מחזור ויטרי· רבנו שמחה מוויטרי
הלכות אבל
סימן רעד
רעד.
אבל מן כד עייל יום שביעי אפילו כל דהו מותר ברחיצה ובכל מילי דהוה נהיג (בימי) [קמי] אבלו. דקיימא לן מקצת היום ככולו. ואי שכיב שכבא מקמי רגל חד יומא או תרין יומי ואפילו שיתא יומי. ואע"ג דלפנייא דחי ליה רגל לאבילות מיניה לא אמרינן מקצת היום ככולו אלא כולי יומא דמעלי יומא טבא נהיג ביה כל מילי דאבילות עד דעייל רגל. אבל שביעי ודאי אמרינן מקצת היום ככולו: מבטלין תלמוד תורה להוציא את המת ולהכנסת כלה: מי שמת לו מת בשבת לא יתאבל ולא יקרע את בגדיו בו ביום עד למחרתו. ואם היה יום שמועה בשבת שמת לו מת לא יתאבל עד יום ראשון ולא יחשוב ימי אבלו עד יום ראשון. ואם מת לו מת שני ימים קודם השבת או אפילו יום אחד עולה לו למניין ימי אבלו. ואינה מפסקת. מאי טעמא עונג כת' ביה. רגלים מפסיקין. דשמחה כת' בהו. היכי דמי אין עולין כגון דקברו ברגל. אבל קברו לפני הרגל יום אחד. או אפילו שעה אחת בטלה ממנו גזירת שבעה. ורגל גופיה דהוא ארבסר. והא דקאמרת קברו ברגל אינו עולה. הני מילי לעיניין ז'. אבל לעיניין שלשים עולים. ואם קברו ח' ימים קודם הרגל בטלה ממנו גזירת שלשים: בפסח ועצרת וראש השנה ויום הכיפורים וסוכות אם ימות אדם קודם אילו הרגלים אפילו יום אחד או שנים ויבא הרגל עליו ופוסק ואינו נוהג ז' ימי אבילות יותר ונתבטלה ממנו גזירת שבעה. ולאחר המועד ישלים שלשים יום עם ימי המועד. דקיימא לן הלכה כר"ג. דתנן ר"ג אומר ראש השנה ויום הכיפורים כרגלים: מאי טעמא הוקשו כל המועדים זה לזה. ואמר רב גידל אמר רב מניומי הלכה כר"ג: השלים שבעה קודם הרגל תבטל ממנו גזירת שלשים. ומותר לכבס ולרחוץ ולעשות כל צרכיו. ואע"ג דליכא אבילות בשבת ובמועד. אבל דברים שבצינעה נוהג. כגון תשמיש המיטה. ורחיצת פניו ידיו ורגליו בחמין: ת'. שמעתי על החבר ר' שמואל שעמד מאבילתו בערב יום טוב מבעוד יום. והלך לבית הכנסת ולא התפללו מנחה אצלו בבית האבל כדרך שעשו כל השבת כולה. וטעם הדבר מפי אביו הגאון מפני שיום טוב מפסיק ומבטל גזירת ז' ושלשים. וכשם שמבטל גזירת שלשים. ומותר בגילוח וגיחוץ ערב יום טוב. כך מבטל גזירת ז'. ויכול לעמוד מאבילותו ערב יום טוב מבעוד יום. ובשבת נהגו שמתפללין מנחה אצלו ואחר כך הולך לבית הכנסת: ת': ישראל דקבר מת ביום טוב ראשון מלקינן ליה. ומותר ללות עם המת ביום טוב ראשון בתוך התחום. ועבדים דישראל אסיר למיקבר להו ביום טוב ראשון. דאמר רבא מת ביום טוב ראשון יתעסקו בו עממים. ביום טוב שני יתעסקו בו ישראל. ואפילו יום טוב של ראש השנה מה שאין כן בביצה. ומאי עממים. גוים. אבל עבדים לעניין מלאכה דשבת ויום טוב איתקוש למריה. דכתיב לא תעשה כל מלאכה וגו'. ועבדך ואמתך. כל מילי דאסיר למריה. אסיר ליה לדידיה למיעבד. ואי קברי מחינן בהו: ואם שמע שמת אביו או אמו או אחד (אחד) מקרוביו בתוך שלשים נוהג ימי אבילות וגזירת שלשים. ואם אחר שלשים. באה השמועה אינו נוהג אלא יום אחד ומקצת היום ככולו: ת'. גרסינן במועד קטן פ' אילו מגלחין. הקובר את מתו שלשה ימים לפני הרגל בטלה ממנו גזירת שבעה קברו שמונה ימים לפני הרגל בטלה ממנו גזירת שלשים. מפני שאמרו שהשבת עולה ואינה מפסקת. הרגלים מפסיקין ואינן עולין. כו': אמר רב גזירות בטלו. טרחו גזירות האבילות גבי הרגל שיש לו לגלח. וזולתי לא בטל מגזירת האבילות. דאם לא גילח לפני הרגל אסור לו לגלח אחר הרגל. אבא שאול אומר אף מגלח אחר הרגל. שכשם שמצות מבטלות גזירות כו'. כלומר שקיים מצות אבילות ודיי לו. כך מצות ז' מבטלות גזירות ל'. ופרכי' בגמרא. מצות ואנן ח' תנן. ופרקינן (אבל) [אבא] שאול סבר מקצת היום ככולו. יום שביעי בבקר עולה למניין ז'. ושאר יום שמיני כולה עולה לו למניין ל'. וכיון שקיים מקצת ל' במקצת דיי לו. ומגלח ערב הרגל. ואם לא גילח מגלח אחר הרגל. ואמרינן הילכתא כאבא שאול. דאמר ימים לא בטלו. ופריק רב. כי אמרי זו ואין צריך לומר בשמיני. כרבנן דפליגי עליה. ומודים חכמים לאבא שאול ביום ל' שמקצת היום ככולו. והני מילי בתשלום ז' ובתשלום ל'. אבל בזמן שהרגל מפסיק היום לית הילכתא. כרב הונא בריה דרב יהושע דאמר הכל מודים שאם חל שלישי שלי בערב הרגל שאסור ברחיצה עד הערב. ואמרינן הלכה כרב הונא בריה דרב יהושע: בעא מיניה רבא מרבה קברו ברגל עולה לו למניין שלשים או לא. ודאי למניין ז' אינו עולה דהא לא נהג בו מצות אבילות. כי תבעי לך למניין ל'. דהא קיים בו מצות גילוח. ואמר לו אינו עולה אפילו למניין שלשים. ומסקנא דשמעתא הילכתא למעשה. הקובר את מתו חיילא עליה אבילות. אבל הנקבר ברגל לא חיילא עליה אבילות אלא אחר הרגל ונקיט ז' ימי אבילות מיום טוב האחרון שהוא יום טוב שני אע"ג דלא נהיג ביה אבילות עולה למניין ז' ועצרת וראש השנה ויום הכיפורים מפסיקין אבילות (לרגלים) [כרגלים] כדפסיק רבינא: והילכתא אפילו יום אחד ושעה אחת. נמצאת אתה אומר דמי שמת לו מת בתוך הרגל נקיט ז' מיום טוב שני דיום טוב אחרון. או ביום טוב שני דעצרת נהיג אבילות בו ביום דהוא יום דקבורה. והא דאורייתא. דכת' ואכלתי חטאת היום (ויקרא י׳:י״ט) וכתב ואחריתה כיום (מרי) מר (עמוס ח׳:י׳-י״א) והיינו יום מיתה. ויום טוב שני דרבנן. ואתי דאורייתא ומבטל דרבנן. ונהיג אבילות ביה כשאר יומי: פר"ח מניין לאבילות שהוא ז'. שנאמר והפכתי חגיכם לאבל. מה חג ז'. אף אבילות ז' ומניין לרחוקה שאינה נוהגת אלא יום אחד. כבר הקיש הכתוב לחג. ומצינו לחג שהוא יום אחד כגון עצרת. ת"ר קרובה נוהגת ז' ורחוקה יום אחד. ואיזו היא קרובה ואיזו היא רחוקה. קרובה בתוך ל' יום. ורחוקה לאחר ל' יום דברי ר' עקיבא. וחכמים אומרים אחת זו ואחת זו נוהגת ז' ול': אמר רבה בר בר חנה כל מקום שאתה מוצא יחיד מיקל ורבים מחמירין. הלכה (כדברי המיקל.) [כרבים חוץ מזו שאע"פ שר' עקיבא מיקל וחכמים מחמירים הלכה כרי עקיבא.] דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל. והא דתניא במה דברים אמורים דשמועה רחוקה אינה נוהגת אלא יום אחד. בהנך מיתי מצוה. פי' בחמשה שמצוה להתאבל עליהם. והם בנו ובתו ואחיו ואחותו ואשתו אבל על אביו ואמו אפילו שמועה רחוקה נוהגת ז' ול' ולית הילכתא כוותיה. דהא יחידאה היא. כלומר ר' אליעזר בן יעקב היא. והזקינים שהיו עמו הורו דשמועה רחוקה יום אחד. ולמדנו ממנו ג' דברים. דאבל אסור בנעילת הסנדל. ושמועה רחוקה אינה נוהגת אלא יום אחד. וכי יש מקצת היום ככולו:
סימן רעה
רעה.
תשובת רבינו יעקב בר' מאיר לר' יוסף:
אני איני כדיי ששלחתם אלי. אמנם כך דעת, נוטה שמותר לכנוס לאלתר ואפילו בתוך ל' יום למי שלא קיים מצות פרייה ורבייה. אלא שימתין לאחר [ז']. ולמי שקיים לאחר ל'. אפילו מת אביו. מדקא' על כל המתים אינו נכנס לבית השמחה עד ל' יום. ועל אביו ואמו כו': (ותו) [ותניא] בבריית' בשלהי ההיא שמעת'. כל ל' יום לנישואים. ולא קמיפלגי אלא (במתנה) [במתה] אשתו. אבל במת אביו ואמו לא פליגי. דודאי נישואין שרו דמצוה קא עביד. אפילו יש לו כמה בנים. ואי נישואין ובית שמחה דמו אהדדי. תיפוק ליה דהוה ליה בית שמחה. אלא ודאי לאו כבית שמחה דמו דהתם רשות. ומפליג בין אביו ואמו לכל המתים. אבל בנישואין מצוה היא. ולא מפלגינן. ולהכי איצטריך למיתנייה: וליכא למימר דבנישואין בלא סעודה מיירי. דהא אמרינן ביבמות פ' החולץ דנישואין בלא סעודה (ליכא) [איכא שמחה]. ומדקא אמרי' ואם אין לו בנים מותר לכנוס לאלתר. נ"ל דבתוך ל' יום מותר למי שאין לו בנים. דמצות עשה היא. ולא דחינן ליה כלל אפילו ל' יום דנישואין. (דהיינו) [דחינן] משום נישואין. וכל היכא דאיכא [ל' יום] לכל המתים. ואשתכח [באשתו] דאיכ' ג' רגלים שרינן משום הכי לאלתר. וממעשה (דא' רב) דיוסף איכא למישמע דאפילו (ואחותו ואשתו) [אחות אשתו] וג' רגלים דידיה דחי משום בנים קטנים דהוו ליה. וכל שכן היכא דלית [ליה] בנים כלל: ולאלתר דקאמ' היינו לזמן מרובה. ל' יום. לאחר ל' יום. ומדקאמרי' בפ"ק דכתובות. הרי שהיה טבחו טבוח. היינו עליה דהא היתה אבילה ל' יום מפר' הכי. כנסה לאלתר ולא הכירה עד זמן מרובה. ומכל הני טעמי' אין לבטל מפרייה ורבייה. ומי שיש לו בנים גדולים וקיים שמתה אשתו. לא שנא אביו ולא שנא אשתו תקנו ג' מלים משום (ריעות' אמ' דחמות') [דיעות או רחמותא] ולא הויא לה רשות. ונישואין דידיה מצוה. ומדנקט בתוך ל' יום אעפ'י שלא בא עליה אלא לזמן מרובה. ומפרש מאי לזמן מרובה ל' יום. מכלל דלאחר ימי אבילות [יכנוס] אבל בתוך ז' ימי אבילות לא אמרו. מדקאמר בכתובות הרי שהיה טבוח טבחו כו'. ואל יעלה על לב איש לומר (הרי) [האי] לא בא עליה היינו כניסה. חדא דבא עליה קתני ומשום (דהא) [דהוה לי' בנים] לא בא עליה דהא (לא) היתה אבילה ל' יום מפני אחותה מיתוקמ' בבנים קטנים. ובירושלמי מפרש הכי כנסה לאלתר ולא היכיר' עד ל' יום. ומותר לישא לאלתר קתני. ובביאה נקט זמן מרובה: ומכל הני (טעמים) [טעמי] שמעי' דמי שאין לו בנים מותר לישא לאלתר. משום פרייה ורבייה. ומי שיש לו בנים קטנים מותר לישא לאחר ל' יום. ומי שיש לו כל בניו גדולים וקיים מצות פרייה ורבייה מותר לישא לאחר ל' יום חוץ [מי] שמתה אשתו לא שנא אביו ולא שנא (אביו) [אמו] ולא שנא כל המתים דכת' בבקר זרע זרעך וגו' ומצוה קעביד. (דכל) [אבל] באשתו תיקנו ג' רגלים משום דיעות במטה דכי היכי דעל [ידי] שמחת ג' רגלים מפר' (לי דחמותו) [לה רחמותא] דקמית' ולא הויא וזוג שני צריך חיזוק. ודבר פשוט הוא דבית שמחה רשות ונישואין דידיה מצוה. ומרשות אין לנו לאסור מצוה אי לא פירש בהדיא: ולי אני הכותב הראה מורי ראיה מפורשת ממסכת שמחות: דקתני התם על כל המתים אסור לילך לבית השמחה עד ל' יום ועל אביו ועל אמו עד י"ב חדש אלא אם כן היתה לשם מצוה: אלמ' דלסעודת מצוה מותר לילך אחר ל' יום על אביו. הרי שמעינן דהא דקתני כל שלשים לנשואין אף על אביו ואמו מיירי. (ומ'ו) [ומק"ו] דהשתא לסעודת מצוה מותר. כל שכן לסעודת נשואין. וקתני דאם אין לו בנים מותר לאלתר לישא:
ת"ר כל ל' יום לנישואין מתה אשתו אסור לישא אחרת עד שיעברו עליו ג' רגלים. ר' יהודה אומ' רגל ראשון ושני אסור שלישי מותר. ואם היו לו בנים קטנים מותר לישא אשה מפני פרנסתו לאלתר. ומעשה שמתה אשתו של יוסף ואמ' לה לאחותה בבית הקברות לכי ופרנסי בני אחותיך. אעפ"י כן לא בא עליה עד לזמן מרובה. מאי לזמן מרובה. (עד ל') אמ' רב פפא עד ל' יום. ומכאן מדקדק מורי (זיאף) [ר' יוסף] מי שמת אביו או אמו. דאחר ז' לאלתר מותר לכנוס ולבעול. ולמי שאין לו בנים משום פרייה ורבייה. ולמי שהניחה לו בנים יכנוס ולא יבעול עד לאחר ל' יום. כדמפורש בתשובה. עד כאן תוספת מצאתי. ת"ר כל האמור בפרשת כהנים אין כהנים מיטמאין להן אבל מתאבל עליהם הוסיפו עליהם אחיו ואחותו [הבתולה מאמו ואחותו] נשואה בין מאביו בין מאמו ומתאבל אדם עם אשתו ואשה עם בעלה (מן) [ועם] אביו (ומן) [ועם] אמו ועם אחותו בפניהם אבל בחוץ אינו מתאבל.
ת"ר חולה שמת לו מת אין מודיעין לו שמא תטרף דעתו עליו ואין מקרעין לו ומשתקין הנשים מלפניו ומקרעין לקטן מפני עגמת נפש. וקורע על חמיו ועל חמותו מפני אשתו. אמ' רפרם בר פפא אבל לא יניח תינוק לתוך חיקו שלא ירגילנו לידי שחוק ונמצא מגונה על הבריות. תנו רבנן אבל כל שבעה [חייב] בכסיית הראש ובכפיפת המטה ואין מברין אותו אלא על מיטות (זקופות) [כפויות]. תנו רבנן האוכל בבית האבל אם לבו גס בו יברוהו על מטה כפוייה ואם לא יברוהו על מיטה זקופה: (רב) [רבא] איתיליד ליה (מילתיה) [מילתא] על לגביה [אבא] בר מרות דהוא אבא בר מניומי (ורבי) רבא זקף ליה. אבא בר מניומי כפה ליה אמ' כמה לית ליה דעתא להאי מדרבנן. תנו רבנן ההולך ממקום למקום. אם יכול למעט בעסקו ימעט ואם לאו יגלגל עמהן:
ת"ר מאימתי כופין את המיטות משיצא מת מפתח ביתו דברי ר' אליעזר ור' יהושע אומ' משיסתם הגולל. מעשה כשמת ר"ג הזקן כשיצא מפתח ביתו אמר להם ר' אליעזר כפו מיטותיכם וכשנסתם הגולל אמ' להו ר' יהושע כפו מיטותיכם אמרו לו כבר כפינו על פי זקן: ת"ר זוקפין את המיטות בערב שבת מן המנחה ולמעלה. אמ' רב הונא אעפ"י כן אינו יושב עליה עד שתחשך למוצאי שבת אע"פ שאינו נוהג אלא יום אחד חוזר וכופה אותה. ת"ר הכופה את מיטתו לא את מיטתו בלבד הוא כופה אלא כל המיטות שיש לו בתוך ביתו הוא כופה. ואפילו עשר מיטות בעשר מקומות כופה את כולן. ואפי' [חמשה] אחים שמת אחד מהם כולן כופין ואם היתה מיטה מיוחדת לכלים אין צריך לכפותה אלא זוקפה. רשב"ג אומ' דרגש מתיר את הקרביטין והוא נופל מאיליו. א"ר יעקב בר אידי א"ר יהושע בן לוי הלכה כרשב"ג. מאי דרגש ערסא דגדייא: ת"ר ישן על גבי מיטה על גבי כסא על גבי אבנים וגדולה מכולן על גבי קרקע לא יצא. א"ר יוחנן שלא קיים כפיית המיטה: ועל המתים שאמרנו חייב לקרוע. וכל קרועה מעומד. דכת' ויקם איוב ויקרע את מעילו. ואם עמד בשעת יציאת נשמה על כל מיתי ישראל חייב לקרוע טפח: על כל המתים מדחה מיטתו הרי זה משובח. על אביו ועל אמו הרי זה מגונה: היה ערב שבת או ערב יום טוב או שהיו גשמים וזולפין על מיטתו הרי זה משובח: על כל המתים כולן רצה חולץ רצה אינו חולץ על אביו ועל אמו חולץ. על כל המתים כולן רצה ממעט [בעסקו] רצה אינו ממעט. על אביו ועל אמו ממעט: על כל המתים כולן רצה מספר לאחר ל' יום. רצה אינו מספר. על אביו ועל אמו מגדל פרע עד שיגרעו בו חביריו. על כל המתים כולן נכנס לבית המשתה לאחר שלשים יום. על אביו ועל אמו לאחר שנים עשר חודש: אמ' רבה בר רב הונא ולשמחה מריעות מותר לאלתר. והתניא לשמחה ולמריעות שלשים יום. לא קשיא הא בארשייתא הא בפונדנא: על כל המתים כולן קורע טפח. על אביו ועל אמו עד שיגלה את לבו. אמ' ר' אבהו מאי קראה דכת' (שמואל ב א׳:י״א) ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם. ואין אחיזה פחותה מטפח: על כל המתים כולן אפילו לבוש עשרה בגדים ועשרה חלוקין קורע העליון. על אביו ועל אמו את כולן. ואפקריסתו אינה מעכבת אחד האיש ואחד האשה. ר' שמעון בן אלעזר אומר אשה קורעת תחתון ומחזרתו לאחוריה וחוזרת וקורעת את העליון: על כל המתים כולן רצה מבדיל קמיה שפה רצה אינו מבדיל. על אביו ועל אמו מבדיל. ר' יהודה אומ' כל קרע שאינו [מבדיל] קמי שפה שלו אינו (אלו) [אלא] קרע של תיפלה. א"ר אבהו מאי טעמא דר' יהודה דכת' ויחזק (דוד) בבגדיו ויקרעם לשנים קרעים [מלכים ב' ב]. ממשמע שנ' ויקרעם איני יודע שהם שנים. אלא שנראה כשנים: על כל המתים כולם שולל לאחר שבעה ומאחה לאחר שלשים. על אביו ועל אמו שולל לאחר שלשים. ואינו מאחה לעולם: והאשה שוללת לאלתר מפני כבודה: כי אתא רבין א"ר יוחנן על כל המתים כולן קורע בכלי על אביו ועל אמו קורע ביד: א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן על כל המתים כולן קורע מבפנים. על אביו ועל אמו קורע מבחוץ: תנו רבנן חכם שמת בית מדרשו בטל ובטל מלפסק סדריו. אב ב"ד שמת בתי מדרשות שבעירו בטילין. ובני הכנסת באים לבית הכנסת ומשנים את מקומם. היו יושבין בצפון יושבים בדרום. (בדרון) [בדרום] יושבין בצפון. נשיא שמת בתי מדרשות כולן בטילין. ימי אבילות שלשים יום. ז' מהם אסורין במלאכה ובסיכה וברחיצה ובנעילת הסנדל ותשמיש המיטה ובהעברת תער. לאחר שבעה אסור בכל אילו. אך עושה מלאכתו ומשמש מיטתו ונועל מנעלו. לאחר שלשים יום הרי הוא ככל אדם. ואשה במיתת אביה ואמה ועל כל מתיה אסורה בתשמיש המטה עם בעלה בז' ימים ואחר כך מותרת לבעלה. ובשבת וברגל אינה נוהגת בהם אבילות אלא לובשה צניף נקי בראשה ובגד נקי.
אילו דברים שאבל אסור בהן. במלאכה ברחיצה בסיבה בנעילת הסנדל ובתשמיש המטה. ולקרות בתורה בנביאים בכתובים ולשנות במשנה בהלכות ואגדות. ואם היו רבים צריכין לו אינו נמנע: מעשה ומת בנו של ר' (יהושע) [יוסי] בציפורי ונכנס לבית המדרש ודרש כל היום כולו. ובתו של רבי בבית שערים ודרש כל היום כולו: תנו רבנן אבל שלשה ימים הראשונים אסור בעשיית מלאכה ואפי' עני שמתפרנס מן הצדקה. משלשה ועד ז' עושה בצנעה בתוך ביתו והיא טווה בתוך ביתה בפלך: תנו רבנן אבל שלשה ימים הראשונים [אינו] הולך לבית האבל. מכאן ואילך הולך ואינו יושב במקום המנחמים אלא במקום המתנחמים: ת"ר שלשה ימים הראשונים אסור בשאילת שלום. משלשה ועד שבעה משיב ואינו שואל. מיכאן ואילך שואל ומשיב: אמ' רב יהודה מת שאין לו מנחמים באים עשרה בני אדם ויושבים במקומו: ההוא דהוה בשיבבותיה דרב יהודה. דבר עשרה בהדיה ואזיל ויתיב בדוכתיה: אתחזי ליה בחילמיה ואמ' ליה תנוח דעתך שהוזנחה דעתי: אמ' רב תחליפא בר אבימי אמ' שמואל (כל של) [אבל שלא] פרע ושלא פרם חייב מיתה: אבל דלא קרע ולא שקל מן מזייה חייב מיתה: אמ' רפרם בר פפא תנא באבל רבתי אבל (רבתי) אסור לשמש מיטתו בימי אבלו. ומעשה באחד ששימש מיטתו בימי אבלו ושמטו חזירים את גוייתו: מי שמתו מוטל לפניו אוכל בבית (או בבית) אחר או עושה מחיצה ואוכל: והמוליך עצמות מת או ספר תורה ממקום למקום לא יתנם על גבי חמור וירכב. ואם מפני פחד מותר: תנו רבנן אבל שבת ראשונה אל יצא מפתח ביתו. שנייה יוצא מפתח ביתו ואינו יושב במקומו. שלישית יושב במקומו ואינו נותן שלום לכל אדם. ואם אחרים נותנין לו שלום מחזיר להם בשפה רפה ובכובד ראש. רביעית הרי הוא ככל אדם: תנו רבנן שלשים יום לנישואין. מתה אשתו אסור לישא אשה אחרת עד שיעברו עליו שלש רגלים. ר' יהודה אומר רגל ראשון ושני אסור. שלישי מותר. אין לו בנים נושא אשה לאלתר. מפני ביטול פרייה ורבייה. הניחה לו בנים קטנים נושא לאלתר מפני פרנסתן:
תנו רבנן תכפוהו אביליו זה אחר זה הכביד שערו מיקל בתער ומכבס בגדיו במים: אמ' רב חסדא בתער ולא במספרים. במים ולא בנתר ולא בחול: ת'ר אסור לעשות סעודת אירוסין ונישואין כל שלשים יום. אבל אם היה טבחו טבוח ויינו מזוג ופתו אפוייה ומת אביו של חתן או אמה של כלה מכניסין את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה. ובועל בעילת מצוה ופורש. ואחר כך קובר את מתו ונוהג שבעת ימי משתה ואחר כך נוהג שבעת ימי אבילות. ובאותם הימים הוא ישן בין האנשים ואשתו ישינה בין הנשים. ואין מונעין תכשיטין מן הכלה כל שלשים יום. ודווק' אביו של חתן ואמה של כלה: תנו רבנן הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו. אין קושרין את לחייו. ואין פוקקין את נקביו. ואין נותנין כלי מתכות ודבר המיקר על טיבורו. עד שעה שימות. שנ' עד אשר לא ירתק חבל הכסף (קהלת י״ב:ו׳). ואין סכין ואין מדיחין אותו. ואין מטילין אותו לא על גבי החול ולא על גבי המלח עד שעה שימות. ואין מאמצין את עיניו. והנוגע בו הרי זה שופך דמים. למה הוא דומה לנר המיטפטף כיון שנגע בו מיד נכבה: איתתא דמית גברא אסור לאיניש אחרינא לשדורי (ליה) [לה] כסא דבירכתא דאבילות. כל הפורשים מן הציבור (ואין) [אין] מתעסקין עמהם לכל דבר. אחיהם וקרוביהם לובשין לבני' ומתעטפין לבנים. ואוכלין ושותין ושמחין מפני שאבדו שונא של מקום. ועליהם הכת' אוסר הלא משנאך י"י אשנא (תהילים קל״ט:כ״א) אמר רב יהודה אמר רב כל המתקשה על המת יותר מדאי על מת אחר הוא בוכה: ת"ר אל תבכו למת יותר מדאי. ואל תנודו לו יותר מכשיעור. שלשה ימים [לבכי]. שבעה להספד. שלשים לגיהוץ ולתספורת. מכאן ואילך אמ' הק' אין אתם מרחמים עליו יותר ממני: א"ר יהושע בן לוי שלשה דברים סח לי מלאך המות. כשתכנס אצל החולה לבקרו אל תשב לא למראשותיו ולא למרגלותיו מפני שאני עומד מיכן ומיכן ומעיינו אלא התעטף ושב לפניו כתלמיד לפני רבו. וכשהנשים חוזרות מאחורי מיטתו של מת לא תעמוד לפניהם מפני שאני מרקד בפניהם וסייפי שלופה ומרפרף ביניהם ויש לי רשות לחבל: וכיצד הוא מת. שלו' טיפות נוטפות מן החרב. באחת מת. באחת פניו מוריקות. באחת מסריח. וזו משמונה דברים שצריך אדם לרחוץ ידיו. מי שיוצא מבית המרחץ ואין רוחץ ידיו. ומי שנוגע ברגליו. ומי שנוטל ציפורניו. ומי שנועל מנעליו או חולצם. ומי שנוגע במת. ומי שמפלא את כליו. ומי שנוגע באמתו ואינו רוחץ ידיו. אם חכם תלמודו משתכח ממנו. ואם בור הוא יצא מדעתו קודם מיתתו: א"ר לוי הנפטר מן המת אל יאמר לו לך לשלום אלא לך בשלום. שנ' ואתה תבוא אל אבותיך בשלום. והנפטר מחבירו אל יאמר לו לך בשלום אלא לך לשלום שהרי דוד אמר (לב) [לאבשלום] לך בשלום והלך ונתלה. יתרו אמ' למשה לך לשלום והלך והצליח: עד כאן מהלכות גדולות דרב יהודה גאון
מכאן ואילך ליקוטין מדברי רבינו שלמה והוראותיו על פי מעשה:
מי שמת לו מת ולא נודע לו ונודע לבני עירו. מותרים היודעים לזמנו לסעודת מצוה. (שאע"פ) שאכלו מן התורה אינו חל עליו עד שעת אנינות לב. שהרי שבעה ושלשים אינו (מונח) [מונה] אלא ממשמע: מ"ר: עטיפת ראש לאבל כל שבעה יומם ולילה. אכל הרבה יש שאין נוהגים מפני שהאומות העולם משחקים עליהם ומתוך כך הם באים לידי שחוק ומתגנין בשחקם על הבריות. כדאמרי' אבל לא יניח תינוק בתוך חיקו מפני שמביאו לידי שחוק ונמצא מתגנה על הבריות: לא אמרו כבוד אשתו בחמיו ובחמותו אלא שבעה ימים בלבד. ובפניה. אבל שלא בפניה לא. וכל שכן כניסתם לכית השמחה שנים עשר חודש. שכך שנינו כופה מיטתו ונוהג עמה אבילות. אין כאן אלא כפיית המטה בלבד: שמעתי שעמד ר' שמואל מאבילתו. בתחילת הילכות אבל כתבתיו: ת'. ואני יצחק בר' דורבלו ראיתי ברמרו דאתרייע ביה מילתא בר' יוסף בנו של רבינו יעקב בן רבנא מאיר מבנו. ואחר שהתפללו מנחה בערב שבת בבית הכנסת ישב לו ר' שלמה אחי רבינו שהיה מתפלל. ואמר לו רבינו יעקב אחיו לך להביא יוסף בני לבית הכנסת. שלח עמו החבר ר' יצחק בן רבינו שמואל ואחרים עמו. כיון שבא לבית הכנסת ירד הרב ר' שלמה לפני (האדון) [הארון] ואמ' ברכו:
תמהתי מה טעם איחרו להביאו עד אחר המנחה כי ראיתי במלכות ברגויינא שנהגו להוליך האבל לבית הכנסת משעה שהציבור הולכין. עד שנודע לי טעמו של דבר שלא אמרו רבותינו באבל מקצת היום בטלו אלא ביום ראשון שמתחיל אבילות וביום אחרון בלבד. אבל בשאר ימים לא. שאם לא תאמר כן. ישב בכל ז' ימי אבלו מקצת היום בבקר ואחר יעשה צרכיו וילך חוץ לביתו אלא ודאי לא אמרו מקצת היום ככולו אלא בראשון ואחרון בלבד: ואני נשאלתי ברוסייא. אבל אם מותר לרחוץ בחמין אחר שבעה. השבתי שאף ביום השביעי מותר כיון שעבר מקצת היום דמקצתו ככולו. והבאתי ראייה מהא דאמרי' במס' מועד פ' ואלו מגלחי' גמ' הקובר את מתו כמאן אזלא הא דאמ' ר' עמרם אמ' רב אבל כיון שעמדו מנחמים מאצלו מותר ברחיצה מיד. כמאן כאבא שאול. פי' שא' מקצת היום ככולו. ויום שבעה עולה לכאן. אמ' רבא הלכה כאבא שאול. ומודים חכמים לאבא שאול ביום שלשים. ואין הלכה כמותו ביום שבעה. נהרדעי אמרי הלכה בזו ובזו כאבא שאול. דאמ' שמואל כדברי המיקל באבל: פירש רבינו שלמה בר' יצחק אבל אין אסור ברחיצה אלא שבעה. ובשביעי גופיה כיון שעמדו מנחמין מאצלו בבקר מותר ברחיצה דמקצת היום ככולו כאבא שאול. וביום שלשים כיון שעבר מקצת היום מותר בתספורת וגיהוץ כו'. והמוסיף על זה גורע. כשבאתי אצל הרב רב יצחק בר' יעקב הלבן בבהם בעיר פרגא נומיתי לו שכן שאלוני ברוסייא וכן השבתי. אמ' לי זו בידינו היא. אין אנו חסירין בזה. אבל מעולם לא מלאני לבי להתיר לבני מדינה דבר שלא נהגו בו היתר. כדאמרי' דכותאי ובני מדינה סרכי מילתא. ואעפ"י שנוהגין איסור בטעות ואם ידעו בו היתר חזרו בהם אינו רוצה להתיר בפניהם: והרב ר' ניסים בן רבנא יעקב מתשובת הגאונים פי' במגילת סתרים שלו על פי תלמוד ירושלמי הא דאמרי' בפסחים פ' מקום שנהגו ובדוכתי טובא דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור אי אתה רשאי להתירו בפניהם. הני מילי בדבר שנהגו בו איסור מדעת. שאפי' ידעו שהוא מותר נוהגין בו איסור אבל דברים שנהגו בהן איסור מחמת טעות שהיה בידם שאינן יודעין היתר בדבר. ואם היו יודעין בו היתר היו חוזרין בהן אתה רשאי להתירן בפניהם: יצחק בר דורבלו: ומפירושי רבינו חננאל חושאיל איש רומי העתקתי. קיימ' לן היכא דחל יום שמיני של אביו ושל אמו להיות בשבת ערב הרגל מגלח אפי' ביום ששי בערב שבת. דלעניין כבוד יום טוב לא שנא אביו ואמו ולא שנא קרובים. הילכתא כאבא שאול. בפר"ח סתם רחיצה שאסרו באבל לא אסרו אלא בחמין אבל בצונן מותר וראייה מירושלמי. אבל שבא מן הדרך ורגליו קהות מותר לרחוץ בצונן שאין רחיצת צונן רחיצה: ר"ח: אבל אסור ברחיצה לילה הראשון אפילו אסטניס. והילכתא אנינות לילה דאוריתא. דלילה בכלל יום. דכת' ויעש לאביו אבל שבעת ימים. הילכך הא דכת' ואחריתה כיום מר. לילה בכלל יום הוא. ואם מסוכן הוא מותר על פי הבקיאים דוחי בהם בעינן בדאורייתא דהיינו יום ראשון. ובדרבנן אסטניס שרי. ואבל אסור ברחיצה בין בחמין בין בצונן כל שבעה כל גופו. פניו ידיו ורגליו מותר בצונן בחמין אסור: גם מכאן אני למד מנהג ר"ח: ומהלכות גדולות פסוקות בר' ברזילאי שהעתקתי מהן. מקיימא לן עד כאן שמתירין לרחוץ בחמין אחר שבעה: עד כאן הוספתי לפרש אני יצחק בר' דורבלו על פי אשר ראיתי מעשה. והביא לידי. ושפירשתי ושקיבלתי: ת': מכאן ואילך ממחזור ר' שמחה מויטרי: פעם אחת נפטר מת בחולו של מועד [והיה לר' לבוש חדש] וחס עליו (לקורען) [לקורעו] על המת. ורצה להפשיטו קודם יציאת נשמה. והביט בבית צואר חלוקו ונמצא שנקרע כבר על מת אחר. ונסתכל באיחוי וראהו רפה. ואמ' אין קורעין לא מתוך השלל ולא מתוך המלל ולא מתוך איחוי אלכסנדרי שהוא יפה וחזק. כדמפר' במועד קטן. ולקרוע מן הצד שלא במקום אותו איחוי לא היה יכול לכוין. והניח לבושו החדש עליו וקורעו. שמצוה בעליון. כדאמרי' היה לבוש עשרת לבושים אינו קורע אלא העליון על אביו ועל אמו קורע את כולן. וכשהוא קורע פונה פתיחת סרבלו כנגד לבו עד שיראה הקרע לעגמת נפש: ובשעת קבורה היו שם מוחים שלא לומ' צידוק הדין מפני המועד ואף לא הקדיש. שהקדיש אינו בא אלא על פסוקים של צידוק הדין ועליו קדיש:
סימן רעו
רעו.
ועמד ר' ואמ' צידוק הדין ועליו קדיש. שאין זה הספד וחילול מועד אלא הודאה וקבלת דין שמים. וכשחזר משם נכנס לבית האבל לנחמו ולדבר על לבו. והוא יושב. כדאמרי' התם אבל אחרים מתעסקין בו לנחמו ולדבר על לבו. והוא יושב על כסאו כשאר בני אדם ומקבל תנחומין. וקשה לר' לישב מחריש. כי מה תנחומים לשתיקה. ופותח ומדבר לאבל דברי תנחומים. ולך י"י החסד כי אחה תשלם לאיש כמעשהו. וכי חסד הוא זה שמשלם לאיש כמעשהו. פורענות הוא זה. אלא משלם לאיש ממעשהו. מעסקי גופו ומעמלו אתה תשלם גמולו ונוטל בניו (וגידולו) [וגידוליו] כדי לכפר עליו. והוא פדיונו. זה חסד גדול שהוא עושה לבריות. ולמד ר' מדעולא דא' בבבא קמא בהדי תנחומא דבבלאי למה לי. דאמרי מה איפשר למיעבד. הא איפשר למיעבד עבדי. ואזל איהו. ופתח בבית האבל. אל תצר את מואב. וכי תעלה על דעתך כו'. אלא שתי פרידות העתידות לצאת מהן. רות (המואביה) המואביה ונעמה העמונית כו'. בתו של ר' על אחת כמה וכמה. אילו היתה ראויה להעמיד זרע בעולם היתה עומדת. ולכך אין להקפיד עליה. ולא חש ר' (להברותה) [להברותו] סעודה ראשונה. שהרי אבילות לא חלה עליו עד לאחר המועד. ומה מקום להבראה זו. וכשעבר המועד שכבר חל עליו אבילות כבר עברה סעודה ראשונה ובטלה (ראשונה) [ההבראה]: ולאחר המועד ראהו מתעסק בתיקון (חביותא) [חביותיו] בימי אבלו ונמנע ר' מליכנס אצלו לנחמו. כי אמ' אפי' על ידי אחרים בבית (אחר) [אחד] אסור לעשות מלאכתו. ומה לי לנחמו ועבירה בידו: לאחר שבעת ימי אבילות. הורה ר' ללבוש חלוק לבן ולרחוץ. דאין שלשים אסורין בתכבוסת אלא בגיחוץ בלבד ובתספורת. דאמרי' שלשה לבכי. שבעה לאבילות. שלשים לגיהוץ ואפי' בגיהוץ שלנו מותר לאחר שבעה. דאמ' מר גיחוץ שלנו ככיבוס שלהם. ואין לנו עכשיו גזירת שלשים נוהגת אלא לתספורת בלבד. אבל חליפות בגדים ורחיצת חמין מחליף והולך לו. משעבר אבילותו. וכן פשוט הדבר במועד קטן. גיהוץ. אנפשייר. ליקייר: שוב פעם נפטר בן אחד ד' ימים אחר מילתו. והיתה אמו מונה עליו תשעה חדשים מליאים מטבילתה. ופטר ר' את אביו מלהתאבל (אביו) [עליו] ומלקבל עליו הבראה ותנחומים ומלומד עליו קדיש וסמך ר' (אדר"ג) [אדרשב"ג] דאמ' כל שלא שהא שלשים יום באדם הרי זה נפל. והוינן התם במסכת נדה. הא ספיקא היא. ומשנינן התם דקים ליה בגויה שכלו לו חדשיו. ומהתם איכא למישמע דכל היכא דאיכא למיתלייה בשום ספיקא בעולם לא נפיק מידי נפל. והיינו דמשני לה למילתא בדלית ליה ספק כלל דקים ליה. כלומר דפשיט' ליה שכלו לו חדשים. וזו שמניין טבילתה בידה. אין זה ברור שמא לא נתעברה סמוך לטבילתה. (ועד) [עד] סמוך לווסתה. דמחלוקת היא במסכת נדה. ואימר הרחיקה ווסתה. ואשתכח דלא כלו לו חדשיו. דהא מעשים בכל יום שהנשים משנות ווסתן. פעמים רחוק פעמים קרוב וכל שכן זו שהיתה מניקה ומסולקת דמים ואין לה ווסת כל עיקר. והיכי דמי קים ליה בגויה כגון שבא עליה סמוך לטבילתה. ופירש ולא ידעה עוד עד חדש. ולסוף שני חדשים לביאה שנייה הוכר עוברה. הוי הדבר ידוע שנתעברה מביאה (שנייה) ראשונה. והוכר עוברה לג' חדשים כמשפטה. דאי מביאה שנייה [אי] אפשר שיהא ניכר בשני חדשים. וכי ילדה זו לסוף ט' חדשים לטבילתה לזה ודאי כלו לו חדשיו ואין לתלותו כלל בבן שמונה מביאה שנייה שהרי הכרתו ענתה בו. ואם לא כיון זמן הכרתו מתוך שהעוברים הללו חלשים וחסירי כח שאעפ"י שהחיות נכנסת בו לסוף תשעים. כדאמרי' בנדה המשמש ביום תשעי' כאילו שופך דמים. אעפ"י כן אין האשה מרגשת בפרכוסו ובנידנוהו עד ד' חדשים. או ד' ומחצה ומתוך כך לא נתן עין בהכרתו בזה אין לעמוד בכליון חדשים אלא א"כ פירש ממנה ששה חדשים מביאה ראשונה. (דבששה) [דבשלש] חדשים הנותרים ודאי לא הוה חיי כלל כלל לא לרוח ולא לפירכוס. ומדחיה יום או יומיים ודאי מטבילתה איעברה ומי שלא יודע בכל אלה אינו יוצא מחזקת נפל כל שלשים יום. עבר שלשים הוכיח על חדשים שנתמלאו או שבעה או תשעה דמחוסר זמן לא מטי לשלשים לעולם. והרי הוא כבן עשרים לאבילות:
כשנושאים את המת לבית הקברות מניחין אותו ברחבה שלפני בית הקברות ועומדין סביב לו ואומ' החזן צידוק הדין והן עונין אחריו:
סימן רעז
רעז.
הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט. אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא: (ובהן) [והן] עונין אחריו (גם) [כמו] כן: וחוזר ומצדיק הדין והן עונין אחרי כל דיבור ודיבור הצור: הצור תמים פעלו. מי יאמר לו מה תפעל. צדיק במטה ובמעל. מוריד שאול ויעל: הצור: הצור תמים בכל מעשה. מי יאמר לו מה תעשה חסד חנם עמנו עשה ובזכות הנעקד כשה: י"י הקשיבה ועשה. הצור: הצור תמים. מלא רחמים. הבט נא ממרומים. ותושיע מעוטי עמים. כי לך י"י הצדקה והרחמים: הצור: צדיק (את) [אתה] להמית ולהחיות. אשר בידך פקדון כל רוחות. חלילה לך זכרונינו למחות. ויהיו נא ברחמים עיניך עלינו פקוחות. כי לך הרחמים והסליחות: הצור: ידענו כי צדק משפטיך. תצדק בדובריך תזכה בשופטיך. אין להרהר אחר מדת שפטיך. צדיק אתה וישר משפטיך: הצור: נפש כל [חי] בידך. צדק מלאה ידך. רחם על פליטת צאן ידיך. ותאמר למלאך הרף ידיך: הצור: גדול העיצה ורב העלילה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני האדם. לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו: הצור: ברוך הוא כי אמת דינו. ומשוטט בכל עינו. ומשלם לאיש חשבונו. והכל ישנו. והודייה יתנו: הצור: דיין אמת. שופט צדק ואמת. ברוך דיין האמת. כי כל משפטיו אמת: הצור: אדם אם בן שנה יהיה. או אלף שנים יחיה. מה יתרון לו בלא היה יהיה. ברוך דיין האמת מימית ומחייה: הצור: והוא רחום יכפר עון ולא ישחית והרבה להשיב אפו ולא יעיר כל חמתו:
כאן מקומם של הספרות ואיגרות ההספד מניחין תחת מראשותיו של מת: תוספת.
סימן רעח
רעח.
אית דוכתא דנהגי לסלק הציציות מטלית המתים. משום דכת' במתים חפשי'. (תהלים פח). ודרשינן פ"ב דשבת. ובכמה דוכת'. כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות. ואמרי' נמי בע"ז פ' השוכר. בגד שאבד בו כלאים כו'. אבל עושה אותו תכריכין למת. וראייה נמי בפי מי שמתו. ר' נתן ור' הוו אזלי בבית הקברות. א"ל חד לחבריה דלי לתכילתא שלא יאמרו למחר באים אצלינו ועכשיו מחרפים אותנו. ואני שמעתי כי הרב ר' אליהו לא (הני) [הניח] לסלקו. וצוה לבניו שלא יסלקוהו מטליתו. וגם הרב רב ידידיה אמר לי כן. וראייתם ממנחות פ' התכלת. גבי כלי קופסא חייבים בציצית ומודה שמואל בזקן שעשאה לכבודו. שפטורה. פ' לתכריכין שלו. וההוא שעתא ודאי רמינן ליה. משום שנ' לועג לרש. ורמי כמו רמי תכילתא דסוכה. וחזייה דלא רמי חוטי. וממיתי מדבר דפ' המוכר את הספינה. ואי משום דאמרי' במסכת שמחות אבא שאול מפקד להו לבנוהי קברוני תחת מרגלותיו של אבא והטילו תכלת מאפיליוני. התם משום דאין נכון שאותו ציצית שהיה בו בחייו שהיה חייב בציצית ובכל המצות יהיה בו בשעה שפטור מן המצות. וצוה לנטלו ולשום בו אחר. ודמי שמתו לאו דמוכח דפטורין. אלא שאינו חייבין כמו החיים. ובכולי תלמוד' במתים חפשי. כיון שמת אדם כו'. לבד מציצית קאמר. לפי ששקולה כנגד כל המצות. וציצית בני מטריא תרי"ג עם ה' קשרים וה' חוטים: וראייה גדולה מזאת שמעתי בשם הרב ר' יהודה בר אברהם גאון ז"ל שמצא בספרי בפנים שני ולמה נסמכה פרשת מקושש לפרשת ציצית. לומר לך מת חייב בציצית. הילכך ודאי אין לסלק הציצית מטלית הנפטר לעולמו כי עידותו היא לפני בוראו שקיים מצות ציצית (ציצית) ששקולה כנגד כל התורה כולה: ושמעתי כי הרב ר' אליהו כשצוה שלא לסלקן אמר לקפלו בטלית: וכשאומר קדיש בבי קברי יש להרחיק ד' אמות מן הקברים. לפי מה דא"ר יוחנן משום ר' אלעזר בן יעקב מת תופס ארבע אמות לקריית שמע ולתפילה: וכן גבי קדיש אין או' אותו בבית הקברות אלא אם כן מרחיק ד' אמות מן הקברים כי ק"ש: כך נמצא בתשובות הגאונים: ע"כ ת': קברוהו מכוין החזן פניו כלפי מזרח שהוא כלפי ירושלים. ואומר קדיש: ואינו אומרו אלא בעשרה. דכל דבר שבקדושה אינו בפחות מעשרה:
סימן רעט
רעט.
יתגדל ויתקדש שמיה רבה בעלמא דהוא עתיד לאיתחדאתה ולאחאה מתייא ולשכללא היכלא ולמיבני קרתא דירושלם ולמעיקר פולחנא נוכראה מארענא. ולאתבא פולחן קודשא דשמיא לאתריה. וימליך קודשא בריך הוא מלכותיה ויקריה. (ויבע) [ויבא] משיחיה. ויצמח פורקניה. בחייכון וביומיכון ובחיי דכל בית ישראל. השתא בעגלא ובזמן קריב ואמרו אמן: יהא שמיה כו': יתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויתהדר ויתעלה ויתהלל שמיה דקודשא בריך לעילא מן כל בדכתא שורתא תושבחתא ונחמתא דאמירן בעלמא הדין ודאיתאמרן בעלמא דאתי ואמרו אמן: יהא שלמא רבא מן שמיא כו'. עושה שלום כו': ונוטל כל אחד ואחד עפר או צרורות ומריחו ואומר זכור כי עפר אנחנו. וזורקין לאחוריו. ועושין (בו) [כן] ג' פעמים להפסיק בינם לבין המת: ויש שתולשין עישבי הקרקע ואו' יציצו מעיר כעשב השדה: וכן עושין באלמיצא: ת'.
סימן רפ
רף.
בפריש הלשינו פעם אחת (משמודים) [משומדים] אל המלך על כל ישראל שהיו משליכין עפר אחוריהם בשעה שחוזרין מאחרי המת להטיל כשפים על הגוים להמיתם. קיבל לשון הרע. וקרא אל הרב ר' משה בר' יחיאל בן הרב ר' מתתיה הגדול מפריש. ואמ' לו מה המעשה הרע הזה ששמעתי עליכם שאתם מטילין כשפים על הגוים בשובכם מאחרי המת. אמ' לו אדוני המלך ח"ו לא תהיה בזאת בישר'. אבל מאמינין בהק' שעתיד להחיות מתים. וכתוב אחד אומ' עליהם ויציצו מעיר כעשב הארץ. ואנו קורין אותו כשאנו תולשים העשבים ומשליכין כלפי המתים לומ' שמאמינין אנו בהק' שכשם שהעשבים לאחר שכמישין וגובלין בארץ הק' חוזר ומפריחם. כך המתים אעפ"י שמתים עתיד הק' להחיותם. אמ' לו א"כ יישר כחכם ויפה אתם עושין. אמנה גדולה וטובה היא זו. כי עם קדוש אתה לי"י אלהיך. ארורים המלשינים עליכם כי אינם יודעים בטוב אמונתכם כי זה כל האדם. כיון שחזר הרב מאת פני המלך לשלום סיפר לקהל. נתנו הודאה למקום ואמרו פלגי מים לב מלך ביד י"י לכל אשר יחפץ יטנו. וי"י הטוב בעיניו יעשה. ברוך המגלה סודו ליריאיו ומי"י מענה לשון: הוספתי זה לספר בשבחו של מקום מעשה שהיה בצרפת בעיר פריש. למען ייודע טעמו של דבר ולמען ימצא כי רבים נמנעים מלעשות המנהג מפני אימת הגוים שלא יחשדום בכשפים ואם ידעו להשיב דברי פי חכם חן: יצחק בר' דורבלו: נוהגין אצלינו בשעה שחוזרין מבית הקברות רוחצין ידיהם קודם כניסתן לבתיהם. ויושבין על הדרך: יש צורך לדבר או לא. נראה לנו דאין צריכין (לרחוק) [לרחוץ]. וכשאמרו חכמים מי שחוזר מאחורי המת לעשות שבעה מעמדות ושבעה מושבת. לא אמרו אלא מי שהולך לבית הקברות ובחזירתו יושב. ולא אמרו אלא בקרובים. ולא אמרו אלא ביום ראשון. ולא אמרו אלא במקום שנהגו. שצריך לישב ז' פעמים. מפני שהרוחו' מלוות אותם. ובכל שעה ושעה שיושבים בורחת אחת מהן: כ"מ: ת': וברוסייא כשנוטלין ידיהם בשובם מבית הקברות מעבירין ידיהם על גבי עיניהם ואומ' מקרא זה. ומחה י"י דמעה מעל כל פנים וחרפת עמו יסיר ממנו: וגו': ת': הולך האבל לביתו והעם אחריו. דכת' וסר מרזח סרוחים. (עמוס ו׳:ז׳) מרזח נעשה שר לסרוחים. והוא הולך ראשון: וכשנכנס לביתו והעם אחריו ואין רשותם לדבר עד שיפתח האבל תחילה. שכן מצינו בריעי איוב. כל זמן שלא דיבר ישבו דוממים. שנ' וישבו אתו לארץ שבעת ימים ושבעת לילות ואין דובר אליו דבר כי ראו כי גדל הכאב מאד. ויען איוב ויאמר. ויען אליפז התימני ויאמר. ודברו אחרי כן כולם: ומברין את האבל סעודה ראשונה משל אחרים מדקא"ל רחמנא ליחזקאל להם אנשים לא תאכל. מכלל דשאר אבלים צריכין לאכול להם של אחרים. ונהגו להאכילו תחילה בצים דבר שאין לו פה. לומר אין לנו אלא שתיקה לקבל דין שמים. ועגול. גלגל הוא החוזר בעולם: ואחרי כן יכול לאכל בשר וכל חפץ המסובים. יצחק בר' דורבלו:
סימן רפא
רפא.
גמרו לאכל מברכין ברכת אבילים לנחמו ולברכו: נברך מנחם אבילים שאכלנו משלו. והן עונין. ברוך מנחם אכילים שאכלנו משלו ובטובו חיינו. ברוך הוא ברוך שמו: כו': עד ותבנה ירושלים עיר הקודש במהרה בימינו:
נחם י"י אלהינו את אבילי ציון ואת אבילי ירושלים והמתנחמים מן האבל הזה. נחמם מאבלם. ושמחם מיגונם. כאמור כאיש אשר אמו תנחמנו כן אנכי אנחמכם ובירושלם תנוחמו: ונא' בונה ירושלם י"י נדחי ישר' יכנס: ונאמ' שם אצמיח קרן לדוד ערכתי נר למשיחי: ב"א י"י מנחם אבילי ציון עירו ובונה ירושלם: אמן: ברוך אתה י"י אלהינו מלך העולם האל אבינו מלכינו אדירנו גואלינו קדושינו קדוש יעקב רועינו רועה ישראל המלך החי הטוב והמטיב שבכל יום ויום הוא מטיב לנו הוא גמלנו הוא גומלינו הוא יגמול בעדינו לעד לחן וחסד וברכה וחיים ושלום וכל טוב: אל אמת דיין אמת שופט בצדק ולוקח במשפט ושליט בעולמו לעשות בו כרצונו ואנחנו עמו ועבדיו. ובכל עת אנחנו חייבים להודות לו ולברכו. תִכְלֵה הרעה מעלינו ומעל כל עמו ישראל ומן האבל הזה שבתוכינו. גודר פרצות ישר' הוא יגדור את הפרצה הזאת מעלינו לחיים טובים לברכה ולשלום: הרחמן הוא ימלוך עלינו לעולם ועד: כו' כדרכו: ת': ונמצא במדרש אין אומרי' החי אלא בבית האבל. אבל שמעתי רבינו יעקב בחתונת בתו ברמרו ואמ' החי ושאלו ממנו למה אמרו. והשיב שהרבה טרח למצוא אותו מדרש ולא מצאו לא בתלמוד שלנו ולא באבל רבתי ולא במסכת שמחות. לפיכך אינו נמנע מלאומרו בכל עת תמיד: יצחק בר' דורבלא: ת': נשאל לרבינו שלמה אם אבילים מן המניין לכל דבר אם לאו: והשיב. וששאל אם אבילים מן המניין. הוא לא פריש שאילתו. אכן ידע אם לעיניין עשרה לקדושה ולתפילה ולברכה המזון הוא שואל. מן המניין הוא. ששנינו בפ"ק דכתובות. חתנים ואבילים מן המניין. ואוקימנא כי תניא ההיא לברכת המזון: וברכת רחבה אין לנו עכשיו. ובההיא ודאי אין אבילים מן המניין דהא רב ור' יוחנן דאמרי תרוויהו ברכת אבילים בעשרה ואין אבילים מן המניין. ומסקנ' דמילתיה דרבי יוחנן בברכת רחבה קאמר לה: שלמה בר' יצחק: ת'. שאילו מיקמי דרב יהודאי גאון ישראל שיש לו קרובים משומדים ומת אחד מהו להברותם. וא' לא מתבעי: ת':