעשה ונשמע:

הענין הרביעי להזכירנו דברי הנביאים שנמשלו לתקיעת שופר שנאמר (יחזקאל לג ד) ושמע השומע את קול השופר ולא נזהר ותבא חרב ותקחהו דמו בראשו יהיה והוא נזהר נפשו מלט:

הענין החמישי להזכירנו חורבן בית המקדש וקול תרועת מלחמות האויבים כמ"ש (ירמיה ד יט) כי קול שופר שמעה נפשי תרועת מלחמה. וכשאנו שומעים קול השופר נבקש מאת השם על בנין בית המקדש:

הענין השישי להזכירנו עקידת יצחק שמסר נפשו לשמים וכן אנחנו נמסור נפשינו על קדושת שמו ויעלה זכרוננו לפניו לטובה:

הענין השביעי כשנשמע תקיעת שופר נירא ונחרד ונשבר עצמנו לפני הבורא כי כך הוא טבע השופר מרעיד ומחריד כמ"ש (עמוס ג ו) אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו:

הענין השמיני להזכירנו יום הדין הגדול וליראה ממנו שנאמר (צפניה א יד) כי קרוב יום ה' הגדול קרוב ומהר מאד וגו' יום שופר ותרועה:

הענין התשיעי להזכירנו קבוץ נדחי ישראל ולהתאסף אליו שנאמר (ישעיה כז יג) והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור וגו':

הענין העשירי להזכירנו תחיית המתים ולהאמין בה שנאמר (שם יח ג) כל יושבי תבל ושוכני ארץ כנשוא נס הרים תראו וכתקוע שופר תשמעו. ואמרו במדרש כל השנה השטן מקטרג על ישראל לפני הקב"ה והקב"ה דוחה אותו לר"ה וליום הדין ובר"ה בא השטן לקטרג ומביא חמה להעיד על עונותיהם של ישראל. והחמה מעידה והקב"ה אומר לו עד אחד אתה ואין עד אחד נאמן, הבא עוד עד אחר עמך והוא הולך להביא את הלבנה ואינו מוצא אותה שהיא נכסת שנאמר תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו יום שהלבנה מתבקשת ואינה נמצא שהיא מכוסה. ועוד תמצא בכסה בגי' לבנה לרמוז שהיא מתכסה בו. ואמרינן בפסיקתא רבי ברכיה פתח תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו וכי כל החדשים אינם נכסים אלא ליום חגנו והלא ניסן חודש ונכסה ויש לו חג בפ"ע אלא חודש ויש לו חג וחגו בן יומו ואיזה זה תשרי. ונקרא תשרי על תשרי ותשבוק על חוביהם אימתי בחדש השביעי:

מאמרי הזוהר קודם התקיעות

נכון לומר קודם תקיעת שופר מאמר הזוהר וגם ללמדו בליל ראש השנה:

בַּחוֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחוֹדֶשׁ. רַבִּי יִצְחָק פָּתַח, תִּקְעוּ בַּחוֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֶּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ זַכָּאִין אִנּוּן יִשְׂרָאֵל דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָרִיב לוֹן לְגַבֵּיהּ מִן כָּל אוּמִין עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה וְאִתְרְעִי בְּהוּ וּמֵאֲתַר רְחִיקָא קָרִיב לוֹן לְגַבֵּיהּ. הֲדָא הוּא דִּכְתִיב וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל כָּל הָעָם כֹּה אָמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם לְאִתְחֲזָאָה דְּהָא מֵאֲתַר רְחִיקָא אִתְרְעִי בְּהוּ וְקָרִיב לוֹן לְגַבֵּיהּ. וּכְתִיב וָאֶקַּח אֶת אֲבִיכֶם אֶת אַבְרָהָם מֵעֵבֶר הַנָּהָר וְגוֹ'. הַנֵי קְרָאִי אִית לְאִסְתַּכְּלָא בְּהוּ וְכִי כָּל יִשְׂרָאֵל לָא הֲווֹ יָדְעֵי דָא וְכָל שֶׁכֵּן יְהוֹשֻׁעַ אֶלָּא אוֹרַיְתָא כּוּלָא סָתִים וְגַלְיָא כְּמָא דִשְׁמָא קַדִּישָׁא סְתִים וְגַלְיָא בְּגִין דְּאוֹרַיְתָא כּוּלָא שְׁמָא קַדִּישָׁא הִיא וְעַל דָּא אִיהִי סָתִים וְגַלְיָא אִי יִשְׂרָאֵל וִיהוֹשֻׁעַ הֲווֹ יָדְעֵי אַמַּאי כְּתִיב כֹּה אָמַר יְהֹוָה. אֶלָּא וַדַּאי סְתִימָא דְמִלָּה טִיבוּ סַגִּי עָבִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּיִשְׂרָאֵל דְּאִתְרְעִי בְּהוּ בְּאַבְהָתָא וְעָבִיד לוֹן רְתִיכָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה לִיקָרֵהּ וְאַפֵּיק לוֹן מִגּוֹ נַהֲרָא עִילָאָה יַקִּירָא קַדִּישָׁא בּוֹצִינָא דְכָל בּוֹצִינִין בְּגִין דְּיִתְעַטֵּר בְּהוּ הַאי הוּא דִכְתִיב כֹּה אָמַר יְהֹוָה בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם. הַנָּהָר הַהוּא נָהָר דְּאִשְׁתְּמוֹדַע וְאִתְיַדַע מֵעוֹלָם מַאי קָא בָּעִי הָכָא אֶלָּא לְאַחֲזָאָה חָכְמְתָא מֵעֵבֶר הַנָּהָר מֵעוֹלָם אֶלָּא הַהוּא נָהָר עוֹלָם אִקְרִי וְעַל דָּא בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם לְאַחֲזָאָה טִיבוּ וּקְשׁוֹט דְּעָבִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל. וָאֶקַּח אֶת אֲבִיכֶם אֶת אַבְרָהָם מֵעֵבֶר הַנָּהָר מַאי קָא מַיְרֵי אֶלָּא אַבְרָהָם לָא אִתְדַבֵּק בֵּיהּ בְּהַהוּא נָהָר כְּמוֹ יִצְחָק דְּאִתְדַבֵּק בֵּיהּ בְּסִטְרֵיהּ לְאִתְתַּקְפָא. תָּא חֲזִי הַאי נָהָר אַף עַל גַּב דְּלַאו אִיהוּ דִינָא דִּינִין נַפְקִין מִסִּטְרֵיהּ וְאִתְתַּקְפוּ בֵּיהּ. וְכַד יִצְחָק אִתְתַּקֵף בִּבְנוֹי בְּדִינוֹי כְּדֵין עִלָּאִין וְתַתָּאִין מִתְכַּנְּסִין לְדִינָא וְכּוּרְסַיָּא דְדִינָא אִתְתַּקַן וּמַלְכָּא קַדִּישָׁא יָתִיב עַל כּוּרְסַיָּא דְּדִינָא וְדָאִין עַלְמָא כְּדֵין תִּקְעוּ בַּחוֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֶּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ. זַכָּאִין אִנּוּן יִשְׂרָאֵל דְּיָדְעִין לְסַלְּקָא כּוּרְסַיָּא דְדִינָא וּלְתַקְּנָא כּוּרְסַיָּא דְרַחֲמֵי וּבַמֶה בַּשׁוֹפָר. רַבִּי אַבָּא הֲוָה יָתִיב קַמֵּיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. אָמַר לֵיהּ הָא זִמְנִין סַגִּיאִין שְׁאִילְנָא עַל הַאי שׁוֹפָר מַאי קָא מַיְרִי וְעַד כַּאן לָא אִתְיַשַׁבְנָא בֵּיהּ. אָמַר לֵהּ וַדַּאי הַאי הוּא בְּרִירָא דְמִלָּה. דְּיִשְׂרָאֵל בַּעֲיָן בְּיוֹמָא דְדִינָא שׁוֹפָר וְלָא קֶרֶן. בְּגִין דְּקֶרֶן הָא אִתְיַדַע בְּאָן אֲתַר אִיהוּ וּלְאִתְדַּבְּקָא דִינָא לָא בְּעִינָא. אֲבָל הָא תְּנִינָן בְּמִלִּין וּבְעוּבְדָא בְּעִינָן לְאַחֲזָאָה וּלְאַתְעָרָא מִלִּין סְתִימִין. תָּא חֲזִי כַּד הַאי שׁוֹפָר עִלָּאָה דִּנְהִירוּ דְכוּלָא בֵּיהּ אִסְתַּלֵק וְלָא נָהִיר לִבְנִין כְּדֵין דִּינִין אִתְעַרוּ וְכוּרְסַוָן אִתְתַּקְנָן לְבֵי דִינָא וְהַאי שׁוֹפָר אֵילוֹ דְיִצְחָק אִתְקְרֵי תוּקְפֵיהּ דְּיִצְחָק. תֻּשְׁבַּחְתָּא דְּאֲבָהָן וְכַד אִסְתַּלֵק הַהוּא שׁוֹפָר גָּדוֹל דְּלָא יַנְקָא לִבְנִין כְּדֵין יִצְחָק אִתְתַּקֵף וְאִתְתַּקֵן לְדִינָא בְּעַלְמָא. וְכַד אִתְעַר הַאי שׁוֹפָר וּבְנֵי נְשָׁא תַּיְבִין מֵחֲטָאֵיהוֹן בַּעֲיָן לְנַגְדָּא קוֹל שׁוֹפָר מִתַתָּא וְהַהוּא קָלָא סַלִיק לְעֵילָא כְּדֵין אִתְעַר שׁוֹפְרָא אַחֲרָא וְאִתְעַר רַחֲמֵי וְאִסְתַּלֵק דִּינָא. וּבְעִינָן לְאַחֲזָאָה עוּבְדָא בַּשׁוֹפָר וּלְאִתְעֲרָא שׁוֹפְרָא אַחֲרָא וּלְאַפָּקָא בְּהַאי שׁוֹפָר לְתַתָּא אִנּוּן קָלִין. לְאַחֲזָאָה דְכָל אִנּוּן קָלִין דִּלְעֵילָא דִכְלִילָן כּוּלְהוּ בְהַאי שׁוֹפָר עִלָּאָה יִתְעֲרוּן לְנַפְקָא. וּבְהַנֵּי קָלִין דִּלְתַתָּא יְהֵבִי יִשְׂרָאֵל חֵילָא לְרַחֲמֵי מִתַתָּא וְאִתְעַר שׁוֹפָר גָּדוֹל לְעֵלָּא וְעַל דָּא בְּעִינָן לְזִמְנָא שׁוֹפָר בְּיוֹמָא דָא וּלְסַדְרָא קָלִין לְכַוְנָא בֵּהּ בְּגִין לְאִתְעֲרָא שׁוֹפָר אַחֲרָא דְּבֵּיהּ כְּלִילָן קָלִין לְעֵילָא וּלְסַדְרָא קָלִין בַּשׁוֹפָר: סִדְרָא קַדְמָאָה קָלָא נָפִיק וּמִתְעַטֵּר לְעֵילָא סַלֵיק רְקִיעִין וְאִתְבַּקַע בֵּין טוּרֵי רַמָּאֵי וּמָטֵי לְגַבֵּי דְאַבְרָהָם וְשַׁרְיָא בְּרֵישֵׁיהּ וְאִתְעַטֵר וְאִתְעַר הוּא וְאַתְקֵן לְכוּרְסַיָּא. וּבְסַפְרָא דְאַגַּדְתָּא תְּנַן, בְּשַׁעְתָּא דְהַהִיא קָלָא קַדְמָאָה אִתְעַר וְאִתְעַטֵר אַבְרָהָם וְאַתְקֵן לְכוּרְסַיָּא וּפַקֵיד עֲלֵיהּ אַבָּא וְאִמָּא אַדְהָכִי סַלְקָא תִּנְיָנָא תַּקִּיפָא לְתַבְרָא תוּקְפָא דְרוּגְזִין וַדַאי: סִדְרָא תִּנְיָנָא, הַהוּא קָלָא תְּבִירָא בְּתוּקְפוֹי. וּכְדֵין סַלְקִין וְכָל דִּינִין דְּיִתְעַרוּן (ס"א דְּאִתְעַרָן) קַמֵּיהּ אִתְבְּרוּ עַד דְּסַלִיק לְאַתְרֵיהּ דְּיִצְחָק כֵּיוָן דְּיִצְחָק אִתְעַר וְחָמֵי לְאַבְרָהָם מְתַקֵן לְכוּרְסַיָּא לְקַיְמָא קַמֵּיהּ. כְּדֵין אִתְכַּפְיָן וְתָבַר תּוּקְפָא קַשְׁיָא וּבְהַאי בָּעִי מַאן דְּתָקַע לְכַוְנָא לִבָּא וּרְעוּתָא בְּגִין לְתַבְרָא חֵילָא וְתוּקְפָא דְדִינָא קַשְׁיָא הֲדָא הוּא דִכְתִיב אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה יוֹדְעֵי תְרוּעָה וַדַּאי: סִדְרָא תְּלִיתָאָה קָלָא נָפִיק וְסַלִיק וּבָקַע כָּל אִנּוּן רְקִיעִין וְרַחֲמֵי מִתְעַרִין. וּמָטֵי הַהוּא קָלָא לְרֵישָׁא דְיַעֲקֹב וְיַעֲקֹב אִתְעַר וְחָמִי לְאַבְרָהָם מִתְתַּקֵן בְּגִיסָא אַחֲרָא כְּדֵין אַחִידָן תַּרְוַיְהוּ בֵּיהּ בְּיִצְחָק דָּא מֵהַאי סִטְרָא וְדָא מֵהַאי סִטְרָא וְלָא יָכְלִין תוּקְפֵיהּ לְנַפְקָא לְבַר. וְהַנִי תְּלָתָא סִדְרִין כֻּלְּהוּ סִדְרָא חָד. סִדְרָא אַחֲרָא קָלָא נָפִיק וְסַלִיק וְנָטַל לְאַבְרָהָם מֵאַתְרֵיהּ וְנָגִיד לֵיהּ לְתַתָּא לַאֲתַר דְּתוֹקְפֵיהוֹן דְּיִצְחָק שַׁרְיָן. וְקַיְמִין לֵיהּ לְאַבְרָהָם בְּגַוַּיְהוּ: סִדְרָא תִּנְיָנָא נָפִיק קָלָא תְּבִירָא לָא תַקִּיפָא כְקַדְמָאָה לָא דְּחָלִישׁ הַהוּא קָלָא דְתָקַע אֶלָּא דְּהַהוּא קָלָא לָאו אִיהוּ לְגַבֵּי יִצְחָק כְּקַדְמַיְיתָא דְּתַמָּן תּוּקְפָא תַקִּיפָא שַׁרְיָא. אֶלָּא לְגַבֵּי אִינוּן בֵּיהּ דִינִין דִלְתַתָּא דְּאִנּוּן רְפוּיָין יַתִּיר וְכוּלְהוּ חָמְאָן לְאַבְרָהָם לְגַבַּיְהוּ וְאִתְכַּפְיָן קַמֵּהּ. אַדְּהָכִי. סִדְרָא תְּלִיתָאָה. קָלָא נָפִיק וְסַלִיק וְאִתְעַטֵר בְּרֵישֵׁיהּ דְּיַעֲקֹב וְנָגִיד לֵהּ לְתַתָּא. לְהַהוּא אֲתַר דְּאִינוּן גְּבוּרָאָן שַׁרְיָן וְקָאִים לְקִבְלַיְהוּ. אַבְרָהָם מֵהַאי סִטְרָא. וְיַעֲקֹב מֵהַאי סִטְרָא וְאִנּוּן בְּאֶמְצָעוּתָא. כְּדֵין כֻּלְהוּ אִתְכַּפְיָין וּמִשְׁתַּכְּחִין (ס"א וּמִשְׁתַּכְכִין) בְּאַתְרַיְיהוּ. וְהַנִי כּוּלְהוּ סִדְרָא אַחֲרָא תִּנְיָנָא. סִדְרָא בַּתְרָאָה דְּבָעֵי לְסַלְקָא לוֹן לְאַתְרַיְהוּ. וּלְיַשְׁבָא (ס"א וּלְיַשְׁרָא) בֵּינַיְהוּ לְיִצְחָק כְּמִלְקַדְמִין בְּגִין דְּהַאי בָּעִי לְיַשְׁרָא לֵיהּ בְּאַתְרָא וְלָא יִפּוֹק בְּתוּקְפָא לְבַר. כְּדֵין דִּינִין כֻּלְהוּ אִתְכַּפְיָין וְרַחֲמִין אִתְעַרוּ. עַל דָּא בָּעִי לְכַוְנָא לִבָּא וּרְעוּתָא בַּהֲנִי קָלִי. וּלְמֶהֱדַר בִּתְיוּבְתָּא קַמֵּי מָארֵיהוֹן. כְּדֵין כָּל יִשְׂרָאֵל מְתַקְּנֵי וּמְסַדְּרֵי קָלִין בִּרְעוּתָא דְלִבָּא כִּדְקָא יָאוּת בְּשׁוּפְרָא דָא. אֲהַדֵר הַהוּא שׁוֹפָר עִלָּאָה. וְכַד אֲהַדֵר מְעַטְּרָא לֵיהּ לְיַעֲקֹב וְאִתְתַּקֵן כּוֹלָא וְכוּרְסַיָּא אַחֲרָא רַמְיוּ. וּכְדֵין חֵידוּ אִשְׁתַּכַּח בְּכִלָא. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְרַחֵם עַל עַלְמָא. זַכָּאָה חוּלְקֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל דְּיָדְעִין לְנַגְּדָא וּלְאַמְשָׁכָא לְמָארֵיהוֹן מִדִּינָא לְרַחֲמֵי. וּלְתַקְּנָא כֻּלְהוּ עָלְמִין עַל יָדַיְהוּ. תָּא חֲזִי לָקֳבֵל דָּא תְּלָתָא סִפְרִין פְּתִיחִין בְּיוֹמָא דָא. וּכְמָא דְרַחֲמִין מִתְעַרִין. וְדִינִין קַשְׁיָן אִתְכַּפְיָן וְעָאלִין לְדֻכְתַּיְהוּ. כַּךְ הוּא לְתַתָּא כְּגַוְנָא דִּלְעֵילָא. דִּינִין קַשְׁיָן אִתְכַּפְיָן וְאִתְעַבְּרוּ מֵעַלְמָא וּמַאי אִינוּן. אִילֵין אִנּוּן רַשִׁיעִין גְּמוּרִין דְּאִנּוּן דִּינִין קַשְׁיָן דְּאִתְכַּפְיָן וְאִתְעַבְּרוּ מֵעַלְמָא. וְעַל דָּא נִכְתָּבִים וְנֶחְתָּמִים וְכוּ'. אָמַר רַבִּי אַבָּא וַדַּאי דָּא הוּא בְּרִירָא דְמִלָּה בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּשָׁאִלְנָא וְרַוְחָנָא בְּהַנִּי מִלִי: אָמַר רַבִּי יְהוּדָה כְּתִיב זִכְרוֹן תְּרוּעָה. זִכְרוֹן עַבְדִינַן לְכַוְּנָא לִבָּא וּרְעוּתָא. יִשְׂרָאֵל עַבְדִין זִכְרוֹן לְתַתָּא בַּמֶה בְּעוּבְדָא. בְּגִין דְּיִתְעַר מִלָּה כְּהַהוּא גַוְנָא לְעֵילָא. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר כְּתִיב בַּכֶּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ. דְּאִתְכַּסִי בֵיהּ סִיהֲרָא וְהֵיךְ אִתְכַּסְיָא. אֶלָּא כַד קַיְמָא עֵיבָא וְשִׁמְשָׁא לָא נָהִיר. כְּדֵין סִיהֲרָא אִתְכַּסְיָא וְלָא נָהִיר וְעַל דָּא מִקַּמֵּי עֵיבָא שִׁמְשָׁא לָא נָהִיר וְכָּל שֶׁכֵּן סִיהֲרָא דְּאִתְכַּסְיָא וְלָא נְהִירָא וְעַל דָּא בַּכֶּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ בְּהֵ"א. דְּאִתְכַּסְיָא סִיהֲרָא. וּבַמֶה נָהִיר כִּלָא בִּתְיוּבְתָּא וּבְקוֹל שׁוֹפְרָא דִּכְתִיב אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה כְדֵין יְהֹוָה בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן: תָּא חֲזִי בְּהַאי יוֹמָא אִתְכַּסְיָא סִיהֲרָא. וְלָא נָהִיר עַד בֶּעָשׂוֹר לַחוֹדֶשׁ דְּיִשְׂרָאֵל תַּיְבִין כּוּלְהוּ בִּתְּיוּבְתָּא שְׁלֵימָתָא וְאִימָא עִלָּאָה תָּאבַת וְנַהֲרַת לָהּ וְהַאי יוֹמָא נְהִירוּ דְּאִימָא נָטְלָא וְאִשְׁתַּכַּח חֵידוּ בְּכֹלָּא וְעַל דָּא כְּתִיב יוֹם הַכִּפּוּרִים הוּא יוֹם כִּפּוּר מִבָּעִי מַאי יוֹם הַכִּפּוּרִים אֶלָּא בְּגִין דִּתְּרֵי נְהוֹרִין נַהֲרָן בְּחַד. בּוֹצִינָא עִלָּאָה נְהַר לְבּוֹצִינָא תַּתָּאָה וּבְהַאי יוֹמָא מִנְהוֹרָא עִלָּאָה נָהִיר וְלָא מִנְּהוֹרָא דְשִׁמְשָׁא וּבְגִין כַּךְ בַּכֶּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ כְּתִיב:

רעיא מהימנא

בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ וְגוֹ'. פִּקּוּדָא דָא לִתְקֹעַ שׁוֹפָר בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה דְּהוּא יוֹמָא דְדִינָא לְעָלְמָא כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא וְהָא אוּקְמוּהּ דִּכְתִיב תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֶּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ, וְהָא אִתְמַר, דְּהַי אִיהוּ יוֹמָא דְּסִיהֲרָא אִתְכַּסִּי בֵהּ, וְקָאִים עָלְמָא בְדִינָא. בְּגִין דְּהַהוּא מְקַטְרְגָא חָפֵי וְכַסֵּי וְאַנְעַל פִּתְחָא עַל מַלְכָּא, אֲתָר דְּדִינָא שַׁרְיָא לְמִתְבַּע דִּינָא עַל עָלְמָא. וְאִי תֵימָא אֵיךְ אִתְיְהִיב לֵהּ רְשׁוּ לְהַהוּא מְקַטְרֵג לְחַפָּאָה וּלְמִתְבַּע דִּינָא. אֶלָּא וַדַּאי בִּידָא דְּהַאי מְקַטְרְגָא שַׁוֵּי קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא לְמִתְבַּע דִּינָא עַל כָּל עָלְמָא וְשַׁוֵּי לֵהּ יוֹמָא יְדִיעָא לְמִתְבַּע קַמֵּהּ כָּל דִּינִין דְּעָלְמָא דְּהָא קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא עָבַד לֵהּ וְשַׁוֵּי לֵהּ קַמֵּהּ לְמֶהֱוֵי דְחִילוּ דְקֻדְשָׁא בְרִיךְ סַלְקָא וְשַׁרְיָא עַל כֹּלָּא. וְרָזָא דָא וְהָאֱלֹהִים עָשָׂה שֶׁיִּירְאוּ מִלְּפָנָיו. מַאי עָשָׂה, עָשָׂה לְהַאי מְקַטְרְגָא וְאַתְקִין לֵהּ קַמֵּהּ לְמֶהֱוֵי סַיְפָא שִׁנְנָא עַל כָּל עָלְמָא, וְכָל דָּא בְּגִין דְּיִדְחֲלוּן מִקַּמֵּי קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא כֹּלָּא. וְדָא אִיהוּ סַנְטִירָא דְּתָבַע חוֹבֵי בְנֵי נָשָׁא וְתָבַע דִּינָא וְתָפִישׂ בְּנֵי נָשָׁא וְקָטִיל לוֹן וְאַלְקֵי לוֹן, כֹּלָּא כְּמָה דְנָפִיק מִן דִּינָא. כְּגַוְנָא דְּהַהוּא מְמֻנֶּה בֵית דִּין דִּלְתַתָּא דְּאִתְיְהִיב לֵהּ רְשׁוּ לְאַדְכְּרָא קַמֵּי בֵי דִינָא פְּלוֹנִי עֲבַד כָּךְ וּפְלוֹנִי עֲבַר עַל כָּךְ וּלְמִתְבַּע עֲלַיְהוּ דִינָא, וּתְנָא רְשׁוּ אִתְיְהִיב לְהַהוּא מְמֻנֶּה בֵית דִּין לְאַנְעָלָא עַל בֵּי דִינָא פִתְחָא עַד דְּיִגְזְרִין דִּינָא עַל כָּל מַה דְּאִיהוּ תָבַע, וְלֵית רְשׁוּ לְבֵית דִּין לְדַחְיָא לֵהּ, בְּגִין כִּי אֲנִי יְהֹוָה אוֹהֵב מִשְׁפָּט, וְאִיהוּ בָעֵי דְּעָלְמָא יִתְקְיַם בְּדִינָא וּלְמִנְדַּע דְּאִית דִּין וְאִית דַּיָן. כְּהַאי גַּוְנָא שַׁוֵּי קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא קַמֵּהּ לְהַאי, דְּאִיהוּ תָבַע דִּינָא קַמֵּי מַלְכָּא עַל כָּל בְּנֵי עָלְמָא, וּבְהַאי יוֹמָא אִתְיְהִיב לֵהּ רְשׁוּ לְכַסָּאָה פִתְחָא דְמַלְכָּא, וְסִיהֲרָא אִתְחַפְיָא לְגוֹ עַד דְּיִתְגְּזַר דִּינָא עַל כָּל בְּנֵי עָלְמָא. וְאַף עַל גַּב דְּכֹלָּא אִתְגְּלֵי קַמֵּי קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא, לָא בָעֵי אֶלָּא בְדִינָא. כֹּלָּא כְּגַוְנָא חָדָא עֵלָּא וְתַתָּא אַתְקִין כֻּרְסַיָּא דְדִינָא בְהַאי יוֹמָא, וְסַנְטִירָא אָתָא וְתָבַע דִּינָא עַל כָּל עוֹבָדֵי בְנֵי עָלְמָא כָּל חַד וְחַד כְּפוּם אָרְחוֹי וּכְפוּם מַה דַּעֲבַד. וְסַהֲדִין אַתְיָן וְסַהֲדֵי עַל כָּל עוֹבָדֵי בְנֵי עָלְמָא. וְאִלֵּין אִנּוּן עֵינֵי יְהֹוָה, דְּאִנּוּן מְשַׁטְטֵי בְכָל עָלְמָא. וְכַמָּה אִנּוּן עֵינֵי יְהֹוָה דְּלֵית לוֹן חֻשְׁבְּנָא דְּקָא אָזְלֵי וּמְשַׁטְטֵי בְכָל עָלְמָא וְחָמְאָן כָּל עוֹבָדֵי בְנֵי עָלְמָא. וַי לְאִנּוּן דְּלָא מַשְׁגִּיחִין וְלָא מִסְתַּכְּלִין בְּעוֹבָדֵיהוֹן, דְּהָא לְגַבַּיְהוּ קָיְמִין אִלֵּין סַהֲדֵי מַלְכָּא, וּמַשְׁגִּיחִין וְחָמְאָן כָּל מַה דְּאִנּוּן עָבְדִין וְקָאָמְרִי, דְּהָא אִנּוּן סָלְקִי וְסַהֲדִי קַמֵּי מַלְכָּא. וְהַאי סַנְטִירָא קָאִים קַמֵּי מַלְכָּא וְתָבַע דִּינָא, פְּלוֹנִי עֲבַר דִּינָא, פְּלוֹנִי עֲבַד כָּךְ. וְהָא הָכָא סַהֲדֵי. וְעַד דְּקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא לָא שָׁאִיל לוֹן לֵית לוֹן רְשׁוּ לְאַסְהָדָא. כְּדֵין אִנּוּן סַהֲדֵי סַהֲדוּתָא, וְכֹלָּא אִכְתִּיב קַמֵּי מַלְכָּא בְּפִתְקָא. בְּבֵי מַלְכָּא אִית חָד הֵיכָלָא, הֵיכָלָא דָא מַלְיָא אֶשָּׁא חִוָּרָא וְהַאי אֶשָּׁא מִתְגַּלְגְּלָא (פי' בגלגל עגול) בְּפַלְקָא וְלָהִיט שְׁבִיבִין, וְהַאי לָא פָסִיק לְעָלְמִין. לְגַו הַאי הֵיכָלָא אִית הֵיכָלָא אָחֳרָא מַלְיָא אֶשָּׁא אֻכָּמָא דְּלָא פָסִיק לְעָלְמִין. תְּרֵין סוֹפְרִין קָיְמִין תָּדִיר קַמֵּי מַלְכָּא, בְּשַׁעֲתָא דְדִינָא סָהֲדִין כָּל סַהֲדֵי קַמֵּי מַלְכָּא, אִנּוּן סַהֲדִין וְסוֹפְרִין נָטְלִין מֵהַהוּא פַלְקָא דְאֶשָּׁא חִוָּרָא וְכָתְבִי עֲלֵהּ בְּהַהוּא אֶשָּׁא אֻכָּמָא, וּכְדֵין מַלְכָּא אַחְמִיץ דִּינָא עַד זִמְנָא יְדִיעָא, דִּלְמָא בֵין כָּךְ וּבֵין כָּךְ יְהַדְרוּן בִּתְשׁוּבָה. אִי יְהַדְרוּן, פִּתְקִין נִקְרָעִין, וְאִי לָאו, מַלְכָּא יְתִב וְכָל אִנּוּן דָּנֵי זְכוּתָא קָיְמִי קַמֵּהּ, כָּרוֹזָא קָם וְכָרִיז פְּלוֹנִי עֲבַד כָּךְ מָאן יוֹלִיף עֲלֵהּ זְכוּת. אִי אִית מָאן דְּיוֹלִיף עֲלֵהּ זְכוּת יָאוּת, וְאִי לָאו הָא אִתְמְסַר לְסַנְטִירָא. וְכֻלָּא יָדַע קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא וַאֲמַאי אִצְטְרִיךְ לְכָל דָּא, אֶלָּא בְגִין דְּלָא יְהֵא פִטְרָא דְפוּמָא לִבְנֵי עָלְמָא, לְאַחֲזָאָה דְּכֹלָּא עָבִיד בְּאֹרַח קְשׁוֹט, וְנִיחָא קַמֵּהּ מָאן דְּאִשְׁתְּזִיב מִן דִּינֵהּ. וְאִי תֵימָא מְנָלָן, הַאי אִתְמְסַר לְחַכִּימִין. וַאֲפִלּוּ לְמָאן דְּלָא יָדְעֵי, מָאן דְּבָעֵי לְאִסְתַּכָּלָא יַשְׁגַּח בְּמָה דְּאִיהוּ בְאִתְגַּלְיָא, וְיֵדַע בְּמָה דְּאִיהוּ בְסִתְרָא דְּהָא כֹלָּא כְּגַוְנָא חָדָא, כָּל מַה דְּפָקִיד קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא בְאַרְעָא, כֹּלָּא אִיהוּ כְגַוְנָא דִּלְעֵלָּא. יוֹמָא דְרֹאשׁ הַשָּׁנָה אִיהוּ יוֹמָא דְדִינָא, וּמַלְכָּא יְתִב בְּכֻרְסַיָּא דְדִינָא, סַנְטִירָא קָא אָתֵי וְחָפֵי פִתְחָא דְמַלְכָּא וְתָבַע דִּינָא. וְאַף עַל גַּב דְּקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא רָחִים לֵהּ לְדִינָא כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר כִּי אֲנִי יְהֹוָה אוֹהֵב מִשְׁפָּט, נָצַח רְחִימוּ דִבְנוֹי לִרְחִימוּ דְדִינָא, וּבְשַׁעֲתָא דְסַנְטִירָא קָם לְמִטְעַן מִלִּין עֲלַיְהוּ פָּקִיד לְמִתְקַע בְּשׁוֹפָר, בְּגִין לְאַתְעֲרָא רַחֲמֵי מִתַּתָּא לְעֵלָּא בְהַהוּא שׁוֹפָר, סַלְקָא הַהוּא קָלָא כְלִילָא בְאֶשָּׁא וְרוּחָא וּמַיָּא, וְאִתְעֲבִיד מִנַּיְהוּ קָלָא חָדָא, וְאַתְעַר קָלָא אָחֳרָא לְעֵלָּא. כַּד הַהוּא קָלָא אַתְעַר מֵעֵלָּא וּמִתַּתָּא, כְּדֵין כָּל טְעָנוֹת דְּקָא טָעִין הַהוּא מְקַטְרְגָא מִתְעַרְבְּבִי. בְּיוֹמָא דְרֹאשׁ הַשָּׁנָה נָפִיק יִצְחָק בִּלְחוֹדוֹי, וְקָרֵי לְעֵשָׂו לְאַטְעָמָא לֵהּ תַּבְשִׁילִין דְּכָל עָלְמָא, כָּל חָד כְּפוּם אָרְחוֹי. דְּהָא בְהַהִיא שַׁעֲתָא וַתִּכְהֶין ָ עֵינָיו מֵרְאוֹת, דְּנָפִיק מִנֵּהּ מָאן דְּאַחְשַׁךְ אַפֵּי בִרְיָן, וְאִתְפְּרַשׁ וְשָׁכִיב עַל עַרְסֵהּ דְּדִינָא, וְקָרֵי לְעֵשָׂו וְאָמַר וְצוּדָה לִי צָיִדְה וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים וְהָבִיאָה לִי. וְרִבְקָה אָמְרָה אֶל יַעֲקֹב בְּנָהּ רְחִימָא דְנַפְשָׁהּ, בְּנָהּ רְחִימָא דְאִתְמְסַר לָהּ מִיּוֹמָא דְאִתְבְּרֵי עָלְמָא, וּפְקִידַת לֵהּ לְאַתְעֲרָא אִיהוּ בְאִנּוּן מַטְעַמִּים דִּילֵהּ. וְיַעֲקֹב אַתְעַר מִתַּתָּא מִתְלְבַשׁ בִּצְלוֹתִין וּבָעוּתִין, וְהַקּוֹל קוֹל יַעֲקֹב בְּהַהוּא שׁוֹפָר דְּקָא סָלִיק, וְאַתְעָר יַעֲקֹב לְגַבֵּהּ וְאִתְקְרִיב בַּהֲדֵהּ, וַיַּגֶּשׁ לוֹ וַיֹּאכַל וְאִתְכְּלִיל דָּא בְדָא. כֵּיוָן דְּאִתְכְּלִיל בַּהֲדֵהּ, וַיָּבֵא לוֹ יַיִן, דָּא יַיִן דְּמִנְטְרָא, יַיִן דְּהוּא חֵידוּ דְלִבָּא רָזָא דְעָלְמָא דְּאָתֵי, כְּדֵין וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו, צְלוֹתִין דְּסָלְקִין וּבָעוּתִין וַיְבָרֲכֵהוּ. נָח רֻגְזָא וְחָדֵי לִבָּא וְכֹלָּא אִיהוּ רַחֲמֵי. כֵּיוָן דְּאִיהוּ אִתְכְּלִיל בְּיַעֲקֹב, כָּל אִנּוּן חַיָּלִין וְתֻקְפִין וְרֻגְזִין דַּהֲווֹ זְמִינִין אִתְבָּדְרוּ וְלָא אִשְׁתְּכָחוּ תַמָּן, וְיִשְׂרָאֵל נָפְקִין מִן דִּינָא בְּחֶדְוָה וּבְבִרְכָאָן. וַיְהִי אַךְ יָצֹא יָצָא יַעֲקֹב מֵאֵת פְּנֵי יִצְחָק אָבִיו בְּיוֹמָא דָא בְּחֶדְוָה וּבְבִרְכָאָן עִלָּאִין, וְעֵשָׂו בָּא מִצֵּידוֹ טָעִין טוֹעֲנֵי מֵעוֹבָדֵי דְעָלְמָא. וַיַּעַשׂ גַּם הוּא מַטְעַמִּים, חָדִיד לִישָׁנֵהּ לְמִטְעַן טְעָנוֹת, אַתְקִין סָהֲדֵי, וַיָּבֵא לְאָבִיו וַיֹּאמֶר יָקוּם אָבִי, יִתְעָר בְּדִינוֹי וְיֹאכַל כַּמָּה עוֹבָדִין בִּישִׁין דְּכָל עָלְמָא דְּקָא אַשְׁכַּחְנָא. וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְדוֹלָה עַד מְאֹד, דְּהָא לָא יְכִיל לְאִתְפָּרְשָׁא מִכְּלָלָא דְיַעֲקֹב דְּאִיהוּ בְחֶדְוָה. וַיֹּאמֶר מִי אֵפוֹא הוּא הַצָּד צַיִד, בְּכַמָּה צְלוֹתִין וּבָעוּתִין, וָאֹכַל מִכֹּל בְּטֶרֶם תָּבֹא וָאֲבָרֲכֵהוּ גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה. כִּשְׁמֹעַ עֵשָׂו אֶת דִּבְרֵי (יִצְחָק) אָבִיו וַיִּצְעַק צְעָקָה וְגוֹ', דְּחָמֵי דְּהָא צֵידוּ לָא הֲוָה כְלוּם, עַד לְבָתַר דְּאָמַר לֵהּ הִנֵּה מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ יִהְיֶה וְגוֹ', אִלֵּין תַּקִּיפִין וְאֻכְלוּסִין דִּשְׁאָר עַמִּין, וְדָא קַשְׁיָא לֵהּ מִכֹּלָּא, וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו לְיַעֲקֹב לְמֵיזַל אַבַּתְרֵהּ וּלְקַטְרְגָא לֵהּ תָּדִיר, וְיַעֲקֹב אָזִיל בְּאִנּוּן יוֹמִין דְּבֵין רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְיוֹם הַכִּפּוּרִים עָרִיק לְאִשְׁתְּזָבָא מִנֵּהּ, תָּב בִּתְיוּבְתָּא, שַׁוֵּי גַרְמֵהּ בְּתַעֲנִיתָא עַד דְּאָתֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים כְּדֵין יָדְעִי יִשְׂרָאֵל דְּעֵשָׂו בָּא וְעִמּוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ, כֻּלְּהוּ מְקַטְרְגֵי זְמִינִין לְקַטְרְגָא לוֹן, מִיָּד וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ, וְאַסְגֵי בִצְלוֹתִין וּבָעוּתִין. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֱלֹהֵי אָבִי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי אָבִי וְגוֹ', עַד דְּנָטִיל עֵיטָא וְאָמַר כִּי אֲכַפְּרָה פָנָיו בַּמִּנְחָה הַהוֹלֶכֶת לְפָנָי, וַיִּקַּח מִן הַבָּא בְיָדוֹ מִנְחָה וְגוֹ' עִזִּים מָאתַיִם וּתְיָשִׁים עֶשְׂרִים וְגוֹ' גְּמַלִּים וְגוֹ', כָּךְ הוּא סִטְרָא דִּילֵהּ, גְּמַלִּים הוּא נָחָשׁ כְּמִין גָּמָל. בְּשַׁעֲתָא דְּפַתֵּי סַמָּאֵ"ל לְאָדָם אַרְכִּיב עַל נָחָשׁ כְּמִין גָּמָל. תְּנִינַן מָאן דְּחָמֵי גָּמָל בְּחֶלְמֵהּ מִיתָה נִקְנְסָה עֲלֵהּ מִלְמַעְלָה וְאִשְׁתְּזִיב מִנַּהּ. וְכֹלָּא חָד. וּכְדֵין אַהְדָר עֵשָׂו אַפּוֹטְרוֹפְּסָא דְיַעֲקֹב, וְיַעֲקֹב לָא בָעָא דֻּבְשֵׁהּ וְעֻקְצֵהּ, יַעֲבֹר נָא אֲדוֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ. כְּדֵין וַיָּשָׁב בַּיּוֹם הַהוּא עֵשָׂו לְדַרְכּוֹ, אֵימָתַי בְּשָׁעַת נְעִילָה, דְּהָא אִתְפְּרַשׁ מֵעַמָּא קַדִּישָׁא, וְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא שָׁבִיק לְחוֹבֵיהוֹן וְכִפֵּר עֲלַיְהוּ. כֵּיוָן דְּהַהוּא מְקַטְרְגָא אֲזַל בְּהַהוּא דּוֹרוֹנָא וְאִתְפְּרַשׁ מִנַּיְהוּ, בָּעֵי קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא לְמֶחֱדֵי בִּבְנוֹי. מַה כְּתִיב וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה וַיִּבֶן לוֹ בַּיִת וְגוֹ', עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם סֻכּוֹת. כֵּיוָן דְּיָתְבִי בְסֻכּוֹת הָא אִשְׁתְּזִיבוּ מִן מְקַטְרְגָא, וְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא חַדֵּי בִבְנוֹי. זַכָּאָה חֻלְקְהוֹן בְּהַאי עָלְמָא וּבְעָלְמָא דְאָתֵי:

סדר תקיעת שופר

תפלה להתוקע קודם התקיעות (מספר לקוטי צבי):

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם. בָּנֶיךָ בְּנֵי רְחוּמֶיךָ שָׂמוּ פְנֵיהֶם לְנֶגְדֶּךָ וּבָטְחוּ עַל רֹב חֲסָדֶיךָ, וְשָׂמוּנִי שָׁלִיחַ לִתְקֹעַ שׁוֹפָר לְפָנֶיךָ, כְּדֵי שֶׁתִּזְכֹּר לָהֶם זְכוּת אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם וּתְפִלָּתוֹ בְּהַר הַמּוֹרִיָּה וּזְכוּת יַעֲקֹב אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם וּתְמִימוּתוֹ אֲשֶׁר הִתְהַלֵּךְ לְפָנֶיךָ בֶּאֱמֶת וּבְלֵבָב שָׁלֵם וּזְכוּת יִצְחָק אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם וַעֲקֵדָתוֹ שֶׁנֶּעֱקַד עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. וְתַעֲמֹד מִכִּסֵּא הַדִּין וְתֵשֵׁב עַל כִּסֵּא רַחֲמִים עֲלֵיהֶם כַּדָּבָר שֶׁנֶּאֱמַר:

עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה יְהֹוָה בְּקוֹל שׁוֹפָר:

וַאֲנִי יוֹדֵעַ בְּעַצְמִי שֶׁאֵינִי כְדַאי לְבַקֵּשׁ עַל עַצְמִי וְכָל שֶׁכֵּן עַל אֲחֵרִים וְכָל שֶׁכֵּן כִּי אֵין בִּי לֹא דַעַת וְלֹא חָכְמָה לְכַוֵּן כַּוָּנַת הַתְּקִיעוֹת וְצֵרוּפֵי שְׁמוֹתֶיךָ הַקְּדוֹשִׁים, וְכָל הַיִּחוּדִים וְזִיווּגֵי הַמִּדּוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת, וּמִתּוּק הַדִּינִים קָשִׁין וְרָפִין, הָרְאוּיִים לָבוֹא עַל יְדֵיהֶן. אֲבָל בָּטַחְתִּי בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים, וְיָדַעְתִּי כִּי לֹא תְבַיְּשֵׁנִי, כִּי לְתַקֵּן שְׁלָחוּנִי וְלֹא לְקַלְקֵל. וְאַתָּה בְּטוּבְךָ תְּעוֹרֵר רַחֲמֶיךָ: וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ: וּתְצָרֵף מַחֲשַׁבְתֵּנוּ הַטּוֹבָה דֶּרֶךְ כְּלָל לְמַעֲשֶׂה כְּאִלּוּ אֶתְכַּוֵּן בְּכָל צֵרוּפֵי שְׁמוֹתֶיךָ הַקְּדוֹשִׁים הָעוֹלִים מִתּוֹכָהּ וּבְכָל הַיִּחוּדִים וְזִיווּגֵי מִדּוֹתֶיךָ הָעֶלְיוֹנוֹת וּמִתּוּק הַדִּינִים הָרְאוּיִים לָבוֹא עַל יְדֵיהֶן. וְיַעֲלוּ תְּקִיעוֹת אֵלּוּ לְעוֹרֵר רַחֲמֶיךָ עִם תְּקִיעוֹת בְּנֵי עֲלִיָּה בָּנֶיךָ הַיּוֹדְעִים וְהַמְכַוְּנִים כָּל כַּוָּנוֹת שְׁמוֹתֶיךָ הַקְּדוֹשִׁים וְזִיווּגֵי מִדּוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת הַמְעוֹרְרִים אֶת הָרַחֲמִים. וּבְכֵן יִכְבְּשׁוּ רַחֲמֶיךָ אֶת כַּעַסְךָ וְיָגֹלּוּ רַחֲמֶיךָ עַל מִדּוֹתֶיךָ וּתְרַחֵם עַל בָּנֶיךָ, וַהֲפֹךְ לָהֶם עַל יְדֵי תְּקִיעוֹת אֵלּוּ מִדַּת הַדִּין הֶחָזָק לְמִדַּת הַחֶסֶד וּלְמִדַּת הָרַחֲמִים, וּזְכֹר לָנוּ זְכוּת אֲבוֹתֵינוּ, וְיִהְיוּ הַיּוֹם חֲקוּקִים אַבְרָהָם בָּרֹאשׁ וְיִצְחָק בֵּינְתַיִם וְיַעֲקֹב כְּנֶגֶד. וְתִכָּנֵס לָנוּ לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין. וּסְתֹם וַחֲתֹם פִּי שָׂטָן וְאַל יַשְׂטִין עָלֵינוּ. וּבְבוֹא תוֹכֵחָה שְׁמֵנוּ מִסִּפְרְךָ אַל תִּמָּח. וּכְתֹב לְחַיִּים טוֹבִים כָּל בְּנֵי בֵיתֵנוּ, אָמֵן וְכֵן יְהִי רָצוֹן. יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ יְהֹוָה צוּרִי וְגוֹאֲלִי:

קודם תקיעת שופר אומרים מזמור זה ז' פעמים:

לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי קֹרַח מִזְמוֹר: כָּל הָעַמִּים תִּקְעוּ כָף, הָרִיעוּ לֵאלֹהִים בְּקוֹל רִנָּה: כִּי יְהֹוָה עֶלְיוֹן נוֹרָא, מֶלֶךְ גָּדוֹל עַל כָּל הָאָרֶץ: יַדְבֵּר עַמִּים תַּחְתֵּינוּ, וּלְאֻמִּים תַּחַת רַגְלֵנוּ: יִבְחַר לָנוּ אֶת נַחֲלָתֵנוּ, אֶת גְּאוֹן יַעֲקֹב אֲשֶׁר אָהֵב סֶלָה: עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה, יְהֹוָה בְּקוֹל שׁוֹפָר: זַמְּרוּ אֱלֹהִים זַמֵּרוּ, זַמְּרוּ לְמַלְכֵּנוּ זַמֵּרוּ: כִּי מֶלֶךְ כָּל הָאָרֶץ אֱלֹהִים זַמְּרוּ מַשְׂכִּיל: מָלַךְ אֱלֹהִים עַל גּוֹיִם, אֱלֹהִים יָשַׁב עַל כִּסֵּא קָדְשׁוֹ: נְדִיבֵי עַמִּים נֶאֱסָפוּ עַם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם כִּי לֵאלֹהִים מָגִנֵּי אֶרֶץ מְאֹד נַעֲלָה:

תחנה להתוקע קודם התקיעות (מהאר"י ז"ל)

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְהֹוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ, אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב, הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא, שֶׁתִּשְׁלַח לִי כָּל הַמַּלְאָכִים הַטְּהוֹרִים מְשָׁרְתִים הַנֶּאֱמָנִים בִּשְׁלִיחוּתָם וַחֲפֵצִים לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֶת הַמַּלְאָךְ הַגָּדוֹל (פַּצְפַּצְיָה) (פציפיה) הַמְּמֻנֶּה לְהוֹצִיא זְכֻיּוֹתֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל בְּעֵת שֶׁתּוֹקְעִין עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל בַּשּׁוֹפָר וְאֶת הַמַּלְאָךְ הַגָּדוֹל (תָּשְׁבַּשְׁ) הַמַּלְאָךְ הַמְּמֻנֶּה לְהַשְׁמִיעַ זְכֻיּוֹתֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל לְהַבְעִית אֶת הַשָּׂטָן בִּתְקִיעָתָם וְאֶת המַּלְאָכִים הַגְּדוֹלִים (הדרניאל גימ' בְּרַחֲמִים, וסנדלפון) הַמְמֻנִּים עַל הַתְּקִיעָה הַמַּעֲלִים אֶת תְּקִיעָתֵנוּ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ וְאֶת הַמַּלְאָךְ (שמשיאל) הַמְמֻנֶּה עַל הַתְּרוּעָה. וְאֶת הַמַּלְאָךְ (תרסטאל) (תוסניאל) הַמְמֻנֶּה עַל קשר"ק לִהְיוֹתָם מְזֻמָּנִים בִּשְׁלִיחוּתָם לְהַעֲלוֹת תְּקִיעָתֵנוּ לִפְנֵי הַפָּרוֹכֶת וְלִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ, וְתִמָּלֵא עַל עַמְּךָ רַחֲמִים וְתִסְתַּכֵּל בְּאֶפְרוֹ שֶׁל יִצְחָק אָבִינוּ הַצָּבוּר עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ וְתִתְנַהֵג עִם בָּנֶיךָ בְּמִדַּת הָרַחֲמִים וְתִכָּנֵס לָהֶם לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין וּזְכוֹר לָהֶם עֲקֵדַת יִצְחָק לְזַרְעוֹ כִּי אַתָּה אֵל מֶלֶךְ נֶאֱמָן זוֹכֵר הַבְּרִית: בָּרוּךְ אַתָּה זוֹכֵר הַבְּרִית:

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁיִּכְבְּשׁוּ רַחֲמֶיךָ אֶת כַּעַסְךָ וְיָגוֹלוּ רַחֲמֶיךָ עַל מִדּוֹתֶיךָ, וּתְרַחֵם עַל בָּנֶיךָ וְתַהֲפֹךְ לָהֶם עַל יְדֵי תְּקִיעוֹתֵיהֶם מִמִּדַּת הַדִּין לְמִדַּת הָרַחֲמִים, וְתִזְכֹּר לָהֶם זְכוּת שְׁלשֶׁת אָבוֹת וְיִהְיוּ הֵם חֲקוּקִים בַּכִּסֵּא עַל סֵדֶר תּוֹלְדוֹתָם, אַבְרָהָם בָּרֹאשׁ יִצְחָק לְנֶגְדּוֹ יַעֲקֹב בֵּינְתַיִם, וְאַל יְעַכֵּב כָּל חֵטְא וְעָוֹן, וְתִכָּנֵס לָהֶם לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין, וְתִרְצֵנוּ לְפָנֶיךָ וּתְרַחֵם עָלֵינוּ, אָמֵן:

קודם תקיעת שופר יאמר אלו הפסוקים בקול רם והוא מנהג צפת תובב"א

מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ עָנָנִי בַמֶּרְחַב יָהּ:

ויאמר ששה פסוקים אלו שר"ת קרע שטן:

קוֹלִי שָׁמָעְתָּ אַל תַּעְלֵם אָזְנְךָ לְרַוְחָתִי לְשַׁוְעָתִי:

רֹאש דְּבָרְךָ אֱמֶת וּלְעוֹלָם כָּל מִשְׁפַּט צִדְקֶךָ:

עֲרוֹב עַבְדְּךָ לְטוֹב אַל יַעַשְׁקוּנִי זֵדִים:

שָׂשׂ אָנֹכִי עַל אִמְרָתֶךָ כְּמוֹצֵא שָׁלָל רָב:

טוּב טַעַם וָדַעַת לַמְּדֵנִי כִּי בְמִצְוֹתֶיךָ הֶאֱמָנְתִּי:

נִדְבוֹת פִּי רְצֵה נָא יְהֹוָה וּמִשְׁפָּטֶיךָ לַמְּדֵנִי:

ויכוין באלו השמות ְקַהֲרוֹעְהִ יְשַׂהֲטוֹנְהִ והם ב"פ הוי"ה ומעורב ביניהם אותיות קר"ע שט"ן שע"י אותיות קרע שטן נקרע השטן:

ואח"כ יאמר תפלה זו:

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ אֱלֹהֵי הַמִּשְׁפָּט, שֶׁבִּזְכוּת אֵלּוּ הַשֵּׁמוֹת הַיּוֹצְאִין מֵרָאשֵׁי תֵבוֹת אֵל נָא קָרֵב תְּשׁוּעַת מְצַפֶּיךָ (אנקת"ם) פְּחוּדֶיךָ סָר תּוֹצִיאֵם מִמַּאֲסָר (פסת"ם) פְּדֵה סוֹעִים פְּתַח סוּמִים יְמִינְךָ מְצַפִּים (פספסי"ם) דְּלֵה יוֹקְשִׁים וְקַבֵּץ נְפוּצִים סְמֹךְ יָהּ מַפַּלְתֵּנוּ (דיונסי"ם). שֶׁתִּהְיֶה עַתָּה עֵת רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ וְתִקְרַע בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים וַחֲסָדֶיךָ הַגְּדוֹלִים כָּל הַמָּסַכִּים הַמַּבְדִּילִים בֵּינְךָ וּבֵין עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַזֶּה, וְהַעֲבֵר מִלְּפָנֶיךָ כָּל הַמַּשְׂטִינִים וְהַמְקַטְרְגִים עַל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל. חֲסֹם פִּי שָׂטָן וְאַל יַשְׂטִין עָלֵינוּ כִּי אֵלֶיךָ תְּלוּיוֹת עֵינֵינוּ. אֲרוֹמִמְךָ אֱלֹהַי הַמֶּלֶךְ אֱלֹהֵי הַמִּשְׁפָּט שׁוֹמֵעַ קוֹל תְּרוּעַת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בְּרַחֲמִים:

התוקע והשומע צריכים לכוין לקיים מ"ע של תקיעת שופר ויאמרו

לְשֵׁם יִחוּד קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּהּ בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ לְיַחֵד שֵׁם י"ה בְּו"ה בְּיִחוּדָא שְׁלִים בְּשֵׁם כָּל יִשְׂרָאֵל. הֲרֵינִי מוּכָן וּמְזֻמָּן לְקַיֵּם מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁצִּוַּנִי הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ לִתְקֹעַ בַּשּׁוֹפָר (השומע אומר: לִשְׁמֹעַ קוֹל שׁוֹפָר) כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם:

ויאמר מקודם פסוק זה עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה יְהֹוָה בְּקוֹל שׁוֹפָר:

ואח"כ יברך:

בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו, וְצִוָּנוּ לִשְׁמוֹעַ קוֹל שׁוֹפָר:

בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה:

אם כבר יצא התוקע יברך השומע בעצמו ב' ברכות ואם השומע אינו יודע לברך יברך התוקע:

יזהרו בשעת התקיעות שלא לרוק ויזהר אפי' השומע שלא ידבר מברכות התקיעות עד אחר כל התקיעות דחזרת הש"ץ בדבר שאינו מענין התקיעות והתפילות. ואם שח בין ברכה לתקיעות צריך לחזור ולברך. טוב לתקוע בצד ימין של פיו. ויגביה השופר קצת למעלה ולא לצדדים. צריך לברך הברכות ולתקוע מעומד בלא סמיכה כלל. וגם השומעים נכון שיעמדו:

תקיעה. שברים. תרועה. תקיעה.

תקיעה. שברים. תרועה. תקיעה.

תקיעה. שברים. תרועה. תקיעה.

שב

ויתודה מעומד על חטאיו ובלחש בין שפתותיו ולא ישמיע כי אסור להזכיר חטאיו בר"ה בקול רם, ובלחש מותר והוא דוקא בין התקיעות כי אז השטן מתערבב ודברי וידוי עולין למעלה ע"י אמצעית קול שופר ולא יש קטרוג עליו אז. ואחר התקיעות יתפלל זה שיקובל:

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁתְּקִיעַת קש"ק שֶׁאֲנַחְנוּ תּוֹקְעִים שֶׁתַּעֲשֶׂה עֲטָרָה מִמֶּנָּה לִהְיוֹת עוֹלֶה וְיוֹשֵׁב בְּרֹאשׁ אֱלֹהֵי הַצְּבָאוֹת וְיַעֲשֶׂה עִמָּנוּ אוֹת לְטוֹבָה וְתִמָּלֵא עָלֵינוּ בְּרַחֲמִים: בָּרוּךְ אַתָּה בַּעַל הָרַחֲמִים:

תקיעה. שברים. תקיעה.

תקיעה. שברים. תקיעה.

תקיעה. שברים. תקיעה.

שב

ויתודה בין התקיעות על חטאיו ובלחש בין שפתותיו וכנ"ל ויתפלל על התש"ת:

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁתְּקִיעַת קר"ק שֶׁאֲנַחְנוּ תּוֹקְעִים הַיּוֹם תְּהֵא מְרֻקֶּמֶת בִּירִיעָה עַל יְדֵ הַמְמֻנֶּה (טרטיא"ל) כְּשֵׁם שֶׁקִּבַּלְתָּ עַל יְדֵי אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב ומט"ט שַׂר הַפָּנִים וְתִמָּלֵא עָלֵינוּ בְּרַחֲמִים: בָּרוּךְ אַתָּה בַּעַל הָרַחֲמִים:

תקיעה. תרועה. תקיעה.

תקיעה. תרועה. תקיעה.

תקיעה. תרועה. תקיעה גדולה:

סך כל הטרומיטין דשלשים קולות אלו הם ר"ע טרומיטין לבטל כח הרע דיצר הרע דעבודת כוכבים והשחתת זרע. ויתפלל:

וּבְכֵן יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁיַּעֲלוּ אֵלּוּ הַמַּלְאָכִים הַיּוֹצְאִים מִן הַשּׁוֹפָר וּמִן הַתְּקִיעָה וּמִן הַשְּׁבָרִים וּמִן הַתְּרוּעָה וּמִן תשר"ת וּמִן תש"ת וּמִן תר"ת לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ, וְיַמְלִיצוּ טוֹב בַּעֲדֵנוּ לְכַפֵּר עַל כָּל חַטֹּאתֵינוּ:

ואחר התקיעות יתפלל שיקובל תפלתו:

אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה, יְהֹוָה בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן:

בְּשִׁמְךָ יְגִילוּן כָּל הַיּוֹם, וּבְצִדְקָתְךָ יָרוּמוּ:

כִּי תִפְאֶרֶת עֻזָּמוֹ אָתָּה, וּבִרְצוֹנְךָ תָּרוּם קַרְנֵנוּ:

יש נוהגין לומר כאן מזמור זה (תהלים צח):

מִזְמוֹר שִׁירוּ לַיהֹוָה שִׁיר חָדָשׁ כִּי נִפְלָאוֹת עָשָׂה הוֹשִׁיעָה לּוֹ יְמִינוֹ וּזְרוֹעַ קָדְשׁוֹ: הוֹדִיעַ יְהֹוָה יְשׁוּעָתוֹ לְעֵינֵי הַגּוֹיִם גִּלָּה צִדְקָתוֹ: זָכַר חַסְדּוֹ וֶאֱמוּנָתוֹ לְבֵית יִשְׂרָאֵל רָאוּ כָל אַפְסֵי אָרֶץ אֵת יְשׁוּעַת אֱלֹהֵינוּ: הָרִיעוּ לַיהֹוָה כָּל הָאָרֶץ פִּצְחוּ וְרַנְּנוּ וְזַמֵּרוּ: זַמְּרוּ לַיהֹוָה בְּכִנּוֹר בְּכִנּוֹר וְקוֹל זִמְרָה: בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ יְהֹוָה: יִרְעַם הַיָּם וּמְלֹאוֹ תֵּבֵל וְישְׁבֵי בָהּ: נְהָרוֹת יִמְחֲאוּ כָף יַחַד הָרִים יְרַנֵּנוּ: לִפְנֵי יְהֹוָה כִּי בָא לִשְׁפֹּט הָאָרֶץ יִשְׁפֹּט תֵּבֵל בְּצֶדֶק וְעַמִּים בְּמֵישָׁרִים:

אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ, עוֹד יְהַלְלוּךָ סֶלָה:

אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ, אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁיְהֹוָה אֱלֹהָיו: תְּהִלָּה לְדָוִד, אֲרוֹמִמְךָ אֱלוֹהַי הַמֶּלֶךְ, וַאֲבָרְכָה שִׁמְךָ לְעוֹלָם וָעֶד: בְּכָל יוֹם אֲבָרְכֶךָּ, וַאֲהַלְלָה שִׁמְךָ לְעוֹלָם וָעֶד: גָּדוֹל יְהֹוָה וּמְהֻלָּל מְאֹד, וְלִגְדֻלָּתוֹ אֵין חֵקֶר: דּוֹר לְדוֹר יְשַׁבַּח מַעֲשֶׂיךָ, וּגְבוּרֹתֶיךָ יַגִּידוּ: הֲדַר כְּבוֹד הוֹדֶךָ, וְדִבְרֵי נִפְלְאֹתֶיךָ אָשִׂיחָה: וֶעֱזוּז נוֹרְאֹתֶיךָ יֹאמֵרוּ, וּגְדֻלָּתְךָ אֲסַפְּרֶנָּה: זֵכֶר רַב טוּבְךָ יַבִּיעוּ, וְצִדְקָתְךָ יְרַנֵּנוּ: חַנּוּן וְרַחוּם יְהֹוָה, אֶרֶךְ אַפַּיִם וּגְדָל חָסֶד: טוֹב יְהֹוָה לַכֹּל, וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו: יוֹדוּךָ יְהֹוָה כָּל מַעֲשֶׂיךָ, וַחֲסִידֶיךָ יְבָרְכוּכָה: כְּבוֹד מַלְכוּתְךָ יֹאמֵרוּ וּגְבוּרָתְךָ יְדַבֵּרוּ: לְהוֹדִיעַ לִבְנֵי הָאָדָם גְּבוּרֹתָיו, וּכְבוֹד הֲדַר מַלְכוּתוֹ: מַלְכוּתְךָ מַלְכוּת כָּל עוֹלָמִים, וּמֶמְשַׁלְתְּךָ בְּכָל דּוֹר וָדֹר: סוֹמֵךְ יְהֹוָה לְכָל הַנֹּפְלִים, וְזוֹקֵף לְכָל הַכְּפוּפִים: עֵינֵי כֹל אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּ, וְאַתָּה נוֹתֵן לָהֶם אֶת אָכְלָם בְּעִתּוֹ: פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ, וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן: צַדִּיק יְהֹוָה בְּכָל דְּרָכָיו, וְחָסִיד בְּכָל מַעֲשָׂיו: קָרוֹב יְהֹוָה לְכָל קֹרְאָיו, לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת: רְצוֹן יְרֵאָיו יַעֲשֶׂה, וְאֶת שַׁוְעָתָם יִשְׁמַע וְיוֹשִׁיעֵם: שׁוֹמֵר יְהֹוָה אֶת כָּל אֹהֲבָיו, וְאֵת כָּל הָרְשָׁעִים יַשְׁמִיד: תְּהִלַּת יְהֹוָה יְדַבֶּר פִּי, וִיבָרֵךְ כָּל בָּשָׂר שֵׁם קָדְשׁוֹ לְעוֹלָם וָעֶד: וַאֲנַחְנוּ נְבָרֵךְ יָהּ, מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם, הַלְלוּיָהּ:

מחזירים ספר התורה לארון הקודש ואומרים:

חזן יְהַלְלוּ אֶת שֵׁם יְהֹוָה, כִּי נִשְׂגָּב שְׁמוֹ לְבַדּוֹ:

והקהל אומרים:

הוֹדוֹ עַל אֶרֶץ וְשָׁמָיִם. וַיָּרֶם קֶרֶן לְעַמּוֹ, תְּהִלָּה לְכָל חֲסִידָיו, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַם קְרוֹבוֹ, הַלְלוּיָהּ:

כשחל בחול אומרים זה:

לְדָוִד מִזְמוֹר, לַיהֹוָה הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ, תֵּבֵל וְישְׁבֵי בָהּ: כִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ, וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ: מִי יַעֲלֶה בְהַר יְהֹוָה, וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ: נְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב, אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי, וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה: יִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת יְהֹוָה, וּצְדָקָה מֵאֱלֹהֵי יִשְׁעוֹ: זֶה דּוֹר דֹּרְשָׁיו, מְבַקְשֵׁי פָנֶיךָ יַעֲקֹב סֶלָה: שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם, וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד: מִי זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד, יְהֹוָה עִזּוּז וְגִבּוֹר, יְהֹוָה גִּבּוֹר מִלְחָמָה: שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם, וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד: מִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד, יְהֹוָה צְבָאוֹת הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד סֶלָה:

כשחל בשבת אומרים זה:

מִזְמוֹר לְדָוִד הָבוּ לַיהֹוָה בְּנֵי אֵלִים הָבוּ לַיהֹוָה כָּבוֹד וָעֹז: הָבוּ לַיהֹוָה כְּבוֹד שְׁמוֹ הִשְׁתַּחֲווּ לַיהֹוָה בְּהַדְרַת קֹדֶשׁ: קוֹל יְהֹוָה עַל הַמָּיִם אֵל הַכָּבוֹד הִרְעִים יְהֹוָה עַל מַיִם רַבִּים: קוֹל יְהֹוָה בַּכֹּחַ קוֹל יְהֹוָה בֶּהָדָר: קוֹל יְהֹוָה שֹׁבֵר אֲרָזִים וַיְשַׁבֵּר יְהֹוָה אֶת אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן: וַיַּרְקִידֵם כְּמוֹ עֵגֶל לְבָנוֹן וְשִׂרְיוֹן כְּמוֹ בֶן רְאֵמִים: קוֹל יְהֹוָה חֹצֵב לַהֲבוֹת אֵשׁ: קוֹל יְהֹוָה יָחִיל מִדְבָּר יָחִיל יְהֹוָה מִדְבַּר קָדֵשׁ: קוֹל יְהֹוָה יְחוֹלֵל אַיָּלוֹת וַיֶּחֱשֹׂף יְעָרוֹת וּבְהֵיכָלוֹ כֻּלּוֹ אֹמֵר כָּבוֹד: יְהֹוָה לַמַּבּוּל יָשָׁב וַיֵּשֶׁב יְהֹוָה מֶלֶךְ לְעוֹלָם: יְהֹוָה עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן יְהֹוָה יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם:

כשמכניסין הספר תורה להיכל אומרים זה:

וּבְנֻחֹה יֹאמַר, שׁוּבָה יְהֹוָה רִבֲבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל: קוּמָה יְהֹוָה לִמְנוּחָתֶךָ, אַתָּה וַאֲרוֹן עֻזֶּךָ: כֹּהֲנֶיךָ יִלְבְּשׁוּ צֶדֶק, וַחֲסִידֶיךָ יְרַנֵּנוּ: בַּעֲבוּר דָּוִד עַבְדֶּךָ, אַל תָּשֵׁב פְּנֵי מְשִׁיחֶךָ: כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם, תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ: עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ, וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר: דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם: הֲשִׁיבֵנוּ יְהֹוָה אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה, חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם:

תוכן העניינים

מחזור ראש השנה ספרד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה