מחזור ויטרי· רבנו שמחה מוויטרי
הלכות מילה
סימן תק
תק.
אמרי' בשבת פ"ר אליעזר דמילה: ר' אליעזר אומר עושין כל צרכי מילה. אם לא הביא כלי מערב שבת מביאו בשבת מגולה. ובסכנה מכסהו. ועל פי עדים. ועוד א"ר אליעזר כורתין עצים לעשות פחמים לעשות כלי ברזל: כלל א"ר עקיבא כל מלאכה שאיפשר לעשותה מע"ש אינו דוחה את השבת. מילה שאי איפשר לעשותה מערב שבת דוחה את השבת: פי' ר' אליעזר אומר אם לא הביא כלי. איזמל. למול את התינוק. מגולה בפני כל. ולהכי מצריך ליה ר' אליעזר לגלויי משום חבובי מצוה. שמחלל שבת עליה. ובסכנה. שגזרו גוים על המילה. מכסהו על פי עדים שיעידו שאיזמל של מצוה הוא מביא. שלא יחשדוהו משאר חפציו: כלל א"ר עקיבא. נחלק על ר"א במכשירי מילה שאין דוחין שבת הואיל ואיפשר לעשותם מע"ש. מילה שאי אפשר לעשותה מע"ש דזמנה בו ביום. הילכך דחיא שבת. ובגמ' קבעי' ליה טעמא עד כאן לא פליגי אלא במכשירי מילה. אבל מילה עצמה דחיא שבת. מנא לן. אמר עולא הלכה. וכן אמר רב אסי הלכה. וכן אמר ר' יצחק נפחא הלכה. הלכה למשה מסיני: מיתיבי מניין לפיקוח נפש שדוחה את השבת. נענה ר' אלעזר ואמר ומה מילה שהיא (מצוה) אחת [מאיבריו של אדם] דוחה את השבת קל וחומר לפיקוח נפש שדוחה את השבת. ואי ס"ד הלכה. ק"ו מהלכה (מייתי) [מי אתי). והתניא א"ל ר' אלעזר בן עזריה לר' עקיבא. עקיבא עצם כשעורה הלכה ורביעית דם קל וחומר. ואין דנין קל וחומר מהלכה. פי' והתניא. במסכת נזיר. עקיבא עצם כשעורה הלכה. שהיה ר' עקיבא דן ק"ו מהלכה. מניין לרביעית דם המת המטמא באהל. שהנזיר מגלח על אהילה ועל משאה. ועל מגעה. ק"ו. ומה עצם כשעורה שאינו מטמא באהל. נזיר מגלח על מגעה ועל משאה. רביעית דם שמטמאה באהל אינו דין שיהא הנזיר מגלח עליו. אמר לו ר' עקיבא עצם כשעורה הלכה למשה מסיני היא שיהא הנזיר מגלח עליו: ורביעית דם אתה בא ללמוד הימנו בק"ו. ואין דנין ק"ו מהלכה: דלא ניתנה תורה שבעל פה לידרש בי"ג מידות; א"ר אלעזר אתיא אות אות. בשבת כת' כי אות היא. ובמילה כת' והיתה לאות ברית. מה להלן בשבת. אף כאן בשבת. אלא מעתה גבי תפילין דכת' בהו אות לידהו שבת. פי' אלא מעתה דהך גזירה שוה דאות אות האמורה בשבת נאמרה בסיני לידרוש. שתיבה זו לדרשא נאמרה. ליגמר מינה נמי גבי תפילין. דכת' והיה לאות על ידכה. אלא אתיא ברית ברית. פי' ההיא ג"ש דאות אות לא נאמרה בסיני. ואין אדם דן ג"ש מעצמו אלא א"כ למדה מרבו. אלא הך דברית ברית נאמרה בסיני. בשבת כת' לעשות את השבת לדורותם ברית עולם. ובמילה כת' והיתר. לאות ברית: גדול דכת' ביה ברית לידחי שבת. פי' גדול בן י"ג שנה. דהויא מילה שלא בזמנה. דכת' ביה ברית. וערל זכר: וגו'. את בריתי הפר. והאי קרא בגדול כת'. מדמחייב ליה כרת שאם לא מלו אביו הוא חייב למול את עצמו. ולידחי שבת. ואנן קיימא לן דאפי' יום טוב אינה דוחה אלא בזמנה. אלא אתיא דורות דורות. בשבת כת' לדורותם ברית עולם. ובמילה כת'. ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם. ציצית דכת' בהו דורות לידחי שבת. פי' עשיית ציצית תדחי שבת. דכת' ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם. אמר רב נחמן בר יצחק דנין אות ברית ודורות מאות ברית ודורות. לאפוקי הנך דחד חד הוא. בשבת כת' אות ברית ודורות. ובמילה קטן כת' אות ברית ודורות: ר' יוחנן אמר אמר קרא וביום. אפי' בשבת וביום השמיני ימול. אמר רב יהודה אמר רב הלכה כר' עקיבא: תניא רשב"ג אומר כל מצוה שקיבלו ישר' בשמחה כגון מילה דכת' שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב. עדיין עושין אותה בשמחה: וכל מצוה שקיבלו עליהם בקטטה. כגון עריות שנאמר וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו. על עסקי משפחותיו. עדיין עושין אותה בקטטה. דליכא כתובה דלית בה תיגרא: עסקי משפחותיו. שנאסרו קרובות: במילה הוא דכת' שש אנכי על אמרתך. פי' אמירה יחידאה שקדמה לשאר אמירות. והיא מילה. שישר' ששים ושמחים עליה. ששאר מצות אינם מוכיחות עליהם כל שעה. כגון ציצית ותפילין ומזוזה. שאינם כשהוא בשדה ערום. ובית המרחץ. אבל זו מעידה עליהם לעולם. כדאמר במנחות. בדוד שראה עצמו ערום בבית המרחץ. ונצטער ואומר אוי לי שאני ערום מכל מצות וכיון שנסתכל במילה נתקררה דעתו: עדיין עושין אותה בשמחה שעושין משתה. ת'. מצאתי באגדה. וביום השמיני ימול כת'. ואין כת' שיוציא שום הוצאות. בא וראה כמה ישר' מחבבין את המצוה שהם מוציאים הוצאות לסעודה ובכמה עיניינים ולא נצטוו. אמר הק' אתם משמרים מצות מילה ותשמחו בה. אף אני מוסיף לכם שמחה. שנאמר ויספו ענוים בי"י שמחה וגו'. ת'. מתני'. עושין כל צרכי מילה. מוהלין. ופורעין. ומוצצין. ונותנין עליה אספלנית וכמון. ואם לא שחק מערב שבת לועס בשיניו. אם לא טרף יין ושמן נותן זה בעצמו וזה בעצמו. ואין עושין לכתחלה חלוק. וכורך עליה סמרטוטין. ואם לא הביא מערב שבת כורך על ידו ועל אצבעו ומוציא אפי' בחצר אחרת: פי' מוהלין חותך הערלה. ופורעין. קריעת העור המכסה ראש הגיד. ומוצצין את הדם. אעפ"י שהיא עשיית חבורה. שאין הדם ניתק מחיבורו אלא על ידי חבורה. אספלנית. תחבושת. וכמון. קומין. ב'. לועס בשיניו. דכל כמה דאיפשר משנינן. לא טרף יין ושמן. כך היו רגילין. והיא רפואה. שמערבין יין ושמן וטורפים בקערה. חלוק. כעין כיס דחוק היו עושין. ומלבישין את ראש הגיד עד העטרה. וקושרין שם. כדי שלא יחזור העור ויכסה את הגיד. לא התקין. לא הזמין. כורך על ידו. דרך מלבוש. לשנותו מדרך הוצאה דחול. ואמרי מכדי כולהו קתני. עושין כל צרכי מילה. לאתויי מאי. לאתויי הא דתנו רבנן. המל כל זמן שעוסק במילה חוזר בין על ציצין המעכבין את המילה. בין על ציצין שאינם מעכבין. פירש. על ציצין המעכבין את המילה חוזר. על ציצין שאינם מעכבין את המילה אינו חוזר. פי' מכדי כולהו קתני במתניתין. כל דברים העושין למילה. מוהלין ופורעין ומוצצין כו'. למה לי דתנא כללא ברישא. עושין כל צרכי מילה. לאיתויי ציצין כו'. שיורי ערלה. רצועות של בשר שנשארו מן המילה. ובמתני' מפ' אילו הן ציצין המעכבין. בשר החופה רוב גובהה של עטרה ולא מיעוטה. ומה היא עטרה. היא שורה גבוה המקפת את הגיד סביב. שממנה הגיד משפע ויורד לצד הקרקע. ומשפע ועולה לצד הגוף: המל בשבת. כל זמן שהוא עסוק בה. שלא סילק את ידיו אם ראה שנשתיירו ציצין. חוזר עליהם עד שיחתכם. בין מעכבין ובין אינם מעכבין. דכולה חדא מילתא היא. והרי ניתנה שבת לידחות אצלה. פירש. שסילק ידיו. על המעכבין חוזר. שהרי היא במילה עצמה. ועל ציצין שאינם מעכבין אינו חוזר. דהוי התחלה בפני עצמה. ועל אילו לא ניתנה לחלל שבת. והיינו דקתני כל צורכי מילה. שאפי' על ציצין שאינם מעכבין חוזר כל זמן שלא פירש: ומוצצין. אמר רב פפא האי אומנא דלא מיץ סכנתא היא ומעברינן ליה. פשיטא מדקא מחללינן עליה שבתא סכנתא היא. מהו דתימא האי דם מיפקד פקיד. קמ"ל דחבורי מיחבר. ודומיא דאיספלנית וכמון. מה איספלנית וכמון כי לא עביד סכנה הוא. אף האי נמי אי לא עביד סכנה הוא. פי' מהו דתימא מתני' לא אשמעינן מידי. דדם מיפקד פקיד. מופקד ועומד וכנוס הוא שם. כנתון בכלי. ובמציצה אין חבורה. ואין כאן איסור תורה ומשום הכי שרי. ולא משום סכנה. ואומנא לא מיץ בהול לאו סכנתא הוא. ולא ניעבריה. קמ"ל דדם חבורי מיחבר. כשהוא יוצא על ידי מציצה. ואפי' הכי שרי משום סכנה. מרקתנא לה במתניתי' גבי אספלנית וכמון: אמר אביי אמרה לי אם אספלנית דכולהו כיבי שב מאני תרבא וחדא דקירא. רבא אמר קירא וקלאבא. דרשה רבא במחוזה. וקרעינהו בני בנימין אסיא למנייהן. אמר להו שבקי לכו חדא דאמר שמואל האי מאן דמשי אפיה ולא מיגניב להו. מנקטא ליה חספניתא. מאי תקנתיה. לימשי במיא דסילקא: פי' שב מאני תרבא. שבע מנות של חלב וחדא דקירא. שעוה. קירא דקלאבא. ריישינא. והיא זפת שרף של עץ שמוציאין הימנו [שלא] על ידי האור. והיא לבנה. קרעינהו למאני. שהפסיד להם. לגלות רפואה זו. שבקי להו חדא. שלא גליתי. חספניתא. פניו מתבקעות. והוא שחין שקורין אוביידרא. והוא ובחרס. הכת' בתורה. וחספניתא. תרג' של חרס. במיא דסילקא. מי תרדין: ת"ר דברים שאין עושין למילה בשבת עושין לה ביום טוב. שוחקין לה כמון. וטורפין לה יין ושמן ביום טוב. אמר אביי אמרה לי אם האי חלוק דינוקא ליהפכיה מסיטריה לעיל. דילמא מדבקא גררתא מיניה ואתי לידי כרות שפכה. פי' אימרא שבשפת חלוק יהפוך ויקפל למעלה מפני שהוא מקום חתך הבגד ויוצאין ממנו גררין. שקורין פירנייש. ודילמא הנהו גררתא מדבקא מיניה למכה. וכשבא להפשיט החלוק מעל המילה ישמיט ויקרע את ראש הניד ומשויה ליה כרות שפכה: אימיה דאביי עבדא ליה כיתנתא עד פלגא דמילה. פי' לתינוקות הבאים לידה. לתקן מילתם. היתה עושה כיס של בגד לפנים בתוך החלוק ותופרו מתוכו בתוך החלוק. ומגיע למטה עד חצי החלוק לחוץ בין מילה ובין האימרא: ואמר אביי אמרה לי אם האי ינוקא דלית ליה חלוק לייתי בליתא (דלית ליה שיפורא) דאית ליה שיפתא וליהפכיתה לשיפתיה לתתאי וליעפפיה לעילאי: פי' בליתא. מעט שחק של בגד שהיה בו אימרא. לפי שהאימרא יפה שלא ישמט החלוק מן הגיד. וליהפכיה לשיפתיה לתתאי. לתחתאי ראש הגיד יתן השפה וראש השני החלק יהיה למעלה. וליעפפיה לעילאי אותו החלק. יכפול ויכפול כלפי חוץ מפני הגררין שלא ידבקו במכה: ואמר אביי אמרה לי אם האי ינוקא דסומק. אכתי לא איבלע ביה דמא. לירתחו ליה עד דמיבלע ביה דמא ולימהליה. ותניא אמר ר' נתן פעם אחת הלכתי לכרכי הים ובאתה אשה אחת לפני שמלה בנה ראשון ומת. שני ומת. שלישי הביאתו לפני וראיתיו שהוא אדום. היצצתי בו ולא היה בו דם ברית. אמרתי לה בתי המתיני לו עד שיבלע בו דמו. המתינה לו. ומלו אותו וחיה. והיו קורין אותו נתן הבבלי על שמי: ושוב פעם אחת הלכתי למדינת קפוטקיא ובאתה אשה אחת לפני שמלה בנה ראשון ומת. שני ומת. שלישי הביאתו לפני ראיתיו שהוא ירוק. היצצתי בו ולא היה בו דם ברית. אמרתי לה בתי המתיני עד שיפול בו דמו. המתינה לו ומלו אותו וחיה והיו קורין אותו נתן הבבלי על שמי: פי' דסומק. כל בשרו אדום. עד דמיבלע ביה דמיה. בבשרו. דעכשיו הדם מצוי בין עור לבשר. וכשמוהלין אותו יוציא כל דמו. לירתחו ליה. ימתינו לו מלמולו. לא נפל ביה דמא. לא בא בו דם. ומתוך כך הוא חלש ואין בו כח. וממהר לחלוש ולמות. ומייתי ראייה מדר' נתן. לירוק ולאדום. דהכי הוה מעשה: ראיתיו שהוא ירוק. הצצתי בו ולא היה בו דם ברית. תרתי לגריעותא חדא דאי מהיל ליה לא נפיק מיניה דמא. והטפת דם ברית מצוה היא. דכת' גם את בדם בריתך שלחתי אסירייך מבור. ועוד דמסוכן הוא. מחמת חולשא. שלא נוצר בו עדיין דם: מרחיצין את הקטן ביום השלישי. שנאמר ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים. ספק ואנדרוגינוס אין מחללין עליהם את השבת. ר' יהודה מתיר באנדרוגינוס. ספק. כגון ספק בן ח' חדשים. דהוא כאבן בעלמא. ואין מילתו דוחה את השבת. ר' יהודה מתיר באנדרוגינוס. דאיתרבי מקרא המול לכם כל זכר. כל ריבוייא הוא. אי נמי המול ימול: והא אמרת רישא מרחיצין. דמשמע אפי' כדרכו. והדר תני אפי' לזלף עליו בכלי אסור. ר' יהודה ורבה בר אבוה דאמרי תרווייהו. כיצד קת'. מרחיצין את הקטן בין לפני מילה בין לאחר מילה. כיצד מזלפין עליו. ביד אבל לא בכלי. פי' מרחיצין דתנא ברישא לאו כדרכו. דתנא סיפא לגלויי רישא. כיצד מרחיצין כגון לזלף ביד. ואפי' ביום ראשון. וכל שכן בשלישי: אמר רבא והא מרחיצין קתני. אלא אמר רבא הכי קתני. מרחיצין את הקטן בין לפני מילה בין לאחר מילה ביום הראשון. וביום השלישי שחל להיות בשבת מזלפין עליו ביד אבל לא בכלי. ר' אלעזר בן עזריה אומר מרחיצין את הקטן ביום השלישי שחל להיות בשבת. שנ' ויהי וגו'. תניא כוותיה דרבא. מרחיצין את הקטן בין לפני מילה בין לאחר המילה. כיצד. ביום הראשון כדרכו. וביום השלישי שחל להיות בשבת מזלפין עליו ביד אבל לא בכלי. ר' אלעזר בן עזריה אומר מרחיצין את הקטן ביום השלישי שחל להיות בשבת. ואעפ"י שאין ראיה לדבר זכר לדבר. שנאמר ויהי ביום וגו'. וכשהן מזלפין אין מזלפין לא בכוס ולא בקערה אלא ביד: אתאן לת"ק. מאי אעפ"י שאין ראייה לדבר זכר לדבר. משום דגדול לא סליק בישריה הייא. פי' אתאן לת"ק. הא סיפא ת"ק אמרה. דאילו ר' אלעזר אפי' הרחצה שרי. זכר לדבר. פי' היינו טעמא דמעשה דשכם לאו ראייה גמורה היא. משום דגדול אין מכה שבבשרו מעלה רפואה מהר. אבל קטן מתרפא מידי סכנתו בשני ימים: כי אתא רב דימי א"ר אלעזר הלכה כר' אלעזר בן עזריה: איתמר נמי כי אתא רבין א"ר אבהו א"ר אלעזר ואמרי לה א"ר אבהו א"ר יוחנן הלכה כר' אלעזר בן עזריה בין בחמין שהוחמו בשבת ובין בחמין שהוחמו מערב שבת ובין הרחצת כל גופו ובין הרחצת המילה מפני שסכנה היא לו. פי' שמניעת החמין סכנה היא לו; ת'. ומותר לומר לארמאי להחם לו המים שכל צרכי חולה נעשין ע"י ארמאי בשבת. בפ' מפנין: ת"ר ערלתו ודאי דוחה את השבת. ולא ספק. ערלתו ודאי דוהה את השבת ולא אנדרוגינוס. ר' יהודה אומר דוחה את השבת וענוש כרת. ערלתו ודאי דוחה את השבת ולא נולד בין השמשות. ערלתו ודאי דוחה את השבת ולא נולד כשהוא מהול. שב"ש אומר צריך להטיף ממנו דם ברית. וב"ה אומר אינו צריך להטיף ממנו דם ברית. א"ר שמעון בן אלעזר לא נחלקו ב"ש וב"ה על נולד כשהוא מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית. [מפני שערלה כבושה היא. על מה נחלקו על גר שנתגייר כשהוא מהול שבש"א צריך להטיף ממנו דם ברית]. וב"ה אומר אינו צריך: אמר מר ולא ספק דוחה את השבת. לאתויי מאי. לאתויי הא דתני רבנן בן שבעה מחללין עליו את השבת בן שמונה אין מחללין. ספק בן שבעה ספק בן שמונה אין מחללין עליו את השבת. בן שמונה חי הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו. אבל אמו שוחה עליו ומניקתו מפני הסכנה. פי' ר' יהודה אומר דוחה את השבת. מקרא יליף מילתיה כדאמרן. וענוש כרת. כשהוא גדול אם לא מל: ערלתו ודאי דוחה את השבת. דבהאי קרא כת' וביום השמיני. דילפי' מיניה אפי' בשבת. וכת' בסיפיה ערלתו דמשמע מיעוטא. ערלתו של זה ולא של אחר. ולמעוטי ספק אתא. ואנדרוגינוס ספק הוא. ונולד בין השמשות של ערב שבת נמי ספק הוא. ספק שבת זמנה. ספק אינה זמנה. ומילה שלא בזמנה אינה דוחה את השבת. וכן נולד כשהוא מהול. ספק הוא שמא ערלה כבושה היא. העור דבוק הוא בבשר. ולקמן פריך ספק קמא לאיתויי מאי. הואיל ותנא כל הני ספיקי. צריך להטיף. חיישינן שמא ערלה כבושה היא. ואפי' הכי מודו ב"ש דשבת לא דחי על גר דליכא שום ספק ערלה כגון ערבי מהול. וגבעוני מהול. בן שמונה אין מחללין עליו את השבת. שהרי הוא כמת. ואין מילתו מצוה. ואם תאמר א"כ לאו חילול הוא. שהרי הוא כמחתך בבשר מתה. לקמן נמי מוקי האי חילול במכשירי מילה ואליבא דר' אלעזר. מפני הסכנה. סכנת האם. שריבוי חלב שבדדיה מביאה לידי חולי. איתמר רב אמר הלכה כת"ק. ושמואל אמר הלכה כר' שמעון בן אלעזר. פי' כת"ק אליבא דב"ה שאין צריך להטיף ממנו דם ברית. רב אדא בר אהבה אתייליר ליה ההוא ינוקא כשהוא מהול. אהדריה אתריסר מהולאי שיטיפו ממנו דם ברית ולא רצו. משום דאפי' לב"ש ספק הוא ואין מחללין עליו את השבת. עד דשוויה כרות שפכה. שחתך מן הגיד. אמר תיתי לי דעברי אדרב. א"ל רב נחמן ואדשמואל לא עבר מר. אימר דאמר שמואל בחול. בשבת מי אמר. והוא סבר ערלה כבושה היא. דאיתמר רבה אמר חיישינן שמא ערלה כבושה היא. פי' אהדריה אתריסר מהולאי שיטיפו ממנו דם ברית. ולא רצו. משום דשבת הוא. ואפי' לבית שמאי ספק הוא ואין מחללין עליו את השבת. עד דשווייה כרות שפכה. הוא עצמו מלו ועשאו כמת שפכה שחתך מן הגיד. אדרב. דאמר אין צריך להטיף. בשבת מי אמר הא ספיקא הוא. והוא סבר. רב אדא. דודאי ערלה כבושה היא. ומחללינן. חיישינן שמא הא דאמר ר' שמעון בן אלעזר לדברי הכל צריך להטיף מספיקא קאמר שמא ערלה כבושה היא ולעיניין שבת לא מחללינן. ורב יוסף אמר ודאי ערלה כבושה היא ומחללינן שבתא: תניא רשב"ג אומר כל ששהא שלשים יום באדם אינו נפל שנאמר ופדויו מבן חדש תפדה. כל ששהא שמונה ימים בבהמה אינו נפל. שנאמר ומיום השמיני והלאה הא לא שהא ספיקא הוי. מימהל היכי מהלינן ליה. אמר רב אדא בר אהבה מוהלין אותו מה נפשך. אם חי הוא שפיר קמהיל. ואי לא מחתך בבשר הוא. ואלא הא דתניא ספק בן ז' ספק בן ח' אין מחללין עליו את השבת. נימהליה ממה נפשך. אם הוא שפיר כו'. אמר מר בריה דרבינא. [אנא] ורב נחומי בר זכריה תרגומה להא שמעתא. מימהל הכי נמי דמהלינן ליה. לא נצרכא אלא למכשירי מילה ואליבא דר' אליעזר: פי' אינו נפל. ופוטר אמו מן החליצה ומן הייבום. והבא אחריו אין לו דין בכור כלל. הא לא שהא נפל מספק. ואינו פוטר אמו מחליצה וייבום. והבא אחריו בכור לנחלה. ואין בכור לכהן, פי' דבנחלה כת' ראשית אונו. מי שלבו דוה עליו יצא זה שאין לבו דוה עליו. ולגבי כהן אינו בכור דבפטר רחם תלא רחמנא. וכגון דלא קים ליה שכלו לו חדשיו. אבל קים לן הרי הוא כהי לכל דבריו. בין לעיניין אבילות בין לעיניין חליצה. ופדוייו. בבכור כתיב מבן הדש. מדתלייה בהכי ש"מ עכשיו נתברר הדבר שהוא של קיימא. ולא קודם לכן. הא לא שהא ל' יום באדם ובבהמה ח' ספיקא הוי. ולא שחטינן לבהמה בתוך ח' דילמא נפל הוא. מימהל היכי מחלינן ליה. תלמודא קא פריך ליה. היכי מהלינן שום קטן ביום ח' שחל להיות בשבת. דילמא נפל הוא ולא חזי למול ועושה חבורה שלא לשום מצוה. אי חי הוא כלומר אי כלו חדשיו שפיר קמהיל. ואי לא מחתך בבשר הוא. כאילו מחתך בבשר שחוטה שאינו עושה חבורה. לא נצרכה הא דקת' אין מחללין אלא למכשירי מילה. לר' אליעזר דאמר דחו שבת. הני מילי דקים ליה בגויה שכלו לו חדשיו שעברה ט' חדשים משימושה עד לידתה. ולא שימשה כל עיבורה. אבל ספק אין מכשיריה דוחין את השבת. דילמא לאו בר מילה הוא ומחלל שבת בעשותו פיחמין וברזל. אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרשב"ג: מי שהיה לו שני תינוקות אחד למול בשבת ואחד למול באחד בשבת ושכח ומל של אחד בשבת בשבת חייב. פי' דטעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה הוא. ועבד חבורה שלא לצורך. ואפילו ר' יהושע מודה. אחד למול ערב שבת ואחד למול בשבת ושכח ומל של ערב שבת בשבת ר' אליעזר מחייב. ור' יהושע פוטר. ר' אליעזר מחייב חטאת דמילה שלא בזמנה לאו דחיה שבת. ואע"ג דעסוק בדבר מצוה וטעה בדבר מצוה. שהוא טרוד באותו של שבת ומתוך כך טעה בזה. ואף בזה עשה מצוה שהרי ראוי הוא למול אלא שאינו דוחה את שבת. סבירא ליה לר' אליעזר דטעה בדבר ועשה מצוה מאחר שלא עשה מצוה כהלכה יש בה חיוב חטאת. ור' יהושע פוטר. דהא מ"מ מצוה קא עביד. ואע"פ שאינה מצוה מהודרת: קטן נימול לשמונה. לתשעה. לעשרה. לאחד עשר. לשנים עשר. לא פחות ולא יותר. כיצד. כדרכו לשמונה. נולד בין השמשות נימול לתשעה. בין השמשות של ערב שבת נימול לעשרה. יום טוב אחר השבת נימול לאחד עשר. שני ימים טובים של ראש השנה נימול לשנים עשר: קטן החולה אין מוהלין אותו עד שיבריא. אמר שמואל חלצתו חמה נותנין לו כל שבעה להברתו. אי בעיא להו מי בעינן מעת לעת. ת"ש דתני לודה יום הברותו כיום הולדו. מאי לאו מה יום הולדו לא בעינא מעת לעת אף יום הברותו לא בעינן מעת לעת. לא עדיף יום הברותו מיום היולדו. דאילו יום היולדו דווקא קאמר לא בעינא מעת לעת. ואילו יום הברותו בעינא מעת לעת. פי' חלצתו חמה. נשלף החלי ויצא מן גופו דתני לודה. שם חכם. יום הברותו. כיום הולדו. ממתינין לו שבעה. כיום הולדו. מאי לאו כיום היולדו דווקא קאמר לא בעינא מעת לעת. לא עדיף. כלומר יום הברותו ביום היולדו. למיתן ליה שבעה. מיהו עדיף הא מהא. דיום הברותו בעינא מעת לעת: ואילו הן ציצין המעכבין את המילה. בשר החופה את העטרה. ואינו אוכל בתרומה. ואם הוא בעל בשר. מתקנו מפני מראית העין. מל ולא פרע כאילו לא מל. ואמרי' בגמרא א"ר אבינא אמר ר' ירמיה בר אבא בשר החופה רוב גובהה של עטרה. פי' דלא תימא רוב העטרה דקת' מתני' רוב הקיפה אלא אפילו רוב גובהה במקום אחד מעכב את המילה: פי' ציצין. רצועות של בשר שנשארו מן הערלה. עטרה. היא שפה גבוהה המקפת את הגיד סביב וממנה משפע ויורד לראשו. ואינו אוכל בתרומה אם כהן הוא. דילפי' ביבמות ערל אסור בתרומה. ואם היה בעל בשר שהיה שמן ונראה בשר של מעלה מערלתו לאחר שניטלה ערלה כולה כאילו אותו בשר חוזר וחופה את הגיד. מתקנו ומשפע באיזמל אותו עובי. מפני מראית העין. שלא יהיה נראה כערל. פרע. גילה: אמר שמואל קטן המסורבל בבשר רואין אותו כל זמן שמתקשה ונראה מהול אינו צריך למולו. ואם לאו צריך למולו. במתנית' תנא. רשב"ג אומר קטן כל זמן שמתקשה ואין נראה מהול צריך למולו. ואם לאו אין צריך למולו. מאי בינייהו. איכא בינייהו נראה ואינו נראה: פי' מסורבל. פלטריץ ב'. לשון מסורבלין בשר כדוב. בריש ע"ז:
ת"ר המל אומר אשר קדשנו ב"ו על המילה: אבי הבן אקב"ו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו. העומדים שם אומרי' כשם שהכנסתו לברית כן תכניסהו לתורה לחופה ולמעשים טובים:
סימן תקא
תקא.
והמברך אומר אשר קידש ידיד מבטן [וחוק] בשארו שם וצאצאיו חתם באות ברית קדש. על כן בשכר זאת אל חי חלקינו צורינו צוה להציל ידידות שאירינו משחת למען בריתו אשר שם בבשרינו בא"י כורת הברית: פי' אשר קידש ידיד מבטן. יצחק קרי ידיד. על שם (שאהבתו) [אשר אהבת], מבטן. מקודם שנולד נתקדש למצוה זו. דכת' אבל שרה אשתך וגו'. והקימותי את בריתי אתו. היינו מילה. וצאצאיו אחריו חתם באות ברית קודש. משחת. מנהיגם. דכת' גם [את] בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור (מים) אין [מים] בו:
ת"ר המל את הגרים אומר אקב"ו על המילה. והמברך אומר אקב"ו למול את הגרים. ולהטיף ממנו דם ברית. שאילמלא דם ברית לא נתקיימו שמים וארץ. שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי. בא"י כורת הברית: והמל את העבדים אומר ברכת מילה. והמברך אומר אקב"ו למול העבדים ולהטיף ממנו דם ברית. שאילמלא דם ברית לא נתקיימו שמים וארץ. שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי. בא"י כורת הברית: ת':
שאילו מקמי רב יהודאי גאון ב"ד שמלו במקום שאין אב מי מברך להכניסו. ואמר הכל מברכין: תוב שאילו מקמיה המל את העבדים אחת מברך או שתים. ואמר המל מברך על המילה. וקונים. ליטול העבדים. במקום להכניסו:
מספר הישר: תניא המל אומר אקב"ו על המילה. וצריך לפר' אחר שמל צריך לברך להכניסו. ואע"ג דקיימא לן כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן. ועוד דמסיק בפ"ק דפסחים בלבער כולי עלמא לא פליגי דלהבא משמע. ודייק רבינו שמואל לברך לפני המילה להכניסו. דלהכניסו להבא משמע. ואומר ר"ת דלהכניסו בבריתו משמע כי אחרי שמלו מברך אקב"ו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו. שהכנסתיו כבר לברית. כמו הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם. וכמו כן המילה היא הברית שבינו לבין הק'. אחרי מילתו מברך שזכה להכניסו בברית. ועוד דפ"ר אלעזר דמילה. לאחר מילה מי תניא. דקאמר התם תניא המל אומר כו'. אבי הבן אומר להכניסו כו'. העומדים שם כשם שהכנסתו לברית. ואי לפני מילה. היאך יענו העם כשם שהכנסתו. כו'. וכי עדיין נכנס קודם המילה. ועוד שהרי אינו יודע למולו כי אם האומן. ומתוך שרוב אבי הבן אינו יודע למולו אינו רשאי לברך להכניסו עד שנימול שמא יאנס המוהל ונמצא האב [מברך] ברכה לבטלה. ומתוך כך לא תחלק בין אב המוהל או אחר המוהל. שלא יברך להכניסו עד שנימול. ולא דמי לשחיטה ושופר ולולב שהשופר ביד התוקע. ולולב ביד הנוטלו. וסכין ביד השוחט. וכיון שבידו הוא לאונסא לא חיישי'. ומברכין קודם לעשייתו. ואת אשר ימול יברך על המילה קודם שימול מידי דהוה אכל מצות שבתורה שחיטה ונטילת לולב וביעור חמץ ותקיעת שופר שמברכין עליהן עובר לעשייתם קודם עשייתם שהרי המצוה בידם לעשותם אם לא יאנסו. וראייה לדבר מברכת אירוסין שאינה אלא לאחר אירוסין: וכן נמצא בתשובת הגאונים: אבי הבן כשמברך להכניסו אינו מברך עד לאחר המילה. ואע"פ שאמרו חכמים כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן. מילה שאני. חיישינן שמא נתקלקלה המילה ונמצא שם שמים מוציא לבטלה. ואם תאמר תקיעה ושחיטה נמי ניחוש להכי. לא דמי. דהנך תרתי בידו לעשותם ואיכא למימר דמצי מקים (מקים) ליהו. מילה ביד אחר הוא ולא ביד האב מי יימר דמקיים להו: הילכך מקומה לאחר מילה:
סליק פירקא:
סימן תקב
תקב.
לחמשת מיני דנן כגון אובליאש וקנטייל. היכא דקבע סעודתיה כמו שאנו עושין בלילי ברית מילה מברכין עליהם המוציא לחם הארץ. ולאחריהם ברכת המזון. דכיון דאחשבינהו פיתא לאקבועי עיקר סעודותיה עלייהו בעי ברכה כלחם ממש. כדאמרינן גבי טרוקנין מר זוטרא קבע עלייתו ומברך עלייהו המוציא ושלש ברכות: מ"ר:
סימן תקג
תקג.
ביום שמקיימין מצות מילה אין ציבור נופלים על פניהם. לפי שאין תחינה באה אלא על הצרה דכת' יענך ה' ביום צרה. ויום שמקיימין מצות מילה שמחה הוא. דכת' שש אנכי על אמרתך. ואיזו היא אמירה. שנאמרה לבדה ושקולה כנגד כל המצות. הוי אומר זו מילה. שנאמרה לבדה לאברהם אבינו. וכת' בה ברית. לפי שהיא שקולה כנגד כל המצות. שהם תרי"ג מצות. כמניין ברי"ת בגימטריא והיא עצמה אחת. ולפי שאין תחינה באה אלא מתוך צרה. לפיכך אין הציבור נופלין על פניהם בשבתות וימים טובים וראשי חדשים לפי שהם יום שמחה:
שאילה זו שאל ר' מנחם בר' מכיר את בן דודו רבינו יצחק בר' יהודה:
יום מילה שחל להיות ביום תענית ציבור כגון עשרה בטבת וי"ז בתמוז וג' בתשרי. מהו להתפלל פסוקי דרחמים וסליחות ולומר ווידוי כדרכו. ולומר והוא רחום. וליפול לתחנונים ולומר אל ארך אפים. ואם מברכין על היין וטועמתו אם הוולד. או ליטעמיה לינוקא. או דילמא אין מברכין. כיון שהמברך אינו יכול לטעום: והילך תשובתו: וששאל על יום המילה. כך נוהגין במקומינו שמתפללין ביום תעניות סליחות ואומר וידוי כדרכו. ואין אומר והוא רחום ולא תחנונים. ומנהג אבותינו תורה היא. ומצות מילה קיבלוה בשמחה. דכב' שש אנכי על אמרתך. ועדיין עושין אותה בשמחה. ולפיכך אין צריכין לומר והוא רחום ותחנונים דודאי צריכין שמניחין במקצת ואין צריכין להפסיק לגמרי סליחות וידוי. ואל ארך אפים:
ושליח ציבור מברך על היין ואינו טועמו. ומנהג אבות תורה היא. שאין צריך לטועמו ביום תענית. ולא למיתביה לינוקא. דאתי למיסרך אלא לשהייה עד לאורתא. דאמרי' בעירובין. בפרק בכל מערבין. היכי ניעביד ליבריך עליה ולינחייה. המברך צריך שיטעום כי טעים ליה אחרינא שפיר דמי. וביום הכיפורים אם אמר זמן על הכוס כבשאר ימים טובים כיון דכי צריך למשתייה לשם קידוש היום ליכא למימר דלישהייה עד מוצאי יום הכיפורים. הילכך אין אומר זמן על הכוס ביום הכיפורים דלא איפשר: וששאל כמה שיעור טעימה. גבי מקדש בעינא מלא לוגמיו. הכא גבי שאר ברכות לא בעינא מלא לוגמיו ואפילו הכי ביומא דתעניתא אסיר למיטעם: יצחק בר' יהודה: ת':
סימן תקד
תקד.
ואני שמעתי בשם רבינו הקדוש התשבי מפריש. שאם חל ברית מילה ביום תענית ציבור ואף בכיפורא מברכינן וטעמינן לינוקא. ולא דמי לברכת זמן דעל הכוס בכיפור. דהתם כיון דאי עבדינן בכל שתא ושתא אתי למיסרך. אבל ברית מילה בתעניתא לא מתרמי בכמה שנים. הילכך מילתא דלא שכיחא היא ולא אתי למיסרך: ת':
סימן תקה
תקה.
שמונת ימי המילה כשמרחיצין את הקטן ממעכין לו את הערלה ביד. מפני שהיא מתרככת על ידי מיעוך. ונוח לעשות הפריעה. ועושין לו סמרטוטין עגולין נקובים באמצע ונותנין בשמן זית להלביש בהן את המילה. וכותשין עשב אפייא ונותנין על המילה להסיר את הכאב: ביום שמיני של מילה משכימין לבית הכנסת להתפלל. שזריזין מקדימין למצות דכת' וישכם אברהם בבקר. ומדליקין את הנר. על שם כי נר מצוה ותורה אור. ת'. ועוד דאמר באחד דיני ממונות אור הנר בברור חיל משתה שם. ונר סימן למשתה הוא ת': ומתקינין לשם שני קתידראות ופורסין עליהם מעיל או כל דבר תפארת לנוי. האחת לצורך אליהו הבא ויושב שם ורואה בקיום המצוה. ת':
מצאתי במדרש אגדה. כל אותן ארבעים שנה שהלכו ישראל במדבר לא היו פורעים מפני עינוי הדרך. וכשהיו מוהלין היו נותנין את המילה בעפר. ומאותה שעה ואילך היו נוהגין לתת את המילה [בעפר]. והיו נוהגין כן עד שגדלה מלכות ירבעם ובטלה. ובא אליהו והחזירה. והיינו דכת' כי עזבו בריתך בני ישראל. אמר לו הק' אתה הפקדת על המילה. חייך שכל שעה שמקיימין בניי מצוה זו תהא עומדת ביניהם. לפיכך תיקנו לעשות כסא כבוד למלאך הברית. וזהו אליהו. דכת' ומלאך הברית אשר אתם חפיצים. וכת' (הנני שולח) [הנה אנכי שלח] לכם את אליה וגומ': מיכן התקינו לעשות כסא למלאך הברית: בפרקי' דר' אליעזר: ת'. ואחת קתידרא לבעל הברית. היושב בה והילד על ברכיו. ומפות מביאין שם שהמוהל מקנח בהן את ידיו. לאחר שנטלם מדם ברית. ויש אומ' דסימן משתה הוא כל זמן שהמפה על הפתח. וכלי מלא חול שבו נותן קציצת המילה. על שם ושמתי את זרעך כחול הים. ת'. ואמרי' במדרש. גבעת הערלות. לוקחין הערלה ומכסין אותה ואת הדם בעפר. ועוד שנמשלו ישראל כעפר הארץ: בתשובות הגאונים: ת':
ומרחיצין את הקטן בחמין. ומלבישין אותו בגדים נאים. כתנת בד. וסרבל. וכובע תפארת בראשו. כיום הכנסתו לחופה. ונושאין אותו בהדר לבית הכנסת לאחר תפילה: ועומדין הציבור מפניו כשנכנס הילד. ואומרי' ברוך הבא. והמכניסו אומר בשם ה': ואבי הבן נוטלו ומברך להכניסו בבריתו של אברהם אבינו. מידי דהוה אכל מצות שמברך עליהן עובר לעשייתם. על ביעור חמץ. על אכילת מצה על תקיעת שופר. על נטילת לולב. והעומדים שם אומרים כשם שנכנס לברית כן יכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים: ואסיפה היא זו שנתקבצו. לכך נקראת הכנסתו לברית. כמו שמפורש כשהכל ברא לכבודו. שמשעת אסיפה היא ראוייה לברך: ת'. כך אומר הגאון אבל לא כך נהגו העם [לברך] להכניסו עד לאחר מילה. כאשר פירשתי לעיל: ת': ונותנו אביו לבעל הברית. והוא יושב בקתידרא ונוטלו על ברכיו. והמל בא. ומברך בא"י אמ"ה אשר קב"ו על המילה. ומוהל. ופורע. ומוצץ בפיו. ומזלף עלייה היין בפיו ונותן עליה סמרטוטין הנבללים בשמן זית. ומושח היטב מן השמן זית ואחר כך נותן עליה אק"א הכתוש וכורך עליה סמרטוט גדול כדי שלא ישפשפנה הילד בשוקיו:
סימן תקו
תקו.
נוטל ידיו ומקנחן. ומוזגין כוס של יין. ומברך המוהל. על הכוס. ברוך אתה ה' אמ"ה בורא פרי הגפן: ברוך אתה ה' אמ"ה אשר קידש ידיד מבטן חוק בשארו שם וצאצאיו חתם באות ברית קדש. על כן בשכר זאת אל חי חלקינו צורינו צוה להציל ידידות שאירינו משחת למען בריתו אשר שם בבשרינו. בא"י כורת הברית: אלהינו ואלהי אבותינו קיים את הילד הזה לאביו ולאמו. ויקרא שמו בישראל פלוני בר' פלוני. ישמח האב ביוצא חלציו ותגל האשה בפרי בטנה. כאומר ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך. ונאמר ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך. ואמר לך בדמיך חיי ואמר לך בדמיך חיי. ונאמר זכר לעולם בריתו דבר צוה לאלף דור. אשר כרת את אברהם ושבועתו (ליצחק) לישחק ויעמידיה ליעקב לחק לישראל ברית עולם: הודו לי"י כי טוב כי לעולם חסדו: ונאמר [וימל] אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים כאשר צוה אותו אלהים: פלוני הקטן גדול יהיה. כשם שנכנס לברית כן יכנס לתורה לחופה ולמעשים טובים: כשהוא אומר ואמר לך בדמיך חיי. טובל אצבעו ביין ומטיף בפי הילד. וכן כשהוא אומר פלוני הקטן זה גדול יהיה. מטיף בפי הילד לשם מצוה וחינוכה: ואף המברך שותה. דאמר מר המברך צריך שיטעום. וכל שכן מי שמברכין עליו. שצריך ליהנות מכוס של ברכה שבא על ידו. ולכך מטיף בפי הילד. ומתוך שאין ניכרת הטעימה זו אלא לרמז היא עשוייה משקין אף לאמו שעל ידי פרי בטנה בא הכוס. והרי שתה ונהנה מי שמברך עליו ולא תהיה ברכה לבטלה:
מנהג אבותינו תורה היא ויאחז בה צדיק דרכו: אור שמיני בעל ברית עושה סעודה ומשתה לכבוד המצוה. ולאחר קיום המילה אבי הבן מגדיל בשמחה ומשתה ויום טוב: וזכר לדבר ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמ"ל את יצחק. ביום ה"ג מל את יצחק. ביום שמיני במילת יצחק עשה אברהם משתה: ת'. ועוד ראייה לדבר. דכת' בספר תילים אספו לי חסידי כרתי בריתי עלי זבח: ת': ויאמרו זמירות למשתה הברית בניגון ברוך ה' יום יום:
סימן תקז
תקז.
שירו לה' הודו לו ברכו שמו. הודיעו בעמים עלילותיו ותעצומו. בשרו צדקותיו חק דבר יום ביומו. אלהים הוא עשאנו ואנחנו עמו: לאומים שבחוהו והגידו כבודו ותשימו כבוד תהילות הודו. ואנו בכל שכן בני אוהבו ועבדו. אשר מאד גבר עלינו חסדו. ואנחנו מרעיתו וצאן ידו: מה טובו ידידיו לריעיו ועמוסיו. חתומי באות ברית משושיו. אשר גמלם ברחמיו וברחמי ניסיו. ולהם לבד הגיד כח מעשיו. ישמח ויהלל ישראל בעושיו: הקיפם חוקיו כחומה עטרת. טוטפת בראשם ונזר כותרת. ומזוזות בפתחם לילה למשמרת. ותכלת בבגדם לדוגמתו ניכרת. לתתם לשם לתהילה ולתפארת: חביבה המילה ושמחה היא עליהם. ערומים ובמרחץ לעולם זאת להם. ובה שולחו מבור ובה נתמם אביהם. ועומדים כס והדום למצב גבוליהם. להיות להם לאלהים. ולזרעם אחריהם: יבושו גוים ישאו כלימתם. להתגנות בשמצת ערלתם. ויהיו מתבוססים בדם בריתם. וממות ומשאול תהיה גאולתם. שלום וברית עולם תהיה אתם: יקוץ בהרת ובשבת ימול. ועליו יגור ולא יחמול. פעולת אל לפניו ערוכה כיום אתמול. ושכרו אתו לשלם כי יגמול. יתרון לאדם בכל עמלו שיעמל: מי הקדים לעליון והכל שלו הוא. מי מל לפניו בן עד לא חננהו. ממנו הכל ומידו יבזבזוהו. יראי ה' הללוהו. זרע יעקב כבדוהו: ילד הניתן ברוך החוננו. יחייהו לפניו בצדק למענו. לשמרו מכל רע לסבבו בימינו. ויט עליו תמיד חסדו וחינו. יסובבנהו יבוננהו יצרנהו כאישון עינו: מצות אב על בן במילה ופדיון. בתורה ואומנות. ואשה להריון. הביאו לברית כחוקה והגיון. כן יכניסנו לתורה ולאפיריון. ובימיו יושיע אלהים את ציון: חזק:
גמרו את סעודתם מברכין ברכת המזון בעיניין דבר יום ביומו: ת'. והא לא דאמרי' שהשמחה במעונו כמו לחתן. משום דטרידי ואיכא צערא לינוקא. הכי אמרי' בפ"ק דכתובות. אבל בחתן דאיכא שמחה אמרינן: והוסיף המברך ואומר. הרחמן הוא יברך הילד הנחנך לברית. וישמח ביוצא חלציו ותגל האשה בפרי בטנה: הרחמן הוא יברך את אחינו כו'. ממרום ילמדו כו': בורא פרי הגפן: ת'. עד שלא נימול אברהם לא היה מוליד זרע קודש. לפי שחסר ה'. כיון שנוסף ה' בשמו נעשה שלם. על פי המילה. והוליד למניין אותיות של יצחק. י'. י' נסיונות. צ'. לצ' שנה הולידתו שרה. ח'. לח' נימול. ק'. לק' שנה של אברהם נולד: ברי"ת חסר אחד ממניין תרי"ג מצות. תור"ה חסירה שנים. ברית חסר אחד שכיון שמל וקיים מצות מילה. מכאן ואילך אינו מחוייב אלא במניין מצות של ברי"ת. תורה חסירה שנים. שהיא צריכה עוד לשנים להעמיד העולם עליהם. שכן כת' אמרתי עולם חסד יבנה. ואמרו חכמים על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים. לכך נחסרה שנים לחבר אילו השנים אליה. בריתי. יו"ד שהיא כתובה בסופה מעידה על י' הדברות:
ומנהג לאחר המילה לזמן קרוב שירצו יאספו עשרה. ויקחו חומש. והקטן בעריסה מלובש כיום המילה בתפארת ונותנין הספר עליו ואומ' יקיים זה מה שכתוב בזה. ואומר ויתן לך. וכל פסוקי הברכות עד ואז תשכיל. וקסת וקולמוס נותנין בידו כדי שיזכה להיות סופר מהיר בתורת ה': ת':
סימן תקח
תקח.
וכשאדם מכניס את בנו לתלמוד תורה כותבין לו את האותיות על לוח. ומרחיצין אותו. ומלבישין אותו בגדים נקיים. ולשין לו ג' חלות של סלת בדבש. ובתולה לשה את העיסה. ומבשלים לו ג' ביצים. ומביאין לו תפוחים ומיני פירות ומחזרין אחר חכם וחשוב להוליכו לבית הספר. ומכסהו תחת כנפיו. ומעלהו לבית הכנסת. ומאכילין אותו חלות בדבש. ומן הביצים והפירות. ומקרין לו את האותיות. ואחר כך מחפים אותו בדבש. ואומרים לו. לחוך. ומחזירין אותו לאמו אף מכוסה. וכשמתחילין ללומדו. בתחילה מפתים אותו. ולבסוף רצועה על גביו. ופותחין לו בתורת כהנים תחילה: ומרגילין אותו לנענע בנופו כשהוא לומד: וכשמגיע לחקת עולם. קורא אותו כעין ציבור. ועושה לו סעודה עליו: דע שדומה העיניין כאילו הקריבו לפני הר סיני: דכת' ביום הזה באו מדבר סיני. ולא כת' ביום ההוא. אמרה תורה בכל יום ויום יהיה בעיניך כאילו הוא אותו יום שניתנה בו תורה. ללמדך שתנהוג בבניך כשתכניסהו לתלמוד תורה. כמנהג הזה לכסותו ולהעלותו. שכן מצינו במשה שעשה כסדר הזה לישראל. דכת' ויוצא משה את העם לקראת האלהים מן המחנה ויתייצבו בתחתית ההר. נראה כאילו הם מכוסין תחת ההר כשהכניסן לקבל תורה. והזהירו שלא יהא דבר חוצץ בין אחד מישראל לבין קונם. דכת' לקראת האלהים ולא לקראת אדם ובהמה. ולכך הזהירו גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא: ולפיכך כת' וישלח משה את חתנו קודם מתן תורה שלא יהא חוצץ בין אחד מישראל לבין קונם. לפי שהיה גוי. דכת' וישלח משה את חתנו. וגומ'. וכת' בתריה בחדש השלישי: ומפני מה כותבין לו את האותיות על לוח ולא על דבר אחר. לפי שבלב יש בו לוח. דכת' כתבם על לוח לבך. כלומר שתהא קבועה על לוח לבך: ולמה מרחיצין ומלבישין אותו בגדים נקיים. כדרך מתן תורה. וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותם: ולמה באים ג' חלות לשמו ומאכילין אותו זכר לשלשה עידונין שנתעדנו בהן ישראל. אילו הן. באר. מן. שליו. ולמה לשין את החלות בחלב ודבש. משום שנאמר ויניקהו דבש מסלע. ומעין מקרא של פתיחת לב. שנאמר דבש וחלב תחת לשונך: ולמה אין מניחין ללוש את העיסה אלא לבתולה. שמצינו שהקפידה תורה בנתינתה לפולטת שכבת זרע. שנאמר והיו נכנים ליום השלישי. ולכך. אמרו תבא בתולה שהיא טהורה ותלוש לקטן שהוא טהור: ומפני מה מביאין לו ג' ביצים מבושלין כראוי. לא מפני צריכי מצוה. אלא לתשמישי מצוה. שצריך לאוכלן בליפתן. שאם אוכלן אכילת גסה יש לחוש שמא יפליג דעתו אלא כשם שמחנכין אותו לתורה שלימה. כך צריך שיהא כל תיקונין משלם: ולמה ביצים שדעתו של תינוק אצל ביצים. ועוד מביאין לו פירות ותפוחים כשהן מצויין לקינוח סעודה. ועוד דא' פלוני חמרא וריחני פיקחוני. ומפני מה מחזירין אותו על חכם וחשוב להוליכו לבית הספר. שכן בנתינתה של תורה חזר הק' על אדם חשוב ולא מצא כמשה רבינו להנתן תורה על ידו. וכל כך למה. שיתקיימו לדורות כעיניין שנאמר לא ימושו מפיך וגו'. שמעשיהן של צדיקים קיימין הן לעולם. והקב"ה מסכים על ידם. שנאמר ועצת מלאכיו ישלים: ולמה החכם מכסה אותו תחת כנפיו. לפי שמחניכין אותו דרך צניעות ודרך ענוה. שכן מצינו בנתינת התורה. ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו: ד"א שלא לעשותו עליל ופומבי לעוברי דרכים שלא ישלוט בו שום עין הרע ולא שום נזק: שכן בנתינת התורה. לפי שלוחות הראשונות ניתנו בפומבי גדול וקולות וברקים וקול שופר. נתקנאו המלאכים. ובא שטן וערבב את העולם וגרם העון ונשתברו לוחות ראשונות. אבל לוחות אחרונות שניתנו בחשאי הן קיימין לעולם. ולפיכך מחזירין אותו לאמו אף מכוסה. ולמה לבית הכנסת. כדרך שישראל נתקרבו לפני הר סיני בנתינת התורה והחכם מקרא לו האותיות. זכר לוידבר אלהים: ולמה אחר שמקרין לו את האותיות מחפים אותו בדבש ואומרים לחוך. זהו כעיניין שמפרש ביחזקאל ואכלה ותהי בפי כדבש למתוק. כלומר שנוחים לו את האותיות ללחוך. כן תהא לו תורה נוחה לקובעה ללומדה וללמדה: ולהכניסה כעין נופך. כעיניין שנאמר בן אדם בטנך תאכל ומעיך תמלא: ומפני מה בתחילה מפתין אותו ולבסוף רצועה על גביו. כתחילתה של תורה. דכת' פתיתני ה' ואפת חזקתני ותוכל. שבתחילה כת' ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש. כלומר אין עליכם אלא קיבול שכר. ולבסוף כת' זבח לאלהים יחרם. מחלליה מות יומת. מכה אביו. מכה איש. מות יומת הנואף והנואפת: ומה טעם מתחילין בת"כ. בספר ויקרא. דתניא א"ר יוסי מתחילין לתינוקות בסדר ויקרא אמר הקב"ה יבאו טהורים ויתעסקו בטהרות. ומעלה אני עליכם כאילו הקריבו קרבן לפני: ומפני מה מרגילין אותו לנענע בגופו כשהוא לומד. שכן מצינו בנתינתה של תורה. וירא העם וינועו. ולא האנשים לבד נעו. אלא אף ההרים והאילנות. הרים שנאמר ויחרד כל ההר מאד. וכתיב בתילים למה תרצדון הרים גבנונין. ובאילנות כתב וכל עצי השדה ימחאו כף. וזהו שאמר דוד עבדו ה' ביראה וגילו ברעדה. ושלמה פירש. שפתותיו שושנים נטפות מור עובר. אל תיקרי שושנים אלא ששונים. אל תיקרי מור עובר אלא מר עובר. שצריך להיות כל ימיו באימה ויראה לפני המקום: ומניין שכל המעשים האילו תלויין בנתינתה של תורה. שנאמר והודעתם לבניך ולבני בניך. וכתיב בתריה יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחרב. מלמד שדומה לפני המקום כיום שעמדו ישראל על הר סיני: ומה טעם מסיים בפסוק כל חלב וכל דם לא תאכלו. אמר הק' יאמר לפני חלב ודם הקרב במזבח לפני משל בהמה. בשביל התינוקות שנתמעט חלבם ודמם על דברי תורה. ומעלה אני עליכם כאילו הקריבום לפני. וראייה מגיד הנשה. אמרו דבר שנצטער בו אותו צדיק אנו נהנין ממנו. ולכך נאסר: ואם תאמר מפני מה אסרה תורה הדם של חיות ושל עופות. משום מצות כיסוי. דכת' ושפך את דמו וכסהו בעפר. תדע שחלבן של חיות מותר. לפי שאין עושין מהן קרבן: ולפיכך קורא אותו פסוק כעין שירה. שנותן שירה ושבח לפני המקום שהגיעו למצוה כזו. ומעלה אני עליהם כאילו הקריבו דמו וחלבו על גבי המזבח: ולפיכך צריך לעשות לו משתה כיום שמלהו ונתמעט דמו: והנהנה מסעודתו חייב לברכו. ולומר המקום יאיר עיניך בתורתו. כדרך שמברכין אותו בקבלת מילה שאומר כשם שנכנס לברית כן יכנס לתורה. כו':
נשלם: