אור ברסלב
מחזור ויטרי הלכות פסח

מחזור ויטרי· רבנו שמחה מוויטרי

הלכות פסח

הלכות עירובין

סימן א

הילכות פסח מבוארות מבית מדרש של רבינו שלמה ב"ר יצחק צרפתי ז"ל:

בדיקת חמץ.

אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר. ובככר ראשון (שמוציא) [שמוצא] מברך בא"י אמ"ה אקב"ו על ביעור חמץ. ואחר כך הולך ומחפש לכאן ולכאן. סיים לבדוק ובא להצניע מזון שתי סעודות ששייר לפניו. מבטל באמירה את הסמוי מן העין. דכת' תשביתו שאור מבתיכם (שמות י״ב:ט״ו). ואומר כל חמירא דאית בהדא דירה דלא חמיתיה ודלא ביערתיה ליבטיל וליהוי כעפרא: ואית דאמרי כל חמירא דאיכא בביתא הדין דחמיתיה ודלא חמיתיה. ביערתיה ודלא ביערתיה ליבטיל וליהו כעפרא: ובהלכות גדולות כ" בלשון זה: כל חמירא דאיכא ברשותי ולא ידענא ביה לבטיל ולהוי כעפרא. וכן עיקר:

סימן ב

שריפת חמץ.

וחמץ הנמצא אוכל ומאכיל עד למחרתו כל ארבע שעות. ותולין כל חמש ובתחלת שש מבערתו. או באור או בכל דבר האבד שלא יראה ברשותו: ואע"ג דאיתותב ר' יהודה. במאי דאמר דחמץ בפסח בשריפה. אפי' הכי עבדינן כוותיה. משום דסתם לן תנא כוותיה. בפ' בתרא (דכריתות) [דתמורה]. דתנן ואילו הן הנשרפין כו'. וקחשיב חמץ בפסח. דנהי ודאי דבביטול בעלמא סגי ליה. מיהו עיקר מצותה בשריפה: כר' יהודה. ועושה לו מדורה קטנה ושורפו. אבל במדורת כירתו אם יש שם דוד או סיר או יורה אסור לשורפו שם. פן יהנה ממנו. שהרי הוא אסור בהנאה. ואם לאו שורפו בכירתו. ובשעה שריפה (למדור) לא יברך עליו כלום. ולהוציא מאותן בני אדם שמברכין עליו בשעה שריפה. וכסבורים הם שזהו ביעור שמברך עליו. ולא היא. כי מה שהוא מפנה ביתו מן החמץ קורא ביעור. כמו ביערתי הקודש מן הבית: ת'. מה ששורפין בני אדם חמץ חוץ לכירה במקצוע הבית או בחצר. לפי שפעמים שאדם עסוק ומעכב מלשרוף חמצו בתחילת שש. ושוב אסור בהנאה. ואילו היה שורפו בכירה נמצא נהנה בגחלים של חמץ. ולפיכך נוהגין עכשיו להדליק חבילה של תבן בחצירו ושורף חמיצו שם: העתקתי מתשובות רש"י: ת': ואם חל ארבעה עשר להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת. ומה שמשייר מניחין בצינעה כדי לאכול עד ד' שעות. ושירי פתיתין שנשאר לפניו מבטל בלבו בשבת:

סימן ג

טהרת כלים.

בא לטהר כליו שוטפן ומדיחן יפה ואין צריך לגוררן. אך מגעילן ברותחין ובכלי ראשון. וכל כלי מתכות כגון יורה ומחבת. כל כלי שיש לו בית קיבול בין של ברזל בין של נחשת יעשה להם שפה של טיט על שפתם. כדא' בע'ז. ובעוד הם רותחין ישפוך המים. וישטפם במים קרים. ואחר כך יתן בכלי שטיהר המים וירתיחם. ובעוד הם רותחין יטבול בהן כל כליו. כוסות וקערות. סכין. וקופיץ. וכיסוי קדירה. כל כלי עץ. וכלי מתכות. דהילכת' אידי ואידי ברותחין ובכלי ראשון. ובלבד שיהו מנוקין ומדוחים תחילה. ויזהר שלא יטבול הכלי פעמים. פן יחזור ויבלע גיעולו. ואם שוקטין המים מרתיחתם. לא תועיל הטבילה. ויזהר שלא תניח היורה גדולה מרתיחתה. לפי שחוזרין ונבלעין בתוכה. והקטנים אעפ"י שנגעלו בין בזה אחר זה כולן טהורין. לפי שכל זמן שהמים רותחין אין כלי שבתוכה בולע אלא פולט. ולאחר הגעלת הקטנים חוזר ומגעילה כמשפט הראשון. שלא תצטנן אלא מתוך טהרה: כך השיבו מר רב הילאי ורב היי: ור' או' שאין צריך לחזור ולהגעילה. ובלבד שישליך המים מתוכה כשהן מרותחין שלא יצטנו מתוכה. ותחזור ותבלע. וידיחנה מיד בצונן. ואף הכלים קטנים צריך להדיחם בצונן כשהוא מרתיחן:

סימן ד

טהרת סכין.

הסכינין מגעילן ברותחין ובכלי ראשון. מפני שפעמים שתוחבין בהן מן יורה רותחת שעל גבי האור. ואינן בכלל כל דבר אשר יבא באש ואעפ"י שפעמים שתוחבין בהן דבר ונותנין כנגד האור לצלותו. מפני שאין זה דרך תשמישן ולא דיבר הכת' אלא בשפוד ואסכלא. שכל תשמישו באור עד שמתלבנין:

סימן ה

טהרת קערות.

ועכשיו אנו רגילין להגעיל אף הקערות בכלי ראשון. לפי שאף הם פעמים שבולעות בכלי ראשון שהרי אנו מכסין בהן את התבשיל באילפס כדי שיתבשל מהר: ואבן מלח הדחתה מטהרתה:

סימן ו

דין כלי זכוכי'.

וכלי זכוכית חדשים צריכין טבילה. שהן ככלי מתכות. וכן כלי שטף חדשי' שלקחן מן הגוי מטבילן במים חיים. כדא' בע"ז. אמ' רב נחמן אמ' רבה בר אבוה אפי' כלים חדשים צריכין טבילה. דילפי' ממעשה מדין. ואותה טבילה לאו משום טהרה הואי. דהא כלים ישנים לאחר שנתלבנו טהורים מן האיסור. וכחדשים דמיין. ואפילו הכי בענן טבילה. כדנפק לו מקרא. ואשר לא יבא באש תעבירו במים. (במדבר ל״א:כ״ג) דהיינו גיעול. וכת' וטהר. ונפקא לן דהיינו טבילה:

סימן ז

כפות של כסף.

וכפות של גוים שהן של כסף שנשתמשו בהם חמין שאוכלין בהן צריכין גיעול ברותחין. וצריכין טבילה:

סימן ח

כוסות של כסף של גוים.

וכוסות של כסף. כיון שאין שימושם במידי דמירתח סגי להן בטבילה לחודה. והני מילי בלקוחים. וכגון מעשה שהיה דמדין שהן שלו. אבל שאולין שהשאילן הגוי אין צריכין טבילה. וכלים של כסף הממושכנין מיד גוי אין צריכין טבילה. ואם ישר' רואה לפי דעתו שיניחם הגוי. מאחר שדעתיה לשקועי. כזבינתא דמי. וצריכין טבילה. ואם לאו הרי הן כשאולין. וכלי זכוכית הואיל (וניתנין) [ונתכין] הם צריכין טבילה. ושל חרס ושל עץ לאו בעו טבילה:

סימן ט

ריחים של ברזל.

אבל ריחים של פלפלין. שקורין מולינט. צריכין טבילה. דמתכת שלהם עיקר. ולא אמרו אלא בכלי מתכות. ובכלי סעודה. (ובמעשה) [וכמעשה] שהיה במדין שאותם כלים מתחילה היו של גוים. וגזירת הכת' היא דצריכין טבילה בין חדשים בין ישנים. אבל אם ישר' עשאן אפי' חדשים אין צריכין טבילה. וכל שכן אם היו ישנים שלו וליבנן. ולהוציא מאותן בני אדם המצריכין טבילה בכלים אחר גיעולם בפסח:

סימן י

ברכת טבילת כלים.

והבא להטביל כלים קודם טבילתן יברך אקב"ו על טבילת כלים. ויש אומ' על הטבלת כלים. דכל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן. ואחר כך טובלן במים פעם אחת ודיין. וקונייא פלומידא ב'. הואיל ומתיכין עליהם עופרת ושועין עליהם ככלי מתכות דמו ובעו טבילה. ואעפ"י שאין (ניתנין) [ניתכין] אלא מיגבם. וכי ההיא פלוגת' דקונייא דרב אחא ורבינא. במסכת ע'ז. ופסיק הילכת' דאזלינן בתר סופו. שניתך עליו מתכות ובעי טבילה. ולא הוזכר שום חילוק בין ניתך מאוירן לניתך מיגבו.

סימן יא

קדירות של חרס.

וקדירות של חרס שנשתמשו בהן לפני הפסח מניחן עד לאחר הפסח ושוב עושה בהן. ואפי' במינם. ואין צריך לשוברם. דאע"ג דקיימ' לן הילכת' כרב באיסורי בעלמ'. הכא הילכת' כשמואל דאמ' לא ישברו. הואיל וכולהו תנאי קיימי כוותיה. ומפסקא הילכתא כוותיה דשמואל. דאמ' רבא (רבא) הילכת' חמץ בזמנו. בפסח בין במינו. בין שלא במינו. אסור במשהו כרב. שלא בזמנו (איסורן). אחר הפסח. בין במינו. בין שלא במינו. מותר. כר' שמעון. ושמואל כר' שמעון סבירא ליה. דאמ' להו שמואל להני דמזבני (ככרי) [כנדי]. אשוו זבינייכו. ואי לא דרישנא לכו כר' שמעון:

סימן יב

מאני דצביעי בצריף.

והני מאני דצביעי וצריפי בצריף שלועזין אַלוּם. בין שחורים. בין ירוקין. בין לבנים. אסורין בפסח. ואפי' חלקים. דאמ' אמימר חזינא להו למאני דקונייא דמידייתי. אע"ג דשיעי וכיון דמדייתי ודאי בלעי. והתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי (רופיין) [דופיין] לעולם:

סימן יג

דין עריבה.

עריבה צריך לגוררה שלא ישאר כזית בצק במקום אחד. פחות מיכאן בטל במיעוטו. ואינו עובר בבל יראה ובל ימצא. כדתנן בצק שבסדקי עריבה אם יש כזית במקום אחד חייב [לבער] ואם לאו בטל במיעוטו. ואז מותר להשתמש בה אחר הפסח. אבל בפסח עצמו אסור. דכיון דקא משהי ביה איסורא חימוצו קשה: ת'. השיב ר"ת לרב ר' ידידיה בר לוי: ועל חשש כלים המחמיצים שמבשלים בו מי תותים. אין לחוש אפי' אין להם כלים מתוקנין לכך. חדא דאחזוקי איסורא לא מחזקינן. ועוד דהא טעמינן לה כוליה שתא ואקפילא סמכינן. כדא' רבא. ותניא. הקמחים והבצקות של גוים. אדם ממלא כריסו מהן. וכו' ולא חיישינן למידי כיון דלא חזינן שיאור וסידוק. ואם תאמר כגון דקים לן שלא לשו בחמין ועל גבי שאור וטחנו בריחים מרוקדים הא ליתה. דא"כ לימא מצת גוים. כדאמרינן מצת כותי. אלא להכי נקט בצק. דבלא ישר' עומד על גבו ניכר שיאור וסידוק. ובצק (החדש) [החרש]. וכיון דליכא רובא מכל הני לא מחזקינן שאר איסורי. אבל מצה אפוייה יש לה סדקים. וכשאין ישר' עומד על גביו מי יודע אם בעודו בצק היו. לפי דבריי שאני פוסק חמץ בפסח בששים. לית דין ולית דיין שרי. ולפי דבריהם הרי בטל קודם הפסח ולא יחזור להיות ביעור: ועל דבר בית שאור שחימוצו קשה. ועריבות שיש בצק בסדקיהן. או (מפקירין) [מפקירין] אותן. או (נוהגין) [נותנין] אותם לגוי שכן במתנה. ואחר הפסח אנו לוקחין מהן. והמיקל יותר ממה שאנו אומרי' כל המירא דאיתא בהדא דירה כו'. שהוא לשון הפקר. (והוה) [מה] ליה כשל אחרים ושל גבוה. וכן הלכה: תם ת':

סימן יד

דין לישה במים שלנו.

אין לשין בפסח אלא במים שלנו בלילה. שהמים קרים ומצטננים. מפני שבימות הנשמים חמה מהלכת בשפילו של רקיע. וכל העולם צונן כנגד גובהו של רקיע. נמצאו מעיינות שסמוך לשפילו של רקיע רותחין. וניסן לעיניין הילוך החמה עדיין מימות הגשמים הוא. שאין החמה מהלכת בגובהו של רקיע עד לתקופת תמוז. הילכך כיון דמעיינות רותחין חשו חכמים למי רוב עיירות. שאין להם מי נהרות אלא מי בארות. נובעים ממי מעיינות. דבשעת שאיבתם המים הם. לפיכך ידלם מבערב כדי שיצטננו:

סימן טו

דין לישה.

ואין לשין בפסח שתי מדות ביחד. כדי שלא תבא לידי חימוץ. ואף אין מקטפין והלש אותם (אינו) [ואינו] יודע (למה) [כמה] הוא. מודד. ולמה לנו מידה בפסח. (וכן) [כן] מצאתי. (ולא) לא תפחות המדה של פסח משיעור מ"ג ביצים וחומש ביצה. כדי שלא (להקפיע) [להפקיע] תורת חלה ממנה. ששיעור חלה בכך. וכן עולה חלה בגימטריא מ"ג. אבל אם היתה יתירה ד' ביצים או ו' ביצים. אין להקפיד ולחוש בכך. כיצד הוא עושה. מכניס מ"ג ביצים בכלי מלא על כל גדותיו. ובמים הנשפכים חוצה זהו שיעור מדת קמח לחלה. כאותה ששנינו בתוספתא דנזיר. נזיר ששתה מכל משקין האסורין לו. מתרין בו ושתה. מתרין בו ושתה. חייב על כל אחת ואחת. וכמה שיעורא בכזית. וכולן מצטרפין לכזית. היין והחומץ כיוצא בהן. וכיצד יעשה. מביא כוס מלא יין. ומביא זית איגורי ונותן לתוכו ושופע. אם שתה כיוצא בו חייב. ואם לאו פטור. וגזירת הכת' היא. דמדת העומר מתחייבת בחלה. שלמדנו לחם הארץ מלחם שמים. דכת' בלחם הארץ. והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה (במדבר ט״ו:י״ט). וכת' בלחם שמים לקטו לחם משנה (שמות ט״ז:כ״ב). מה לחם שמים עומר ליום. שעולה למ"ג ביצים וחומש ביצה. אף לחם ארץ אינו מתחייב בחלה פחות ממ"ג ביצים וחומש ביצה. וזהו עשירית האיפה. וכדתנן בבחירתא ומייתי לה בפ"ק דשבת. חמשת רבעים קמח ועוד חייבין בחלה: ת'. ואם לש פחות נמצא עושה ברכה לבטלה. ואם היה לש עיסתו פחות ממ"ג. שעכשיו אינו חייב בחלה. ואפילו לא בירך. (להקפיע) [הפקיע] עיסתו מידי חלה. ואם רוצה להוסיף עד מ"ה ביצים מוסיף. אבל לא יותר משום חימוץ. ועד מ"ה מותר שלא יביא ללוש בפחות ממ"ג. שיצמצם ממחק מידתו: תשובה שהשיב רבינו יצחק בר' שמואל:

סימן טז

מדה של פסח.

מדה של פסח אין נוהגין כאן לעשות גדושה. וקבא מגלונאה לפסחא. וכן לחלה. דפ' אילו עוברין. משמע בלא גודש. כי ההיא דכיצד משתתפין. דככר בפונדיון [מ"ד סאין בסלע דלא אמרינן בסאה] גדושה מדא' חצי חצי חצייה לטמא טומאת אוכלין והוא כביצה ממש. כדמשמע בכוליה תלמודא. ולא מדה גדושה המחזקת כביצה. וכן שתי ידות (לפסח) [לככר] משלש לקב. מיירי בקב שאינו גדוש: עד כאן: ת':

סימן יז

לוה ככר.

אשה שלוותה ככר מהבירתה צריכה לפורעה לאחר הפסח ואין בו איסורא משום חמץ שעבר עליו הפסח. הואיל ולא היה בעין בשעת ביעור. ויש בו משום גזל. ומשום לוה ואינו פורע. שהרי שנינו בע"ז פ' בתר'. דבי ר' ינאי יזפי פירי מעניים בשביעית קודם זמן הביעור ופרעי להו בשמינית. וא"ר יוחנן יאות הן עבדין:

סימן יח

דין טחינה.

לפני הפסח כשטוחנין חיטה למצות. נוהגין לשלוח. שם ישר' אחר ריחים של גוי להיות יושב ומשמר. דכת' ושמרתם את המצות (שמות יד). בעינן שימור לשם מצה ואין צריך לעמוד. אלא שיטחון כפי מה שהוא צריך לשלש מצות של לילה הראשון שהן חובה. והן צריכין שימור לשם מצה. אבל השאר אינן צריכות שימור. ומי שהוא טוחן ואין ישר' עומד על גביו מותר. ואפילו ליקח סלתות מן השוק שפיר דמי. דאמר מר בצקות של גוים אדם ממלא כריסו מהן ובלבד שיאכל כזית מצה כאחרונה. והוא שלא הכסיפו פניו. ואין לחוש שמא יערב מחמצו לתוך הקמח. הואיל ולאחר כך מרקדין אותו בנפה שאם יש חמץ נפה קולטתו. מ"ר:

סימן יט

דין אפיית מצה.

[ערב] פסח שחל להיות בשבת. אסור לאפות מצה מערב שבת. הראשונים אומרים משום הידור מצוה. אבל מצינו בו איסור מדאורייתא דהא הוקשו מצות לפסח. בשלהי פ' בתרא. צלי אש ומצות. מה עשיית הפסח אינו אלא משבע שעות ומחצה ואילך. אף עשיית המצה ואכילת המצה נמי הוקשה לאכילת פסח. כדרבא. דאמר רבא אכל מצה בזמן הזה אחר חצות לר' אליעזר בן עזריה לא יצא ידי חובתו. ואסור לאכול מצה מבעוד יום. קודם שיקדש ויאמר הגדה והלל. שנ' (שמות י״ב:י״ח) בערב תאכלו מצות. שיהא חביב עליו:

סימן כ

אסור לאכל מצה בערב פסח.

והאוכל מצה בערב פסח באילו בא על ארוסתו בבית חמיו. ולוקה. בתלמוד ירושלמי:

סימן כא

מותר לאכל בשר צלי.

ואין נמנעין מלאכול בשר צלי. בשני לילות הראשונים של פסח. ובלבד שלא יהא גדי מקולס בפסח. וכמו ששלחו לתודוס. אלמלא תודוס אתה (גוזרני) [גזרנו] עליך נידוי. שאתה מאכיל ישר' גדיים מקולסים כעין קדשים. ומיכאן סמכו רבותינו לנהוג שלא לעסוק בבצק לצורך מצה קודם ביעור חמץ. שנאמר לא תשחט על חמץ דם זבחי (שמות ל״ד:כ״ה)

סימן כב

דין לישה קודם ביעור חמץ.

לא תשחט את הפסח ועדיין חמץ קיים. ודנין מצה מפסח באסמכת' בעלמא. ואם לש קודם ביעור חמץ [כשרה]. דא"ר אלעזר א"ר אושעיא מכשיר היה בן בתירא בפסח ששחטו שחרית בארבעה עשר ועדיין חמץ קיים:

סימן כג

אופין מצה מערב שבת.

ורבינו ש"י הורה כשחל י"ד להיות בשבת מותר לעשות מצה בערב שבת לכתחילה. שהרי שנינו סוכה ישנה פסולה. ואילו עשאה לשם חג כשירה: ומצאתי בתשובות מר רב יהודאי גאון. פסח שחל להיות אחר השבת. אל תאפו מצה בערב שבת. מפני מראית העין שאעפ"י שמותר לאפות מצה בערב שבת. אל תעשו. כי נראה הוא כמכין שבת ליום טוב. והזהירו והזהרו את המצוה ואת המצה. ואופו את המצה במוצאי שבת בזמנה. ותאכל בזמנה: ובתשובות רב פלטי גאון נמצא כן:

סימן כד

בשר יבש בפסח.

בשר יבש שלא נזדהרו בו במליחתו מותר לאוכלו בפסח. דאפילו למאן דאמר חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור. דמשמע במשהו. הני מילי כי איתא בעיניה דקנסינן ליה משום דעבר בבל יראה ובל ימצא. אבל על ידי תערובת כגון הכא שלא נעשה שימור בבשר. ואיכא למיחש שמא (נמלא) [נמלח] בכלי. או בכל דבר שיש בו חמץ אפילו הכי אינו אסור אלא בנותן טעם:

סימן כה

קמח שנפל דלף לתוכו בפסח.

קמח שנפל לתוכו דלף אפילו כל היום כולו אינו בא לידי חימוץ. והוא דעביד טיף טיף. כנגד טיף טיף. דכיון שהטיפות תוכפות זו את זו אין מניחות אותה להחמיץ:

סימן כו

עשיית מורסן בימים טובים.

אין עושין מורסן בשני ימים טובים. של פסח. ושל עצרת. ושל סוכות. בין מלפניהם. בין מלאחריהם. דלגבי יום טוב כת' לכם לכל צורכיכם. ולא לצורך בהמתכם. אבל בחולו של מועד שרי. ובחולו של מועד של פסח צריך שינוי שלא יבא לידי חימוץ. הילכך צריך להכניס הסובין לתוך המים רותחין כשהן על האור בכלי וכל שעה יהא ממרס הסובין לתוך המים. ובעניין זה מותר: אבל יזהר שלא יערה המים על הסובין בכלי שני. ובעניין זה אסור פן יחמיץ:

סימן כז

דין אנפזיר ב'.

וכסכוסי קירמי שעושות הנשים בפסח. שקורין אנפשייר. התיר הרב. לפי שראה שנותנות הקמח לתוך הרותחין. והריתוח אינו מניח הקמח להחמיץ מידי דהוה אמורסן של תרנגולין שמתיר בפסח כעיניין זה. בפ' כל שעה אין שורין את המורסן. אבל חולטין קמח על גבי מיגלשים. ושמעתי כי רי"ט היה אוסר:

סימן כח

מי שמבקש לפרש בים קודם הפסח.

מי שמבקש לפרש בים קודם הפסח. ומבקש ללוש ולאפות מצה קודם הפסח כדי שיאכל מצה בימי הפסח. כך ראינו ודאי אם אינו יכול להגיע ליישוב בפרוס הפסח ואין יכול לאפות בספינה מצה כהילכתה. כגון במים שלנו הלילה. ושלש נשים עוסקות בבצק ושאר מה שהזהרו חכמים כמצות מצה. ילוש ויאפה וישא עמו כדי שלא יבטל מאכילת מצה: העתקתי מתשובות רבינו ש"י:

סימן כט

אסור לשתות בערב פסח אלא יין.

ומביעור חמץ ואילך אסור לשתות שום משקה אלא יין. משום דשאר משקין מיסעד סעדי ליבא ואתי למיכלה למצה אכילה גסה. ואסיר. אבל יין שפיר דמי. משום דחמרא מיגרר גריר. וקא אכיל מצה לתיאבון: וכן היה רבינו נוהג:

סימן ל

דין הכשר סכינין.

סכין שהטבילוה קודם רתיחתה בחמין לא עלתה לה טבילה. כל זמן שהאיסור בתוכה: כך שנינו (בפסיקת') [בתוספתא]. השפודין. והאסכלאות והסכינין. מלבנו באור. ואמרי' בע"ז עד כמה. עד שתשיר קליפתו. ובפסחים פסקי' הילכתא אידי ואידי ברותחין ובכלי ראשון. ופ' אידי ואידי. בין קתא דפרזלא בין פרזלא מגעילו ברותחין ובכלי ראשון. לאחר (שהבלין) [שהלבין] הברזל. דלעיל משתעי בליבון: מהני תרי מילי מצינן למילף דצריכין לבון והגעלה. וטעמא משום דרוב תשמישן משתמשין בהן בין על ידי (חמץ) [חמין] בין על ידי האור. וקיימא לן כבולעו כך פולטו:

סימן לא

דין תנור בשותפות.

שאלו את ר'. ישר' וגוי שיש להם תנור בשותפות. מהו שיאמר ישר' לגוי טול שבוע של פסח ואני אטול לאחר כך כנגדן: וא"ר מתנה ישר' קודם הפסח ונוטל ממנו דמים מאותו שבוע. ואינו דומה לישר' וגוי שיש להם שדה בשותפות. לא יאמר טול חלקך בשבת ואני אטול בחול. לפי שכל הטורח. שהן טורחים בשדה לאמצע. וכשזה עודר בשבת נמצא שטורח בשביל ישר'. אבל כאן כיון שנטל דמים מתחילה מותר: וכן ישר' שרגיל לקבל ככרות ממערופייא שלו בכל יום. בשבוע של פסח אינו מקבל. אבל מקבל לאחר הפסח מאותו שבוע עצמו:

סימן לב

אין לשין בפושרין.

אין לשין את העיסה במיא פשורי. דתניא ושוין שאין לשין את העיסה בפושרין. ואע"ג דגבי מנחות כת' בהו מצות. ואעפ"כ היו לשין אותם בפושרין. דתנן כל המנחות באות מצה ונילושות בפושרין. ומשמרין אותם שלא יחמיצו. אנן לא גמרי' ממנחות דלישתן בזריזין. ובמקום זריזין: ולא מבעיא במיא דפשורי דאסור אלא אפילו מיא דדלו ביומיה מן נהרא אסור עד דבייתי. דאמר רב יהודה אשה לא תלוש אלא במים שלנו בלילה: ולא מיבעיא מיתב בשימשא ומילש דאסור. אלא אפילו מיתב תותי רקיעא ומילש ביומא דעיבא אסור. אע"ג דלא נפלה שימשא בההיא דוכתא. מאי טע' יומא דעיבא כוליה שימשא:

סימן לג

דין עבד לש מצות.

ועבד ושפחה דלא טבלי אסירי למילש בפסח בשלש מצות של מצוה. אבל שאר עיסה דלאו דמצוה לית לן בה:

סימן לד

דין מדת עומר.

ואין לשין עיסה בפסח למצות של מצוה אלא בשיעור חלה בגימטריא מ"ג ביצים וחומש ביצה. כי היכי דלא ליתי לידי חמיעא. דאמר רבא קבא מגלונאה לפסחא. וכן תיקן חוני המעגל לשיעור עיסה למצות הפסח. וכן שיעור חלה. אבל טפי לא: תשובת רש"י: ועל התרומה אודיעך שמעולם לא נהגו בעיר הזאת להפריש שתי חלות כי אם בערב פסח. והיו מברכין על האחת להפריש חלה ועל השנייה להפריש תרומה. ובטלתיה. מפני שהיא לבטלה שאין חמור ערב הפסח משאר הימים. ופסוקה היא (בברכות) [בבכורות]. אמר שמואל אין תרומת חוצה לארץ אסורה אלא למי שטומאה יוצאה עליו מגופו. והני מילי באכילה אבל בנגיעה לא: אמר אביי הילכך נדה קיצה הלה ואכיל לה כהן קטן שאינו רואה קרי ואי ליכא כהן קטן שקלה ליה בריש עיסה ושדיא ליה בתנורא והדרא ומפרשא לה חלה אחריתי כדי שלא תשתכח תורת חלה. ואי משכחינן כהן קטן קחזינן בבכורות דלא מפרשינן אלא חדא. והשנוייה בסדר זרעים בחוצה לארץ שתי חלות. זהו הטעם כאשר פסקוה אמוריים בבכורות. במקום שאין שם כהן קטן ויש כהן גדול. ואין מברכין. וכן נוהגין בכל ערי (לוהיר) [לותיר]. שאע"פ שיש שם כהנים אין מברכין אלא אחת. ולשריפה:

סימן לה

ברכת תרומה.

(המצה) [הרוצה] להפריש חלה מן העיסה מברך אקב"ו להפריש תרומה. דלהפריש חלה לאו ברכה הוא. דחלה היא עוגה וחררה. ואינה שם הפרשה (כלה) [כלל]. וחלה תרימו תרומה כת'. והכי קאמר חלה אחת מן העוגות תרימו לשם תרומה. ומיהו תרומה נקראת ותרומה שמה. ואין לשנות. ועושה אותו כזית שהפריש דק. ופושטו כעין חררה מדקרי ליה קרא חלה. ואחרי כן (השליכו) [משליכו] לאור. (ואחר כך מפריש מן העיסה כזית) ושורפה באש. ואפילו יש שם כהן. שתרומת חוצה לארץ אסורה למי שטומאה יוצאה עליו מגופו. (ומכאן) [ומכיון] שהוא רואה קרי אסור לאכול ואחר כך אם יש שם כהן יפריש כדי מתנה הוגנת לו בלא ברכה. שהרי כבר נתפטרה העיסה בהרמה ראשונה כדי שלא תשתכח תורת חלה ונותנה לכהן:

סימן לו

יום טוב של פסח היאך יפריש תרומה.

ואם יום טוב של פסח הוא ולש עיסה ביום טוב. כיצד יעשה. שאם מפריש (א) תרומה ומברך עליה. לשורפה אינו יכול. לפי שאין שורפין קרשים ביום טוב. ואם תאמר שמעכבה עד לאחר יום טוב ואחר כך שורפה הרי באה לידי חימוץ בין כך ובין כך. ועובר עליה בבל יראה ובל ימצא. אלא כיצד יעשה. יפריש אותה בלא ברכה מן העיסה ויעשה אותה כמו עוגה קטנה ויאפה אותה עם שאר עוגות שיפריש מן העיסה. ולאחר אפייה יצרף כאחת בסל אחד או בקערה אחת העוגות והתרומה ונראות כאילו הן מחוברות יחד. לפי (שהכל) [שהסל] מצרפן. כדתניא ר' אליעזר אומר. הרודה ונותן לסל הסל מצרפן לחלה. שנ' כף אחת (במדבר ז׳:י״ד) הכת' עשאו לכל מה (שבסל) [שבכף] אחת. ואחר כך יברך עליה (להריש) [להפריש] תרומה. ויצניעה עד לאחר יום כשהיא אפוייה וישרוף אותה: ת'. בספר הישר: אם שכח ולא הפריש חלה מן העיסה עד שנאפה הפת. אומר רבינו דאינו יכול לפטור מחלה עד שיתן מכל אחד ואחד. דהכי אמרי' באילו עוברין הלכה כר' אליעזר (דהכל) [דהסל] מצרפם לחלה. כדאית' בפסחים. הני נשי דידן דקא אפיין קפיזא קפיזא. א"ל חומרא דאתי ליד קולא הוא. דקא מפקעינן לה מחלה. א"ל דעבדינו ליה כר' אליעזר. וכן הורה רש"י בתשובותיו. וכן בסדר המשנה מוכיח. דלא קאי ר' אליעזר אלא על עיסה דלא הוה בה שיעור חלה. אבל אם יש בכמה עיסות כשיעור חלה צירוף לא מהני לפוטרן מחלה. וצריך להפריש מכל אחת כזית. ומכל מקום בברכת אחת סגי. ובלבד שלא יסיח בינתיים. מידי דהוה אשחט מאה עופות דברכה אחת לכולן: ע"כ: ואם תאמר כשהיא בעיסה יברך עליה קודם אפייה. ומפרישה ואחר כך יאפה אותה. וימתין עד לאחר יום טוב וישרוף אותה: אם היה עושה כן אינו יכול לאפות אותה ביום טוב לאחר שיקרא לה שם. משום דהוה ליה מלאכה שלא לצורך. הואיל ואינה נאכלת. אבל קודם ברכה יכול לאפות אותה. לפי שעדיין ראוייה היא לבעל הבית כשאר עיסה. ולא הויא אפייה שלא לצורך ביום טוב: ויש שמפרישה מן העיסה ושורה אותה במים וסבור הוא שלא תחמיץ. וכדברי בן בתירא. דא'ר יצחק נפחא הלכה כר' יהודה בן בתירא. דאמר תטיל לה בצונן שלא תחמיץ. ואין הלכה כמותו. דתניא ר' אומר הלכה כר' אליעזר דקיימא לן בכוליה תלמודא הלכה כר' מחבירו ולא מחביריו. והכא חבירו הוא. ובשאר ימים טובים שאינן של פסח. כמו כן אינו רשאי לשורפה משקרא עליה שם. לפי שאין שורפין קדשים ביום טוב. אלא (מכאן) [מכיון] שאין לחוש בהן משום חימוץ אם הוא משהא אותה עד לאחר יום טוב. יברך עליה לאלתר ביום טוב. ומפרישה. ומשהא אותה עד לאחר יום טוב. ואחר כך שורפה שאם חימצה אין בכך כלום:

סימן לז

אפה ושכח ולא הפריש.

ואם נאפית העיסה (ישכח) [ושכח] ולא הפריש ממנה לא תרומה ולא חלה. בין ביום טוב בין בחול. יבצע מן העוגה לאחר אפייה. ויברך כאילו מפריש מן העיסה: שלמה בר' יצחק זצ"ל:

סימן לח

מודדת אשה לחלתה.

ומודדת אשה חלה לעיסתה. בכל ימים טובים. כדי שתטול חלתה בעין יפה. ולא תפחות ממ"ג ביצים וחומש ביצה. כדי שלא תהא ברכתה לבטלה. ואמר רב יהודה בר אבא אמר רב מודדת אשה קמח לעיסתה כדי שתטול חלה בעין יפה. ואע"פ ששמואל אוסר. אין הלכה כמותו. חדא דהילכת' כרב באיסורי. ועוד אפילו הנהו דבי שמואל שרו: וכהן חייב להפריש חלה מעיסתו. כישר'. שאם אינו מפריש הרי הוא כאוכל טבל: ואסור לאכול על שלחנו: ת'. מצ'. בערך שאור בפ' ב' דחלה. תנן ה' רבעי' קמח חייבין בחלה הן ושיאורן ומורסנן. פי' השאור שנותן לתוך העיסה כדי לחמצה: ת': וכל ח' ימי הפסח אין מוסיפין על מ'ג ביצים וחומש ביצה משום חימוץ. ואין פוחתין. משום (בככה) [ברכה] לבטלה דלא חייבה תורה חלה בפחות מעשירית האיפה:

סימן לט

דין שכח והפריש בעודה עיסה.

ואם שכח והפריש תרומה בעורה עיסה בימים טובים של פסח. כיצד יעשה. יבצענה לפירורין פירורין פחות מכזית. שאם יחמיץ כל גרגיר וגרגיר מה בכך. שכיון שאין בכל אחד ואחד כזית אינו עובר בבל יראה ובל ימצא. ויזרקם לרוח על הגג ובלבד שלא ינהג בהו מנהג בזיון על גבי קרקע שלא ידרסם משום בזיון קדשים ולא יאכילם לא לעופות ולא לכלבים: כן נראה להורות. וכן שמעתי:

סימן מ

דין טהרת כלי עצם.

ועל כלי עצם כמו כפות מקרנים וטלפיים נהגו העם לשפשפם תחילה במלח ולהגעילם ברותחין. ויש אומ' בפושרין אבל דיים בכלי שני. כבולען כך פולטן:

סימן מא

ליקח מן השוק בפסח.

ובשעת הדחק מותר ליקח קמח מן השוק בפסח. משום דאחזוקי איסורא לא מחזקינן. ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה. אבל לכתחילה כת' ושמרתם את המצות. דבענן שימור לשם מצוה. וצריך להרקיד אותה בנפה לאחר כך שאפילו עירב הגוי את חמיצו עם הקמח נפה קולטתו. ואפילו בציקו של גוי מותר ובלבד שידע שלא החמיץ ולא נתערב בו חימוץ:

סימן מב

ואסור למילש מצות של מצוה בחמרא. או בדובשא. או במשחא. חדא משום דמחמעא. ועוד מפני שנראית כמצה עשירה. ולחם עוני בעינן וליכא. ואם לש. ישרף מיד דהילכת' (כרשב"ג) [כר"ג] דאמר אין לשין העיסה ביין ושמן ודבש. ואם לש. ר"ג אומר ישרוף מיד. והכי שדר רב צדק כהן ריש מתיבתא. ואם ישיב המשיב. הא קיימא לן דמי פירות אין מחמיצין. תריץ ואימא הכי. הני מילי מי פירות לחודייהו. אבל על ידי תערובת מהמעין. וכן כת' בירושלמי בריש גמרא דאילו עוברין בפסח. כותח הבבלי. כו'. ופריך. והא מי פירות נינהו. ותרוץ. כולהו ע"י מוי. ואפילו במי פירות לחודייהו בשני לילות הראשונים אסור. משום מצה עשירה. אבל מיכאן ואילך בלא תערובת שרי. אבל בביצים ופלפלין בין על ידי תערובת בין לחודייהן. ואפילו בשאר ימים אחרונים של פסח אסור משום דמחמעי. וכן במלח דאינה נקראת מצה. מדא' בשבת פ' המוציא שלש עורות. וקא חשיב מצה דלא מיעבד במלח: ואינך דאיכא (מלא) [מלח] לא מיקרו מצה: ועוד דמיחמעא:

סימן מג

אסור ללוש בביצים.

שאלו את ר' אם מותר ללוש בבצים בפסח אם יש בהן משום חימוץ או לא. ולא אמר ר' בדבר לא איסור ולא היתר. איסור לא אמר שאינו יודע אם דרך ביצים להחמיץ יותר ממים. שהרי אין לישה בלא מים. ומים אין מחמצין את העיסה כל זמן שעסוקין בו. והיתר לא אמר. לפי שעיסה הנלושה בבצים עבה ונפוחה יותר משאר עיסה. ויש לחוש. כי שמא דרך ביצים להחמיץ יותר ממים. ושמא הלש בבצים אי איפשר בלא חימוץ. ואין בידו לשומרה מחימוץ (כדי) [כמו] לישת מים. דאיכ' למאן דבעי לאוקומי בפסחים. אין לשין ביין ושמן ודבש משום חימוץ. מכלל דאיכא מילתא דמחמעא יותר ממים. ואי איפשר לשומרה מחימוץ. אפילו בעודו עסוק בה. וכדומה אני. דמה שהעיסה נעשית עבה מפני הביצים. אין זה חימוץ. שאפילו עושין פת מפירורי פת נעשית עבה כמו כן:

סימן מד

חיטה הנמצאת בעוף בפסח.

חיטה הנמצאת בתרנגולת בפסח. אין אדם שמתירה. לפי שחמץ בפסח בין במינו בין שלא במינו אוסר בכל שהו. ואף ר' אומר שהיא אסורה. אבל יש להביא ראייה להיתר מטומא' אם לא מפני שאין אנו יודעין אם למידין איסור מטומאה או לא. מפני ששנינו גבי טומאה בפ' י"א דאהילות. בעוף כדי שתפול לאור והשרף. דברי ר' שמעון. דכיון שיהא האוכל בתוך (מעין) [מעיו]. כשיעור הזה שוב אינו ראוי לקבל טומאה. לפי שבא לידי סירחון מיד. ואינו חשוב אוכל. וכן יש לומר שאין זה בא לידי חימוץ. אלא על ידי סירחון. אי דפשיט' לן (למיגזר) [למיגמר] איסור מטומאה: והוסיף רבינ' ת'. דליכא למישרייה מהתם. ואומר בדבר זה טעו רבותי' דהך משנה בפי י"א דאהילות. והכי תנן לה התם בעופות ובדגים מעת לעת. ובשל תורה הלך אחר המחמיר. ובשילהי שבת מייתי לה משום כלב. דדריש התם יודע צדיק דין דלים. יודע הק' בכלב שמזונותיו מועטין. כו'. כדתנן כמה תשהא (במיעין) [במעיו]. והיא שנוייה באהילות. פ' בית שנסדק:

סימן מה

לבער דגן מלול התרנגולין.

ולכך נהגו לבאר דגן מבוקרו של י"ג בניסן מלול התרנגולין והמתירין ראו המשנה פ' (השואל) [מי שהחשיך]. שלא הביא התלמוד לשם. אלא רישא. לפשוט שיהא מעלה דכלב ולא נהיר'. דבהאי שיעורא כדי שתפול לאור ותשרף סגי. (דהאי) [דהא] במנחות פ"ר ישמעאל לא משמע הכי: חטה אחת נמצאת בתרנגולת ביום אחרון של פסח. והמתין ר' עד מוצאי פסח ואכלה:

סימן מו

צריך מים שלנו בכל ח' ימים.

וכל ח' ימי הפסח צריך ללוש במים שלנו. ויש שאינן חוששין למים שלנו אלא ביום ראשון בלבד. וחולק ר' עליהם. דכיון דמשום חימוץ הוא מה לי בימים ראשונים מה לי בימים אחרונים: ואני הכותב מגמגם. מדאמרי' בפסחים הקמחים והבציקות של גוים אדם ממלא כריסו מהן ובלבד שיאכל כזית מצה המשתמרת באחרונה. אלמ' דלא חשו חכמים לשום שימור אלא לילי ראשונים של מצוה: ולא היא דודאי לכתחילה צריך מים שלנו:

סימן מז

חיטה הנמצאת בתרנגולית.

ובתשובות הרב ר' יצחק בר' יהודה מצאתי. ועל גרגיר חיטה שנמצאת בתרנגולית צלוייה. לא חיישינן לה להחמיץ. לפי שאינו מחמיץ בתוך מעיה. דהכי אמרי' במסכת שבת בעופות כדי שתפול לאור ותשרף. ואנן קים לן דלא נפל בתוך מעיה לאחר שנשחטה. אלא קודם שחיטה על ידי אכילה שרינן ליה: וליכא למיחש מידי:

סימן מח

דין קידוש של פסח.

שני ימים טובים הראשונים של פסח אין אומרי' קידוש על היין בבית הכנסת. לפי שקידוש אחד מארבע כוסות הוא. ואם שותה הוא בבית הכנסת אותו נמצא שותה חמשה כוסות. ולפיכך אין מקדשין. שהרי אין כאן להוציא שום אדם ידי חובתו בפסח. מפני שאין לך עני בישר' הפוחת מארבע כוסות של יין. ואין זה דומה לומר אגדה של פסח בשנים ושלשה בתים שהוא גומר ועושה כל העניין כסדר:

סימן מט

דין מרור.

ר' לא מצא חסא בפסח. והביא מרוייא. ועיקר של פופרץ. והם שנויים בפ' (ערבי פסחים) [כל שעה]. ומברכין עליהם אכילת מרור. ומה שמברכין על שאר ירקות בורא פרי האדמה לפי שאינו יכול לטעום מן המרור בלא ברכה. וברכת המרור אין זו ברכת שאר ירקות אלא ברכת המצוה. ולפיכך אינו מברך אכילת מרור ובורא פרי האדמה על המרור בלבד לפי שאין עושין מצות חבילות חבילות:

סימן נ

דין חרוסת.

וחרוסת שאמרו הן מיני ירקות הרבה הכתושין ביחד ושמם חרוסת בלשון ארמי. וכל דבר שטובלין בו קרי חרוסת. וכדא' התם. ובית חרוסת כבית שאור שחימוצו קשה דמי. ואמרו רבותינו שהחרוסת הזה צריך שיעשנו עב ומיסמך. זכר לטיט. ואף צריך לשום בו דבר קיהוי. ולשום בו תפוחים זכר לתפוח. שנאמר תחת התפוח עוררתיך (שיר השירים ח׳:ה׳). ועוד נותן בו מיני בשמים (כגו) [כגון] תבלין זכר לתבן שבחומר:

סימן נא

הגבהת קערה.

יש טועים בסדר פסח ומגביהין הקערה עצמה כשמתחילין לומר הא לחמ'. ומסלק הבשר מתוך הקערה. וראיתי את ר' שאינו נוהג כן. אפס מסלק את הקערה כמות שהיא ומניחה על השלחן בקרן זוית ואם יש שם אז תינוק ישאל מה נשתנה הלילה הזה. הלא בכל הלילות אנו אוכלין מה שלפנינו בקערה. ועכשיו מסולקת היא מלפנינו. והיינו מגביהין את השלחן. כלומר מעקרין את השלחן. וכאשר גמר הא לחמא עניא. טרם התחיל מה נשתנה. מביא הקערה לפניו ואומר מה נשתנה. כו'. וכשמגיע למצה זו שאנו אוכלין. אוחז המצה בידו ומגביה למעלה ומניפה לכאן ולכאן ואומר מצה זו. וכמו כן למרור. אבל כשמגיע לפסח שהיו אבותינו אוכלי' כו' אינו מגביהן. והיינו דאמר מצה צריך להגביה. ומרור צריך להגביה. אבל פסח אין צריך להגביה: ולא עוד אלא שנראה כמקדיש קדשים בחוץ. ולכן נראה כמנהג ר':

סימן נב

דין הוצאת תבשילין מקערה.

ואשר נהגו העם להניף הקערה ונוטלין הימנה השני תבשילין שלא יהא נראה כמניף קדשים בחוץ. טועים הן בדבר. שלא אמרו חכמים להגביה מצה ומרור. ושלא להגביה השני תבשילין. שאחד מהן זכר לפסח ואחד מהן זכר לחגיגה. אלא בשעה שמגיע לסוף האגדה. כשמגיע למרור זה. ומצה זו שמגביה המצה והמרור. אבל כשמזכיר הפסח אינו מגביה השני תבשילין. שעושה עצמו כאוכל קדשים בחוץ. ולכן אנו אומרי' פסח שהיו אבותינו אוכלין. ואין אנו אומרי' פסח זה:

סימן נג

דין שלש מצות.

והשלש מצות שאמרנו רשאי אדם להתחיל המצוה באיזה מהן שירצה. מפני ששלשתן חשובות כאחת. שכשם שמצינו ראשון חשוב אצל תרומת הקופות. כך מצינו שני חשוב אצל העלאת נרות. ואחרונה אף היא ראוייה להתחיל המצוה בה משום דמעלין בקודש ולא מורידין. אבל אמרו חכמים הנזהר בראשונה תבא עליו ברכה: והשלש מצות שאמרנו. ר' אומר שמברך באחת המוציא. ובאחת על אכילת מצה. ובציעה לאפיקומן. ואחת לכריכה כהילל. וכן א' לו רבו ר' יעקב בר' יקר הזקן משום אביו הואיל ושלשתן באו לשום מצוה תיעשה מצוה בשלשתן. אבל שאר בני אדם מניחין השלישית שלימה. ולא נכון לעשות כן: ומה שנהגו בלילי פסח הראשונים לעשות שלש מצות למצוה ממדה אחת. מפני ששלש מצות של תורה נעשות ממדה. ואמרי' בהרואה ארבעה צריכין להודות. יוצא מבית האיסורין כו'. וכבר יצאנו מבית האיסורין ממצרים. ונביא ג' מצות זכר לתרומת לחמי תודה שמביאין אותם הצריכין להודות. ולפי (שהתורה) [שהתודה] היתה באה משתי איפות. והעמר עשירית האיפה. ומדה. [היא עומר] נמצא בשתי (מידות) [איפות] עשרים עשרונות. כ' מדות. כל אחת עשירית האיפה. (עומר). ונעשין מהן ארבעים לחמי תודה. עשר לחמי תודה מהארבעים חמץ. מעשר עשרונות. והן איפה. ומאיפה השנית שהן עשר עשרונות עושין שלשים לחמי תודה מצה. עשר חלות. עשר רקיקין. עשר רבוכין. ושיעור מחמץ כשיעור שלשים ממצה. וכתב והקריב [ממנו] אחד מכל קרבן תרומה לי"י (ויקרא ז׳:י״ד) הנה שלש מצה שיקריב מהן. ונמצאו שלשים מצות מעשרה עומרין. ומגיע לעומר ג' מצות. ומרת העומר מ"ג ביצים. לפיכך נהגו העם לעשות שלש מצות ממדה אחת:

תוכן העניינים

מחזור ויטרי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה