אור ברסלב
מחזור ויטרי מסכת סופרים

מחזור ויטרי· רבנו שמחה מוויטרי

מסכת סופרים

הלכות ספר תורה

סימן תקכד

פרק א

תקכד.
האדם הגדול בענקים היה אברהם גדול בקומה יותר מענקים. בענקים זה אברהם. שהיה קומתו גובה נגד שבעים וארבעה אנשים. ואכילתו ושתייתו כך היה. כמניין שבעים וארבעה אנשים. וכוחו כל שכן. ומה עשה. נטל שבעה עשר בני קטורה. ובנה להם כרך של ברזל והכניסן לתוכו. והשמש מעולם לא נכנס לתוכו. מפני שהיה גבוה הרבה. ומסר להם דיסקרין אחת של אבנים טובות ומרגליות. ומשתמשין. ולעתיד לבא עתיד [הקב"ה] להחפיר את הלבנה ואת החמה. כמה דכתי' וחפרה הלבנה ובושה החמה שמהן עומדין לשמש. ובב"ר מפרש שלכך קראו גדול. לפי שעלה במחשבה להבראות קודם שנברא העולם אלא שנתנו באמצע בין דור המבול לדור הפלגה. וזהו שיסד הפייט כאחור וקדם בתווך נחצב. ת'. עוג הוא אליעזר ופרסות רגליו ארבעים מיל. ואברהם אבינו היה טומנו בכף ידו. ופעם אחת גער בו ומיראתו נפל ממנו שינו. ונטלו אברהם ועשאו מיטת שן והיה ישן שם, ויש אומ' כסאו עשאו, וישב בו כל ימיו. ומי נתנו לאברהם נמרוד. והלך עוג ובנה ששים עיירות. וקטן שבהן היה גובהו ששים מיל. שנאמ' ששים עיר כל חבל ארגב. ומה היה אכילתו. אלף שוורים ומכל חיה. ושתייתו אלף מדות. ומה היתה טיפת זריעתו שלשים וששה ליטרין. וכן לכל דורות: תני מה עשה יעקב אבינו כשהביאו לו את הכתנת שרוייה בדם. לא האמין להם כל עיקר. מניין. דכת' וימאן להתנחם. לפי שאין מקבלין תנחומין על החי. שמת הוא עצמו משתכח מן הלב. שנאמ' נשכחתי כמת מלב. ומה עשה הלך בהרים וחצב לו שנים עשר אבנים והעמידן שוה. וכתב על כל אחת ואחת שם שבטו ושם מזלו. ושם חדשו. היאך כתב על אבן אחת. ראובן טלה ניסן. וכן לכל אבן ואבן. התחיל משביע ואומ' להם גוזרני עליכם שתעמדו לראובן ולא עמדו. לשמעון ולא עמדו. וכן לכל שבט ושבט ולא עמדו. וכיון שהזכיר להם שם יוסף מיד עמדו וכרעו לפני אבן יוסף. ועדיין לא נתברר לו שהוא חי. ועוד הלך וביחן עצמו באלומות כדעת הראשון. וכתב עליהם שם שמות השבטים והחדשים והמזלות. ואומר להם גוזרני עליכם שתשתחוו ללוי שהוא לבוש אורים ותומים. ליהודה שהוא מלך ולא עמדו. וכשהזכיר להם שם יוסף עמדו וכרעו כולן ליוסף. ועדיין לא נתברר עיקר שהוא חי אלא מן המשמרת אלישיב כהן אלקנה שקנהו פוטיפר. ויוסף הורד מצרימה ויקנהו פוטיפר וגומ'. ויקרא פרעה שם יוסף צפנת פענח: בת שלש שנים היתה רבקה כשיצת מבית אביה. על שם דכת' ואיש לא ידעה. ואין איש אלא אביה. וכן דרכם של מלכים כשנולד להם בת מנהגם לשמש אחר שלש שנים. ולפי שלא יעניה אביה נעשה לה נס שלא תטמא. שכך היה מנהגם של ארמיים לשכב עם בנותיהם בתולות ואחר כך משיאים אותם: בת שש שנים היתה דינה כשהולידה אסנת משכם מניין שש שנים של שכר הצאן שעבד יעקב ללבן. והן סוף עשרים שנה שמת. מיכן ואילך יוסיף המבין דעת וירד מיכאל והוליכה לבית פוטיפר והנוטל ציפרניו לא יטלם זה אחר זה משום דקשה לכשפים. אלא יתחיל בקמיצה ואחר כך אצבע ואחר כך זרת ואחר כך אמה ומשלים בגודל. ומי שעושה כן תשמור דעתו. וזה משמונה דברים שצריך בהן לרחוץ את ידיו. מי שיצא מבית המרחץ. מי שנוגע ברגליו, ומי שנוטל ציפורניו. ומי שנוטל מנעליו. או חולצם. ומי שנוגע במת. ומי שמפלא כליו. ומי שנוגע באמתו. ומי שעשה אחת מכל אילו ואינו מקבל עליו ליטול ידיו בכל אחת ואחת אם חכם הוא תלמודו משתכח ממנו. ואם בור הוא יוצא מדעתו קודם מיתתו:

אין כותבין ספרים לא על עורות בהמה טמאה. ולא על עורות חיה טמאה. ולא תופרין בגידין. ולא כורכן בשערן. והלכה למשה מסיני שכותבין על עורות בהמה טהורה וחיה טהורה. ותופרין בגידין וכורכן בשערן. והלכה למשה מסיני שמסרגלין בקנה וכותבין בדיו על העור שהוא סמוך לו מן המקרא. ואני כתב על הספר בדיו: [היל' ב']: שאל אחד את ר' יהושע הגרסי. מפני מה כותבין על עורות נבילות וטריפות. אמ' לו אמשול לך משל למה הדבר דומה לשני בני אדם שנתחייבו הריגה למלך אחד הרגו מלך ואחד הרגו אספקלטור איזה מהן משובח זה שהרגו מלך. א"ל א"כ יהא מותר באכילה. א"ל הרי הוא אומ' לא תאכלו כל נבלה. התורה אסרה. אני מה אעשה לך. מיכן שכותבין על עורות נבילות וטריפות ואינם חוששין שמא עורות לבובין הן: היל' ג': לוקחין עורות מכל מקום לספרים תפילין ומזוזות ואין חוששין שמא עורות לבובין הן: היל' ד': כותבין על הקלף במקום הבשר ועל הגויל במקום השיער. ואינו רשאי לשנות. והלכה למשה מסיני שאם שינה בזה ובזה שאין קורין בו: היל' ה': אין כותבין לא על גבי דיפתרא ולא על גבי נייר מחוק. לא בשחור. ולא בשיחוד. ולא בקומוס ולא בקנקנתום ולא בכל נטוריא. ולא נותנין קונקונתום בדיו: היל' ו': אמ' ר' יעקב משום ר' מאיר (שאמ' משום ר' מאיר) שאמ' משום ר' ישמעאל כותבין תורה בקנקנתום חוץ מפרשת סוטה אמר רבי (יעקב) [יהודה] לא היה אומ' כן אלא חוץ מפרשת סוטה שבמקדש מפני שהיא נמחקת. אמר רבי שמעון בן אלעזר משום ר' מאיר שאמ' משום ר' ישמעאל שנותנין קנקנתום בדיו: היל' ז': אין כותבין לא עברית ולא ארמיית ולא יוונית. בכל הכתובים לא יקרא בו עד שתהא כתובה אשורית: היל' ח': מעשה בחמשה זקנים שכתבו לתלמי המלך את התורה יוונית והיתה אותו היום קשה לישר' כיום שנעשה בו את העגל שלא היתה התורה יכולה להתרגם כל צורכה: היל' ט': שוב מעשה בתלמי המלך שכינס שבעים ושנים זקינים והושיבם בשבעים ושנים בתים. ולא גילה להם על מה כינסם. ונכנס אצל כל אחד ואחד. אמ' להם כתבו תורת משה רבכם. נתן הק' עיצה בלב כל אחד והסכימו כולם לדעת אחד וכתבו לו תורה בפני עצמה ושלשה עשר דברים שינו בה: אלהים ברא בראשית. ויאמר אלהים אעשה אדם בצלם ובדמות. ויכל בשישי. וישבת ביום השביעי. זכר ונקוביו בראו. הבה ארדה ואבלה. ותצחק שרה בקרוביה. כי באפם הרגו שור וברצונם עקרו אבוס. ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על נושאי אדם. ומושב בני ישראל אשר ישבו בארץ מצרים ובארץ כנען ובשאר ארצות שלשים שנה וארבע מאות שנה. ואל זאטוטי בני ישר' לא שלח ידו. לא חמד אחד מהם נשאתי. ואת צעירת הרגלים. אשר חלק י"י אלהיך אתם להאיר לכל העמים. ולשמש או לירח או לכל צבא השמים אשר לא צויתי לעבדם: היל' י': אין כותבין בזהב מעשה בתורתו של אלכסנדריים שהיו כל אזכרותיה כתובין בזהב. ובא מעשה לפני חכמים ואמרו תיגנז: היל' י"א: כל התורה כולה עברית היא. אלא יש בה דברים של תרגום אל יהפכם עברית. כגון יגר סהדותא. גלעד וחבירו. ויש אומ' לא דברו אלא על עד סהדותא ועל גל יגר. שהן שתי לשונות עברית ותרגום. עברית שכותבו תרגום ותרגום שכתבו עברית אל יקרא בו. ואיזהו תרגום כגון יגר סהדותא וחבירו. וגלעד וחבירו. והאזינו שעשאו שירה ושירה שעשאו האזינו. רצוף שעשאו מסורג. מסורג שעשאו רצוף. או שעשה את המסורג שלא כהילכתו אל יקרא בו: היל' י"ב: גמר את הספר ושייר בה פחות מדף. מסורגו ועושה אותו דף קטן בפני עצמו. ואינו נמנע: היל' י"ג: יריעה של (שלשה) [ששה] חולקים אותה לשנים ושל חמשה אין חולקין אותה שלא יעשה אחד שנים ואחד שלשה. ואינו רשאי לכתוב אלא א"כ סימל. כתב יריעה שאינה מסורגלת פסולה. ואינו רשאי לכתוב אלא א"כ יודע לקרות: היל' י"ד: ספר תורה שכתבו מין או ממזר או גר או עבד או חרש או שוטה או קטן. אל יקרא: זה הכלל כל המוציא את הרבים ידי חובתם. אם כתבו מוציא את הרבים ידי חובתן: וכל שאינו מוציא את הרבים ידי חובתן אם כתבו אינו מוציא את הרבים ידי חובתן: היל' ט"ו: פתוחה שעשאה סתומה. סתומה שעשאה פתוחה הרי זה יגנז: איזו היא פתוחה כל שלא התחיל בראש שיטה. ואיזו היא סתומה כל שהניח מבאמצע השיטה. וכמה יניח בראש השיטה ותהא נקראת פתוחה כדי לכתוב שם שלש אותיות. גמר את כל הפרשה בסוף הדף ישייר שיטה אחת מלמעלה. ואם שייר מלמטן כדי לכתוב שם שלש אותיות מתחיל מלמעלה: סליק פירקא:

פרק ב

מניחין בין שם לשם כדי שיהו נכרין. ובאותיות כדי שלא יהו מעורבים ואם עירב את האותיות או שמפסיק באמצע השם אל יקרא בו: היל' ב': (א) מניחין בין שיטה לשיטה כמלא שיטה. ובין תיבה לתיבה כמלא אות. בין אות לאות כמלא שיער. ובין דף לדף כמלא אגודל. עשה סוף הדף לתחילתו פסול. (עירב את האותיות או שהפסיק באמצע השם אל יקרא בו): היל' ג': מניחין בין דף לדף שם של ארבע אותיות. לא יכתוב שתים בתוך הדף ושתים בין דף לדף. אבל לא משם קטן. ואם היה שם קטן בפני עצמו של שלש אותיות אסור: היל' ד': מניחין בין דף לדף בתורה ריוח שתי אצבעות. ובנביאים ובחומשים ריוח גודל אחד. מניחים מלמטן בתורה ריוח טפה ומלמעלן שני חלקים בטפח. ובנביאים ובחומשים שלש מלמטן ושתים מלמעלן. כאן וכאן אם רצה להוסיף יוסיף. ובלבד שלא יהא בין זה ובין זה הרווח מרובה מן הכתב: היל' ה': מניחין בין ספר לספר בתורה ריוח ארבע שיטין. ובנביא של שנים עשר שלש שיטין: היל' ו': גמר כל הספרים ושייר בו דף אחת עושה אתו יריעה אחת קטנה ואינו נמנע: היל' ז': מניחין בסוף הדף ובתחילתו כדי להקיפו. ובתורה לא נתנו שיעור. עושה עמוד בסוף הספר כדי להקיפו. ואינו צריך לעשות כן בתחילתו. ולתורה מיכן ומיכן. לפיכך [גוללין לתחילתו.] ולתורה לאמצעיתא. אין פוחתין ביריעה מארכו של תורה מששה טפחים: היל' ח': ואין פוחתין ביריעה פחות משלש דפין. ולא מוסיפין על שמונה אבל בשיטין נתנו טעם. במסעות ארבעים ושנים. וברבבות של ישר' ששים. ובזקינים של ישר' שבעים ושנים. ובתוכחות שבמשנה תורה תשעים ושמונה. הכל לפי הכתב: במסעות. שנאמ' ויכתב משה את מוצאיהם ברבבות ישר'. שנאמ' כתב לך את הדברים האלה. וגומ'. ואת ישר'. מה ישר' בששים רבוא אף שיטה של תורה ששים: ובזקנים שבעים ושנים. שנאמ' אספה לי שבעים איש וגומ'. וישארו שני אנשים במחנה. והמה בכתובים. ע"ב. ובתוכחות תשעים ושמונה. שנאמ' אם לא תשמר לעשות את כל דברי התורה הזאת וגומ'. הכל לפי הכתב. ובקלפים לא נתנו בהם שיעור אלא כל מה שהוא רוצה מוסיף ובלבד שלא יפחות מג' דפין: היל' ט': יריעה שבלת לא יטול שנים ויחזיר שנים. אלא נוטל שלשה ומחזיר שלשה. ומה שהוא נוטל מחזיר כמידת הכתב הראשון: היל' י': שיעור הדף כדי שיהא רואהו. ובקטן לא יפחות מטפח. ר' יוסי בר' יהודה אומ' לא יפחות משלש אצבעות: היל' י"א: לא יעשה חצי ארכו יתר על רחבו והרחבו יתר על חצי ארכו: אבל ממצעו. ועושה אותו מן המובחר: היל' י"ב: לא יעשה חציו גויל וחציו קלפים. אבל עושה הוא חציו גויל וחציו צבאים קלפים מפני שאינו מן המובחר: היל' י"ג: אין דובקין בדבק, ואין כותבין על גבי מטלית ולא תופרין במקום הכתב. א"ר שמעון משום ר' מאיר שמעתי שדובקין בדבק. וכותבין על גבי מטלית. אבל אין תופרין במקום הכתב אלא מבחוץ: היל' י"ד: והתופר צריך שיהא משייר מלמעלן ומלמטן. כדי שלא יקרע. וספר הנקרע טולה עליו מטלית מבחוץ. כל האותיות הכפולים באלף בית כותב את הראשונים בתחילת התיבה ובאמצע התיבה ואת האחרונים בסוף. ואם שינה פסל. וספר שנקרע טולה עליו מטלית מבפנים ולא מבחוץ: סליק פירקא: היל' (ט"ו) [י"ד]:

פרק ג

עושה תורה נביאים וכתובים כאחת. דברי ר' יהודה. וחכמים אומ' תורה בפני עצמה ונביאים בפני עצמם: היל' ב': ולא יניח בין נביא לנביא כשם שמניח בין ספר לספר בתורה. אבל נותן הוא לזה ריוח בפני עצמו ולזה ריוח בפני עצמו ומתחיל מלמעלן: היל' ג': אין עושין תורה חומשין כשהן מפוזרין תורה חמשה חומשים מקובצים שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה. אבל עושין חומשין בתורה. אימתי בזמן שמידתן ושיטתן שוה: היל' ד': אין עושין שני חומשין באחת. ולא חומש ומחצה כאחת. אבל אם עתיד להוסיף עליהם הרי זה מותר: היל' ה': מעשה בבייתוס בן זונין שהיו לו שמנה נביאים מדובקין כאחת על פי ר' אלעזר בן עזריה. ויש או' לא היו לו אלא כל אחד ואחד בפני עצמו. ושוב מעשה בא לפני חכמים תורה נביאים וכתובים כאחת: היל' ו': בד"א בדיפתר אבל בגליון תורה (תורה) בפני עצמה ונביאים בפני עצמם: היל' ז': ספר שפסקו או שניקר ראשי פסוקים שלו אל יקרא בו: היל' ח': ספר שנמחק אל יקרא בו. ר' שמעון בן אלעזר אומ' אם היתה של בבואה נכרת הרי זה מותר: היל' ט': ספר שנמחק בו שיטה אחת. על פני כולו אסור. נמחק בו רובו ומיעוטו קיים מותר. ספר שיש בו טעות אל יקרא בו. וכמה יהיה בו אחת בדף. דברי ר' יהודה. רשב"ג אומ' אפילו שלש בדף אחד (אל) יקרא בו: היל' י': אין פוחתין בתורה פחות משלש דפין. אבל קורין עשרה ואינן נמנעים. ומצוה בגדול לגוללו. הגולל ספר תורה גוללו כנגד התפר אבל לא כנגד היריעה. המחזיק לא יחזיקנו מתוכו אבל מהדקו מאחריו. והנותן ספר תורה לחבירו לא יתנהו אלא בימין. והמקבלו לא יקבלנו אלא בימין. שכן דרך נתינתה מסיני שנאמ' מימינו אש דת למו. וא"ר שפטי א"ר יוחנן הקורא בלא נגינה והשונה בלא זמירה עליו הכת' אומ' וגם אני נתתי להם חקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם: היל' י"א: לא יניח כותבו דיו בקולמוס על גבי הכתב. ולא יאחזנו בכפלים ויתירם. ולא יאחוז בכפלים ויוציא הכתב מבחוץ. ולא יוציאנו מתוכו (ויתיצנו) [ויחלצנו], וכולם המגיהי ספרים מותר. לא ישמיט אדם ספר תורה מחיקו (ויחלצנו בו דרך) [ויחצנו] שנוהג בו מנהג בזיון: ולא יתננו על גבי ארכובותיו ויתן אציליו עליו ויהא קורא בו כר' נחמיה: הל' י"ב: לא יתננו על גבי כסא ויהא תלוי וקורא בו כשם שקורין בשטרות שאין נוהגין בספרים אלא אוחז בידו באימה וקורא. אין זורקין ספרים ממקום למקום. ואין נוהנין בהם מנהג בזיון: היל' י"ג: לא יתננו על גבי המטה. לא ישב אדם על גבי המטה והספר עליה. ומעשה בר' אלעזר שישב על גבי המטה והספר עליה ונשכו נחש. שנאמ' את שבתתי תשמרו ומקדשי תיראו. לא מן השבתות אתה מתיירא אלא ממי שפיקד עליהם. ולא ממקדש אתה מתיירא אלא ממי שפיקד עליו. שנאמ' את שבתותי וגומ'. חייב אדם לעשות סוכה נאה וציצית נאה ומזוזה נאה ותפילין נאות. ויכתוב לו ספר תורה נאה. בדיו נאה בקולמוס נאה ובלבלר נאה. ובקלפים נאים. בעורות צבועים. ויעטיפנו בשיראים נאים. שנאמ' זה אלי ואנוהו. עשה לפניו מצות נאות בדברי ר' ישמעאל. ר' עקיבא אומ' הרבות בנאות שלו. אבא שאול אומ' הדמה לו, מה הוא חנון ורחום אף אתה תהיה חנון ורחום: היל' י"ד: ואין נוהגין בזיון באוכלין. אין זורקין אוכלין ממקום למקום. לא ישב אדם על גבי קופה מליאה תמרים או גרוגרות. אבל ישב על גבי קופה מליאה קטנית או על גבי עיגול של דבילה מפני שנהגו כך. אין סומכין באוכלין. ואין מכסין באוכלין. [ואין אוכלים אוכלין באוכלין] אלא א"כ היו ראויין לאכילה. ר' אליעזר בן יעקב אומ' כל אוכל שגמרו בידי אדם מותר לכסות בו. והכותב ספרים לא יהפך מגילה עליהם. שנוהגין בהן מנהג בזיון: היל' ט"ו: אם סיים כל הספר ושייר בו דף אחד עושה אותו יריעה קטנה בפני עצמה ואינו נמנע: אין מכסין באוכלין. ר' מאיר אומ' כל שיש לו קליפה מותר לכסות בו. אין אוכלין אוכלים באוכלים אלא א"כ היה אוכלם בבת אחת. וספר שאין (בו) [עליו] מפה הופכו על הכתב. א"ר יוחנן כל האוחז ספר תורה ערום נקבר ערום בלא אותה מצוה: סליק פירקא: היל' ט"ו:

פרק ד

אילו שמות שאין נמחקים הכותב אל"ף למ"ד. אל"ף דל"ד. יהו או היו. שדי. צבאות. אהיה אשר אהיה. ר' יוסי אומ' צבאות חול. א"ר שמעון בן אלעזר של בית חגירה היו כותבין בירושלים והיו מוחקין צבאות. (שאין) [שהיו] נוהגין בו (בחול) [חול]. שנאמ' ופקדו שרי צבאות וגומ': היל' ב': הכותב אלף [למד] מארבע אותיות. יה מארבע אותיות. אינן נמחקין מפני שיש שמות כיוצא בהן. שד משדי. צבא מצבאות. אהי מאהיה הרי אילו נמחקין מפני שאין שמות כיוצא בהן: היל' ג': כל אותיות המשמשות לשם בין מלפניו בין מלאחריו הרי אילו נמחקין. מלפניו. בי"י. ב'. נמהק. לי"י. ל' נמחק. וי"י ו' נמחק. וכיוצא בהן. ומאחריו אלהינו. נו נמחק. אלהיכם. כם נמחק. אלהיהם. הם נמחק, ויש אומ' אלהיכם אינו נמחק: היל' ד': וכל השמות ההדיוטות שאותיותיהם כאותיות השם הרי אילו נמחקים. כי ידע אלהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלהים. הראשון קודש והשני חול. כי י"י אלהיכם הוא אלהי האלהים. הראשון קודש ושני חול: היל' ה': ואדני האדנים הראשון קודש והשני חול. אלהי אברהם. קודש. ואלהי נחור אלהי אביהם חול. אלהים לא תקלל. משמש קודש וחול. ר' ישמעאל אומ' קודש. (שנא') כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלהים ותרצני. הרי זה חול. מחנה אלהים. נשיא אלהים קודש: היל' ו': כל השמות האמורים באברהם קודש. חוץ מאחד שהוא חול. ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך. ויש אומ' ויהי כאשר התעו אתי אלהים: ר' חנניא בן אחיו של ר' יהושע אומ' קודש. שאילו לא לי אלהים כבר התעו אותי: היל' ז': כל השמות האמורים בלוט חול חוץ מזה. ויאמר לוט אליהם אל נא אדני: [כל השמות האמורים במיכה חול] ר' יוסי אומ' בי"ה קודש באל"ף למ"ד חול. חוץ מבית האלהים (אשר) בשילה. וכל השמות האמורים בנבות קודש חוץ מאחד. ברך נבות אלהים ומלך: כל השמות האמורים בגבעת בנימן(קודש). ר' אליעזר אומ' חול. ר' יהושע אומ' קודש. א"ר אליעזר וכי היאך איפשר שהמקום מבטיח ואינו עושה אמ' לו ר' יהושע המקום כבר מבטיח ועושה: היל' ח': אספרה אל חוק. הרי זה קודש וחכמים אומרים חול. יראה אל אלהים בציון. הראשון והשני קדש. להלך אל אל במשפט ראשון חול ושני קודש. עמנואל ועמנו אל. הראשון חול והשני קודש. הראשון [אינו] נחלק והשני (אינו) נחלק; היל' ט': ויהי כאשר התעו אתי אלהים. ומי אל כמוך נשא עון. הראשון חול והשני קודש. תאשם שמרון כי מרתה באלהיה. הרי זה קודש. ר' נתן אומ' משטמה בבית אלהיו הרי זה קודש. ואתה באלהיך תשוב. הרי זה קודש. אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפט: משמש קודש וחול. יסגירני אל אל עויל. הראשון קודש והשני חול. כי אל אל האמר נשאתי. ראשון חול והשני קודש. ואל יהי מקום לזעקתי. א"ר אלעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אל יהי מקום לזעקתי. יש לאל ידי. ואין לאל ידיך (אלומתי) [אל מות] כולן חול. אלהים זדים קמו עלי. קודש. אלא שהקורא צריך להיות קורא ומפסיק אלהים. זדים קמו עלי. אבל חנון ורחום ארך אפים ורב חסד מלך מלכים עליון גדול ונורא מרומם עליון צדיק וישר חסיד תמים גיבור הרי אילו נמחקין. המקלל בהן עצמו וחבירו חייב. גוים ומתים חייב אחת. דיין ונשיא חייב שתים. ויש אומ' על הנשיא חייב שלש. המקלל בהן אביו ואמו ושם המיוחד הרי זה טעון סקילה. ועל הכנויין הרי זה באזהרה: סליק פירקא: היל' י':

פרק ה

הכותב שני שמות של קודש מקיים את הראשון ומעכב את האחרון. ר' יהודה אומ' אם היה אחרון בסוף הדף מעכב את הראשון ומקיים את האחרון: שני שמות של חול מקיים את הראשון ומוחק את האחרון ר' יהודה אומר אם היה אחרון בראש הדף מוחק את הראשון ומקיים את האחרון: היל' ב': הכותב יהודה ולא נתן בו דל"ת יתלנו מלמעלן. הכותב את השם וכתב יהודה עושה ה' ומוחק ה"א האחרון. היה צריך לכתוב דל"ת ונתכוון וכתב את השם אף על פי שלא נתן בו דל"ת מעכבו וכותב יהודה אחר: היל' ג' היה צריך לכתוב את השם. ונתכוון וכתב יהודה. [ולא] נתן בו דל"ת מוחקו וכותב את השם. ר' יהודה אומ' יחזיר עליו את הקולמוס ויקדשנו. אמרו לו אין זה מן המובחר: היל' ד': הכותב את השם וטעה אות אחת יתלנו מלמעלן. ר' שמעון שזורי אומ' [שם כולו תולין אות אחת ממנו אין תולין. טעה את כל השם יתלנו בין השיטין דברי ר' יהודה. ר' מאיר אומר] מוחק מלפניו וכותב את השם על מה שמחק. ר' שמעון בן אלעזר אומר משמו אין תולין את השם ואין כותבין האזכרה על מקום הגרר ר' חנניא בן עקביא אומ' יגנז כל היריעה: היל' ה': טעה וכתב יסגירני אל אל עויל מקיים את הראשון ומעכב את האחרון: היל' ו': הכותב את השם אפי' המלך שואל בשלומו לא ישיבנו. היה כותב שנים ושלשה שמות כאחת מפסיק ביניהן ומשיב. הטובל קולמוס לא יתחיל מאותו השם אלא מתחיל מאותות שלפניו. המוחק אות אחת מן השם עובר בלא תעשה. א"ר ישמעאל לכך נאמר ואבדתם את שמם מן המקום ההוא: לא תעשון כן לי"י אלהיכם: היל' ז': אבל הדיו שנטפה על גבי הכתב מותר למוחקו. שלא היתה כוונתו אלא לתקן: היל' ח': הטועה את השיטה אינו תולה מנגד השיטה אלא הטעות. גורר אחת וכותב שתים. גורר שתים וכותב שלש. ובלבד שלא יגרור שלש: היל' ט': אין עושין שמע הלל ומגילה לתינוקות. ר' יהודה מתיר מן בראשית ועד המבול. ומן ויקרא עד ויהי ביום השמיני. ושאר כל הספרים אסור. ואם עתיד הוא להוסיף עליו הרי זה מותר היל' י': אילו שמות הנחלקין. בית אל. בית און. באר שבע. צפנת פענח. פוטיפרע. בן אוני. ידידיה. הללויה. וחרה אפי. וחרה אף. ר' יוסי אומ' אין נחלקין. אבל הכל שוין שאין חולקין. עמיאל. עמינדב. צוריאל. צורישדי: היל' י"א: אילו שמות שאין נחלקין. ישראל. ראובן. געתם. פוטיפר. נבוכדנצר. עמיאל. עמינדב. צוריאל. צורי שדי: היל' י"ב: הכותב את [השם על] בשרו לא ירחץ ולא יסוך ר' יוסי מתיר. ובלבד שלא ישפשף: היל' י"ג: על קרן פרה ועל כרעי המטה גוררן וגונזן. על האבן שומטן וגונזה: היל' י"ד: ספר שחיתך התפר שלו. אחת חוזר ויתפור. שנית יחזור ויתפור. שלישית אל יתפור. המחתך בספרים חדשים מותר (מותר). בישנים אסור. מקק ספרים. מקק תפילין. מקק מטפחות. הרי אילו יגנזו: היל' ט"ו: מעשה בר' חלפתא שהלך לפני ר"ג. ומצאו יושב על שלחנו ובידו תרגום של איוב. והיה קורא בו. אמ' לו תרשיני לומ' לפניך מה שראו עיני. אמ' לו אמור. אמ' לו צופה הייתי בר"ג אבי אביך שהיה יושב על גבי הבניין בהר הבית והביאו לפניו תרגום של איוב ואמ' לו סלק את השורה ושקע זה תחתיו ר' יוסי בר יהודה אומר עריבה של טיט כפו עליו, א"ר (ד"א) שתי תשובות בדבר. אחד טיט בהר הבית מניין. ד"א שאינו רשאי לאבדו ביד. אבל לא יניחם במקום הטינא אלא במקום הטורפה והן מרקיבין מאיליהן: היל' ט"ז: המשאיל ספר תורה לחבירו אינו רשאי להשאילה לאחר אם יודע לקרות קורא בו. אם בשביל לפותחו הרי זה אסור. סומכוס אומ' חדש גוללו אחד לשלשים יום: אחד ישן ואחד חדש גוללו לשנים עשר חודש: הגל' י"ז: כל (השמות) [השלמות] האמורין בשיר השירים קודש. חוץ מאחד שהוא חול. הנה מטתו שלשלמה. ויש אומ' האלף לך שלמה: היל' י"ח: כל מלאכיא האמורים בדניאל חול. חוץ מאחד שהוא קודש. מלך מלכיא די אלה שמיא מלכותא חסנא ותקפא ויקרא יהב לך. ויש אומ' מארי חלמא לשנאיך ופשרה לעריך: סליק פירקא:

פרק ו

הכותב צריך לעשות שיזפר בפתיחה של ויהי בנסע הארון מלמעלן ומלמטן. שהוא ספר בפני עצמו. ויש אומ' שמקומו בנסיעת הדגלים: היל' ב': הכותב צריך לעשות שיזפר בפתיחה של ויהי העם כמתאוננים מלמעלן ומלמטן. שהוא ספר בפני עצמו. ויש אומ' בנסיעת הדגלים: היל' ג': עשר נקודות בתורה. ישפט י"י ביני וביניך. יו"ד שביניך. ויאמרו איה שרה אשתך. א'י'ו נקוד. ולא ידע בשכבה ובקומה. וי"ו שבקומה נקוד. ויפל על צואריו ו'י'ש'ק'ה'ו כולו נקוד. וילכו אחיו לרעות א'ת'. את נקוד. כל פקודי הלוים אשר פקד משה ו'א'ה'ר'ן. ואהרן נקוד. או בדרך רחוקה'. ה' נקוד. ונשים עד נפח אשר'. ר' נקודה. ועשרון עשרון שבחג ביום טוב הראשון. וי"ו שבעשרון השני נקוד. הנסתרות לי"י אלהינו והנגלות לנו ולבנינו ע'ד. ע' שבעד נקוד. ד' אינו נקוד: היל' ד': אמ' ר' שמעון בן לקיש שלשה ספרים בעזרה. ספר מעונה. ספר זעטוטי. ספר היא. באחד מצאו כת' מעון אלהי קדם. ובשנים מצאו כת' מעונה. וקיימו שנים ובטלו אחד. באחד מצאו כת' וישלח את זעטוטי בני ישר'. ובשנים מצאו כת' נערי ובטלו אחד וקיימו שנים. באחד מצאו כת' הוא ובשנים מצאו כת' אחד עשר היא. וקיימו שנים ובטלו אחד: היל' ה': שלשה לא. כתובים בתורה בלמ"ד אל"ף. וקרואים לו. ואילו הן. אשר לא כרעים. אשר לא חמה. אם לא יגיד: היל' ו': ואילו הן [של] הנביאים. ושל כתובים. תרבו. חושי. ויאמר אליו. הרבית. צרתם. יקטלני. אחריש. כצפור. מרעהו. זרבבל. יצרו. דעו. יאסף. שם. וחבירו: היל' ז': יעואל וקרינן יעיאל. ובגבעון העשתרתי. אליצפן. השוטר: היל' ח': אילו (כתובין) קוראין ולא כותבין. בני. פרת. איש. כן. בניו. צבאות. באים. לה. אלי. אלי: היל' ט': וחילוף כותבין ולא קורין. אמנון. במקום. כאשר. גואל. נא. אתנו. יד. דוד. חמש: סליק פירקא: היל' ט':

פרק ז

אילו כותבין חסר וי"ו. יקרא וי"ו. ויעלהו. אמרו. ויאמרו. וידברו. קחו. ויתנוהו. יאכלו. יחדיו. יחללו. ויעלו. שוי. וקבלו. חנניה. מלכיה. וחלופיהן. רגלי. שמטוהו. ויצוה. נכחו. שער העין. וישלחו סבו הרף. ויקראו לו ויקהל תפש: היל' ב': ואילו כותבין ה' ולא קוראין. וארא. הארי דשמואל. מוצא. ותרא. הזאת. רע. הרע. בא. ובא. (וקו) וקו. וקו. הרב. אהבי. ורע. יעש. פקח. ארי. אל. ציד. וחילופן (וי"ו): וארבה. הגנה. והמה. יהיה. ונראה. הנה. שתול. גדילה. ותעגבה. המדה. ואכבדה. שלשה. זממה. טעמה. קומי זכור השיבנו. הגדת. קיללתה. שתה. עשית(ה). נבהלה. פתוחיה. תזנותיה. לכנה. אגלה. שכחה. ויראה: היל' ג': אילו כותבין דבר אחד וקוראין שתים. בא גד. אש דת. מאשתם. מה לכם. והנה הוא. הענתת. מההם. בנימן. לבן ימיני. חלכאים. ישימות. לגייונים. מן הסערה. מן סערה. הם פרוצים. וחילופיהן כטוב. מבנימין. למרבה. מהמערה. מאתי. בחרבתיהם. מבת. כיענים: היל' ד': אילו כותבין ווי"ן וקוראין יודי"ן. אסורים. אביגיל. (גילו.) אניעך. אילי. אושר. ארוצם. בעוני. בור. בהלכותם. החפשות. דהוא. התעוף. הכעסוני. הושר. הנתונים. המבינים. ברזות. גיל. דהיא. הוצא החרסות. הלחות. המביא. הבציר. וילינו. ושחצימה. וצניף. ואליל. ותרמית. וסוס. ואתוקיהא. ותולון. יחואל. והכינו. חוקך. יציע. יעיר. יעביר. ויזואל. יניעון. יכסומו. יכשילו. לריב. לשיר. ליש. לדיגים. לסיג. למשיסה. למעניתם. מיפעת. מנוית. נטויות. ניב נובי נפושסים. שים. עשויות. עופי. עניו. עפרון. עתודים תניינה. צעיריהם. צעיריה. צפיעי: סליק פירקא. היל' ד':

סימן תקכה

פרק ח

תקכה.
אילו הן חילופי שירת תילים הקרואים בשירת שמואל. וידבר. ומכף. ומפלטי לי. אלי צורי. משגבי ומנוסי. ומאיבי. כי אפפני משברי. נחלי. סבבוני. אקרא. וישמע. ויתגעש. מוסדות השמים. וירא. וישת. סכות. חשרת. בערו. גחלי. ירעם מן שמים. חצים. ברק. ויהם. אפקי ים. יגלו. בגערת אפו. משנאי. משען. ויוצא. בצדקתי. אסור ממנה. ואהיה לו. ואשתמרה. כצדקתי. כברי. גבור. תתבר. תתפל. ועיניך על רמים. ה' אלהי. כי מי אל מבלעדי. מעוזי. ויתר. ונחת. וענוותך. תחתני. ארדפה. ואשמידם. ואכלם. ואמחצם. יקומון. ויפלו. ותזריני. תחתני. משנאי ואצמיתם. ישעו. אל י"י. כעפר ארץ. אדיקם. ארקעם. ותפלטני. עמי תשימני. יתכחשו לי. לשמוע ויחגרו. ממסגרותיהם. צור ומריד תחתני. ומוצאי. ומקמי. חמסים. י"י. ראשון. אזמר מגדול: היל' ב':

אילו הן חילופי ישעיה הקרואים במלכים. בארבע חזקיה. וישלח חזקיה. תרתן רב סריס מן לכיש. אל המלך ירושלם. ויעלו ויבואו ויעמד ירושלם. ויקראו אליהם. אמרתי עתה לכה. תאמרון בירושלם. את מלך. עתה על המקום. על הארץ. בן חלקיה. עמנו אליהם. העל. וידבר. דבר. המלך מידו לא תנתן את העיר הזאת. מלך אשור. עד באי ורבה. ואל תשמעו. כי יסית. ההצל. הנע ועוה. כי הצילו. הארצות. והחרישו העם. דברי רב שקה. ושבנא. הנביא קדמייה. את כל דברי להם. ישעיה אל ארצו. אל תרהקה. הנה יצא. וישב. את אשר שחתו. איך י"י. אשר שחתו את הגוים. ויקראם לפני ויאמר. ונתנו נא י"י אלהים שמעתי. אל קדוש מלאכיך. מבחור ואבואה מלון זרים. למימי. להשות. ויבשו. ושדפה סחיש יבא. אל העיר. ויהי בלילה ויך שמונים. את פניו לאמר. אנא ובלבב. שוב נגיד עמי. רופא לך. והספתי למעני. קחו. ויקחו. וישימו ויחי. אל ישעיהו. כי ירפא. זה לך. כי יעשה את הדבר. שלח בראדך. כי שמע חזקיהו. וישמע את כל שמן בית כליו באו. דבר י"י בבלה. הלא אם: סליק פירקא: היל' ג':

פרק ט

בי"ת שבבראשית צריך ארבעה תאגין. ופשוטים אותיותיו של תיבה מכל האותיות שהוא הקים העולם: היל' ב': וי"ו דגחון צריך להיות זקוף שהוא חצי תיבות של תורה: דרש בסוף שיטה ודרש בראש שיטה. היל' ג': שמע ישר' צריך לכתבו בראש שיטה וכל אותיותיו פשוטין. ואחד צריך שיהא בסוף השיטה. וד' פשוט מכל האותיות: היל' ד': וישחט. צריך חי"ת פשוט. שהוא חצי פסוקים של תורה: היל' ה': ל' דוישליכם צריך שיהא ארוך: היל' ו': ה' דהלי"י צריך שיהא פשוט. מכל ה' שהיא תיבה בפני עצמה: היל' ז': יו"ד של תשי צריך להיות קטן מכל יו"ד שבמקרא: ישר' שבסוף צריך להיות פשוט. ול' שלו זקוף מכל למ"ד: היל' ח': אילו דברים כתובים ולא נקרין. כת' בעפלים. וקרינן בטחורים. כת' תשגלנה. וקרא תשכבנה. כת' רובע הקב חריינים. וקרא רובע הקב דביונים. כת' שיניהם. וקרא ממי רגליהם. כת' את חוריהם וקרא את צואתם. כת' וישימהו למחראות. וקרא למוצאות. משום שאין מכנין לעריות. המכנה לעריות משתקין אותו: א"ר חנה המכנה בעריות בערייתא דאבוי ודאמוי. ומזרעך לא תתן לאעברה בארמיתא. משתקין אותו בנזיפה: היל' ט': מעשה ראובן נקיא ולא מתרגם. מעשה תמר נקרא ולא מתרגם. מעשה עגל הראשון נקרא ומתרגם. והשני נקרא ולא מתרגם: היל' י': מאיכן הוא מתחיל. מאנא חטא (את) העם הזה. ברכת כהנים ומעשה דוד ואמנון לא נקרין ולא מתרגמין: היל' י"א: אין מפטירין במרכבה. ר' יהודה מתיר. ר' אליעזר אומר אין מפטירין בהודע את ירושלם. ומעשה באחד שהיה מפטיר בהודע את ירושלם. אמ' לו ר' אליעזר ילך אותו האיש ויודע בתועבות של אמו. בדקו אחריו ונמצא ממזר: סליק פירקא: היל' י"ב:

פרק י

משה הקניא התרה. כדתנן המקנא לאשתו. ר' אליעזר אומ' מקנא לה על פי שנים. ומשקה על אחד. שאין התראה בלא שנים שאינה יכולה לומר לא התריתי. אבל באחד תעיז ותאמר לו לא התריתי: התקין להם לישר' שיהו קורין בתורה בשבתות וימים טובים וראשי חדשים ובחולו של מועד. שנאמ' וידבר משה את מועדי י"י אל בני ישר': היל' ב': עזרא תיקן להם לישר' שיהו קורין בתורה בשני ובחמישי. ובשבת במנחה: היל' ג': אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד: אין בין שבת ליום הכיפורים אלא שזה זדונו בידי אדם וזה זדונו בהכרת: היל' ד': אמ' ר' יודה מקום שמפסיקין [שבת שחרית] שם קורין במנחה ובשני ובחמישי ובשבת הבאה: היל' ה': בשני ובחמישי ובשבת במנחה קורין שלשה. אין פותחין מהן ואין מוסיפין עליהם. ואין מפטירין בנביא: היל' ו': הפותח והחותם בתורה מברך לפניה ולאחריה. זה הכלל כל שיש בו מוסף ואין בו יום טוב קורין ארבעה: היל' ז': ביום טוב חמשה. ביום הכיפורים ששה. בשבת שבעה. אין פותחין מהן אבל מוסיפין עליהם. יום טוב דאיסור לאו חמשה. יום הכיפורים דאיסור כרת ששה. שבת דאיסור סקילה שבעה. ומפטירין בנביא. הפותח והחותם בתורה מברך לפניה ולאחריה: היל' ח': אין פורסין על שמע לא בעמידה ולא בישיבה. ואין עוברין לפני התיבה. ואין נושאין את כפיהם בכהנים. ואין קורין בתורה ואין מפטירין בנביא ואין עושין מעמד ומושב. [לאנשים] וכל שכן לנשים. שאין עושין מעמד ומושב לנשים: ואין אומ' קדיש וברכו פחות מעשרה. רבותי' שבמערב אומרי' אותו בשבעה. ונותנין טעם לדבריהם דכת' בפרוע פרעות בישר' בהתנדב עם ברכו י"י. כמניין התיבות ויש אומ' אפילו בששה לפי שברכו ששי הוא. מקום שיש תשעה או עשרה ששמעו בין ברכו בין קדיש ולאחר התפילה עמד האחד שלא שמע בפני אילו ואמ' ברכו או קדיש וענו אילו אחריו יצא ידי חובתו. וכבר התקינו חכמים לחזנין לומ' לאחר גאולה. יהי שם י"י מבורך מעתה ועד עולם. ואחריו הוא כמו אם אומ' ברכו את י"י המבורך. דא"ר יוחנן הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו. ונהנו אנשי מזרח ואנשי מערב לאומרו לאחר עושה השלום. ואפי' בשלש תפילות של שמונה עשרה צריך לשליח ציבור להתפלל בעשרה. גזירה משום הנכנסין ומשום היוצאין. ואפי' לאחר קריאת ספר תורה צריך עשרה. ולעניין פדיית קרקעות תשעה ישר' וכהן אחד. ואדם כיוצא בהן: סליק פירקא:

פרק יא

הקורא בתורה לא יפחות משלשה פסוקין. ולא יקרא למתורגמן יותר מפסוק אחד. ובנביא שלשה. ואם היו שלשתן של שלש פרשיות קורא אחד אחד. כגון כי כה אמר י"י חנם נמכרתם. כה אמר י"י מצרים ירד עמי בראשונה. ועתה מה לי פה נאם י"י: תני עיר שאין בה קורין אלא אחד קורא כל הקריות. ובלבד שישב בין קריאה לקריאה: היל' ב': מדלגין בנביא ואין מדלגין בתורה. לפי שגוללין נביא ברבים ואין גוללין ספר תורה ברבים. ר' יוסי פתר לה כגון שהיתה הפרשה קטנה כדי שישמעו ישר' את התורה על הסדר. והתנינן קורא באחרי מות ואך בעשור. (שמא) [שנייא] הוא שהוא סדרו של עולם. תדע לך דא"ר שמעון בן לקיש בכל מקום קורין על פה וכאן הוא קורא על פה, ובעשור של חומש הפיקודים: היל' ג': ר' יוסי הוה מפקד לרב עולא חזנא דכנישתא דבבלאי כד תהא קרי אורייתא תהא גולל, [כד היא חדא אורייתא גולייא אחורי פרוכתא וכד אינון תרתן תהא מובל חדא ומייתא חדא עד איכן א"ר אחא] כגון פרשת יהוידע הכהן: היל' ד': החזן שהיה קורא בתורה בשבת פחות משבע קריות ושכח כסבור שקראו שבעה. יחזור ויקרא וימלא שבע קריות ויפטור שמיני. ובלבד שיהא בסדר עשרים ואחד פסוקין ליתן לכל אחד ואחד שלשה ושלשה. ואם פחות. יוסיף על הסדר מפרשה אחרת: היל' ה': ואם היתה פרשה של ארבעה וחמשה פסוקים קורא את כולה. אבל פרשה של ששה פסוקים קורא ומפסיק. לפי שיש בה שיעור שתי קריות. ובמקום שקרא בשבת במנחה שם יקרא בשני ובחמשי ובשבת. ובמנחה של יום טוב בסדר שפסק לפני הרגל: היל' ו': ואם קרא ודילג על פסוק ולא קראו. אם קרא עשרה פסוקין ואין הפסוק המדולג ביניהן אינו חוזר. ואם בתוך עשרה הוא יחזור ויקרא כראוי על שיטתן שאין מדלגין. זו בחול ובשבת במנחה וביום טוב במנחה. אבל בשבת אם שכח ועבר על פסוק ואחר כך נודע לו חוזר וקורא אפילו לאחר שהפטיר בנביא והתפלל מוסף. מפסיק מיד וקורא. שאין מעמידין תפילת המוספין פעם שנייה: סליק פירקא: היל' ו':

פרק יב

מפסיקין בברכות ואין מפסיקין בקללות. א"ר חייא בר גמרא מה טעם. דכת' ואל תקץ בתוכחתו. אל תעשם קוצין קוצין: היל' ב': א"ר לוי אמ' הק' אינו דין שיהיו בנין מתקללין ואני מתברך. א"ר יוסי בר אבין לא מטעם זה. אלא זה שעומד לקרות בתורה פותח בדבר טוב וחותם בדבר טוב: היל' ג': לוי בר פאטי שאל לר' חונא אילו ארוריא מאי. יקרינן חד. ויברך לפניהן ולאחריהן. אמ' לו אין לך טעון ברכה לפניו ולאחריו אלא שבתורת כהנים ושבמשנה תורה: היל' ד': ר' יונתן ספר אגרופתה. נחית להתם. חמא לר' אבינא דנקיט סיפרא. קרא שירת הבאר ובירך לפניה ולאחריה. א"ל ועבדין כן. א"ל עד כדין את לזו צריך. כל השירות טעונות ברכה לפניהן ולאחריהם. אישתלת לר' סימון. אמ' לון בשם ר' יהושע בן לוי אין לך טעון ברכה לפניו ולאחריו אלא שירת הים ועשרת הדברות וקללות במשנה תורה: היל' ה': אמ' ר' אבהו אני לא שמעתי. אלא נראין הדברים בעשרת הדיברות. ר' יוסי בר אבין בשם ר' אמ' בתמניא פסוקיא אחרונים ובמשנה תורה טעונין כרכה לפניהן ולאחריהם. בלא כך אין הפותח וחותם בתורה מברך לפניה ולאחריה. היל' ו': ר' יצחק סחורא שאל את ר' יצחק נפחא ראש חדש טבת שחל להיות בשבת במה קורין. ששה בסדר של שבת. ושביעי בראש חדש. והמפטיר בשל חנוכה. וראש חדש שחל להיות בחול. קורין ביום ראשון שלשה בראש חדש. ורביעי בשל חנוכה. שכל התדיר מחבירו קודם לחבירו. והואיל וקרא תחילה בשל ראש חדש. ביום שני יקרא בשל חנוכה והרביעי בראש חדש. ובראשי חדשיכם. עד שישלים כל השיטה. ולמה כך. שלא בא הרביעי אלא מחמת מוסף ראשי חדש. ואם היה בשבת תורגמן או דורש. מפטירין בנביא או שלשה פסוקין או חמשה או שבעה. ואינו חושש לעשרים ואחד פסוקין: היל' ז': א"ר יוסי בר אבין שירת הלוים לא יפחות מששה קריות. וסימניה ה'ז'י'ו ל'ך. ראשי פסוקין האזינו. זכור. ירכיבהו. וישמן. לו חכמו. כי ידין. ויש לה פיסוקין שיניח מליאה מלמעלן ושיטה מליאה מלמטן. כנגד כך נהגו לעשות שיטותיה של תורה: היל' ח':

סימן תקכו

פרק יב

תקכו.
וסימן תחילת השיטין. האזינו. יערף. כשעירים. כי שם. הצור. שחת. הלי"י. הלא הוא. זכור. בהנחל. יצב. כי חלק. ימצאהו. יסובבנהו. כנשר יפרש. י"י ברד. ירכיבהו. ויניקהו. חמאת. ואילים. ודם ענב. שמנת. וינבל. בתועבות. אלהים. לא שערום. ותשכח. מכעס. אראה. בנים. כעסוני. בגוי נבל. ותיקד. ותלהט. חצי. וקטב. עם חמת. אשביתה. פן ינכרו. ולא י"י. ואין בהם. יבינו. ושנים. וי"י הסגירם. ואויבינו. ומשדמות. אשכלות. וראש. חתום. לעת. וחש. ועל עבדיו. ואפס. צור. ישתו. יהי עליכם. ואין אלהים עמדי. מחצתי. כי אשא. אם שנותי. אשיב. אשכיר. מדם. הרנינו. ונקם: היל' ט': ר' עזרא א"ר ירמיה בשם ר' אבין. שירת הים ושירת דבורה נכתבות אריח על גבי לבינה. ולבינה על גבי אריח: היל' י': שירת הים שלשים שיטין.

סימן תקכז

פרק יב

תקכז.
אז. לאמר. ורכבו. לישועה. אבי. שמו. שלישיו. אבן. י"י. קמיך. אפיך. נזלים. אויב. נפשי. ברוחך. אדירים. כמוכה. פלא. בחסדך. קדשך. אחז. אדום. כל. ופחד. יעבר. קנית. לשבתך. ידיך בא. מי: היל' י"א: שירת דבורה ס"ה שיטין. ותשר. לאמר. ברכו. רזנים. לי"י. משעיר. רעשה. מים. סיני. ענת. נתיבות. חדלו. אם חדשים. אם בישראל. צחורות. על משאבים. פרזונו. ישראל. עורי. אבינועם. ירר. בעמלק. מכיר. סופר. כן. ברגליו חקק. ישכון. על. נלחמו. על לקחו. ממסילותם. גרפם. נפשי. סוס. מרוז יושביה. י"י. יעל. באהל. נתנה. ליתד. עמלים. ראשו. רגליה. כרע. שדוד. סיסרא. לבא. שרותיה. רחמתים. לסיסרא. רקמתים. אויביך הארץ:

סליק פירקא: היל' י"א:

פרק יג

אבל בשירת דוד אשר בשמואל ובתילים לא נתנו חכמים שיעור. אבל לבלר מובחר מצרפם בפתוחות. באותיותיה. ובסוף. וכן תילים כולו ואיוב ומשלי: היל' ב': מגילת אסתר צריכה שירטוט כאמיתה של תורה. ספר נקראת: היל' ג': עשרת בני המן ומלכי כנען נכתבין אריח על גבי אריח ולבינה על גבי לבינה. כל בניין דכן לא קאים. מאי כדון למצוה לעיכוב: היל' ד': א"ר יוסי לר' חנינא בן אחוי דרב אושעיא [נהיר את כד הוינן קיימן קדם חנותא דרב הושעיה חביבך עבר ר' בא בר זבדא (חביבך ר' אבא בר זבדא) ושאילינין ליה ואמ' בשם רב לעיכוב]: היל' ה': ר' חייא בריה דרב אדא דיפו ר' ירמיה בשם ר' זעירא וצריך לאומרו בנשימה אחת ועשרת בני המן עמהן: היל' ו': א"ר יוסי בר אבין בכתבן צריך שיהא איש בראש דפא. שנץ ונחץ כהדין סקו' נטר'. כדי שיפלו ולא תהיה להן תקומה: היל' ז': א"ר זעירא א"ר חנניא וי"ו דויזתא עריך למזקפיה כמודיא דלברות: היל' ח': ומי שאוחז ספר תורה נחלקו עליו שני תנאים. חד אמ' פותח ורואה גולל ומברך. וחד אמ' פותח. ומה טעם. וכפתחו עמדו כל העם. מה כת' ויברך עזרא את י"י האלהים [הגדול] במה גודלו. רב אמ' גודלו בשם המפורש. רב מתנה אמ' בברכה גודלו. והיכי מברך. בעשרה הוא אומ' ברכו את י"י המבורך. ביחיד כשהוא השכים לקרות. אומ' ב'א'י' מ"ה שנתן תורה מן השמים וחיי עולם נטע בתוכינו. בא"י נותן התורה: היל' ט': וכן בנביאים הוא אומ' בא"י מ"ה אשר בחר בנביאים טובים ורצה בדבריהם הנאמרים באמת. בא"י הבוחר בתורה במשה עבדו ובישר' עמו ובנביאי האמת והצדק: היל' י': ולבסוף מברך ב"א מ"ה צור כל העולמים צדיק בכל הדורות האל הנאמן אומר ועושה מדבר ומקיים שכל דבריו אמת וצדק: ומיד עומדים העם ואומרים. נאמן אתה הוא י"י אלהינו ונאמנים דבריך. נאמן חי וקיים שמך וזכרך תמיד תמלוך עלינו לעולם ועד: וזה אחד ממחלוקת בני מזרח ומערב. שבני מזרח עונין אותו בישיבה. ובני מערב בעמידה. ובכל מקום שנחלקו שני תנאים ושני אמורים ולא בדיק לן הילכת' בחד מינייהו אזלינן בתר מחמיר וכל שכן בשבח ובתהילה של חי עולמים שהדבר תלוי בלב לשטת הלכה ומעשה. שנאמ' כל פועל י"י למעניהו: היל' י"א: ואחר כך חוזר המפטיר לעיניינו. ואומ' נאמן אתה הוא י"י אלהינו ונאמנים דבריך. ודבר אחד מדבריך אחור לא ישוב ריקם כי אל נאמן אתה. ברוך אתה י"י האל הנאמן בכל דבריו: היל' י"ב: נחם י"י אלהינו על ציון עירך כי היא בית חיינו ולעגומת נפש תנקום נקם במהרה בימינו. בא"י משמח ציון בבניה: היל' י"ג: שמחינו י"י אלהינו באליהו הנביא עבדך ובמלכות בית דוד משיחיך. במהרה יבא ויגל ליבנו. ועל כסאו לא ישב זר ולא ינחלו עוד אחרים את כבודו כי בשם קדשך נשבעת לו שלא תכבה נרו לעולם. בימיו תושע יהודה וישר' ישכון לבטח וזה שמו אשר יקראו י"י צדקנו. ברוך אתה השם מצמיח קרן ישועה לעמו ישר': היל' י"ד: על התורה ועל הנביאים ועל יום הקדוש הזה שנתת לנו י"י אלהינו לקדושה ולמנוחה לחיים לכבוד ולתפארת. על הכל י"י אלהינו אנו מודים לך ומברכין את שם קדשך תמיד אלהי ישענו. בא"י מקדש ישר' ויום פלוני: חוץ משבת שאין מזכיר בחתימה ישר'. אלא מקדש השבת בלבד. שהשבת קדמה לישראל. דכת' כי ששת ימים עשה י"י את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש. ואומ' כי י"י נתן לבם את השבת שהיתה כבר: סליק פירקא: היל' י"ד:

פרק יד

ולמה אמרו לאומרו כולן כדי לקיים ברכות שבע כנגד שבעה קוראים. וכן אתה מוצא בעשרים ושנים פסוקים בנביא. עשרים ואחד כנגד שבעה קוראים. בשלשה שלשה. ואחד כנגד חזן הכנסת: היל' ב': בד"א שלא תרגמו ולא דרשו. אבל תרגמו או דרשו המפטיר מפטיר שלשה או חמשה או שבעה בנביא ודיו: היל' ג': ברות ובשיר השירים ובקהלת ובאיכה ובמגילת אסתר צריך לומר על מקרא מגילה. ואע"פ שכתובה בכתובים: היל' ד': הקורא בכתובים צריך לומר בא"י אמ"ה אקב"ו לקרות בכתבי הקדש: היל' ה': במגילת אסתר אמרו צריך להזכיר בו זמן. ולאחר קרייתה צריך הקורא לחתום ולומ'. בא"י אמ"ה האל הרב את ריבך. והנוקם את נקמתך. והגואלך והמושיעך מיד כל עריציך בא"י האל העוזר והמושיע: כנגד עלבונה של שכינה מברכין. ויש אומ' כנגד עלבונה של ישר' מברכיך. היל' ו': ועוד אמרו שכך צריך ליתן שבח והודייה על הגאולה ועל הפדות. וחותם בא"י האל הנקמות המשלם גמול לאויבו ומגן לצדיקים ומושיע לעמו ישראל מיד שונאיהם: ואחר כך מקלסין לצדיקים. ברוך מרדכי ברוכה אסתר ברוכים כל ישראל. ורב אמ' צריך לומר ארור המן וארורים בניו. אמ' רב פנחס צריך לומר חרבונא זכור לטוב: היל' ז': ר' ברכיה בשם ר' ירמיה ר' חייא בשם ר' יוחנן אמר. כד הוה מטי ר' יוחנן להדין פסוקא. אשר הגלה נבוכדנצר. הוה אמ' נבוכד נצר רשיעא שחיק טמיי למזגי לטבא טבתיה ולביש בישתיה. שנאמר זכר צדיק לברכה ושם רשעים ירקב: היל' ח': המפטיר בנביא הוא פורס על שמע. ובאיזה שמע אמרו בשמע של ספר תורה. היכי פותח. אשרי יושבי ביתיך. ואחר כך עומד המפטיר ואומר אין כמוך י"י ואין כמעשיך. מי כמוך באלים י"י מי כמוך נאדר בקודש נורא תהילות עושה פלא. מלכותך מלכות כל עולמים וממשלתך בכל דור ודור. י"י מלך י"י מלך י"י ימלוך לעולם ועד: י"י חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר. י"י עוז לעמו יתן י"י יברך את עמו בשלום. אתה הוא י"י אלהים אתה עשית את השמים שמי השמים הארץ וכל אשר עליה הימים וכל אשר בהם ואתה מחייה את כולם וצבא השמים לך משתחוים: היל' ט': מיד נכנס ואוחז המפטיר את התורה ואומ' שמע ישראל. פסוק ראשון בנעימה ואף העם עונין אותו אחריו: הלכ' י': וחוזר ואומר אחד אלהינו גדול אדונינו קדוש. אחד אלהינו רחום אדונינו קדוש. אחד אלהינו גדול אדונינו קדוש ונורא שמו. כנגד שלשה אבות. ויש אומ' כנגד שלש קדושות: הל' י"א: וצדקתך אלהים עד מרום אשר עשית גדלות אלהים מי כמוך. י"י שמך לעולם י"י זכרך לדר ודר. הכל תנו עז לאלהינו ותנו כבוד לתורה. גדלו לי"י אתי ונרוממה שמו יחדיו. וצריך להגביה התורה בשמע ישראל. ובאלה ייחודו שלשה. ובגדלו לי"י אתי: הל' י"ב: ועוד צריך לומר על הכל יתגדל ויתקדש וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויתהדר ויתקלס הנכבד והנורא שמו של מלך מלכי המלכים הקב"ה בעולמות שברא העולם הזה והעולם הבא כרצונו וכרצון כל יריאיו וכרצון כל עמו בית ישראל. תגלה ותראה מלכותו עלינו במהרה ובזמן קרוב והוא יבנה ביתו בימינו ויחון על פליטתינו וכל עמו בית ישראל כהמון רחמיו וכרוב חסדיו בשלום בחן ובחסד וברחמים המקום הוא יעשה עמנו (ובעבור שמך) [בעבור שמו] הגדול ואמרו אמן: הל' י"ג: ואחר כך מגביה התורה למעלה ואומ'. אחד אלהינו גדול אדונינו קדוש ונורא שמו לעולם ועד: ומתחיל בנעימה ואומר י"י הוא אלהים י"י שמו. ואחריו עונין אותו העם. וחוזר וכופלו ועונין אותו פעמים: הל' י"ד: מיד גולל ספר תורה עד שלשה דפין ומגביהו. ומראה פני (כתיבתן) [כתיבתו] לעם העומדים לימינו ולשמאלו. ומחזירו לפניו ולאחריו. שמצוה לכל אנשים ונשים לראות בכתב ולכרוע ולומר זאת התורה אשר שם משה לעיני בני ישראל. ועוד אומר תורת ה' תמימה משיבת נפש. כל הפסוק. והמפטיר נותנו לחזן הכנסת. והוא (או') [חוזר] התורה לכסות ראשי הקרואים. שאין כבוד להיות התורה יחידה ביד החזן יחיד. וכיוצא בו אינו מן המובחר שיעמוד החזן יחידי לפני התיבה. אלא שיעמדו עמו אחד לימינו ואחד לשמאלו כנגד שלשה אבות. ויש אומר' פורס את שמע. שיאמר יוצר אור וקדוש. וטעם לדבר. על הברכה שמברך על התורה ועל העבודה. כך היו נקיי הדעת שבירושלם עושין. כשמוציאין את התורה ומחזירין היו הולכין אחריה מפני כבודה: הל' ט"ו: קטן קורא בתורה ומתרגם. אבל אינו פורס על שמע לומר יוצר אור ואינו עובר לפני התיבה. ואינו נושא כפיו. פוחח. הנראים כרעיו. או בגדיו פרומים. או מי שראשו מגולה אין רשאי להוציא האזכרה מפיו ובין כך ובין כך מתרגם. אבל אינו קורא בתורה ואינו עובר לפני התיבה. ואינו. נושא את כפיו: הל' ט"ז: קטן שאמרו מבן שתים עשרה שנה ולמעלן פורס את שמע. והעובר לפני התיבה והנושא את כפיו עד שיהא בן עשרים שנה ובעל זקן. אבל אם אין לו זקן והוא בן עשרים שנה אעפ"י שנראה כסריס. ויש אומ' אף סריס עצמו מותר. אבל עלה זקנו אפילו מבן שמונה עשרה שנה מותר לעבור לפני התיבה ולישא את כפיו: הל' י"ז: במגילה כן. הכל כשירין לקרות המגילה חוץ מחרש שוטה וקטן. ר' יהודה מכשיר בקטן. אמר ר' לוי מגילת אסתר צריך לקרותה בלילה ולשנותה ביום. שנאמר למען יזמרך כבוד. בלילה. ולא ידום. ביום. לפיכך נהגו לקרותה במוצאי שבתות שתים. ר' מאיר כי הוא חליף בכנישתא שמע קלהן דסדראי. א' עד מתי אתם עושין את התורה. קריות קריות. אמרו לו משום למען יזמרך כבוד. ושבקין. ונהגו העם לומר כן לומרה במוצאי שבתות של אדר עד שיעברו חמשה עשר באדר. ומיקרי היכי קרו. בשבת ראשונה של אדר קורין העם באחד מויהי עד בלילה ההוא. ומוצאי שבת שנייה. מן בלילה ההוא עד לכל זרעו. בשיר השירים קורין אותו בלילי שני ימים טובים של גליות האחרונים. חציו בלילה אחד וחציו בלילה שני. רות. במוצאי יום טוב ראשון של עצרת עד חציו. ומשלים במוצאי יום טוב עד האחרון. ויש אומ' בכולם מתחילין במוצאי שכת שלפניהן. ונהגו העם כן שאין הלכה נקבעת אלא עד שיהא מנהג. [וזה שאמרו מנהג מבטל הלכה מנהג ותיקין אבל מנהג] שאין לו ראייה מן התורה אינו אלא כטועה בשיקול הדעת: הל' י"ח: ובשם שקורין בתורה ומפטירין בנביא כך חייב במגילה לקרותה ביום. שנא' ביום אשר שברו. וגו'. ותני עלה כל היום כולו כשר לקריית המגילה. הל' י"ט: תפילין שבלו אין עושין אותה מזוזה. מזוזה שבלה (אין) עושין אותה תפילין. למה שמעלין בקודש ואין מורידין: סליק פירקא. הל' י"ט:

פרק טו

אין בין ספרים לתפילין ומזוזות. אלא שהספרים נכתבין בכל לשון ותפילין ומזוזות אין נכתבין אלא אשורית. רשב"ג אומר אף ספרים לא התירו שיכתבו אלא יוונית: הל' ב': ואע"פ שאמר רשב"ג אף ספרים כו'. לא הודו (לחכמים) [לו חכמים]. (שאמרי') [שאמר רבי] מעשה ברשב"ג שהיה עומד על גבי בניין בהר הבית. והביאו לו ספר איוב בתרגום. ואמר לבנאי וגנזו תחת הנדבך. ואף (חכמו) [חכמים] עמדו בדבריהם. דתנינן כל כתבי הקודש מצילין אותו מפני הדליקה בין שקורין בהם פי' שכתובין בלשון הקודש. בין שאין קורין בהן פי' שכתובין בשאר לשונות. מפני ביטול בית המדרש. ומצילין תיק הספר עם הספר ותיק התפילין עם התפילין ואע"פ שיש מעות בתוכן. להיכן מצילין אותם למבוי שאינו מפולש. בן בתירה אומר אף למפולשים: הל' ג': אע"פ שאמרו אין קורין בכתבי הקודש מן המנחה ולמעלה. אבל התירו להיות שונין ודורשין בהם. אם צריך דבר נוטל ובודק ומניח. אבל בשטרי הדיוטות אע"פ שמסורגלין אסור לקרות בהן: הל' ד': ברכות שכתבו בהן הרבה עיניינות מן התורה אין מצילין אותם מפני הדליקה. מיכן אמרו כותבי ברכות כשורפי תורה: מעשה באחד שהיה כותב ברכות והלך ר' שמעון לבודקו. כיון שהרגיש קול פרסותיו של ר' שמעון נטל כרך של שטרות וזרקו לתוך ספל של מים. בלשון הזה אמר לו. גדול עונש האחרון יותר מן הראשון: הל' ה': אמרו לו מפני מה. אמר להם מפני עיניינות של תורה שהן כתובין בהן. דתני ר' שמעון בן יוחי העוסק [במקרא] מידה שאינה מידה. העוסק במשנה מידה [שמקבלין] עליה שכר. העוסק בתלמוד אין לך מידה גדולה מזו. על מנת שקרא (להתלמד) [ושנה]: הל' ו': לעולם הוי רץ למשנה יותר מן התלמוד. דר' יוסי בר אבין אמר הא דאמרי' עד שלא שיקע בו רוב משניות. אבל שיקע בו רוב משניות. לעולם הוי רץ אחר התלמוד יותר מן המשנה: הל' ז': אבל אמרו נמשלה המקרא במים. והמשנה ביין. והתלמוד בקונדייטון. אי איפשר לעולם בלא מים ואי איפשר לעולם בלא יין, ובלא קונדייטון, ואם היה עשיר מתכלכל בשלשתן, כך אי אי איפשר לעולם בלא מקרא, ואי איפשר לעולם בלא משנה, ואי איפשר לעולם בלא תלמוד: היל' ח': ועוד נמשלה התורה במלח. ונמשלה המשנה בפילפלין, ונמשל התלמוד בבשמים, ואם עשיר מתכלכל בשלשתן, כך אי איפשר לעולם בלא מקרא ובלא משנה ובלא תלמוד: היל' ט': אלא אשרי אדם שעמלו בתלמוד, לא שיהא דולג במקרא ומשנה ויבא לתלמוד, אלא על מנת שילמד מקרא ומשנה ויבא לתלמוד ועל זה נאמר הון עשיר קרית עזו וכחומה נשגבה במשכתו: היל' י': אבא אוריין איש ציידן אומ' משום אבא גורויזין, לא ילמד אדם את בנו חמר ספן רופא וטבח, רועה וחנוני, שאומנותם אומנות ליסטין, ר' יודן אומ' משמו החמרים רובן רשעים, הספנים רובן חסידים, טוב שברופאים לגיהנם, והכשר שבטבחים שותפו עם עמלק, רובם של ממזירים פקחין, רובם של עבדים נאים, רובן של בני אבות ביישנים, רובן של בנים דומין לאחי האם, תני ר' שמעון בן יוחי, הכשר שבגוים הרוג בשעת מלחמה, הטוב שבנחשים רצץ את מוחו, הכשירה שבנשים בעלת כשפים, אשרי שהוא עושה רצונו של מקום: סליק פירקא:

פרק טז

ר' נהוראי אומ' מניח אני כל אומניות שבעולם ומלמד את בני תורה, שאדם אוכל משכרה בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, ושאר כל האומניות אינן כך, שאם יכנס אדם לידי חולי או לידי זקנה, או לידי ייסורין ואינו יכול לעשות מלאכה הרי הוא מת ברעב, אבל התורה אינו כך, אלא משמרתו מכל רע בנערותו ונותנת לו אחרית ותקוה בזקנותו, ובנערותו מהו אומ' וקוי י"י יחליפו כח: היל' ב': אמ' ר' יהושע בן לוי הדא אגדתא כתובה הכי, תנא אין לו חלק לעולם הבא, פי' התנאים מבלי עולם שמורין משנתם, והדורש המתחרך, פי' לא יחרך רמיה צידו, פ', צייד הרמאי, והשומע אינו מקבל שכר, והתני ר' חננא בר פפא אומ' פנים בפנים דבר י"י, פנים תרי, בפנים תרי, הרי ארבע, הני אפין, פנים של אימה למקרא, פנים בינונית למשנה, שוחקות לתלמוד, מסבירות לאגדה: היל' ג': ר' מנחמא בשם ר' יעקב בר' ינאי אומ' פנים בפנים, בנוהג שבעולם יש לך רב רוצה ללמד והרב אינו רוצה ללמד, ברם הכא הרב רוצה ללמוד והתלמיד רוצה ללמוד. מקרא ומשנה תלמוד ואגדות: היל' ד': ר' יצחק פתח, סמכוני באשישות, רפדוני בתפוחים, שריחן יפה בתפוחים, כי חולת אהבה אני: א"ר יצחק לשעבר שהיתה הפרוטה מצוייה היה אדם מתאוה לשמוע דבר מקרא ודבר אגדה: היל' ה': אמ' ר' תנחום בר חנילאי אילו נתנה תורה חתוכה לא היתה עמידת רגלים למורה שיורה, שאם טימא יש מטמאין כיוצא בו: היל' ו': אמ' ר' ינאי תורה שנתן הק' למשה נתנה לו בארבעים ותשעה פנים טמא, וארבעים ותשעה פנים טהור, שנאמר ודגלו עלי, בגימטריא מ"ט פנים הוא: היל' ז': א"ר אבהו בשם ר' יוחנן תלמיד וותיק היה לר' עקיבא והיה יודע לדרוש התורה במ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור, שלא מאותו הטעם. שאם כן רבו המטמאים טמא רבו המטהרין טהור, א' כל אילו מניין, אלא שהיה חכם במקרא, ובקי במשנה, ותיק בתלמוד, וסבר באגדה: היל' ח': אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הניח פרשה אחת מכל התורה שלא למדה, ולמד במקרא ותרגום, מדרש, הלבות ואגדות, ומשלות הכל למד, וכן אמרו עליו, שאמ' אם יהיו כל השמים יריעות וכל הארץ קולמוסין, וכל הים דיו אינן מספיקין כדי לכתוב חכמתי שלמדתי מרבותיי ולא אצלתי מחכמתי אלא כשהזבוב הזו הטובלת בים הגדול ומשהו מחסר: היל' ט': וממי קיבל תורה מהילל הזקן ומשמאי, אמרו עליו על הילל שלא עזב רב מחכמה שלא למדה, אפילו כל הלשונות, ושיחת הרים וגבעות, ובקעות, שיחת עצים ועשבים, שיחת חיות ובהמות, שיחת שדים ומשלות הכל למד, למה, משום י"י חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר: היל' י': א"ר יהושע בן לוי אנא מן יומיי לא אסתכלית ספר אגדתא, אלא חד זמן אסתכלית ואשכחית כת', מאה ושבעים [וחמש] פרשיות שכתוב בתורה דיבור ודיבור, אמירה וציווי כנגד שנותיו של אברהם אבינו, דכת' עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם, וכת' האדם הגדול בענקים הוא, הילכך קבעם מאה ושבעים וחמשה סדרים בתורה לכל שבת ושבת עולת תמיד: היל' י"א: מאה וארבעים ושבע מזמורות שכת' בספר תילים כנגד שנותיו של יעקב, ללמדך שכל קילוסין שמקלסין ישר' להק' כנגד שנותיו של יעקב אבינו. ואתה קדוש יושב תהלות ישר': היל' י"ב: מאה ועשרים ושלש פעמים שישר' עונין הללויה, כנגד שנותיו של אהרן הללויה, הללו, בקדשו לקודשו, לאהרן, קדוש י"י. אפילו כן הוינא מבעית בליליא, ותלמיד וותיק של ר' עקיבא שהיה דורש מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא, כל אחד ואחד מטעם אחר, שלא מאותו טעם, וא"כ רבו המטמאין טמא, רבו המטהרין טהור, וקטן שאינו פורס את שמע [אין יכול] לומר קדוש ביוצר אור ביחיד, אבל בציבור עונה עמהן, וגדול פורס את שמע [יכול] לומר קדוש, לפי שהוא כסודר, אבל קדושה של עמידה כיון שצריך לומר נקדישך ונעריצך אין מן הדין לומר בפחות מעשרה, ואין קטן עולה מן המניין, ברכו וקדיש, וקריאת התורה עד שיהא בן י"ג, ואין נבדקין באילו: סליק פירקא: היל' י"ג:

פרק יז

דברי חכמים כדרבנות כולו ניתנו מתנה אחת רועה אחר אמרן וכולן מצילין אותם מפני הדליקה, וספר אגדתא אע"פ שלא ניתן ליכתב מצילין אותם מפני הדליקה, משום עת לעשות לי"י הפרו תורתך: היל' ב': מפסיקין לראשי חדשים לחנוכה ולפורים, לתעניות ולמעמדות וליום הכיפורים: היל' ג': כיצד מפסיקין, ראש חדש וימי חנוכה שחלו להיות בשבת קורין שבעה בעניין שבת, והשמיני אם לחודש קורא וביום השבת, ובראשי חדשיכם, שני הפסקות, אם לחנוכה, שחל יום ראשון להיות בשבת, קורין שבעה לשבת, והשמיני קורא ויהי ביום כלות משה, עד עשה את המנורה: היל' ד': לפורים, ששלשת ימי הצום אינן מתענין אותם רצופין אלא פזורים שני וחמישי ושני, ורבותי' שבארץ ישר' נהגו להתענות אחר ימי הפורים, מפני ניקנור וחביריו, ועוד שמאחרין בפורענות ולא מקדימין: היל' ה': מעמדות, דתניא אנשי מעמד ואנשי משמר היו מתענין בכל יום, בשני על מפרשי ימים, דכת' ויאמר אלהים יהי רקיע בתוך המים, בשלישי על מהלכי דרכים, דכת' יקוו המים וגומ', ותראה היבשה, ברביעי על תינוקות שלא תעלה בהן אסכרה וימותו, דכת' יהי מארות, מארת כת', בחמשי על מעוברות ומניקות שלא ימותו בניהם, שנאמ' ישרצו המים שרץ נפש חיה, בערב שבת ובמוצאי שבת לא היו מתענין מפני כבוד השבת, ויש אומ' בין השמשות בערב שבת מיתוספת נשמה יתירה בישר', ולאחר השבת נוטלין אותה ממנו, ד"א מפני הנוצריים, שלא יאמרו על כי אנו שמחים בראשון הן מתענין בו, אבל אמרו חכמים בזמן המעמדות לא היו חוששין לאיבת גוי, אלא משום דכת' שבת וינפש, וויי על הנפש: היל' ו': בפסח קורין פרשת במועדות, ובעצרת שבעה שבועות, ובראש השנה ובחדש השביעי באחד, וביום הכיפורים אחרי מות, ובעשור לחדש, ביום טוב ראשון של חג קורין בפרש' מועדות שבתורת כהנים, ושאר כל ימות החג קורין בקרבנות החג: היל' ז': בחנוכה בנשיאים, בפורים ויבא עמלק, בראש חדש, ובראשי חדשיכם, במעמדות, במעשה בראשית, ובתעניות, של תשעה באב, ושבע אחרונות של עצירת [גשמים] ברכות וקללות, אבל תעניות אחרונות ויחל משה, ומפטירין דרשו, ת'. ולא ברכות וקללות, כדא' בשילהי מגילה. ובתלמוד ר' מצאתי בשבע תעניות אחרונות, דרחבה היו קורין בהן משום ונתתי גשמיכם בעתם, ואם לא תשמעו, והיו שמיך אשר על ראשך נחשת וגומ', אבל בראשונות קורין ויחל משה: ת': ויש אומרי' שאין מפטירין, ונהגו העם כן, ואין מפסיקין בקללות, לפי שאינו מן המובחר להפסיק בקללות ולהתחיל בקללות: היל' ח': בשני ובחמשי ובשבת במנחה קורין כסדרן, ואין עולין להם מן החשבון, שנאמר וידבר משה את מועדי י"י, מצוותן שיהו קורין כל אחד ואחד בזמנו, מיכן אמרו לכל (אין) מפסיקין לראשי חדשים לחנוכה ולפורים לתעניות ולמעמדות וליום הכיפורים שיבואו אילו בין בשבת בין בשני וחמשי שאין קורין כסדרן, שמפסיקין סדרן וקורין באילו, אבל [אי] אתה יכול לומר בתעניות ובמעמדות ובפורים שיבאו בשבת, כדי להפסיק מסדר שבת עליהם, אלא בשני וחמשי: היל' ט': ובזמן שחל ראש חדש להיות בשבת השמיני שצריך להוסיף לקרות וביום השבת ובראשי חדשיכם, הוא מפטיר, כה אמר [אדוני] אלהים שער החצר הפנימית הפונה קדים, חל להיות באחד בשבת מלפני החדש הוא מפטיר ויאמר לו יהונתן מחר חדש, ובחדש עצמו קורין שלשה בקרבן תמיד, וידבר, צו, ואמרת, השני קורא את הכבש, ועשירית, עולת, ונסכו, והשלישי חוזר למעלה וקורא, ונסכו, ואת הכבש, מפני שאמרו אין קורין בפרשת פחות משלשה פסוקים, ויש אומ' אין משיירין בפרשה פחות משלשה פסוקים ההוא בפרשת גדולה: היל' י': אבל צריכין לומר אחר יהי כבוד, י"י מלך, ומזמור שירו לי"י, וששת מזמורים של כל יום ויום, וא"ר יוסי יהא חלקי עם המתפללין בכל יום ששת מזמורים הללו, אמרו למה הזכיר דוד במזמור הודו ל"י קראו בשמו, כהנים ולויים וישר', להיות אומרים בכל יום: סליק פירקא: היל' י':

פרק יח

למה אמרו שיהו אומרי' מזמור בכל חדש וחדש, ר' שמעון בן לקיש (אמ') בעא קמוי ר' יוחנן, מהו לומר שיר בלא נסכים, א"ל נשמעינה מן הדא בזה ובזה הלוים עומדין על הדוכן ואומ' וישב עליהם [את] אונם, א"ל ר' שמעון בן לקיש מזמור ומוסף מי קודם, מחוורתא מילתא שמזמור קודם לפיכך נהנו העם לומ' מזמורם בעונתם, דתנינן תמן, שיר שהלוים היו אומרי' במקדש, ביום הראשון היו אומרי' לי"י הארץ ומלאה תבל ויושבי בה: בשני היו אומרי' גדול י"י ומהלל מאד בעיר אלהינו הר קדשו: בשלישי היו אומרי' אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפט: ברביעי היו אומרי' אל נקמות י"י אל נקמות הופיע: בחמשי היו אומרי' הרנינו לאלהים עוזנו: בששי היו אומרי' י"י מלך נאות לבש: בשבת היו אומרי' מזמור שיר ליום השבת: מזמור שיר לעתיד לבא לעולם שכולו שבת, ומנוחה לחיי העולמים, שכל המזמר פסוק בעונתו מעלה עליו כאילו בונה מזבח חדש ומקריב עליו קרבן: היל' ב': בחנוכה ארוממך י"י, בפורים שגיון לדוד, ביום הראשון של פסח הללו את שם י"י, ויש אומ' אלהים אל דמי לך, וכן בחולו של מועד, אבל בימים הראשונים הוא צריך לומר יהי כבוד י"י, וכל העם בעמידה עד וברוך שם כבודו לעולם, ויושבין כל עניין, וביום טוב האחרון של פסח הלל הגדול, ואיזהו הלל הגדול, הודו לי"י כי טוב, הודו לאלהי האלהים ונהגו העם לומר כולו הלל הגדול אע"פ שאינו מן המובחר: היל' ג': בחג השבועות הבו לי"י בני אלים, בתשעה באב, ארבעה פסוקי' משל ירמיה, המאס מאסת, עד כי אתה עשית את כל אלה, ושני מזמורים הללו אלהים באו גוים בנחלתך, על נהרות בבל, אע"פ שבכל מקום דברי קדושה מקדימין לדברי קבלה. בזו דברי קבלה מקדימין לדברי קדושה: היל' ד': יש שקורין ספר קינות בערב, יש שמאחרין עד הבקר לאחר קריאת ספר תורה, שאחר התורה [עומד אחד] וראשו מתפלש בעפר, ובגדיו מטולאין וקורא בבכייה וביללה, אם יודע הוא לתרגמו מוטב ואם לאו נותנו למי שיודע לתרגם בטוב ומתרגם לפי שיבינו שאר העם והנשים ותינוקות שהנשים חייבות לשמוע קריאת ספר תורה כאנשים וכל שכן זכרים: וכן אתה חייב בק"ש ותפילה וברכת המזון ובמזוזה: ואם אינם יודעין לשון הקודש מלמדין אותם בכל לשון שיכולות לשמוע וללמוד, מיכן אמרו המברך צריך שיגביה קולו משום בניו הקטנים, ומן הדין הוא לתרגם לעם ולנשים ולתינוקות כל סדר וסדר, ונביא של שבת לאחר קריאת התורה וזו היא שאמרו בשבת מקדימין לבא ומאחרין לצאת, מקדימין לבא כדי לקרות ק"ש כוותיקין עם הנץ החמה, ומאחרין לצאת כדי לשמוע פירוש של סדר, אבל ביום טוב מאחרין שהן צריכין לתקן מאכלם של יום טוב, וממהרין לצאת שאינו מן הדין לפרוש להן, דאמרי' רב לא מוקי אמורא עליה מיומא טבא לחבריה. היל' ה': וכן היה מנהג טוב בירושלם לחנך בניהם ובנותיהם הקטנים ביום צום, בן י"א שנה עד עצם היום, בן שתים עשרה להשלים, ואחר בך היה סובלו ומקרבו לפני כל זקן וזקן כדי לחזקו ולברכו ולהתפלל עליו כדי שיזכה לתורה ולמעשים טובים, וכל מי שהיה לו להתפלל בעדו, ללמדך שהם נאים ומעשיהן נאים ולבם לשמים, ולא היו מניחין בניהם קטנים אחריהם, אלא היו מוליכין אותם לבתי בנסיות כדי לזרזן במצות: היל' ו': ביום שהושיבו את ר' אלעזר בן עזריה בישיבה, פתח ואמ' אתם נצבים היום כלכם טפכם נשיכם: אנשים באים ללמוד, נשים באים לשמוע, כדי לקבל שכר פסיעות, טף למה הוא בא, כדי ליתן שבר למביאיהם, מיכן נהגו בתולות ישר' קטנות להיות רגילות לבא לבתי כנסיות ולבתי מדרשות כדי ליתן שכר טוב למביאיהן, והן לקבל שכר: היל' ז': והקורא [בט' באב] אומ' ברוך דיין אמת, ויש שמניחין את התורה על הקרקע באצטלית שחורה, שנפלה עטרת ראשינו, וקורעין ומספידין כאדם שמתו מוטל לפניו, ויש שמשנין מקומם, ויש שיורדין משפסליהן למטה, וכולם מתפלשין באפר, ואינם אומרי' שלום זה לזה כל הלילה, וכל היום עד שישלמו העם קינותיהן, בשעת הקינות אסור לספר דבר ולצאת לחוץ, כדי שלא יפסיק לבו מן האבל וכל שכן לשוח עם הגוי: היל' ח': בתפילת ערבית אין אדם שומע לחבירו מפני שמתפללין בלחישה, ואין אומרי' ברכו, ולא יהי שם: סליק פירקא: היל' ח':

פרק יט

אבל בתפילת שחרית לאחר הפסוקים והמזמורים אילו אומר ביוצר ברכו בקול נמוך, ואין מזכירין קדוש, ואף לא קדיש, אבל בתפילת המנחה אומ' קדוש וקדיש: היל' ב': ובראש השנה אומ' מזמור, כל העמים תקעו כף, וביום הכיפורים ברכי נפשי את י"י וממעמקים קראתיך י"י, בחג הסוכות, נודע ביהודה, ביום השמיני, למנצח על השמינית, ואם אינו בקי אומ' אודה י"י בבל לבב ודיו: היל' ג': בפסח בין בתפילה בין בכוס צריך להזכיר ביום טוב, מקרא קודש הזה, ביום חג המצות הזה, ובחולו של מועד אומ' מועד, ביום חג פלוני זה, בשביעי, אומ' ביום שביעי עצרת הזה לפי שאינו חג בפני עצמו, לפיכך אינו מזכיר חג: היל' ד': בחג השבועות הוא אומ' ביום טוב מקרא קודש הזה, וביום חג השבועות הזה וערבית ושחרית ומנחה שוין בתפילה: היל' ה': בראש חדש ניסן צריך להזכיר ביום ראש החדש הזה, ובראש השנה ביו"ט מקרא קודש, ובראש חדש הזה, ובראש השנה הזה, וביום תקע שופר זכרון הזה: היל' ו': וביום הכיפורים אין מזכירין בו ביו"ט, שאין יום טוב ביום צום אלא אומ' ביום מקרא קודש הזה, ביום צום העשור, ביום מחילת העון, וחותם, מוחל לעונותינו ולעונות כל בית ישראל ברחמים ומכפר על פשעיהם, מלך על כל הארץ מקדש ישר' ויום צום הכיפורים הזה והזמנים ומקרא קדש, ואין מזכירין בו לא מועד ולא שמחה, שאין שמחה בלא אכילה: היל' ז': וכשם שמקלסין יום ראשון וחולו של מועד, כך מקלסין ימים (ימים) [טובים] בתפילה ביוצר במנחה וערבית, והיכן מקלסין, אלהינו ואלהי אבותינו גלה כבוד מלכותך עלינו, ואחריו אנא, ואומ' שם יעלה כו', והשיאנו, כו', וכתוב לחיים כו', וחתימתם, ברוך מקדש עמו ישר' ומועד שמחה וזמנים ומקרא קודש: היל' ח': כשם שחתימתן של ראש השנה ויום הכיפורים משונה משאר ימים טובים כך תפילתן, ואין מזכירין זכרונות בשלש ראשונות ובשלש אחרונות אלא בשני ימים טובים של ראש השנה ויום הכיפורים בלבד, ואף באילו בקושי התירו: אם חל ראש השנה להיות בשבת אינו אומ' יום תרועה, אלא זכרון תרועה, לפי שאין תקיעת שופר דוחה השבת בגבולין משום גזירה: היל' ט': בראש חדש (טבת) ישבו החבורות של זקינים ושל תלמידים ביום הראשון מן המנחה ולמעלה עד שישקע החמה, וצריך בברכת היין לומ', בא"י אמ"ה בורא פרי הגפן, בא"י אמ"ה אשר בעגילא גידל דורשים הורים ולמדם ומנו חדשים טיכס ירח וכילל לבנה מינה נבונים סופרים עתים פלס צורינו קצי רגעים שבם תיקן אותות חדשים ומועדים דכת' עשה ירח למועדים ושמש ידע מבואו, ואומ' כי כאשר [השמים] החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה, וגומ' וחותם, בא"י מקדש ישר' וראשי חדשים: ואומ' הודו לי"י כי טוב, כהיום הזה בירושלם ששים ושמחים כולנו במקום אליהו הנביא במהרה יבא אצלינו המלך המשיח יצמח בימינו: את הימים כשנים בבניין בית המקדש ירבו שמחות ויענו העם ואמרו אמן. רבו בשורות טובות בישר' מקודש החדש מקודש, בראש חדש מקודש בזמנו, מקודש בעיבורו, מקודש כתורה, מקודש כהלכה, מקודש בתחתונים, מקודש בעליונים, מקודש בארץ ישר', מקודש בסין, מקודש בירושלם, מקודש בכל מקומות ישר', מקודש מפי רבותינו, מקודש בבית הוועד, הודו לי"י כי טוב, וגומ' כלכם ברוכים, ועל כל ברכה הוא אומ' הודו חוץ מברכת הלויים: היל' י': וכשהוא מקלסו מקלסו בשנים עשר כנגד י"ב שבטים, וי"ב חבירים, וי"ב חדשים, וי"ב מזלות: היל' י"א: ואע"פ שאמרו יעלה ויבא בבונה ירושלם וגמר על הכוס ברכת המזון, הכוס נותנו לאשתו, לקיים מה שנאמ' להניח ברכה אל ביתך, ומביאין לו כוס אחר ומברך בורא פרי הגפן. ואחריו אשר בעגילה כו', וכן אתה אומ' בברכת חתנים ובברכת אבילים, לפי שאין אומ' שתי קדושות על כוס אחד, ונהגו רבותי' לומ' ברכת חתנים בבקר על הכוס בעשרה, ובפנים חדשות כל שבעה, וכן בערב קודם סעודה: היל' י"ב: וברכת אבילים בערב לאחר התפילה בפני המתפללין על הכוס, בשבת אין אבילות נוהגת בפרהסיא כר' אליעזר בן הורקנוס דאמ' ראה שלמה כח של גומלי חסדים ובנה להם שני שערים אחד לחתנים ואחד לאבילים ולמנודים, בשבת היו מתקבצין אנשי ירושלם ועולין להר הבית ויושבין בשערים הללו כדי לגמול חסד זה לזה. משחרב בית המקדש התקינו שיהו החתנים והאבילים באים לכנסת כדי לגמול להם חסד לחתנים לקלסם (ולהוותן) [וללותם] לבתיהן, אבילים לאחר שיגמר החזן תפילה הולך לו בדלת הכנסת או בפינות הכנסת ומוצא האבילים וכל קרובים ואומ' עליהם ברכה ואחר כך אומ' קדיש, אין אומ' בעלמא דעתיד לחדתא אלא על התלמיד ועל הדרשן: סליק פירקא היל' י"ב:

פרק כ

ואין מברכין על הירח אלא במוצאי שבת כשהוא מבוסם ובכלים נאים, ותולה עיניו כנגדה, ומיישר רגליו, ואומ' ברוך אשר במאמרו ברא שחקים וברוח פיו כל צבאם חוק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם פועלי אמת שפעולתם אמת וללבנה אמר שתתחדש באור יקר עטרת תפארת לעמוסי בטן שהן עתידין להתחדש כמותה ולפאר יוצרם על כבוד מלכותו ברוך אתה מקדש ראשי חדשים: היל' ב': ואומ' ג' פעמים, סימן טוב סימן טוב סימן טוב תהוי לכל ישראל, ברוך בוראך, ברוך יוצרך, ברוך מקדשך, ורוקר שלש פעמים כנגדה, ואומ' ג' פעמים כשם שאני רוקד כנגדה ואיני נוגע בה, כך ירקדו אחרים כנגדי ולא יגעו בי, תפל עליהם אימתה ופחד, ולמפרע, אמן אמן סלה: הללויה: ואומר לחבירו שלש פעמים שלום עליך, וילך לביתו בלב טוב, והדא היא, לכל מפסיקין לראשי חדשים: היל' ג': וכיצד מפסיקין לחנוכה, אמרו בעשרים וחמשה בכסליו מדליקין נר חנוכה, ואסור להדליק בנר ישן, ואם אין לו אלא ישן מלבנו באור יפה יפה ומותי, ואין מגביהין אותו ממקומו עד שיכבה: היל' ד': מצות הדלקתו משקיעת החמה עד שתכלה רגל מן השוק, ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר. לא ימיש עמוד הענן יומם. ואם הדליקו ביום אין ניאותין ממנו. אין מברכין עליו. שכך אמר אין מברכין על הנר עד שיאותו (לאורן) [לאורו], ואין חוששין [לפתילתו להחליפו] עד שיכלה: היל' ה': נר חנוכה מצוה להניחה בפתח הסמוך לרשות הרבים שתהא מזוזה בימין ונר חנוכה משמאל. לקיים מה שנאמר מה יפית ומה נעמת [מה יפית במזוזה ומה נעמת] בנר חנוכה. ונרות כב"ה. משום מעלין בקודש ולא מורידין כעין ימים היוצאים: היל' ו': וכיצד מברכין. ביום הראשון מדליק ומברך שלש. והרואה מברך שתים. אקב"ו להדליק נר של חנוכה. ואומר הנירות האילו אנו מדליקין על הישועות ועל הניסים ועל הנפלאות אשר עשית לאבותינו על ידי כהניך הקדושים. ועל שמונת ימי חנוכה הנרות האילו קודש ואין לנו רשות להשתמש בהן אלא לראות בלבד כדי להודות את שמך על ניסיך ונפלאותיך ועל ישועתיך. ברוך שהחיינו. ואומר שעשה ניסים. אילו למדליק. אבל לרואה אינן ביום ראשון אלא שתים. שהחיינו ואשר עשה. מיכן ואילך מברך להדליק והרואה אומר אשר עשה: היל' ז': והחזן צריך לומר ואתה קדוש בשמונה עשרה של חנוכה. וכן בראשי חדשים. וכן בחולו של מועד. מפני שכת' בהן עלת תמיד. ותני ר' חייא בכל יום שאין בו מוסף אין בו קדושה חוץ מן חנוכה שאע"פ שאין בו מוסף יש בו קדושה. מפני מה, מפני שיש בו הלל. ויש אומ' אף בפורים כן מפני שיש בו מגילה: היל' ח': ואומ' בהודייה ובניסי פלאות ותשועת כהניך אשר עשית. בימי מתתיה בן יוחנן כהן גדול וחשמונאי ובניו. כן תעשה עמנו י"י אלהינו פלא ונסים ונודה לשמך לנצח. ב"א הטוב. וניסי מרדכי ואסתר מזכירין אותם בהודייה ושניהן נזכרין בברכת הארץ: היל' ט': וגומרין ההלל כל שמונה ימי חנוכה בשלשה אין משיבין אין צריך לומר לשאול. בשנים אחרונים שואלין מפני היראה ומפני הכבוד. ואילו הן שלשה הראשונים. הללו עבדי י"י. בצאת ישראל. אהבתי. שנים אחרונים. הללו את י"י. הודו לי"י. וצריך לברך בתחילתן ולקרותם בנעימה. דתני ר' שמעון בן יהוצדק ימים שמונה עשר ולילה אחד יחיד גומר בהן את ההלל. ואילו הן שמונת ימי חנוכה ויום טוב הראשון של פסח ויום טוב של עצרת ושמונת ימי החג. ובגולה עשרים ואחד יום ושני לילות. ומצוה מן המובחר לקרות הלל בשני לילות של גליות ולברך עליהם ולומרן בנעימה. לקיים מה שנאמר ונרוממה שמו יחדיו. וכשהוא קורא בביתו אינו [צריך לברך] שכבר בירך ברבים: היל' י': ואחר כך מוציאין ספר תורה וקורא בנשיאים. ויהי המקריב. ביום השני. קורין ביום השני. וכן עד יום השמיני. ובשבת שבתווך קורין ויהי ביום כלות משה. עד עשה את המנורה. וכן ביום השמיני. עד וזה מעשה המנורה. כל הפסוק. ומפטיר בותשלם כל המלאכה: היל' י"א: אין מקדימין בשמונת ימי חנוכה לומר בראשון. וביום השני. ביום השני. וביום השלישי. ביום השלישי. וביום הרביעי. כדי לגמור עשר פסוקים: היל' י"ב: בזמן שחל ראש חדש טבת להיות באחד בשבת. ביום הראשון קורין של ראש חדש תחילה שלשה. והרביעי של חנוכה. שכל התדיר מחבירו תדיר קודם והוא קודם את חבירו. אבל ביום השני אינו כן אלא קורין אותה בשל חנוכה והרביעי בראש חדש. שאין חשבון ראש חדש מיום שני אלא בזמן (שהנשים כתקנן) [שהשנים כסדרן]. דר' יצחק סחורא שאל את ר' יהושע נפחא ראש חדש טבת שחל להיות בשבת במה קורין. קורין לעניין כלות. והמפטיר בשל ראש חדש. חל להיות בחול קורין ביום ראשון ג' בשל ראש חדש והרביעי בשל חנוכה. התדיר מחבירו תדיר קודם חבירו. הואיל וקרא תחילה בראש חדש. ביום השני קורין לחנוכה שלשה. והרביעי בשל ראש חדש ובראשי חדשיכם. עד שישלים כל השיטה. ולמה כן. שלא בא הרביעי אלא מפני מוסף של ראש חדש. הרי מפסיקין לחנוכה: סליק פירקא היל' י"ב:

פרק כא

מפסיקין לפורים כמנהג רבותינו שבמערב להתענות שלשת ימי צום מרדכי ואסתר פרודות. ולאחר פורים שני [וחמשי ושני]: היל' ב': ולמה אין מתענין אותם בחדש ניסן מפני שבאחד בניסן הוקם המשכן. ושנים עשר נשיאים הקריבו קרבנם לשנים עשר יום. יום לכל שבט ושבט וכל אחד ואחד היה עושה ביומו יו"ט. וכן לעתיד לבא. עתיד המקדש להבנות בניסן. לקיים מה שנאמר אין כל חדש תחת השמש: היל' ג': לפיכך אין אומרים תחנונים כל ימי ניסן ואין מתענין עד שיעבר ניסן. אלא הבכורות שמתענין בערב פסח. והצנועים בשביל המצה כדי שיכנסו בה בתאוה. והתלמידים מתענין בו שני וחמישי. מפני חילול השם מפני כבוד התורה שנשרפה: היל' ד': בד"א בצינעא אבל להדין בציבור אסור עד שיעבר ניסן: ובאחד באדר משמיעין על השקלים. ולמה באחד באדר. שהוא צפוי וגלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שהיה המן הרשע עתיד לשקול מכרותיו של ישראל לפיכך הקדים ואמר למשה שיהו שקלי ישראל קודמין להם. וצריכין כל ישראל לתת שקליהם לפני שבת זכור. ואסור לומר עליהם לשום כופרא אלא לשום נדבה. וצריכין להספיק מים ומזון לאחיהם העניים משום קובלון. ומשום מתנות לאביונים. ויש שמספיקין להם ויין. או לחם ודגים. מכל מקום לא יפחות משתי מתנות אפי' חיטין ופולין: היל' ה': בארבעה עשר ובחמשה עשר יושבין שלחנות של חבירים. בכפרים בארבעה עשר. (וברכרכים) [ובכרכים] בחמשה עשר: היל' ו': קורי בויבא עמלק. ואעפ"י שאין בה אלא תשעה פסוקין אין מתחילין בוישמע יתרו. אלא כל אחד ואחד קורא שלשה פסוקין עד סוף השיטה: ומניחין ספר תורה ואומר יהי שם י"י מבורך. וקדיש. שאין לך קריאה שיטעון קדיש עד שיחזיר אלא של שבת מפני המפטיר ואע"פ כן על קריאת המפטיר ועל הנביא לאחר שמניחין ספר תורה במקומו אומ' קדיש. וקדיש זו למה. אלא ללמד שאין אומ' קדיש לא בראשי חדשים ולא בתעניות ולא בשני וחמשי ולא בחולו של מועד ולא בשמונת ימי חנוכה ולא בפורים עד שמחזירין ספר תורה למקומו. בשעה שהעם עומדין והם עונין יהא שמיה רבא בעמידה: היל' ז': ר' חינא אומר שלש קריות שבתורה לא יפחתו להם מעשרה פסוקים. חזקיה אמר להם כנגד עשרת הדברות והתנינן ביום הראשון בראשית. ויהי רקיע. דהא לית בהון.

תוכן העניינים

מחזור ויטרי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה