אור ברסלב
מחזור ויטרי הלכות ראש השנה

מחזור ויטרי· רבנו שמחה מוויטרי

הלכות ראש השנה

סדר עשרת ימי תשובה

סימן שיד

שיד.
קידוש היום של ראש השנה כך הוא:

בורא פרי הגפן: ברוך אתה י"י אמ"ה אשר בחר בנו מכל עם ורוממנו מכל לשון וקדשנו במצותיו. ותתן לנו י"י אלהינו באהבה את יום הזיכרון הזה זכרון תרועה באהבה מקרא קודש זכר ליציאת מצרים. כי אתה אלהים אמת ודברך מלכינו אמת וקיים לעד ב"א י"י מלך על כל הארץ מקדש ישר' ויום הזיכרון: שהחיינו: ואם חל להיות בשבת אומ' ג' מקראות של ויכלו תחילה: ומברך בורא פרי הגפן: ואשר בחר בנו: ומוסיף בו ותתן לנו י"י אלהינו באהבה את יום המנוח הזה ואת יום הזכרון הזה זכרון תרועה כו'. וחותם כי אתה אלהים אמת כו'. וחותם מקדש השבת ישר' ויום הזכרון: זמן: למוצאי שבת יברך יקנה"ז. ובתפילה או' ותודיענו: ותודיענו כבוד קודש וחגי נדבה וכו'. על שאר מועדים הוא מספר והולך כסדר קדושות שלהן. כדאמרי' בעלמא סדר הבדלות הוא מונה:

סדר ברכות שליח ציבור אומ' אבות וגבורות וקדושת השם. וכלל מלכיות עם קדושת היום ותוקע. זכרונות ותוקע. שופרות ותוקע. ואו' עבודה והודאה וברכת כהנים:

סימן שטו

שטו.
ומניין שאומרי' מלכיות זכרונות ושופרות. שנאמר ותקעתם בחצוצרות. וגו'. שאין ת"ל אני י"י אלהיכם. מה ת"ל אני י"י אלהיכם. זה אב לכולם. כל מקום שאמרו מלכיות יהא אזכרת השם עמהם. ר' נתן או' ותקעתם בחצוצרות. אילו שופרות. והיו לכם לזכרון. אילו זכרונות. אני י"י אלהיכם. אילו מלכיות. וא"כ מה ראו חכמים לומר מלכיות ואחר כך זכרונות ושופרות. אלא המליכהו עליך תחילה ואחר כך בקש ממנו שיזכור לך. ובמה בשופר של חירות. שנאמר והיה ביום ההוא יתקע בשופר נדול. וגו': אין פוחתין מעשרה מלכיות. מעשרה זכרונות. מעשרה שופרות. הני עשרה מלכיות. כנגד מי. כנגד עשרה הילולים האמורים בספר תילים. הילולין טובא הוו. הנך דכת' בהו הללוהו בתקע שופר (תהילים ק״נ:ג׳). רב יוסף א' כנגד עשרה דברות דכת' בהן שופר. ר' יוחנן א' כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם. והי ניהו ויאמר ויאמר דבראשית. הני תשעה הוו. בראשית נמי מאמר הוא. דכת' (שם לג) בדבר י"י שמים נעשו. וגו': והאי דלא חשיב דאמר אלהים לא טוב היות האדם לבדו. סבר ר' יוחנן דכי תנן בעשרה מאמרות נברא העולם. אאדם קאי ולא אחוה. ובפרקי' ד"ר אליעזר פ"ג מפרש להו. בעשרה מאמרות נברא העולם. ואילו הן. ויאמר אלהים יהי אור. ויאמר אלהים יהי רקיע. ויאמר אלהים יקוו המים. ויאמר אלהים תדשא. ויאמר אלהים יהי מאורות. ויאמר אלהים ישרצו המים. ויאמר אלהים תוצא הארץ. ויאמר אלהים נעשה אדם. ויאמר אלהים הנה נתתי לכם. ויאמר אלהים לא טוב היות האדם לבדו: ויש לומר דסבר דכי קת' בעשרה מאמרות נברא העולם חשיב לחוה. אבל בראשית אע"ג דהוא מאמר לא חשיב ליה. דלא כת' בהו מאמר בהדיא:

בראש השנה מתחיל בתורה ומשלים בנביא. ר' יוסי או' אם השלים בתורה יצא. והתניא ר' יוסי או' אם השלים בתורה הרי זה זריז ומשובח. אימא משלים. והא אם השלים קת'. הכי קא' מתחיל בתורה ומשלים בנביא. ר' יוסי אומר משלים בתורה ואם השלים בנביא יצא. תניא נמי הכי ר' אליעזר בר' יוסי או' וותיקין היו משלימין בתורה. וכן הלכה כותיקין. וכר' יוסי: ומתחיל ג' מקראות מן התורה תחילה. ואו' ככת' בתורתך. ושלש מן הכתובים באמצע. ואו' ככת' בדברי קדשך. ושלש מן הנביאים באחרונה. ואומ' ככת' על יד נביאך. ומשלים מקרא עשירי בשל תורה. ואו' ובתורתך כתוב לאמר:

סימן שטז

שיו.
תנו רבנן הכל חייבין בתקיעת שופר. כהנים ולוים וישר'. גרים ועבדים משוחררין. הרי אילו מוציאין. וטומטום ואדרוגינוס ומי שחציו עבד וחצי בן חורין. אנדרוגינוס מוציא את מינו. ואינו מוציא את שאינו מינו. טומטום אינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו. מי שחציו עבד וחציו בן חורין אף לעצמו אינו מוציא. ונשים פטורות מתקיעת שופר. דהוה ליה מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות: אין מעכבין את הנשים ואת התינוקות מלתקוע בשופר ביום טוב. ומתעסקין בהן עד שילמדו. אמר ר' אלעזר ואפילו בשבת. תניא נמי הכי ומתעסקין בתינוקות עד שילמדו ואפילו בשבת. ואם הגיע לחינוך מצות אסור: המתעסק ללמד לא יצא. והשומע מן המתעסק לא יצא. תניא דבי שמואל כל מלאכת עבודה לא תעשו. יצא תקיעת שופר ורדיית הפת שהיא חכמה ואינה מלאכה: א'ר יצחק כל שנה שאין תוקעין לה בתחילה מריעין לה בסופה. מאי טעמא דלא איערבב שטן. ולאו דאיקלע ראש השנה בשבתא אלא דאיקלע בשאר יומי ואתייליד אונסא. אבל כל ודכא דאיקלא ראש השנה בשבתא לא תקעינן. משום דרבה. דאמ' רבה הכל חייבין בתקיעת שופר ואין הכל בקיאין בתקיעת שופר. גזירה שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי ללמוד ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים. והיינו טעם דלולב ומגילה:

סימן שיז

שיז.
אמר ר' אבהו למה תוקעין בשופר של איל. א' הק' תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכיר לכם עקידתו של יצחק ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמיכם לפני: כל השופרות כשירין חוץ משל פרה מפני שהוא קרן. א"ר יוסי והלא כל שופרות נקראו קרן. דכת' (יהושע ו׳:ה׳) והיה במשוך בקרן היובל. בשמעכם את קול השופר. ורבנן כל קרן איקרי שופר ואיקרי קרן. דפרה קרן איקרי שופר לא איקרי. שנאמר (דברים כג) בכור שור הדר לו וקרני ראם קרניו. ועוד אין קטיגור נעשה סניגור. [משום מעשה העגל. קטי תיגרא. בעל קטטה] (כן מצאתי בנוסח אחר). אין ראוי להיות סני תיגרא. וכן כהן גדול אין נכנס לפניי ולפנים בבגדי זהב כי אם בבגדי בוץ. משום זהב העגל: ומאי משמע דהאי יובל לישנא דדיכרא הוא. א"ר עקיבא שכן בערבייא קורין לדיכרא יובלא: שופר שנסדק ודבקו פסול. דיבק שיברי שופרות פסול. פי' דיבק בדבק שקורין גלוד. פסול. דהוה ליה כשתי שופרות: ת"ר ארוך וקצרו כשר. גררו והעמידו על גילדו בשר. ציפהו זהב במקום הנחת פה [פסול. שלא במקום הנחת פה] כשר. ציפהו זהב. מבפני' פסול. (פי' אם אם) [מבחוץ אם נשתנה קולו מכמות שהיה פסול. ואם לאו כשר]. ניקב וסתמו אם מעכב את התקיעה פסול ואם לאו כשר. נתן שופר בתוך שופר ותקע אם קול פנימי שמע יצא. אם קול חיצון שמע לא יצא. פי' דאיכא חציצה. הפנימי מפסקת [הפכו ותקע בו לא יצא אמר רב פפא לא תימא דהפכיה ככתונא. (כתנת) כתונא. חלוק]. לעשות פנימי חיצון. אלא שהרחיב את הקצר וקיצר את הרחב. ברותחין. מאי טעמ' אמר רב מתנה אמר קרא (ויקרא בה) והעברת. דרך העברתו. בבהמה מחיים בעינן: דיבק שיברי שופרות פסול. הוסיף עליו כל שהוא (פסול) בין במינו בין שלא במינו פסול. ר' נתן או' במינו כשר. פי' אם אינו מעכב את התקיעה. שלא במינו פסול. א"ר יוחנן הא דאמרת במינו כשר. לא שנו אלא שנשתייר רובו. אבל לא נשתייר רובו פסול. מכלל דשלא במינו אע"פ שנשתייר רובו פסול. איכא דמתני' לה אסיפא. שלא במינו פסול. א"ר יוחנן לא שנו אלא שלא נשתייר רובו. אבל נשתייר רובו כשר. מבלל דבמינו אע"פי שלא נשתייר רובו בשר: הילכך ניקב במשהו וסתמו שלא במינו. אם מעכב את התקיעה פסול. וכי קאמרי' אם אינו מעכב את התקיעה כשר (משהו) [במשהו]. אבל טפי אע"ג דנשתייר רובו פסול דעבדינין כתרין לישני דר' נתן לחומרא. דבמינו כשר. והוא דנשתייר רובו. שלא במינו פסול. ואע"ג משתייר רובו: ת':

על נקיבת השופר במקומי אני עומד. ולא חזרתי בי מימיי. אך הוספתי לחלוק על רבינו אחי שסותר ומוחק הספרים משום דלא איתמר בגמרא מתני' מני ר' נתן היא. (או') [או] דלא כר' נתן. ובכמה מקומות תמצא בתלמוד תנאים שחולקין על המשנה ולא יאמר התלמוד מתני' דלא כפלוני. או שיאמר התנא כמו המשנה ולא יאמר מתני' לפלוני הוא. ודוק ותשכח טובא ואין לשנות סוגייא בכך: וכל שכן שאין למחוק: פר"ת: ת': נסדק לאורכו פסול. לרחבו אם נשתייר בו שיעור תקיעה כשר. ואם לאו פסול. וכמה שיעור תקיעה רשב"ג אומ' כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן. פי' נסדק כלו וכן נסדק לרחבו כל רוחב הקיפו. אם נשתייר בו מן מקום הסדק עד מקום הנחת פה שיעור תקיעה כשר. דחשיב ליה כמאן דאישתקיל כוליה והוה ליה ארוך וקיצרו: היה קולו דק או עבה או צרור כשר. שכל הקולות כשירין לשופר. פי' צרור. כמו צריר של מנחות. לשון יבש. רוש בל': שלחו ליה לאבוה דשמואל קדחו ותקע בו יצא. פשיט'. כולהו נמי מיקדח קדחי להו. אמר רב אשי שקדחו בזכרותו. מהו דתימא מין במינו חוצץ. קמ"ל: פי' קדחו. נקבו. וקס"ד הנחת פה קאמר. שקדחו בזכרותו. פי' כשהוא מחובר בבהמה עצם בולט מן הראש ונכנס לתוכו. ומוציאים אותו מתוכו. (מה) [וזה] לא הוציאו אלא נקב את הזכרות:

התוקע לתוך הבור או לתוך הדות או לתוך הפיטום אם קול שופר שמע יצא. ואם קול הברה שמע לא יצא. אמר רב הונא. לא שנו אלא לאותם שעומדין על שפת הבור. אבל לאותם העומדין בבור יצאו. פי' לפי שהן שומעין קול השופר לעולם: אמר רבא שמע מקצת תקיעה בבור ומקצת תקיעה חוץ לבור. פי' היה עומד בבור וחבירו תוקע ויצא לחוץ בחצי התקיעה. יצא בסוף התקיעה. ואשמעי' הכא דבמקצת תקיעה נמי יצא: שמע מקצת תקיעה קודם שיעלה עמוד השחר. ומקצת תקיעה לאחר שעלה עמוד השחר לא יצא. הכא לאו זמן חיובא הוא כאותן העומדין בבור. פי' קודם עמוד השחר לאו זימניה הוא. כדאמרי' במסכת מגילה. כל היום כשר לתקיעת שופר. ויליף טעמי מיום תרועה יהיה לכם (במדבר כ״ט:א׳) יום ולא לילה: אמר רבא בשופר של ע"ז לא יתקע ואם תקע יצא. פי' בשופר של ע"ז. ששימש בו ע"ז ונאסר בהנאה. כדאמרי' במסכת ע"ז אבד תאבדון את כל המקומות (דברים י״ב:ב׳). בכלים שנשתמשו לע"ז הכת' מדבר. ואם תקע יצא. דמצוה לאו הנאה הוא. כלומר מצות לאו ליהנות ניתנו. פי' לא ניתנו לישראל להיות קיומם להם להנייה אלא לעול על צואריהם ניתנו: אמר רבא המודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו בשופר. המודר הנאה משופר אסור: שופר של ראש השנה אין מעבירין עליו את התחום. פי' לילך חוץ לתחום לשמוע התקיעה. ואין מפקחין עליו את הגל. ולא עולין באילן. ולא רוכבין על גבי בהמה. ולא שטין על פני המים. ואין חותכין אותו לא בדבר שהוא משום שבות. ולא בדבר שהוא משום לא תעשה. פי' אין חותכין אותו אם בא לתקנו לא בדבר שהוא משום שבות כלי שאין לחתוך בו שופרות. כגון מגלא. שרפא ב'. דתיקון כלאחר יד הוא. ואין בו אלא משוש שבות. ולא בדבר שהוא משום לא תעשה. סכינא. דדרכו בכך. והוי מלאכה גמורה. מאי טעמא יום טוב עשה ולא תעשה הוא דכת' כל מלאכת עבודה לא תעשו. וכת' שבתון שבות. ותקיעת שופר עשה הוא ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה. אבל אם רצה ליתן לתוכו מים או יין יתן. ולא קאמרינן הא קא מתקן מנא: ת"ר. תקיעות וברכות דעלמא. כגון תעניות. אין מעכבות זו את זו. תקיעות וברכות של ראש השנה ושל יום הכיפורים מעכבות זו את זו. מאי טעמא אמר רבא אמר להם הק' לישראל אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם. זכרונות. כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה. ובמה בשופר. ושופרות. שתעלה תפילתך בתרועה לפניו:

בתוספתא ובמסכת ר"ה:

סדר תקיעות שלש של שלש שלש. שיעור תקיעות כשלש תרועות. ושיעור תרועה. כשלש יבבות. פי' סדר תקיעות ג'. אחת למלכיות. ואחת לזכרונות. ואחת לשופרות. של ג' ג'. תקיעה ותרועה ותקיעה. לכל אחת ואחת. שיעור תקיעה כו'. הכי קאמר ג' התקיעות כג' התרועות. שיעור תקיעה כשיעור התרועה. כשלש יבבות. שלש קולות בעלמא. כל שהן. ולא היינו שברים. כי שברים מרובים מיבבות: תקע בראשונה ומשך בשנייה כשתים אין בידו אלא אחת. פי' תקע בראשונה פשוטה שלפני התרועה. תקע כדרכה ומשך בשנייה. תקיעה שלאחר התרועה משך כשתים לצאת בה ידי שתים. שהיה צריך לעשות זו אחר זו. פשוטה שלאחריה דמלכיות. ופשוטה שלפניה דזכרונות. אין בידו אלא אחת. דאפסוקי תקיעה אחת לשתים לא מפסקינן: ת"ר מניין שבשופר. ת"ל (ויקרא כ״ה:ט׳) והעברת שופר תרועה בחדש השבעי בעשור לחדש ביום הכפרים. וגו'. אין לי אלא ביובל. בראש השנה מניין. ת"ל בחדש השביעי פירש [דהא כתב לן בכמה דוכתא דיום הכפורים] בחדש השביעי הוא. והכא יום הכיפורים כת'. ומה ת"ל בחדש השביעי. שיהו כל תרועות של חדש שביעי שוות. ומניין שפשוטה לפניה. ת"ל והעברת שופר תרועה. פי' והעברת. פשוטי משמע. העברה קול אחד. דהעברה ביד לא מצית אמרת דיליף העברה העברה ממשה כתיב הכא והעברת שופר תרועה. וכת' התם ויעבירו קול במחנה (שמות ל״ו:ו׳). מה להלן בקול. אף כאן בקול. ומניין שפשוטה לאחריה. ת"ל תעבירו. פי' ביום הכיפורים תעבירו הרי העברה תחילה וסוף. ותרועה כתיבא בינתיים. והעברת שופר תרועה. תעבירו שופר. אין לי אלא ביובל. בראש השנה מניין. ת"ל בחדש השביעי. שיהו כל תרועות של חדש שביעי שוות. ומניין לשלש של שלש שלש. פי' מניין דהנך פשוטה לפניה ולאחריה. ותרועה באמצע. עבדינן תלתא זמני. לכל אחת ואחת פשוטה לפניה ולאחריה. ומניין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה. פי' לפי שג' תרועות הללו לא נאמרו במקום אחד שהשתים נאמרו בראש השנה והאחת ביובל. ומניין ליתן את האמור בראש השנה ביובל. וליתן את האמור ביובל כראש השנה. שיהו כאן וכאן שלש. ת"ל שביעי שביעי לגזירה שוה. פי' נאמר בראש השנה בחדש השביעי. ונאמ' ביובל והעברת שופר תרועה בחדש השביעי בעשור לחדש. הא כיצד ג' שהן ט'. שיעור תקיעה בתרועה. שיעור תרועה כשלשה שברים: התקין ר' אבהו בקיסרי. תקיעה. שלשה שברים. תרועה. ותקיעה: שנייה תקיעה. שלשה שברים. ותקיעה: שלישית. תקיעה. תרועה. תקיעה: וסימנך קשר"ק. קש"ק. קר"ק. או תשר"ת. תש"ת. תר"ת: ולא ידעי' תרועה מאי היא אלא מדתרג' תרועה. יבבא גמרינן מאימיה דסיסרא. דכת' (שופטים ה׳:כ״ח) בעד החלון נשקפה ותייבב. ולא ידעי' אי גנוחי גנח. אי ילולי יליל. הילכך עבדינן הא והא. פי' גנוחי גנח. כאדם הגונח מלבו. כדרך החולים שמאריכין בגניחותם. ילולי יליל. כאדם הבוכה ומקונן. קולות סמוכים זה לזה. הילכך עבדינן הא והא. שברים ותרועה. דרחמנא כי אמ' תרועה באמצע פשוטה לפניה ולאחריה. הילכך בבבא קמא עבדינן תקיעה. וג' שברים. דילמא גנוחי גנח הוא. ועבדינן תרועה. דילמא ילולי יליל. ועבדינן תקיעה לפשוטה לאחריה. והדר עבדינן קש"ק קר"ק בתרייהן. דמספקא לן דילמא גנוחי גנח הוא. ולית בה ילולי. ואין לנו לעשות תרועה כלל. וקמפסקא תרועה בין שברים לתקיעה. פי' לפשוטה לאחריה: הילכך עבדינן בבבא תניינא קש"ק. תקיעה. שלשה שברים. תקיעה: ומספקא לן תו דדילמא ילולי יליל הוא ולית בה גנוחי. ואין לנו לעשות שברים וקמפסקי שברים בין תקיעה ראשונה לתרועה ואין כאן פשוטה לפניה. הילבך עבדינן בבבא תליתאה קר"ק. תקיעה. תרועה. תקיעה. אכתי יש לומ' א"כ קשר"ק למה לי. משום דדילמא גנח ויליל. הילכך עבדי' תרוייהו: אי הכי נעביד נמי איפכא קרש"ק. דדילמא יליל וגנח. ונעביד תקיעה. תרועה. שברים. תקיעה. הכי ליכא למימר דסתמיה דאיניש כי מתיילדא ביה מילתא ברישא גנוחי ננח. פי' גניחות ארוכות. קונפלייץ ב'. ותדר מייליל. פי' רצרייר ב'. הילבך תלתא בבי ותו לא. וכל כך למה כדי לערבב את השטן:

מי שברך ואחר כך נתמנה לו שופר תוקע ומריע ותוקע שלש פעמים. פי' מי שברך. נתפלל תפילת המוספין ובירך תשע הברכות. ונתמנה לו שופר. תוקע. ומריע. ותוקע. בשביל מלכיות. וכן בשביל זכרונות וכן בשביל שופרות: טעמ' דלא הוה ליה שופר. הא הוה ליה שופר מעיקרא כי שמע להו אסדר ברכות שמע להו: רב פפא בר שמואל הוה קא מצלי ביחיד א"ל [לשמעיה] כי נחירנא לך תקע לי. פי' נחירנא נוחר בגרונו. לסימן שסיימתי הברכה. תקע לי. א"ל [רבא] לא אמרו אלא בחבר עיר. פי' לא אמרו שיהא תוקע לכל ברכה אלא בחבורת ציבור. אבל יחיד מברך על כולן. ואחר כך תוקע תשע תקיעות: תניא נמי הכי. כשהוא שומעו שומעו על הסדר ועל סדר ברכות. במה דברים אמורים בחבר עיר. אבל שלא בחבר שומעו על הסדר ושלא על סדר ברכות. ויחיד שלא תקע חבירו תוקע לו. יחיד לא בירך אין חבירו מברך לו. מצוה בתוקעין יותר מן המברכים. כיצד שתי עיירות באחת תוקעין ובאחת מברכין. הולך למקום שתוקעין ואינו הולך למקום שמברכין. פשיט'. הא דאוריית'. והא דרבנן. לא צריכא אע"ג דהא ודאי והא ספק. פי' ודאי הוא לו שאם ילך אצל מברכים ימצא שם עשרה ויתפלל שליח ציבור ויוציאנו ידי חובתו. ואם ילך אצל תוקעים שמא כבר עמדו והלכו לביתם:

וזו התשובה השיב ר' יוסף טוב עלם:

בראש השנה מקום שיש שליח ציבור מתפלל יחיד תשע. ושומע עלינו לשבח וסדר תקיעתא מפי שליח ציבור. ויוצא ידי חובתו. שכך שנינו כשם ששליח ציבור חייב. כך כל אחד ואחד חייב. ר"ג אומ' שליח ציבור מוציא אחרי' ידי חובתם. ואע"ג שר"ג יחיד הלכה כמותו. דאמ' רב הונא אמ' ר' יוחנן הלכה כר"ג: אבל במקום שאין שליח ציבור חייב לומ' עלינו לשבח בתוך התפילה. שאפי' ר"ג לא אמ' אלא לאותן העומדים בבית הכנסת ושומעים מפי שליח ציבור. ולאנוסים שאינם יכולין לבא בבית הכנסת מפני האונס. אבל שאר העם לא פטר. דאמר רב אחא אמר רב שמעון חסידא פוטר היה ר"ג אפילו עם שבשדות. ולא מיבעיא הני דקיימי. ומקשינן תו. מעם שאחורי הכהנים שאינן בכלל ברכה. ומתרצינן. אלא כי אתא רב אחא א"ר שמעון חסידא לא פטר ר"ג אלא לאותם העומדים בבית הכנסת. ועם שבשדות דאניסי. אבל יחיד במקום שאין שליח ציבור חייב. והני דעיר נמי שאין באים בבית הכנסת אע"ג דיש שליח ציבור חייבין. שלא פטר ר"ג כו': וכשהן מברכין תשע ברכות היכא דליכא חבר עיר. יחיד אינו תוקע על סדר הברכות אלא לאחר תפילתו תוקע. קשר"ק. קש"ק. קר"ק. בזה אחר זה. דתנן מי שברך ואחר כך נתמנה לו שופר. תוקע ומריע ותוקע שלשה פעמים. ואמרי' טעמ' שלא היה לו שופר מעיקרא. אבל היה לו שופר מעיקרא כי שמע להו אסדר ברכות שמע להו. ואמרי' תו רב פפא בר שמואל קם לצלויי. (א"ר שמעיה) [אמר ליה לשמעיה] כו': וכן הלכה: וכשם שאין אומרי' סדר עבודה ביום הכיפורים אלא במוסף כך אין אומרי' סדר תקיעות אלא במוסף בלבד: ואע"פ שזריזין מקדימין למצות. הרי אמרו חכמים שעת השמד היתה ותיקנוה בסדר המוסף כדי שלא יכירו בהם אויבים. ושוב לא זז הדבר ממקומו ולא חזר ליושנו: וקריאת התורה מסדר המוסף. שהרי שנינו. בזמן שיש שני שליחי ציבור הראשון מקרא את ההלל. והשני מתקיע. מכלל שהשני מקרא את התורה. הא למדת שהיא מסדר מוסף. ועוד מטעם זה התקינו לתקוע אחר קריית התורה מפני העם המתאספים שם לשמוע קריית התורה. שאף מטעם זה התקין עזרא שישבו בתי דינין מפני אסיפת העם לקריית התורה. ולפיכך תוקעים בישיבה אעפ"י שעתידין לומ' בעמידה בתפילה על סדר ברכות. כדר' יצחק. דאמר ר' יצחק למה תוקעים ומריעים בישיבה ותוקעין ומריעין בעמידה כדי לערבב את השטן. ואם נפשך לומר יתקעו ביוצר וקריאת התורה. הרי תשובותיו בצידיו. האחת שאין ציבור מצויין בתפילת יוצר. ועוד מצינו באגד' א"ר פינחס בשם ר' יהושע בן לוי למה תוקעים בתפילת המוספים כדי שיהו (ישר) [ישראל] תוקעים ומליאים מצות ברימון. בשכבר קרו את שמע והתפללו וקראו בתורה. והואיל וכבר יצאנו ידי חובת ט' תקיעות אין חוששין עוד בתפילת המוספין אלא לתקיעה של שלש הואיל ויש שם עירבוב במקצת שלא להטריח את הציבור: ואו' מלכיות ותוקע קשר"ק דשמא הוא עיקר הסימן. ואומ' זכרונות ותוקע קש"ק. שיש לומר שכן היא סדר התקיעה. או יש לומר שסדר התקיעה הוא קר"ק. נמצא תוקע בסוף אחר הברכות בסדר ממה נפשך. ומנין שתוקעין על סדר ברכות. שבך שנינו כשהוא שומעם שומעם על הסדר ועל סדר ברכות. בד"א בחבר עיר כו':

וששאלתם ביחוד שקורא הלל. תשובה. מאן דצלי ביחיד באילו כ"א יום שהיחיד גומר בהן את ההלל. חייב לברך לגמור את ההלל ולקרותו כולו. ולחתום אחריו. ובשאר ימים שאין גומרין בהן את ההלל. כשם שאין פותחין כך אין חותמין:

וכן מנהג בשתי ישיבות:

ומה שחקקתם לפנינו. מצינו בהלכות קטועות. לא יחיד יחיד ממש אלא אפילו ציבור נקראו יחידים. לא שמענו מעולם לא בכתב ולא בעל פה. ולא תעשו כן. שאין מנהג אלא כמו שפירשנו לכם: ולא תטעו באותם הלכות קטועות. כי הם מוטעות ומקוטעות. והאל לנו למושעות:

יוסף טוב עלם בר שמואל:

וזו תשובת רבינו עזריאל בר' נתן:

אשר חכמים יגידו: את שלום ידידי קרובי החבר ר' שמחה בר' יצחק. אני צעירו החתום דורש עם שלום קרובתי הגברת ובן יקיר יגדל כחושים: על שאילתו אני משיבו לפי עניות דעתי: ששאל מה טעם אין אנו [תוקעים] בראש השנה. השלשים קולות על סדר ברכות של מוסף והרי שנינו כולל מלכיות עם קדושת היום ותוקע. זכרונות ותוקע. שופרות ותוקע. ועוד שומעו שומעם על הסדר ועל סדר ברכות. וגם אותם עשר שאנו תוקעין למוסף על סדר ברכות מה טיבם. הלא אינו אלא במקום שלש דאורייתא משום ספיקא דגנוחי גנח או ילולי יליל. ואי משום דר' יצחק לערבב את השטן בישיבה ובעמידה היה לנו לעשות כל שלשים קולות על סדר ברכות. והשאר שאנו עושין בעמידה יעשו אותם בישיבה: תשובתו בצידו: שכששנינו שומעם על סדר ברכות. לא אמרו אלא במקום שאין כל יחיד ויחיד מתפלל לעצמו ברכות של מוסף. וסומכין על דברי ר"ג שאמר שליח ציבור מוציא את הרבים ידי חובתם שהרי קבעו רבותינו שהלכה כמותו בברכות של ראש השנה משום דאוושי קראי. אבל עכשיו שהורגל כל יחיד ויחיד להתפלל לעצמו יכול לשומעם אף שלא על סדר ברכות. ומנא תימרא. דתניא כשהוא שומעם שומעם על הסדר ועל סדר ברכות. בד"א בציבור. אבל ביחיד שומעם על הסדר ושלא על סדר ברכות. וה"פ. בד"א דשומעם על סדר ברכות בזמן שהציבור שומעין הברכות מפי היורד לפני התיבה וסומכין על חבר עיר המתפלל להוציאן ידי חובתם. דהא בחבר עיר קיימינן. כדקת' לעיל. א"ל רבא לא אמרו אלא בחבר עיר. ועלה אמרי' תניא נמי הכי. כשהוא שומעם. ופתרון חבר עיר הוא גדול וחשוב שבעיר. דכל מילי דמתא רמו עליה. לחלק צדקה. ולהתפלל בתעניות ובימי רחמים. כאותה ששנינו בפ' בני העיר. בד"א בזמן שאין שם חבר עיר. אבל יש שם חבר עיר תנתן לחבר עיר. וכל שכן דדידי ודידכו עלי סמיכי. הכי משמע. בזמן שהציבור שומעין התפילה והברכות ונסמכין על חבר עיר היורד לפני התיבה להוציאן ידי חובתם. אבל ביחיד. כלומר בזמן שכל יחיד ויחיד מתפלל לעצמו שומעם שלא על סדר ברכות: לפיכך הורגלנו לעשות כל שלשים תקיעות שהן במקום התשע שהן מן התורה בישיבה. שלא על סדר ברכות ואחר כך אנו עושון דבר מועט לתפילת המוסף כדי לערבב השטן. גם בעמידה כדר' יצחק. ונאה הדבר ומקובל לעשותו על סדר ברכות אע"פ שאין צריך אלא שקבעום להם מקום הגון. קשר"ק למלכיות. קש"ק לזכרונות. קר"ק לשופרות. ודיי לנו בכך. מידי דהוה אבירך ואחר כך נתמנה לו שופר. ואמרי' תוקע ומריע ותוקע. שלשה פעמים: ותדע אחי כי כל המפרש חבר עיר. חבורת עיר. כלומר ציבור. אינו אלא שוגה: חדא דהוה ליה למימר לא אמרו אלא בציבור. למה עיקם לומ' חבר עיר. ועוד לא מצינו חבר עיר שהוא ציבור. ועוד אם כדברי הפותרים חבר עיר. ציבור. צריך לנו לפרש רב פפא בר שמואל הוה מצלי ביחיד שהיה מתפלל בראש השנה בלא מניין. נמצאת ממעט כבוד הזקן שהיה רגיל להתפלל תמיד בימי רחמים שלא במיניין. דהא לא קתני זימנא חדא צלי ביחיד. או כי הוה מצלי ביחיד. א"ל (ר' שמעיה) [לשמעיה] כו'. אלא הוה מצלי ביחיד. דמשמע כן היה דרכו תמיד. ועל כורחך הכי משמע בציבור היה מתפלל ולא היה נסמך על שליח ציבור שיוציאנו ידי חובתו והיה מתפלל לעצמו תמיד. וא"ל רבא לא אמרו אלא בחבר עיר. חבר עיר ממש כאשר פירשנו: זו הדרך וזו העיר. צור ישראל יאיר עינינו בתורתו. ויורנו. ונלכה באורחותיו: עזריאל בר' נתן ז"ל:

ואני יצחק בר' דורבלו מצאתי תשובה זו מרבינו עזריאל וכתבתיה כאן למען תמצא. ואחריה אכתוב תשובת רבינו יעקב על דבר זה שהשיב לשזנא לר' שמעון בר' נתנאל: אלה הדברים חידש רבינו עזריאל בר' נתן על סדר תקיעות של ראש השנה: נראה בעיני דהאידנא קיימ' לן כר' שמואל בר נחמני דאמר אחת מדברי תורה ושתים מדברי סופרים. לפיכך אין אנו תוקעין על סדר ברכות אלא אחת שהיא מדברי תורה שהיא שלש. בפשוטה לפניה ופשוטה לאחריה שהן עשר. קשר"ק קש"ק קר"ק. מספיקא דגנוחי גנח וילולי יליל: אבל בישיבה לספר תורה תוקעי' אף השתים מדברי סופרים שהן שלש שהן תשע שהן שלשים. כדי להוציא את כל הציבור ידי חובתם שבאו כולן לשמוע קריאת התורה. כדכת' ואזני [כל] העם אל ספר התורה (נחמיה ח׳:ג׳). אבל למוסף איכא דהוי למלכיות ולא הוי לזכרונות ולשופרות. או למלכיות ולזכרונות ולא הוי לשופרות. ולא שמע כל השלשים קולות. לפיכך דיינו על סדר ברכות על של ספר תורה. וספקותיה. דהיינו קשר"ק למלכיות. קש"ק לזכרונות. קר"ק לשופרות. כדי לערבב השטן בישיבה ובעמידה. ודווקא קש"ק והדר קר"ק. אבל איפכא לא. מההוא טעמא גופיה דאסרן גבי תקנת קשר"ק. סתמא דאיניש גנוחי גנח ברישא. דהיינו שברים. והדר ילולי יליל. דהיינו תרועה: עזרי אל בר' נתן ז"ל: והשיב רבינו יעקב בן רבנא מאיר אשר שאלו ר' שמעון בר' נתנאל לשזנא:

אשאלה מענה לשון מאת רבינו תם. שלפי שיטת ההלכה מסדר תקיעות משמע דעיקר סדר תקיעות על סדר ברכות. כדא"ל רב פפא בר שמואל לשמעיה כי נחירנא לך תקע לי. כו'. וא"ל רבא לא אמרו אלא בחבר עיר. כו'. לעיל: השיב ר"ת: מימיני בל אמוט. הקזתי. לנוח ולשמוט. עד נעזתי: אך על צורך השעה אשיב לך. כי האמת עיקר תקיעה על סדר ברכות. ואני הרגלתי בעירי לתקוע על סדר ברכות קשר"ק למלכיות. קשר"ק לזכרונות. קשר"ק לשופרות. כי בשלשה קשרק"ים הכל עשוי. ואין חסרון רק שאם אין גנח ויליל הפסיק בין פשוטה לפניה והפשוטה לאחריה בגינוח או ביליל ואין בכך כלום. כדא' ר' יוחנן שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא. אבל קשר"ק וקר"ק אינו כלום. דכי קעביד קש"ק דילמא לא עביד תרועה. דגנוחי גנח. אבל כי עביד קשר"ק עביד כולהו. וכיון דבישיבה עבדינ' תקנתא דר' אבהו בעמידה לא חיישינן. משום אפסוקי פורתא שלא להפסיק בסדר ברכות יותר מדאי. על תקיעות שאינו (כראי) [כדאי]: ואם בעיניך דומה עיקר תקנת ר' אבהו על סדר ברכות בעמידה. בעיני דומה עיקר תקנת ר' אבהו בישיבה. שלא להפסיק בברכות. תקיעות שאינן צריכות: יעקב בר' מאיר: וכנגד אילו שלשים תקיעותי היו שלשים תקיעות במקדש. שלש לנעילת שערים. ותשע לתמיד של שחר. ותשע למוספין. ותשע לתמיד של בין הערבים:

מיכן ואילך יסוד העמרמי:

א"ר יוחנן שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא. מתשעה בני אדם יצא. ואפילו בזה אחר זה. ואפילו בסירוגין. ואפילו כל היום כולו. והני מילי דשמע להו ממאן דבר חיובא הוא. אבל שמע להו מאשה חרש שוטה וקטן דלא בני חיובא נינהו לא נפיק: דתנן זה הכלל כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים (ידי הרבים) ידי חובתן. והיכא דשמע מן מאן דנפיק ביה חובתיה יצא. דתני אהבה בריה דרב זירא. כל הברכות כולן אע"פ שיצא מוציא חוץ (א) מברכת הפירות וברכת המזון שאם לא יצא מוציא ואם יצא אינו מוציא:

ת"ר רועה שהרביץ צאנו אחורי בית הכנסת וכן חולה שהיה מוטל אחורי בית הכנסת ושמע קול שופר או קול מגילה אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא. ואעפ"י שזה שמע וזה שמע זה כיון לבו וזה לא כיון לבו. את שכיון לבו יצא ואת שלא כיון לבו לא יצא. אין הכל הולך אלא אחר כוונת הלב. שני (תהילים י׳:י״ז) תכין לבם תקשיב אזנך. ואו' תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצרנה (משלי כ״ג:כ״ו): תניא נמי הכי. היה עובר אחורי בית הכנסת ושמע קול השופר או קול מגילה אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא. אע"פ שזה שמע וזה שמע. זה כיון ווה לא כיון: נתכוון שומע ולא נתכוון משמיע. נתכוון משמיע ולא נתכוון שומע לא יצא עד שיתכוון שומע ומשמיע: כשם ששליח ציבור חייב כך כל יחיד ויחיד חייב. ר"ג אומר שליח ציבור מוציא הרבים ידי חובתם: תניא אמרו לו לר' גמליאל לדבריך למה ציבור מתפללין. אמ' להם כדי להסדיר שליח ציבור תפילתו. אמ' להם למה שליח ציבור יורד. אמרו לו להוציא את שאינו בקי. אמ' להם כשם שמוציא את שאינו בקי כך מוציא את הבקי: אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן מודים חכמים לר"ג: כי אתא רבין א"ר יעקב בר אידי א"ר שמעון חסידא לא פטר ר"ג אלא עם שבשדות משום דאניסי:

סימן שיח

שיח
והילכת' אומ' זמן בראש השנה ויום הכיפורים: וזמן אומרו אפילו בשוק. בראש השנה דאיכא קידושא אמרי' ליה על כסא דקידושא. ביומא דכיפורא דלא איפשר למימר אמ' ליה שליח ציבור בציבורא: ת'. והא דאמרי' ליתביה לינוקא גבי זמן דכוס של יום הכיפורים. וקשיא לך מה אהני המברך צריך שיטעום קאמ'. ולא שיטעים. ופרשו לן. ליתביה לינוקא וליבריך ינוקא. אי איפשר לומר כן. דמי שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתם. ואי בקטן שהגיע לחינוך כאשר פירשו לך וברכת זמן דרבנן היא. ואתי דרבנן ומפיק דרבנן. אי איפשר לומר כן. לחינוך כרת לא הגיע. דמשקינן ליה ביום הכיפורים. ועוד (לית ביה) [ליתביה] לינוקא. מאן ליתביה נהליה. מי הוזכר כאן. דקאמ' ליתביה. הכי איבעי למימר ליבריך ינוקא: לא זו הדרך: אני כך קיבלתי שהגדול יברך. וניתביה איהו לינוקא שלא הגיע לחינוך. ודקא קשיא לך שיטעום ולא שיטעים. היכא דאיפשר טעים איהו. והיכא דלא איפשר יהיב ליה לינוקא וטעים. כדי שלא יהא שם שמים נזכר לבטלה. כדא' אבל פורס לבניו ולבני ביתו כדי לחנכם במצות. אלמא כל על ידי הדחק כי לא טעים איהו וטעמי אחריני כגון בניו ובני ביתו שפיר דמי: וכן הלכה: למה: ת':

סימן שיט

שיט.
מאי טעמי לא אמרינן הלל בראש השנה ויום הכיפורים. א"ר אבהו אמרו מלאכי השרת לפני הק'. מפני מה אין אומר' שירה לפניך בראש השנה ויום הכיפורים. אמ' להן איפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וסיפרי מתים פתוחין לפניו ויש' אומרי' שירה: עד כאן מהלכות גדולות פסוקות דרב יהודאי גאון:

סימן שכ

שכ.
מיכן ואילך ליקוטים מגאונים ותשובות מרבינו שלמה והרב ר' יוסף טוב עלם:

ולומר זמן ביום טוב שני של ראש השנה נוהגין אנו במקומינו ובכל המקומות שעברתי בהם. ואין חילוק בין שני ימים טובים של ראש השנה לשני ימים טובים של גליות. אלא לעניין ביצה ומחובר ולאסור את של זה בזה. וטעמ' משום דאף בזמן הבית פעמים שיהו עושין שניהם יום ארוך. ואע"פ שלא היה שם ספק. דהא יום שני הוא היה עיקר יום טוב היו גומרין יום ראשון בקדושה שלא יזלזלו בה לשנה הבאה. ואההוא מנהגא סמכינן אנן. ולא משוינן לאיסורו תורת ספק. אבל לעיניין זמן. מה נפשך. אי ספיקא הוא אמרינן זמן כשל גליות. ואי אמנהגא דבית דין סמכינן שהיו נוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש אומרי' זמן. דהא מיום שני היו מונין תיקון המועדות והוא עיקר ראש השנה וציריך לומר בו זמן: וכן הלכה: שלמה בר' יצחק: ורבותיו חלוקים עליו. וטעמם שמעתי. מפי מורי בשני ימים טובים של גליות שהן משום ספק דשתי קדושות הן (או) [אומרים] זמן בשניהם שמא יום ראשון חול והשני קודש. אבל בשני ימים טובים של ראש השנה שהן קדושה אחת כחד יומא אריכא דמי. ולא אמרי' זמן כי אם בראשון: בתשובת ר' יוסף טוב עלם מצאתי: שני ימים טובים של ראש השנה לאו דאורייתא נינהו. ואפילו הכי קדושה אחת הן. מה טעם. כיון דקבעום קודם חורבן הבית. דתנן בראשונה היו מקבלין עדות החדש כל היום. פעם אחת כו': ואם נפשך לומר והלא סנהדרים גדולים תיקנו לנו שני ימים טובים של גליות. ואפילו הכי שתי קדושות הן. אותם לא הוקבעו אלא לגולה ומשום דספיקא דקביעותא דירחא. ומקרא מעיד וצווח הרימו מכשול מדרך עמי (ישעיהו נ״ז:י״ד). ובני גולה טפילין היו לארץ ישראל ונעשת כמי שלא פשט איסורו ברב הקהל. אבל שני ימים טובים של ראש השנה דבפני הבית נתקנו. ופשט איסורו בכל ישראל נעשה הדבר כמו שניתנו מהר סיני. וקדושה אחת להן. שהן לא קבעום משום ספיקא. דהא אינהו בקיאי בקיבועא דירחא: יוסף טוב עלם בר' שמואל: ת':

סימן שכא

שכא.
וכבר נחלקו גדולי הדור על מוספי ראש השנה. הגאון ר' יצחק לוי ור': יש שמזקיקין לפרש מקראות של כל מוספי היום במפני חטאינו. כאמור. ובראשי חדשיכם וגו'. ונא' ובחדש השביעי. וגו'. שהרי א' את מוספי יום הזכרון הזה נעשה ונקריב לפניך. ובאותו המשמעות היה ראש חדש. כאותה שמועה השנוייה בעירובין שאו' זכרון אחד ועולה לכאן ולכאן. ואומ' ותתן לנו י"י אלהינו את יום הזכרון הזה. ומוסב אשניהם. שכן אי איפשר לראש השנה בלא ראש חדש. ויום חדש זה קרוי זכרון. דכת' באחד לחדש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה. מה שאין כן בשאר שתי קדושות. לפי שיש שבת בלא פסח ופסח בלא שבת. לפיכך אין בהזכרת אחד מהן משמע אזכרת חבירו. וצריך לנקוב בו בהדיא את יום המנוח הזה ואת יום חג המצות הזה. והני נמי דפטר בזכרון אחד לשניהם: מיהו כשבא לפרש מניין המוספים בראש השנה אם אינו אומ' ובראשי חדשיכם. מנה מחצה ודילג מחצה. ונראה כממעט במוספין וכך אומרי' כל גאוני (לוהיר) [לותיר]: ויש שהן מוחין לומ' ובראשי חדשיכם בראש השנה. דדילמא נפיק מיניה חורבא. ולהוו מדמו ומשוו ליה כשאר ראש הדש דכולא שתא למנות המועדות מיום שני. כדרך כל השנה שאנו מחשבין ומתקנין מועדים מיום (ראשון) [שני] של ראש חדש ועבדי ליה לראש השנה כשתי קדושות: ואמרי' הן שאין לנו לסמוך אלא אמסקנא דשמעת' זכרון אחד עולה לכאן ולכאן: וכבר נשתלחו הדברים לרבינו נ"ע. ובא והכריע כדברי האומ' צריך להזכיר פסוקין של כל מוסף ומוסף ולא להקפיד שמא יאמרו אלול מעובר הוא ויקחו מניינם מיום שני: והילך תשובתו: אשר הזקיקני לתת לב על סדר המקראות מוספי יום הזכרון. אשר הנהיג רבינו לפני פטירתו להזכיר ובראשי חדשיכם. ולאחר פטירתו חלוקין. להחזיר הדבר ליושנו. ואמרי' שיש איסור וחילול בדבר. שהשומע אזכרת ראש חדש ביום שני סבור אלול מעובר ובא לקלקל את המועדות. ועוד ראייה לדבריהם מאשר פסקו רבותינו או' זכרון אחד עולה לכאן ולכאן: לא שמענו את דברי כח החלוקין ולא להכריע באתי כי איני כדאי לעשות סעד לדברי הארי שן סלע וגבעת עולם. אך מעבור על משלחתו אשר הזקיקני להודיע מה קיבלתי מרבינו יעקב בר' יקר זצ"ל באותה שמועה: אני משיבו כששימשתי לפניו לא שמעתי מפיו קדוש באותה שמועה בסדר המקראות כלום. ומהו להזכיר בראש השנה את של ראש חדש. פירש לתלמידיו כגון ותתן לנו י"י אלהינו את יום הזכרון הזה ויום ראש החדש הזה וכן ביעלה ויבא. וכן במוסף את מוספי יום הזכרון הזה ואת יום ראש החדש הזה. וכן בחתימה. מקדש ישראל ויום הזכרון וראשי חדשים. אבל בסדר המקראות לא הזכיר. ואני לא שאלתי. כי לא ראיתי נוהגין במקומינו בשום יום טוב הזכרת מקראות של מוספין. לפי שאין שגורין בפה חוץ ממוספי שבת וראש חדש שהן תדירין ושגורין בפה. ומסיימין מפי כבודך. כדרב חננאל אמ' רב. ומשבאתי משם ושמעתי מפי צדיק ר' מאיר בר' יצחק שמסדרין. הנהגתי במקומי לסדרן. ועתה שמעתי שהנהיג רבינו הלוי להזכיר את מוסף ראש חדש במקראותיו. ורואה אני את דבריו. ולא כחולק על רבינו יעקב בר' יקר. שלא הנהיג כן. כי ידעתי מדתו בחר לו בגדולה מכולם. והנהיג עצמו באספוקה הנדרסת. ושם עצמו שירי שיריים. ולא מלאו לבו לעטרה הראוייה לו. לחדש דבר בדורו. ואם רבינו יצחק הלוי שם דברים ופיזר בשעת (המכנסיים) [המכנסין]. אומר אני. מקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו. ועל שניהם אני קורא. ועמך כולם צדיקים. ואת אשר עם לבבי. אני משיב לנדיבי. כי דבריו נכוחים למבין. (ואין) [ואם] באנו לפרוש מהן בפורשים מחיים. ומן הטעם הזה מה ראו רבותינו לחלק שתי קדושות הללו. משאר כל שתי קדושות שחל ביום אחד. שהוזקקנו בשאר קדושות להזכיר את שניהם בפתיחה ובחתימה. ובזה אומר זכרון אחד. אלא שבזה יש לומ' (ששמע) [שמשמע]. (העולה) [האחד] עולה לכאן ולכאן מה שאין (כאן) [כן] בשאר שתי קדושות לפי שיש שבת בלא פסח. ופסח בלא שבת. לפיכך אין במשמעות הזכרת אחד מהן הזכרת חבירו. (אצל) [אבל] יום הזכרון. [אינו] אלא בראש חדש השביעי. ויום ראש חדש זה קרוי זכרון. כדכ' באחד לחדש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה. לפיכך כשמזכיר יום הזכרון הרי ראש חדש במשמע. וזהו פי' עולה לכאן ולכאן. מלשון התלמוד אנו למידין: וכשנשאלה השאלה בבית המדרש. ופירשו שני צידי טעמיה לדרך זו ולדרך זו כדרך כל השאילות שבתלמוד. ולא תלו שלא להזכיר בחשש איסור וחורבא. אלא בשלא לצורך תלאוהו. דהכי אמרי' כיון דחלוקין במוספין מדכרינן. או דילמא (או) אומר זכרון אחד ועולה לכאן ולכאן. כלומ' סגי בהכי. ולא אמרינן או דילמא חיישינן לחורבא פלונית. ואילו היה בידו לתלות הטעם בחשש איסור. (ולא) [לא] היה תולהו ברשות. הואיל וטעם דהזכרה משום עולה לכאן ולכאן הוא. תינח. היכא דאיכא לו למימר עולה לכאן ולכאן. כגון בפתיחה ובחתימה. שהוא אומ' את יום הזכרון הזה. שהרי ראש חדש במשמע. אבל כשבא לפרש את מניין המוספין. ומונה ומשייר. נראה כממעט את המוספין. שהרי או' את מוספי יום הזכרון הזה. ובאותו המשמע הזה ראש חדש. ומנה מחצה ודילג מחצה. טוב לו לשתוק משניהם ולסיים מפי כבודך כאמור. ואם בא להזכיר מזכיר שניהם. ואו' אני שכך נהגו הראשונים להזכיר את שניהם. ודורות האחרונים קבעו המקראות כמוספין ושגו במשמע זכיון אחד. ולא קבעו בו אלא מקראות של ראש השנה בלבד: שלמה בר' יצחק: והבא לומר אחרי ששעירי המוספין באים לכפר על טומאת מקדש וקדשיו. מאן נימא לן ששעיר ראש חדש לחטאת היה קרב היום. היי יש לסמוך על של ראש השנה: אין הדין עמו. ראוין שני שעירין ליקרב היום. על טומאה שאורעה לה בין זה לזה. כמו ששנינו בזבחים. פ"ק. ראויין היו ישראל להקריב קורבנותיהם בכל שעה על טומאה שאורעה בין זה לזה. אלא שחיסך הכת'. ועוד בשער של ראש חדש אמ' הק'. הביאו כפרה עלי על שמיעטתי את הירח. ובפ' החליל פרכינן גבי ארבעים [ושמונה] תקיעות. וליתני ראש השנה שחל להיות בשבת. דאיכא תלתא מוספי. מוסף דשבת. ודראש חדש. ודראש השנה. ש"מ כולן קריבין. ואין אחד מהן משוייר. ומלבד עולת החודש דכתיב במוסף ראש השנה. לאו למעט אתא. אלא אורחיה דקרא הוא. להזכיר את המרובה: כך נזרקה מפי ר': פעמים היה י' מסיים מפי כבודך. בלא שום פסוקין. לאפוקי נפשיה מפלוגתא. ממוראו של יום. והיה פוטר עצמו בדרב חננאל. ולא לשנות את המנהג: וכן היה נוהג רבינו שלמה זצ"ל: ת':

ורבינו ר' יצחק הלוי מזקיק לומר ובראשי חדשיכם בשיני בבראשון. מה נפשך. אם יום ראשון הוא יצא ידי חובתו. ואם חול הוא א"כ למה אנו אומרי' ובחדש השביעי. סוף דבר כל זמן שאתה קורהו באחד לחדש אתה צריך לומר ובראשי חדשיכם. וזה בלא זה אי איפשר. אם אחד בחדש הוא ראש חדש הוא. ושני מוספין היו קריבין בו ביום. ואם ספק הוא. בשם שאנו רגילין לומ' בפסח בעצרת ובחג מוסף של יום ראשון בשני מחמת ספק. כך אנו צריכין לומ' מוספי של ראש השנה בשני כבראשון: ובספר הישר כת' ר"ת: מורי אבי היה מתפלל בראש השנה ושני שעירים לכפר ושני תמידין כהילכתן. האחד שעיר של ראש חדש. והשני שעיר של ראש השנה. כדמוכח ביומא. ובשבועות. שהרי שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים אין כפרתן שוה. ופשוט הוא. אלא שטעו במקרא וקבעו בו להתפלל: ובתשובת ר"ת (לר"ס) [לר"מ]:

ואשר כתבתי כי היה לו לכתוב מלבד חטאת החדש. כדכת' גבי יום הכיפורים. דרשה זו אינה מסירה לכאן ולכאן ואין עיניינה לכאן. אך לתינוקות של בית רבן אנו מפרשים של יום הכיפורים שניהן לכפרת ישר'. והוצרך בו מלבד להודיע שיש שתי כפרות לדבר אחד. כדאמרי' גבי עצרת. אבל גבי (עצרת) [ראש השנה] ששעיר של יום כת' בו לכפר עליכם. ושל ראש חדש לי"י כת'. ואין כפרתם אלא זה לגבוה וזה להדיוט. ולמה יבטל זה את זה. אבל בשעיר יום הכיפורים ובשל עצרת הוצרך לפרש שלא יבטל זה את זה אע"פ שכפרה אחת היא. וגם בעולת התמיד שלא יבטלו משום עולות של יום. ולא זהו בכללם ליבטל בשבילם. וכו' ומאריך בתשובה. בעיניין אחר. פר"ת. ועוד ראייה לדבר בתוספתא. דקתני שלשים (ושלשה) [ושנים] שעירים קריבין בכל שנה. שנים עשר לכל חדשי השנה ושעירי הרגלים כו'. אלמ' דבראש השנה קרב שעירי של ראש חודש לבד אותו של רגל. ומיהו אין מזכירין אותו להדיא שהרי זכרון אחד עולה לכאן ולכאן. כד' בפ' בכל מערבין:

וטבל מקום במסכ' סופרים מצאתי ובראש השנה יאמר ביום טוב מקרא קודש הוא ובראש החדש הזה וביום ראש השנה הזה. וביום תקע שופר הזכרון הזה: ומיהו ההוא דבכל מערבין לא תקשי להא. דההיא לעניין פרשת חדש קאמ' דלא צריך. ולעולם מדבר דראש חדש במסכת סופרים. ומיהו סוף סוף הא ליתה. מדגרסי' בריש שבועות ירושלמי. ר' יעקב בר אחא בשם ר' אחא אמ'. העובר לפני התיבה ביום טוב של ראש השנה אין צריך להזכיר של ראש חדש. חד בר נש עבר קמי תיבותא ולא אידכר דירחא. וקלסוניה: ע"כ ת': (בלוהיר) [בלותיר] רובם היו או' והשיאנו בראש השנה ויום הכיפורים. ורבינו יצחק בר' יהודה בשם רבו ר' אלעזר אומר אותו כל ימיו. וכך היו נוהגין (במיצצא) [במגאנצא]: ור' משולם בר' משה שאל את פי אריות יושבי ירושלם. עיר הקדש. והשיבו. שאו' והשיאנו. ומביאין ראייה לדבריהם ממסכת ברכות ירושלמי בפ' הרואה: והגאון ר' יצחק הלוי ביטלו בגרמייזא. מפני שרוצה לומר את ברכת מועדיך. וברכת מועדים לא כתיבא אלא אשלש רגלים. דכת' שלש פעמים בשנה יראה (דברים ט״ז:י״ז). וגו'. וכת' בתריה איש כמתנת ידו כברכת י"י אלהיך אשר נתן לך. וראש השנה לאו מן הזמנים הוא. דהא לא (חתמינו) [חתמינן] מקדש ישר' והזמנים: ת'. ואני אומ' דודאי מן הזמנים הוא. ומועד אקרי. וראייה ממסכת סוטה דאמרי' בפ' ואילו נאמרין. גמרא פרשת המלך. ואי כתב רחמנא במועד הוה אמינא מראש השנה. פרש"י שכולן נקראו מועד. כדכת' אלה מועדי י"י (ויקרא כ״ג:ד׳). וקא חשיב נמי ראש השנה: יצחק בר' דורבלו: ולי נר' ראייה מפ' אילו מגלחין דפסקינן הילכת' כר"ג. דאמ' ראש השנה יום הכיפורים ברגלים. מאי טעמ' הוקשו כל המועדים זה לזה: (אב"ו) [אבן]: ובמקום אחר מצאתי:

סימן שכב

שכב.
אין אומ' בראש השנה והשיאנו י"י אלהינו את ברכת מועדיך לחיים לשמחה ולשלום כאשר רצית ואמרת לברכינו. לפי שלא הוזכרו ברכה ושמחה אצל ראש השנה ויום הכיפורים כל עיקר. אלא אצל שאר הרגלים. במשנה תורה. כביכול אין שמחה לפני המקום באותה שעה מפני העולם התלוי לחובה. וכן במצרים הוא אומ' ולא קרב זה אל זה כל הלילה וביהושפט הוא אומ' (ותעבר) [ויעבר] (הרינה) [הרנה] במחנה (מלכים א כב) הודו לי"י (כי טוב) כי לעולם חסדו (ד"ה ב כ). אבל כי טוב לא נאמר שם. מלמד שהק' אינו שמח על אבדן מעשה ידיו. וכן הוא אומ' חי אני נאם אדני יֱהִוֹה אם אחפץ במות הרשע (יחזקאל ל״ג:י״א). והואיל ולא הוזכרה בהם שמחה אין הדבר נאה ומתקבל לומרה בתפילה. ואף מן הטעם הזה אין אומ' הלל בראש השנה. דא' ר' אבהו אמרו מלאכי השרת לפני הק' כו': עוד מצאתי: כל האומ' והשיאנו בראש השנה ויום הכיפורים אינו אלא טועה. ועליו הכת' אומ' (קהלת ב׳:י״ד) והכסיל בחשך הולך. שאע"פ שהושבה תשובה מארץ ישראל שאומ' אותו אין בכך כלום. שמנהג ארץ ישראל לבדו. ומנהג בבל לבדו. כמו שמצינו תשובה שהרבה דברים בין בני בבל ובין בני ארץ ישראל. וזהו שפירשנו בתלמוד. וליוצא ולבא אין שלום (זכריה ח׳:י׳). א"ר יוחנן זה היוצא מתלמוד לתלמוד. מפני שחלוקים במנהגם ובשמועותיהם. ובפסקי הלכותיהם. שהרי לדבריהם אומרי' והשיאנו בראשי חדשים. כדמפורש בתחילת פסיקתא הגדולה. ר' שמעון בר אבא אמ' בשם ר' יוחנן צריך לומ' והשיאנו בראשי חדשים. ואף חותמים בארץ ישראל בהזמנים כדמפורש בהרואה ירושלמי אצל תפילת ראש חדש רב אמ' צריך לומר בה זמן. ושמואל אמ' צריך לומר והשיאנו. לפיכך בארץ ישראל אומ' והשיאנו. וחותמי' בהזמני' בראש השנה. כמו שמפורש במסכת סופרים. לפי שהוא ראש חדש. ואנו אין אומרי' בו בראש חדש. לפיכך בראש השנה אין לנו לעשות כמותם. שהרי אף לומר בה זמן נסתפק לנו במסכת ערובין. ואע"פ שחל מידי שנה בשנה. מפני שלא נקראו רגלים. דמדתרגמ' זימנין. ומתוך הדברים למדנו שכל שאינו רגל אינו חשוב לא מועד ולא זמן לקרותן כן בעיקר השם. ואע"פ שכלולין הן בכלל מועדו' שבתורה. שהרי ממד. נפשך מועד בלשון תורה. הוא זמן בלשון חכמים. צא ולמד. ממה שאנו מתרגמין ויששכר באהליך (דברים ל״ג:י״ח). במהכך למיעבד זימני מועדייא בירושלם. והיו לאותות ולמועדים (בראשית א׳:י״ד). ויהון לאתין ולזמנין. ומ"מ אינן חשובים זמן גמור לקרותם בעיקר השם לא מועד ולא זמן. ואע"פ שפסקנו שאומ' בהן זמן. הוא. מפני שחלין מזמן לזמן. ואין הלכה בזו כבארץ ישראל: וזהו שהוקשה לו לר' [דאיתא] במסכת ברכות מקדש ישראל וראשי חדשים. וכן בסנהדרין בהיו בודקין. עוד מצינו שחותמין כך מקדש ישראל וראשי חדשים. ועוד בעירובין מצינו שאינה לגירסת הרואה ירושלמי. שלא אמרו רב ושמואל כן לומר זמן בראש חדש. שהרי אין ראש השנה מוצא מכלל ראש חדש. ומצינו בעירובין רב ושמואל דאמרי תרוייהו אין אומ' זמן לא בראש השנה ולא ביום הכיפורים. מכלל שאינן חשובין מועד. ואע"פ שנקרא ראש חדש מועד. כדכת' קרא עלי מועד (איכה א׳:ט״ו). שעיברו את תמוז, ואף מהטעם הזה אינו ראוי לקרותו חג. לומר בתפיל' חגים וזמנים לששון ואע"פ שכת' בכסא ליום חגינו (תהילים פ״א:ד׳). ועוד שמפרש בפסיקתא. ליום. שיש בחדשו רוב חגים. ועוד ראייה שאין חותמין מקדש ישראל והזמנים. אלא באילו הא למדת שאילו בלבד שם מובהק שלהם זמן ומועד. אבל לא הנותרים: ע"כ ת': ת':

סימן שכג

שכג.
אמרי' בפרקי דר' אליעזר בן הורקנוס בראש [חדש] אלול אמ' הק' למשה עלה אלי ההרה והעברת שופר בכל המחנה שהיה משה עולה בהר שלא יטעו עוד ישראל לע"ז. והקב"ה נתעלה באותו שופר. שנאמר עלה אלהים בתרועה י"י בקול שופר (תהילים מ״ז:ו׳) ולכך התקינו חיטים שיהו תוקעים בראש חדש אלול בכל שנה ושנה: מצ': בפ"א דכריתות גמרא המפטם את השמן. אמ' אביי השתא דאמרת סימנא מילתא היא. יהא איניש רגיל למחזי בריש שתא קרא כרתי סילקא ותמרי. מיכן נהגו בני צרפת לאכול בראש השנה תפוחים אדומים. וכן בפרוונצא אוכלין ענבים לבנים ותאנים לבנים וראש כבש. כל דבר חדש וקל וטוב לסימן טוב לכל ישראל:

סימן שכד

שכד.
מספר הישר. למה אנו מתפללין בכריעה בראש דשנה ויום הכיפורים. לפי שאנו נידונין באותו זמן. ומצינו במלך שהוא נידון בכל יום. שנאמר לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו (מלכים א ח׳:נ״ט). ומלך היה מתפלל בבל יום בכריעה. ומניין דכת' ויהי ככלות שלמה להתפלל אל י"י וגו'. קם מכרוע על ברכיו וגו' (מלכים שם). ובראש השנה ויום הכיפורים אנו כמלכים. שאנו נידונין: פ"ר ת"ם:

סימן שכה

שכה.
ת': גרסי' בברכות פ' אין עומדין. אמ' רב יהודה אל ישאל אדם צרכיו לא בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות: יש שפוסקין מיכן שאין להאריך בתפילה לא קרובות ולא סליחות ואין להפסיק סדר תפילות בשביל פיוטין: ורבינו יעקב בר' מאיר פוסק. דבכל י"ח ברכות יכול אדם לחדש בין דברים שהן הודאה ותפילה. בין דברים שהן צרכיו. הואיל ומעין ברכה הוא מחדש. ולא הוי הפסק ברכה כלל. ומותר להאריך בהן כעין קרובות תפילות וסליחות שמסרו לנו רבותי' אנשי השם. מימות שמעון כיפה שיסד סדר של יום הכיפורים. אתן תהלה. ור' אלעזר בירבי קליר שהיה תנא. ויסד קרובות למועדי השנה. ומצינו בכמה מקומות בפיוטין שחולק על תלמוד שלנו באופן של ראש השנה. וחיות אשר הנה. שיסד כף רגל חמש מאות וחמש עשרה ישרה לכסא. ולפי תלמודינו צריך לומר דכף רגל החיות ט"ו פעמים ה' מאות. כדתניא בפ"ק דחגיגה. וכן בין כל רקיע ורקיע וכן עוביו של כל רקיע ורקיע. כו'. נמצאו ז' רקיעים וז' אוירים ואויר שמן הרקיע עד רגלי החיות הנשואות לכסא. הרי ט"ו פעמים. ה' מאות. וסיומא דבריית'. רגלי החיות כנגד כולן. שנ' ורגליהם רגל ישרה. וכך עולה ישרה. ש"ר. ה' מאות. ה"י. ט"ו פעמים. ואני ראיתי בתלמוד ירושלמי. פרק הרואה. א"ר לוי מהארץ ועד לרקיע מהלך ה' מאות שנה. ) א"ר ברכיה ור' חלבו בשם ר' אבא סומקא גדול מזה רגל אחד מרגלי החיות מהלך ה' מאות וט"ו שנה. ומה טעם ורגליהם רגל ישרה. רגל אחד מניין י'ש'ר'ה'. ראה כמה הוא גבוה מעולמו. כו'. ולפי מימרא זו יסד הקליר. כף רגל חמש מאות וחמש עשרה. וכן עיקר: כי רוב דבריו לפי תלמוד ירושלמי. ובימיו היו מקדשין על פי הראייה. ומארץ ישר' היה. מקרית ספר. ותנא היה. וראיות יש. מדאמרינן [כד דמך] ר' אלעזר בר' שמעון פתח עליה ההוא ספדנא. מכל אבקת רוכל. דהוה תנא וקרא דרוש ופייטן. בעל קרובות. ודרשות. ופיוטין. ש"מ בימיו היו קרובות. ונראה לי דר' אלעזר קליר הוא ר' אלעזר בר שמעון. שמצינו בפסיקת' שמתחילתו היה מוליך משאות ואוכל מלא התנור פת. פעם אחת כעס עם הסוחרים. והשליכם עם משאם על הגג. ושמא על שם אכילתו נקרא בירכי קליר. ובאותה שעה פייט קרובות הללו. בשעה שהיה משתכר והיה קונה עוגות משכרו. ושוב נעשה תלמיד חכם. ותדע. דבימיו היו מקדשין על פי הראייה. שלא תמצא לעולם בכל פיוטיו קרובה ליום שני של ימים טובים ואותה של יום שני של סוכות. כת' עליה במחזורים ישנים קרובה כעין קלירית: ואחות אשר לך כספת. נעשית ליוצר של יום טוב ראשון של גשם. תדע שמזכיר טל בברכת מחייה המתים. ואילו היה ליום אחרון היה מזכיר גשם. וכל האומ' שהוא עשה אומן שלא קם כמותו אינו אלא טועה.

וכל אותם פרשיות שבמסכת מגילה. לימים טובים שניים שבכל השנה לא הזכיר בפיוטיו. ואפילו תאמר שלא היה ר' אלעזר בר' שמעון ותאמר שעל ידי עוגה נתפקח. בעשותו פתיחת הלב. ואחר היה. מכל מקום יש לך לומר שמקרית ספר היה. ובימיו היה מקדשין על פי הראייה. ובהרבה דברים חולק על תלמוד שלנו. ותופס לו שיטת תלמוד ירושלמי. ותלמד ממנו דבצרכי רבים שרי להאריך באמצע הברכה. ואינו הפסק. הא למדת שבימי התנאים היה. שלא מצינו אמורא בתלמוד מארץ ישר' חולק על תלמוד שלנו באותם דברים שהוא חולק. ועל דא אנא סמיך לומ' פיוטין ויוצר ואופנים וזולתים וקרובות דצרכי ציבור נינהו. כעין רצה. וכל שלש אחרונות דתפילה צרכי רבים נינהו. וכן זכרינו לחיים:

ומבני פריצי עמנו. נתנשאו להעמיד חרון. ונכשלו. ירקב שמם. כי לא לי"י המה: אך מתוך שראו בהלכות גדולות. אית מרבנן דלא אמרי זוכרינו. ולא קרובות. החזיקו בתרמית: ורבי' חננאל בשלהי אין עומדין. בגמ' העובר לפני התיבה. אל ישאל אדם צרכיו לא בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות. צרכי יחיד. אבל צרכי רבים שרי. דהא כל שלש אחרונות צרכי רבים נינהו. ועם מה שעבד מבקש מרבו יכול לשאול צרכי חביריו שהן רבים. דהיינו כבוד הרב שרבים צריכין לו. שכן מצינו בעבודה והודאה ושים שלום. כולם צרכי רבים. ועוד אל ישאל אדם צרכיו. כמו אל יתפלל ארם בבית שאין בו חלונות. וכמו אל יוציא אדם עצמו מן הכלל. שהמשנה לפי דרכה הוציאה עצמה. בעשרה הוא אומר ברכו. וכמו אל יעמוד אדם במקום סכנה. ורוב שבאל. כגון אילו דברים אינן דווקא. ודוק ותשכח: ומכל אילו תלמד שמצוה להרבות בשבחו של מקום: וכבר נחלקו על הקרובות ר' יוסי טוב עלם ור' אליהו הזקן. ועלתה בידם מותר. ומצוה מן המובחר. ומכוין אדם את לבו למקום על ידיהן. ואפי' באמת ואמונה והשכיבנו מותר. שלא כפי' רש"י זקיני שמפרש בפ' מאימתי קורין. אחת ארוכה. אמת ואמונה. ואחת קצרה השכיבנו. לקצר אינו רשאי להאריך. להאריך אינו רשאי לקצר. ושמעתי מאבא מרי זלה"ה. ששמע מרבותיו. כשפייט ר' אלעזר קליר וחיות אשר הנה מרובעות לכסא. ביער היה. וליהטה אש סביבותיו. ומפי רבותיו גאוני לותיר העיד כן. וגם ר' שמעון בר' יצחק הגדול שהיה מלומד בניסים היה אומרם. ש"מ מותר ומצוה. ופ' משנה של אחת ארוכה ואחת קצרה. דפר"ק דברכות. לא כפירש"י. דמוקי לה אאמת ואמונה. והשכימו. דמאי שנא הני. ומאי אורכא. ומאי קוצרא איכא. ומאי שנא הני מהנך דלעיל. ומאי טע'. אלא הים. בין ארוכה בין קצרה. ואכל ברכה וברכה קאי. ועל הראשונות פי' בן. כדאמ' אחת בתולות ואחת בעולות. מקום שאמרו לקצר אינו רשאי להאריך. דההיא משנה הייני ברכת מצות ופירות. כדמפרש בתוספתא דברכות. כלומר הני בין ארוכות ובין קצרות. אבל איכא אחריני. שאמרו לקצר. לפיכך אינו רשאי להאריך. להאריך אינו רשאי לקצר. כגון ברכת (המינות) [המצות]. וברכת הפירות. כדמפ' בתוס' דברכו'. וה"פ דמתני'. בשחר מברך שתים לפניה ושתים לאחריה. אחת ארוכה ואחת קצרה. בין ארוכה בין קצרה. כל ברכה וברכה. והוה ליה למימר אחת ארוכות ואחת קצרות. אלא דהוה משמע דהנך בין ארוכות בין קצרות. הא כל שארא לא. דאיכא נמי דרשאין לקצר ולהאריך. מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר. פי' שאמרו חכמים לקצר כגון בברכת (המינות) [המצות] וברכת הפירות. והנהו דמני בתוספת'. ולחתום ולשוח מיפרשי נמי התם. אבל במקום שתקנו ארוכה וקצרה אינו בכלל שאמרו להאריך ושאמרו לקצר. והכי אתי פי' מתני' שפיר. אבל לפי' רש"י זקיני שמפר' אחת ארוכה. אמת ואמונה. ואחת קצרה. השכיבנו. מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר. לקצר אינו רשאי להאריך. הייני רישא. והוה ליה למימר ארוכה לא יעשה קצרה. קצרה לא יעשה ארוכה. ועוד מאי שנא הני משל שחר לפניה. ומאי טעמ'. ועוד דלא מדכר להו בתוספתא. ובשביל שהוזכרו במשנה לא היה נמנע מלהזכירם בתוספת'. ועוד כמה ארוכות ומקצרין וכמה קצרות ומאריכין. ראייה לדבר קדיש שאחר צידוק הדין שנהגו להוסיף בו דברים. כגון בעלמא דהוא עתיד כו'. ובסופו כו'. דאיתמרן כו'. ומנהג הלכה היא: ת"ם:

סימן שכו

שכו.
ובתשובות הגאונים כך הושב. ולשאול אדם צרכיו בשלש ראשונות ובשלש אחרונות ולומר זכרינו לחיים במגן. ממנהג אתם עושי'. מה הויא מנהג ישיבה שאנן שואלין במגן. זכרינו. ובמודים. וכתוב לחיים. ובשים שלום. בספר חיים. מראש השנה ועד יום הכיפורים. ואם כדאמ' רב יהודה אל ישאל אדם צרכיו לא בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות. הלכה הואי. אנו עושין שלא בהלכה. ואי איפשר לשאול. אלא כך הוא ואין אנו חלוקי' על הלכה זו. אלא כך הוא טעמ'. כשא' רב יהודה אל ישאל כו'. בצרכי יחיד. כגון יחיד שיש לו לבקש דבר שצריך. וכמה שאמרו חכמים נחום המדי אומ' שואל אדם צרכיו בשומע תפילה. בצרכי יחיד. ושוב אמרו חכמים. וחכמים אומרי' לא בדברי זה. ופסיק הילכת' בשומע תפילה. ומסיק אעפ"י שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפילה. היה לו חולה בתוך ביתו אומרי' בברכת חולים. לפרנסה (או) [אומר] בברכת פרנסה. וכשאמ' רב יהודה אל ישאל כו'. כגון זה. וראייה לדבר. שלא אמ' רב יהודה אין שואלין. אלא [אל] ישאל אדם. ביחיד. שיש לו צריך. כגון חולה. וצריך לפרנסה. שהן צרכי יחיד. אבל צרכי ציבור. כגון זכרינו שכל ישר' צריכין לה שואלין. ולא קשיא על דרב יהודה. וכל שכן שבין ראש השנה ליום הכיפורים. שמותר לשאול כל צרכיו ושעה צריכה לכך: ע"כ:

סימן שכז

שכז.
מי שטעה ולא אמ' זכרינו. ומי כמוך. וכתוב לחיים. בספר חיים. אינו חוזר בו. אם סיים הברכה: אבל על המלך הקדוש. והמלך המשפט. חוזר אעפ"י שסיים הברכה. ואמרי' בברכו'. כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות לא יצא ידי חובתו. ודווקא באלה שהם ממטבע חכמים אבל באינך שאינן אלא תקנת רבנן סבוראי לא: לפיכך אנו אומרי' זכרינו במגן לפי' שמצינו זכירה באבות. דכת' זכר לעבדיך לאברהם ליצחק וליעקב. (דברים ט׳:כ״ז). לכך אנו אומרי' זכירה בזכירה:

סימן שכח

שכח.
זכרינו לחיים. רבונו של עולם זכרינו לחיי העולם הבא. שכולו חיים. אל מלך חפץ בחיים. כד"א אמר אליהם חי אני נאם [אדני] ה' אם אחפץ במות (המת) [הרשע] (יחזקאל ל״ג:י״א). וכת' ובחרת בחיים (דברים ל׳:י״ט). וכותבינו בספר חיים טובים. בספר של צדיקים לעולם הבא שהן טובים. כדכת' כל הכתוב לחיים בירושלם (ישעיהו ד׳:ג׳). למענך אלהים חיים. שאתה חי לעולם. מלך עוזר. עונה לזכרינו. כלומ' רבונו של עולם זכור לנו אותו עוזר שאמרת לאברהם כד"א כי זכר את דבר קדשו את אברהם עבדו (תהילים ק״ה:מ״ב) ומושיע לישר'. כד"א ויושע י"י ביום ההוא (שמות י״ד:ל׳). ומגן לאברהם. כדכת' אנכי מגן לך (בראשית ט״ו:א׳): ועוד מצינו בזכירה חיים. כמא דאתמר ובשוב רשע מרשעתו ועשה צדק לא תזכרנה לו הרעות אשר עשה בצדקו אשר עשה יחיה: האומ' זכרינו לחיים טובים. וכתבינו בספר חיים טובים. הרי זה פיקח ונשתכר. צא ולמד. ממעשה פילגש בגבעה. שלא ביחנו מה אירע להם. ועד כאן לא אמרו חכמים ניבעי רחמי אחיי. דכי יהיב רחמנא חיי לשיבעא הוא דיהיב. אלא כך אמרו. ניבעי רחמי אכפנא. דכי יהיב רחמנא שיבעא לחיי הוא דיהיב. וזהו שפירשו חכמים בשנות חיים. מפני אריכות ימים. שאילו מפני דרשה לא הוצרך הכת' לשנות: ושלא נהגו לומר כך. כסבורים הואיל ועת רצון הוא. אין הקב"ה נותן מתנה לחצאין: כ"פ רת"ם: ורי"ש פי' כי אין צריך להזכיר טובים. כי בתחילה יש לשאל חיים סתמא. ובברכת הודאה וכתוב לחיים טובי'. ובברכת השלום יאמר לחיים טובים ולשלום. כי לעולם ישאל אדם מעט מעט. ולהוסיף: וכן מצינו בפ' חלק. למה דוד דומה לסוחר: כו': מי כמוך אב הרחמן. שקראת לנו בנים. כד"א הבן יקיר לי אפרים. וגו'. רחם ארחמנו נאם י"י (ירמיהו ל״א:כ׳). זוכר יצוריו. בריותיו. ברחמים. כד"א ויזכור כי בשר המה רוח הולך לא ישוב (תהילים ע״ח:ל״ט). וכת' למעלה מפסוק זה. והוא רחום יכפר עון וגו'. ונאמן אתה להחיות מתים. שני חדשי' לבקרים רבה אמונתך (איכה ג׳:כ״ג). וכת' [יחיו] מתיך נבלתי יקומון (ישעיהו כ״ו:י״ט):

מיושבים לפני ר':

ובכן תן פחדך. ובכן שם הוא. שהאותיות שלו עולות למיניין אנ"י וה"ו. או למיניין אנ"א יהו"ה. שהחשבון עולה ע"ח. ובבן תן פחדך. אני והוא. תן פחדך. ובכן תן כבוד. אנא י"י תן כבוד. אני והו. משורש בספר יצירה: ומאותו ג' מקראות הכתובים בויהי בשלח. ויסע. ויבא. ויט. הם מתפרשים שמות המפורשין ע"ב. על כל מעשיך. על ישר' שנקרא מעשה. כד"א ישמח ישר' בעושיו (תהילים קמ״ט:ה׳). וייראוך וישמרו תורתך ומצותיך. כמו פחדו בציון חטאים (ישעיהו ל״ג:י״ד). שיחזרו בתשובה. ואמ' ואימתך על כל מה שבראת. כדי שייראוך. על ישר' שנקראו ברואים. כד"א כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו (ישעיהו מ״ג:ז׳). וגו'. כל הנקרא בשמו של הקב"ה מעלה עליו הכת' כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית: שנ' ויצר. ויברא. ויעש. ואין לך אומה ולשון שמכבדין שמו של הק' כישר'. ויעשו כלם אגודה. כמו שורה. שיחדין כלם ביחד לבם לעשות רצונך בלבב שלם. לפי שיהיו זוכין לחיי העולם הבא ותשוב אותם לארצם: כמה שידענו י"י אלהינו. שאנו יודעין שלפניך היכולת והשלטנות להוציאנו מגלות זה שהעוז בידך וגבורה בימינך. כד"א תעז ידך תרום ימינך (תהילים פ״ט:י״ד). ושמך נורא על כל מה שבראת. על ישר'. כד"א נשאתי אמיך אפונה (תהילים פ״ח:ט״ז): ובכן ששמך נורא על ישר' תן כבוד י"י לעמך. כד"א. כבוד הלבנון אליך יבא (ישעיהו ס׳:י״ג). וכת' ואביא אתכם אל ארצכם. וכת' ולתתך עליון. וגו' (דברים כ״ו:י״ט). תהילה ליריאך. תחת אבל מעטה תהילה (ישעיהו ס״א:ג׳). וכת' לתהלה ולשם ולתפארת (דברים כ״ו:י״ט). ותקוה לדורשיך. ותן תקוה לאותם דורשים שאמרת כה אמר י"י לבית ישראל דרשוני וחיו (עמוס ה׳:ד׳). ופתחון פה למייחלים לך. כד"א ביום ההוא אצמיח קרן לבית ישר' ולך אתן פתחון פה בתוכם (יחזקאל כ״ט:כ״א). וגו'. שמחה לארצך וששון לעירך. כד"א ישמח הר ציון תגלנה בנות יהודה (תהילים מ״ח:י״ב). וכת' הנני בורא את ירושלם גילה ועמה משוש וגו' (ישעיהו ס״ה:י״ח). וצמיחת קרן. דוד שנשמח בקרן יחזירהו במקומו. ועריכת נר לבן ישי משיחך. כד"א שם אצמיח קרן לדוד (עבדי). ערכתי נר למשיחי(תהילים קל״ב:י״ז). וגו'. במהרה בימינו ואל תאחר: ואז צדיקים יראו וישמחו. פסוק הוא. אז צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך (שם קם). וכת' ויראו צדיקים וייראו ועליו ישחקו (תהילים נ״ב:ח׳). וישרים. צדיקים. וחסידים ברינה יגילו. כד"א. יעלזו חסידים בכבוד (תהלים קמט). וכת' יראי ה' הללוהו כל זרע יעקב כבדוהו (שם כב). וכת' יראו צדיקים וישמחו (איוב כ״ב:י״ט). יהללו (את) י"י דרשיו (תהילים כ״ב:כ״ז). וגו'. ועולתה. מלכות הרשעה שכולה עולה. תקפץ פיה. כד"א יקפצו מלכיש פיהם (ישעיה מב). כי כל הרשעה. מלכות הרשעה. פסוק הוא. וכל עולה קפצה פיה (תהילים ק״ז:מ״ב). כעשן תכלה. כד"א ואיבי י"י כלו (שם לו). וכת' לילה ויומם לא תכבה (ישעיהו ל״ד:י׳). ענשם זה. כי תעביר ממשלת זדון. מלכות הרשעה. ותמלוך. כד"א ביום ההוא אצמיח קרן לבית ישראל (יחזקאל כ״ט:כ״א). וכת' יהיה י"י אחד ושמו אחד (זכריה י״ד:ט׳). אתה בחרתנו מכל העמים. כד"א כי בחר י"י ביעקב. וכת' ואבדיל אתכם מן העמים (ויקרא כ׳:כ״ו). ורוממתנו. כדכ' ונתנך י"י אלהיך עליון על כל גויי הארץ (דברים כ״ח:א׳-ב׳): יעלה ויבא. כנגד מה שאמר דוד. אם לא אזכרכי אם לא אעלה את ירושלם על ראש שמחתי (תהילים קל״ז:ו׳). וזה כנגד זכרון ירושלים. ויבא. כנגד זכרון משיח בן דוד. כד"א אשרי המחכה ויגיע לימים (דניאל י״ב:י״ב). וגו'. וכת' באותה פרשה זכרון. ויראה. כנגד זכרון אבותינו. וזהו יצחק. כד"א אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם (מיכה ז׳:כ׳). ובעקידתו כת'. ויקרא אברהם שם המקום ההוא י"י יראה אשר יאמר היום בהר י"י יראה (בראשית כ״ב:י״ד). כלומ' יראה זכרון עקידתו לעולם שיעמד זכותו לבניו. והיינו דכת' בי נשבעתי (שם). ויזכר. כנגד זכרונינו ופקדונינו כד"א זכרני י"י ברצון עמך פקדני בישועתך (תהילים ק״ו:ד׳). וישמע כדכת' ויקשב י"י וישמע ויכתב ספר זכרון. וגו' (מלאכי ג׳:ט״ז): והנשא על כל הארץ ביקרך. שהארץ שלך היא. כד"א כי לי כל הארץ (שמות י״ט:ה׳). והופע בהדר גאון עוזך. והגה בהדר גאון. בית המקדש שנקרא גאון. כד"א נשבע י"י בגאון יעקב (עמוס ח׳:ז׳). וכת' מציון מכלל יפי אלהים הופיע (תהילים נ׳:ב׳): על כל יושבי תבל ארצך. כד"א כל ישבי תבל ושכני ארץ. וגו' (ישעיהו י״ח:ג׳). מלך ומלכותו בכל משלה. כד"א. והיה י"י למלך על כל הארץ (זכריה י״ד:ח׳-ט׳): והשיאנו כד"א תשא ובאת אל המקום אשר יבחר י"י (דברים י״ב:כ״ו). את ברכת מועדיך. כד"א איש כמתנת ידו כברכת י"י וגו' (דברים ט״ז:י״ז). והשיאנו כמו והזכירנו. כגון ישא פרעה את ראשך.(בראשית מ׳:י״ג). דמתרג' ידכרינך פרעה ית רישיך: מפי ר' משה בר ישעיה: החבר ר' יעקב נזיר אין מתפלל בזה היום והשיאנו. ושאלתי ממנו מה טעם. והשיבני. מפני שאין מקריבין בראש השנה חגיגה כי אם בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות. כד"א. שלש פעמים בשנה (שמות כ״ג:י״ז). וכת' איש כמתנת ידו כברכת וגו' (דברים ט״ז:י״ז): וברכת היכן. השיאנו. אבל ראש השנה דלא כת' ברכת חגיגה לא אמרינן ליה להשיאנו: ולי נר' דסדר תפילו' הוא מונה. כלומ' יהי רצון מלפניך שתשיאנו ברכת מועדיך האחרים. ולא אראש השנה קאי: כ"ש אב"ן:

וקדשינו במצותיך. כד"א והתקדשתם והייתם קדשים (ויקרא י״א:מ״ד). ושבעינו מרב טוב הצפון והטמון ליריאיך לחיי העולם הבא. כד"א מה רב טובך אשר צפנת ליריאיך (תהילים ל״א:כ׳). וטהר לבינו. שיהא לבינו אמת וטהר נגדך. כד"א וזרקתי עליכם מים טהורים (יחזקאל ל״ו:כ״ו). וכת' והסרתי את לב האבן מבשרכם. ואת רוחי אתן בקרבכם (שם). כי אתה אלהים אמת ודברך מלכנו אמת וקיים לעד. שטבעו חכמים בראש השנה סמכו על מה ששנינו בפסיק'. בפרש' החדש השביעי. כך פתח ר' תנחומ'. לעולם י"י דברך נצב בשמים. לדור ודור אמונתך (תהילים קי״ט:פ״ט-צ׳). מהו לעולם י"י. אלא אמ' דוד לפני הק' רבונו של עולם. אין אתה בא עלינו בדין אלא במדת הרחמים. שאילולי כך לא היינו יכולין לעמוד לפניך אפילו שעה אחת. אלהים אינו אומ' כאן. אלא י"י. בה אתה דנינו. באותה מידה של רחמים. בי"י. שנ' י"י י"י אל רחום וחנון (שמות ל״ד:ו׳). ולא לנו בלבד. אלא אף לאדם הראשון יציר כפיך. אילולי ששיתפתה מדת רחמיך בשעה שדנת אותו לא היה עומד שעה אחת. וכשם שדנת אותו ברחמים כך התניתה עמו שאתה דן את בניו ברחמים. וזה דברך נצב. קיים דברך שהתניתה עם אדם הראשון. מה כת' אחריו למשפטיך עמדו היום כי הכל עבדיך (תהילים קי״ט:צ״א). מכאן אתה למד שכל שלש תיבות האלה בהגדה זו. וביום הדין. ודברך. דאמרי' כת' במקרא לעולם י"י דברך אמת. הוא אמונתך שבמקרא. וקיים זהו נצב. לעד. זהו לעולם. וכן אנו מודים לפני הק'. רבונו של עולם דבר זה ברור לנו שתתנהג עמנו במרת הרחמים. כי דברך שהבטחתה לאדם הראשון שתדין דורות הבאים ברחמים אמת הוא. ולעלמי עד קיים יהיה. ותביט לרחמינו ולצדקינו במשפט:

סימן שכט

שכט.
מפני חטאינו. לכך מזכירין בכאן קרבנות מוסף. שהמוסף עצמו קרבן. ואין נכון לומר. ואין אנו יכולין לעלות ולראות. שלא נתחייבו בעולה ראייה אלא בג' רגלים בלבד: אלא יאמר ואין אנו יכולין לעשות חובותינו. כו': בבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו. כד"א השמר לך פן תעלה עלתיך בכל מקום אשר תראה. כי אם במקום אשר יבחר י"י (דברים י״ב:י״ג-י״ד). מלך רחמן שתשוב אותנו לארץ ותרחם עלינו. ותגדל כבודו. של בית המקדש. כד"א גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון (חגי ב׳:ט׳). והופע והנשא עלינו לעיני כל חי. בגלוי. כד"א שבתי לירושלם ברחמים (זכריה א׳:ט״ז). וכת' ושב י"י אלהיך את שבותך וגו' (דברים ל׳:ג׳). וקרב פזורינו מבין הגוים ונפוצותינו כנס מירכתי ארץ. כד"א ונפצות יהודה יקבץ מארבע כנפות הארץ (ישעיהו י״א:י״ב):

סימן של

של.
עלינו לשבח. עלינו ליתן שבח ותהילה. לאדון הכל. להק' שנתן את התורה שנ' בו אדון הכל. כד"א הנה ארון הברית אדון כל הארץ (יהושע ג). ולתת תהילה ליוצר בראשית בשביל ישר' שנ' בהן קדש ישר' לי"י ראשית תבואתה (ירמיה ב). שלא עשאנו כגויי הארצות. ולא שמנו במשפחות האדמה. כד"א והעלה על רוחכם היו לא תהיה אשר אתם אמרים נהיה בגוים כמשפחות הארצות לשרת עץ ואבן (יחזקאל כ). שלא שם חלקנו וגורלינו ככל המונם. כד"א ופן תשא עיניך השמימה. וגו'. אשר חלק י"י אלהיך אתם לכל העמים וגו' (דברים ד). וכת' בל אסיך נסכיהם מדם. ובל אשא את שמותם על שפתי. ובת' בתריה י"י מנת חלקי וכוסי אתה תומך גורלי (תהלים טז). [בגליון הכתב יד נכתב: (א) נמחק בכונה.] כד"א ומתפללים לאל לא יושיע. שהוא נוטה שמים ויוסד ארץ. כד"א אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים (ישעיה מח). ומושב יקרו. שבמקום מרום כסא שם הולכת לפניו תפילתינו. כד"א כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשינו (ירמיה יז). והוא אלהינו ואין עוד אחר. כד"א י"י אלהינו י"י אחד (דברים י): על כן נקוה לך י"י אלהינו. כד"א קוה קויתי(אל) י"י ויט אלי וישמע שועתי (תהלים מ). לראות מהרה בתפארת עוזך. כמו שכתוב כי עין בעין יראו בשוב י"י (את) ציון (ישעיה נב). להעביר גילולים מן הארץ. מחשבות לבם הרע. כד"א גילולי לבכם. והאלילים ע"ז. כרות יכרתון. כד"א ביום ההוא ישליך האדם את אלילי כספו ואת אלילי זהבו (ישעיה ב). וכת' (וגם) ואת רוח הטמאה אעביר מן הארץ (זכריה יג) לתקן עולם במלכות שדי. במלכות מי שאמ' לעולם דיי. וכן הוא אומ' וארא אל אברהם וגו'. באל שדי (שמות ו). שהיה מרחיב בתחילה עד מאד. עד שאמר לו הק' דיי. ובל בני בשר יקראו לשמך. וזה שאמ' הכת' כל אשר יקרא בשם י"י ימלט (יואל ג). אז אהפך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם י"י (צפניה ג). יכירו וידעו כל יושבי תבל. שאתה אלהים אמת: לא הביט און ביעקב. כנגד להעביר גילולים מן הארץ. וכת' והסרתי את לב האבן מבשרכם. ורוח חדשה אתן בקרבכם (יחזקאל לו). כי לי"י המלוכה. כנגד ואנו כורעים ומשתחוים. שאו שערים. כנגד לתקן עולם. כלומ' שאו שערים ראשיכם הרבה שמלך הכבוד בא לכאן. שלו אין מספיקין שמים. כד"א הנה השמים ושמי שמים לא יכלכלוך (מלכים א ח). וזהו שאמ' למעלה שדי. שדיי. שהיה מצמצם שכינתו על הכפרת. בין הכרובים טפח: שפוסקין כתובין כאן ג' מדברי תורה וג' מדברי נביאים וג' מדברי כתובים. כנגד ט' תקיעת שבראש השנה. ועוד פסוק אחר מן החומש יותר. ובו יש י' פסוקים כנגד ל' שברים. ותקיעות קשר"ק קש"ק קר"ק. קש"ק ג' פעמים שהרי יש כאן בין שברים לתקיעות י"ב. וקר"ק ג' פעמים הרי ט'. וקש"ק ג' פעמים הרי כאן י"ח. בין קש"ק וקר"ק וקשר"ק י"ב. הרי ל' תקיעות. ושברים: קשר"ק: מצאתי בסדר ישן:

סימן שלא

שלא.
העם נהגו לומר עד תמלוך בכבוד. ואחרי כן מתחילין התקיעתא של פיוטין. אבל רבינו יצחק הלוי מ"כ תיקן לסיים הפסוקים קודם שיתחיל התקיעתא. כי בתקיעתא אינם כתובים המקראות כסדר של תורה ושל נביאים ושל כתובים. ונראין דבריו שחובין הן בשליח ציבור לאומרן כשאר תפילה. ועליו אני אומ' מקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו: ואילו ואילו מודים שצריך להתחיל לשליח ציבור סדר תפילה שתיקנו אנשי כנסת הגדולה קודם שיתחיל הפיוט שתיקנו אחרונים להוסיף בשבחו של מקום. ובאמצע תפילה קודם חתימה יסדר תפילתו ושבחו של מקום מלכיות בסדר מלכיות. זכרונות בזכרונות. שופרות בשופרות. שכל עצמן של פייטים לא יסדו פיוטם כי אם לאומרן באמצע ברכה. כל אחת ואחת מעיניינה. כמו שנמצא באגדה (ישעיהו כ״ו:ט״ו) יספת לגוי י"י. הוספת לנו ימים טובים. הוסיפו לך להרבות שבחות ותפילות. ולאחר שתיקנו אנשי כנסת הגדולה סדר תפילה של כל הימים. באו אחרונים ותיקנו לצחצח לשונם בשבחו של מקום ותיקנו על כל תפילה שבחו של מקום לכל אחת ואחת מעיניינה. ולפיכך כי תקנו אנשי כנסת הגדולה לומר מלכיות זכרונות ושופרות באו הפייטים להוסיף בשבחו של מקום סדר מלכיות במלכיות. זכרונות בזכרונות. שופרות בשופרות: והבא לפטפט (ולוחוה) לגנס לבו בהוראה לסתור מעשה קדמונים אין זה כי אם ככסיל בחשך הולך. היאך יפתח שליח ציבור. בפיוט מלכיות ועדיין לא פתח בתפילת מלכיות שתיקנו אנשי כנסת הגדולה: ולדברי השוטים שכך בודים מלבם לחדש דבר (דבר) תיפלות. מה ראה ר' אלעזר קליר שיסד הטל והגשם בחתימת מחייה המתים. לימרנהו קודם התחלת ברכה. וכן אזרח בט חוץ. שיסד במכניע זדים. בפורים. לימרנהו קודם ברכה. ואם יאמר היאך מתחבר הפיוט לתפילה. תשובתו בצידו. היאך מתחבר למושיע ומגן. בדעתו אביעה חידות. וכן בכל שאר פיוטים. אלא שליח ציבור ישאל צרכי ציבור ויפתח בשבחו של מקום. והפייט נזהר בחתימת שבחו ותפילתו. שסיימו וחתימתו מעין חתימת הברכה. ואילו התקיעות לימרנהו בחתימת ברכה. כי חתימת הפיוט מעין חתימת הברכה. כמו ירומם וימלוך: אלהינו ואלהי אבותינו מלוך על כל העולם כולו כו'. למשפט יזכור. אלהינו ואלהי אבותינו זכרינו. כו'. קול קורא בשופר. אלהינו ואלהי אבותינו תקע. כו': וכן כולן. ועל כן צריך לומר תחילה סדר מלכיות שתיקנו אנשי כנסת הגדולה שזה עיקר וזה תוספת שבח. שניתוסף לאומרה בחתימתה. ובאמצעם יאמר סדר של פיוטים. וראייה לדבר גם מאנשי כנסת הגדולה. ושתיקנו לומר סליחות בחתימת כי אל מלך מוחל וסולח אתה. הא למדת. כל צריכין הנשאלין אין נשאלין כי אם בברכה מעיניינה. וכן יחיד אם צריך לרפואה ישאל ברופא חולים. וכן לפרנסה. ומה חטאו אילו תקיעות ומה נשתנו משאר פיוטים שכולן נשאלין באמצע ברכה ואילו נשאלין קודם ברכה. רוחות נשתנו ודיעות. ומטים ארחות. והולכי עקלקלות. ומנהג ראשונים עיקר. וכן היה נוהג רבינו יצחק בר' יהודה. ואחריו ר' יצחק לוי. ורבי' ר' אלעזר: ומטים אורח סלולה. להג הרבה יגיעת בשר. וצריכין להתייסר. כעכס לאויל מוסר. והדבר ביד נמסר. מפי אדון ושר. ועוקר דבר וחסר. צריך לבלום פיו באפסר. שלא יבטל דבר מלך וטפסר. ולחזור בו מקבל עליו באיסר. לחיים ולשלום יתבשר:

סימן שלב

שלב.
כך מצאתי: אתה זוכר מעשה עולם. מעשה בראשית. ופוקד כל יצורי קדם. לפניך. כמו שמפורש במזמור. חקרתני ותדע. אתה ידעת שבתי וקומי בנתה לרעי מרחוק (תהילים קל״ט:א׳-ב׳). וכן כל המזמור. אתה זוכר כל המפעל וגם כל היצור לא נכחד ממך. כד"א באותו מזמור. לא נכחד עצמי ממך אשר עשיתי בסתר רקמתי בתחתיות ארץ: זה היום תחילת מעשיך. הא דאמרי' בראש השנה כמאן מצלינן האידנא זה היום תחילת מעשיך. כמאן כר' אליעזר. קשה. וכי תקון רבנן דלא כהילכתא. דהא קיימ' לן שר' אליעזר שמותי הוא. כדא' בהזהב. שבירכוהו. אינמי שמתי הוא. מתלמידי שמאי. כדפ' ר"ת. ומוכח ממסכת תרומות ירושלמי ומביצה ירושלמי. דפריך בההיא דר' אליעזר דעומד אדם על המוקצה כו'. ור' אליעזר ולאו שמתי הוא. ויש לומ' לפרש"י שפי' שמותי הוא. שנידוהו. הא דבתשרי נברא העולם אמרה קודם שנידוהו. וההיא דפ"ק דנידה. דר' אליעזר או' ד' נשים דיין שעתן. לר"ת קשה. דפליג אשמאי רביה. ודחינן דאמ' לך ר' אליעזר לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה. מיהו קשה מירושלמי דגריס שמתי הוא. מנא ליה הא. אלימא דר' אליעזר תלמיד רבן יוחנן בן זכאי. דהוא תלמיד שמאי. הכי נמי הוה מתלמידי הילל. דא' בפ"ב דאבות (דר' נתן). רבן יוחנן בן זכאי קיבל מהילל ומשמאי: גמגום: ויש לומ' לר"ת נמי אמרה ר' אליעזר קודם שלמד לפני רבן יוחנן בן זכאי: גי': ועל המדינות בו יאמר דיניהו. איזו לחרב כו'. כמו שמפרש ביחזקאל. בן אדם ארץ כי תחטא לי למעל מעל ונטיתי ידי עליה ושברתי לה מטה לחם והשלחתי בה רעב והכרתי ממנה אדם ובהמה. והיו שלשת האנשים האלה בתוכה. נח דניאל ואיוב המה בצדקתם ינצלו נפשם נאם אדני ה' (יחזקאל י״ד:י״ד). וכל הפרשה: תחבלותיו. מחשבותיו. ובן אדם יתאמץ בך. כד"א תהי ידך על איש ימינך על בן אדם אמצת לך (תהילים פ׳:י״ח). וגם את נח באהבה זכרת. ויזכור אלהים את נח (בראשית ח׳:א׳). ותפקדהו בדבר ישועה ורחמים. וישוכו המים (שם). על כן זכרונו של נח בא לפניך י"י אלהינו להרבות זרעו. כד"א והיה זרעך כעפר הארץ (בראשית כ״ח:י״ד). וצאצאיו. וזרעו ישר' שנ' בהם והיה מספר בני ישר' וגו' (הושע ב׳:א׳). ותראה לפניך. אשר יאמר היום בהר י"י יראה (בראשית כ״ב:י״ד). ברית ראשונים. אברהם יצחק ויעקב: זוכר הברית של אברהם:

תוכן העניינים

מחזור ויטרי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה