מורה נבוכים· רבנו משה בן מימון [הרמב"ם]
חלק א'
הקדמה
שבע סיבות לקיום סתירות בספרים
1 סיבות הסתירות או הניגודים הנמצאים בספר מן הספרים או בחיבור מן החיבורים – אחת משבע סיבות.
2 הסיבה הראשונה היא שהמחבר אסף אמירות של אנשים בעלי דעות שונות, והשמיט את שם האומר ולא ייחס כל אמירה לאומרהּ. בחיבור זה יימצאו סתירה או ניגוד כאשר משפט אחד הוא שיטתו של אדם אחד והמשפט האחר הוא שיטתו של אחר.
3 הסיבה השנייה: כאשר לבעל הספר הזה היתה דעה מסוימת ולאחר מכן חזר בו ממנה, ונכתבו דבריו הראשונים והשניים.
4 הסיבה השלישית: כאשר לא כל הדברים הללו הם כחיצוניותם, אלא חלקם כחיצוניותם וחלקם משל שיש לו תוך, או ששני המשפטים הנראים כסותרים הם משלים, אלא שאם הובנו לפי פשוטם הרי הם סותרים או מנוגדים.
5 הסיבה הרביעית היא שיש תנאי שאינו מפורש במקומו מתוך הכרח כלשהו, או ששני הנושאים שונים זה מזה ואחד מהם אינו מבואר במקומו, כך שתיראה לכאורה סתירה בדברים, אף שאין סתירה.
6 הסיבה החמישית: כורח הלימוד וההסבר. כלומר, אם יש עניין מסוים, עמוק וקשה לתפיסה, שיש צורך להזכירו או לקחתו כהנחה לביאור עניין שקל לתופסו – שראוי שיילמד לפני הראשון, כך שההתחלה תהיה תמיד בדבר הקל – הרי שהמלמד יצטרך להסביר את העניין הראשון הזה בחוסר דיוק, באיזו דרך שתזדמן ובעיון שטחי, ולא יחל לדקדק באמיתתו, אלא ישאיר זאת לפי דמיונו של השומע כדי שיבין את מה שהוא מעוניין שיבין כעת, ולאחר מכן ידקדק בעניין העמוק הזה ויבאר את אמיתתו במקום המתאים.
7 הסיבה השישית: היות הסתירה סמויה, ולא מתבארת אלא אחרי הנחות רבות. וככל שיש צורך ביותר הנחות כדי להיווכח בה, כך היא סמויה יותר. דבר זה חומק מעיני המחבר והוא חושב ששני המשפטים הראשונים אינם סותרים זה את זה. אך אם תיקח כל אחד מהם ותצרף אליהם הנחה אמיתית ומכך תנבע מסקנה מחויבת, יגיע הדבר לאחר כמה צעדי־היקש לכדי סתירה או ניגוד בין שתי המסקנות הסופיות. דברים כגון אלה הם החומקים מעיניהם של החכמים מחברי החיבורים. ואולם אם שני המשפטים הראשונים נמצאים בסתירה גלויה זה עם זה, אלא שהוא שכח את הראשון כאשר העלה על הכתב את משנהו במקום אחר בחיבור – הרי זו מגרעת גדולה מאוד, ואין למנות מחבר זה בכלל מי שראוי להתחשב בדבריו.
8 הסיבה השביעית: כורח הדיון בדברים עמוקים ביותר, שראוי להסתיר חלק מענייניהם ולגלות חלק מהם. כי יש שההכרח יביא לכך שיתנהל דיון לגבי אמירה מסוימת על בסיס הנחה מסוימת, ובמקום אחר יביא ההכרח לכך שהדיון באותה אמירה יתנהל על בסיס הנחה הסותרת את הראשונה. ראוי שההמון לא ירגיש כלל במקום הסתירה ביניהם, ויש שהמחבר נוקט תחבולות כדי להסתיר זאת בכל אופן אפשרי.
הסתירות בחיבורים
9 אשר לסתירות הנמצאות במשנה ובבָּרַיְתּוֹת – הרי הן לפי הסיבה הראשונה. כמו שתמצא שהם (=חז"ל בתלמוד) אומרים תמיד (על משניות וברייתות): "קשיא רישא אסופא!" (=תחילתו סותרת את סופו!), ותהיה התשובה: "רישא ר' פלוני וסופא ר' פלוני" (=תחילת המקור כשיטת תנא אחד והסוף כשיטת תנא אחר). וכיוצא בזה תמצא שהם אומרים: "ראה רבי דבריו שלר' פלוני בכך וכך וסתם לן כואתיה וראה דבריו שלר' פלוני בכך וכך וסתם לן כואתיה" (=רבי יהודה הנשיא הסכים עם תנא מסוים במקום אחד והסכים עם תנא אחר במקום אחר, וניסח את דבריהם במשנה כ"סתם", בלי לייחסם למי שאמר אותם). ותמצא שהם אומרים פעמים רבות: "סתמא מני? ר' פלוני היא"; "מתניתין מני? ר' פלוני היא" (=קטע זה, המופיע ללא ייחוס אומרו, הוא כשיטתו של תנא מסוים; המשנה הזו היא כשיטתו של תנא מסוים). וזאת רבות מספור.
10 ואילו הסתירות או החילופים הנמצאים בתלמוד – הרי הם לפי הסיבה הראשונה והשנייה. כמו שתמצא שהם אומרים תמיד: "בכך וכך סבר לה כר' פלוני ובכך וכך סבר לה כר' פלוני", וכן אומרים: "סבר לה כואתיה בחדא ופליג עליה בחדא" (=הוא סבור כמותו בעניין אחד וחולק עליו בעניין אחר), ואומרים: "תרי אמוראי אליבא דר' פלוני" (=שני אמוראים חולקים לגבי שיטתו של אחד). כל אלה הם ממין הסיבה הראשונה. ואילו מחמת הסיבה השנייה, הרי זה נמצא בדבריהם בפירוש: "הדר ביה רב מההיא", "הדר ביה רבא מההיא" (=חזר בו רב/רבא מכך), וחוקרים איזו מן האמירות היא המאוחרת. וכיוצא בזה דבריהם: "מהדורא קמא דרב אשי אמר לן כך וכך, ומהדורא בתרא אמר לן כך וכך" (=במחזור הלימוד הראשון אמר לנו רב אשי כך, ובמחזור הלימוד האחרון אמר לנו אחרת).
11 אשר לסתירות או לניגודים הנראים לכאורה בחיצוניות הדברים בחלק מן המקומות בכל ספרי הנבואה – הרי הם מחמת הסיבה השלישית והרביעית. ולשם עניין זה באה הקדמה זו כולה.
12 יודע אתה כמה רבות אמרו ז"ל: "כתוב אחד אומר כך, וכתוב אחד אומר כך", והם קובעים שיש סתירה לכאורה, ואז מבארים שבדברים חסר תנאי, או שהם בנושא אחר, דוגמת דבריהם: "שלמה! לא דייך שדבריך סותרין דברי אביך, אלא שהן סותרין זה את זה" וכו' (בבלי שבת ל,א), וכאלה רבות בדברי החכמים ז"ל. אך רוב עיסוקם בדברי הנבואה הוא בהקשר של דינים או מוסר, ואילו מטרתנו אינה אלא להעיר על פסוקים שיש בחיצוניותם סתירות בדעות ואמונות. מעט מזה יבואר בחלק מפרקי חיבור זה, משום שעניין זה גם הוא מסתרי תורה.
13 אשר לשאלה אם יש בספרי הנביאים סתירות מחמת הסיבה השביעית – זהו נושא לעיון ולחקירה, וראוי שלא לקפוץ למסקנות בכך.
14 אשר לחילופים בספרי הפילוסופים – אנשי האמת בהם – הם מחמת הסיבה החמישית.
15 ואילו הסתירות הנמצאות ברוב ספרי המחברים והמפרשים חוץ מן הנזכרים לעיל, הן מחמת הסיבה השישית. וכיוצא בזה יש במדרשות ובהגדות סתירות גדולות מחמת אותה סיבה, ולכן אומרים: "אין מקשין בהגדה". ויש בהם גם סתירות מחמת הסיבה השביעית.
16 ואילו החילופים שיימצאו בחיבור הזה – הם מחמת הסיבות החמישית והשביעית. דע זאת ועמוד על כך והתבונן בכך מאוד, כדי שלא תהיה נבוך בחלק מפרקיו.
ביאור המונחים כמפתח למקומות נעולים
17 לאחר ההקדמות הללו אחל לציין את המונחים שראוי להעיר על פירושם האמיתי המכוון בכל מקום כפי עניינו. דבר זה יהיה מפתח להיכנס למקומות שננעלו עליהם השערים. וכאשר ייפתחו אותם שערים ותיכנס לאותם מקומות, ינוחו בהם הנפשות, ויתענגו העיניים, ויינפשו הגופים מעמלם ומיגיעם.
פרק א
פִּתְחוּ שְׁעָרִים וְיָבֹא גוֹי צַדִּיק שֹׁמֵר אֱמֻנִים (ישעיהו כו,ב)
המונחים צלם ודמות
משמעות שגויה של המונח צלם
1 צלם ודמות. אנשים חשבו ש"צלם" בעברית מורה על תבניתו ומתארו של דבר. דבר זה הביא להגשמה גמורה, בגלל הפסוק "נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ" (בראשית א,כו). הם חשבו שהאל הוא בצורת אדם, כלומר בתבניתו ובמתארו, והדבר הוביל אותם להגשמה גמורה. על כן הם האמינו בה, וסברו שאם ייטשו את האמונה הזו הם יכחישו את הכתוב, ואף ישללו את קיומו של האל אם אין לו גוף בעל פנים ויד הדומים לאלה שלהם בתבנית ובמתאר; אלא שהם מדמים שהוא גדול וזוהר יותר, וגם אינו עשוי מדם ומבשר. זהו שיא רוממותו של האל, לפי סברתם.
2 מה שראוי לומר בהפרכת הגשמת האל ואישוש אחדותו האמיתית, שאינה תקפה אלא בביטול הגשמות – את ההוכחה לכל זה עוד תלמד מחיבור זה (ב,א). ההערה כאן בפרק זה אינה אלא על ביאור משמעות צלם ודמות.
משמעות מובחנת של המונח תואר והמונח צלם
3 אומר כך: ה'צורה' המפורסמת בקרב ההמון, שהיא תבנית הדבר ומתארו – המונח המיוחד לה בעברית הוא "תואר". נאמר: "יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה" (בראשית לט,ו), "מַה תָּאֳרוֹ [וַתֹּאמֶר אִישׁ זָקֵן עֹלֶה וְהוּא עֹטֶה מְעִיל]" (שמואל־א כח,יד), "כְּתֹאַר בְּנֵי הַמֶּלֶךְ" (שופטים ח,יח). ועל הצורה המלאכותית (=הנעשית בכלי מלאכה) נאמר "יְתָאֲרֵהוּ בַשֶּׂרֶד [...] וּבַמְּחוּגָה יְתָאֳרֵהוּ" (ישעיהו מד,יג). המונח הזה אינו חל על האלוה יתעלה כלל, חלילה וחס.
4 ואילו "צלם" חל על הצורה הטבעית, כלומר על העניין המגדיר את עצמותו של דבר ועושה אותו למה שהוא, והוא מהותו האמיתית באשר הוא המצוי הזה. ועניין זה (=הצלם, המגדיר את העצמות) אצל האדם, הוא מה שבאמצעותו מתבצעת ההשגה האנושית. בשל אותה השגה שכלית נאמר עליו "בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ" (בראשית א,כז).
5 לכן נאמר "צַלְמָם תִּבְזֶה" (תהילים עג,כ), כי הבזיון שייך לנפש, שהיא צורת המין, לא לתבנית האברים ומתארם. וכך אומר אני שהפסלים נקראו "צלמים" משום שהמבוקש מהם היה העניין שייחסו להם, לא תבניתם ומתארם. וכך אומר אני לגבי "צַלְמֵי טְחֹרֵיכֶם" (שמואל־א ו,ה), כי המבוקש מהם היה עניין הרחקת פגע הטחורים, לא תבנית הטחורים.
6 ואם הכרח הוא ש"צַלְמֵי טְחֹרֵיכֶם" ו"צלמים" נקראים כך על שם התבנית והמתאר, יהיה "צלם" מונח רב־משמעי או מסופק, הנאמר על צורת (=מהות) המין ועל הצורה המלאכותית וכיוצא בה מתבניות הגופים הטבעיים ומתארם.
ויהיה המכוון בדבריו "נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ" צורת המין, שהיא ההשגה השכלית, לא התבנית והמתאר. הרי ביארנו לך את ההבדל בין "צלם" לבין "תואר", וביארנו את משמעות "צלם".
משמעות המונח דמות
7 ואילו "דמות" הוא מונח הגזור מ"דמה", וגם הוא דוֹמוּת בעניין. כי דבריו "דָּמִיתִי לִקְאַת מִדְבָּר" (תהילים קב,ז) לא באו לומר שהוא דומה לה בכנפיה ובראשה, אלא שיְגונו דומה ליגונהּ. וכיוצא בזה "כָּל עֵץ בְּגַן אֱלֹהִים לֹא דָמָה אֵלָיו בְּיָפְיוֹ" (יחזקאל לא,ח) הוא דומוּת בעניין היופי. "חֲמַת לָמוֹ כִּדְמוּת חֲמַת נָחָשׁ" (תהילים נח,ה), "דִּמְיֹנוֹ כְּאַרְיֵה [יִכְסוֹף לִטְרֹף]" (תהילים יז,יב) – כולם דומוּת בעניין, לא בתבנית ובמתאר. וכיוצא בזה נאמר: "דְּמוּת הַכִּסֵּא" (יחזקאל א,כו), "דְּמוּת כִּסֵּא" (שם; שם י,א) – דומוּת בעניין הרוממות והנכבדות, לא בריבועו ובעוביו ובאורך רגליו כמו שחושבים הפתאים. וכיוצא בזה "דְּמוּת הַחַיּוֹת" (שם א,יג).
האדם נברא בצלם אלוהים ובדמותו
8 וכיוון שהאדם התייחד בעניין מופלא מאוד שבו, שאיננו קיים בדבר מן הנמצאים מתחת לגלגל הירח, והוא ההשגה השכלית שאינה משתמשת לא בחוש ולא באברים ולא בגפיים, דימה אותה להשגת האלוה, שאינה על ידי אמצעי. אף שאין זו דומוּת באמת אלא במבט ראשון בלבד. ובשל אותו עניין, כלומר השכל האלוהי הדבק בו, נאמר על האדם שהוא בצלם אלהים ובדמותו, לא שהאל יתעלה הוא גוף כך שיהיה בעל תבנית.
פרק ב
המונחים אלוהים, האמת והטוב. החטא ועונשו
משמעות המונח אלוהים
1 לפני שנים הקשה לי אדם מלומד קושיה מופלאה, ראוי לעיין בקושיה ובתשובתנו לפתרונה.
ולפני שאפרט את הקושיה ופתרונה אקדים שכל דובר עברית יודע שהמונח 'אלהים' משותף
א) לאלוה
ב) ולמלאכים
ג) ולשופטים מנהיגי המדינות. וכבר ביאר אנקלוס הגר עליו השלום, ואמת מה שביאר, שבפסוק "וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע" (בראשית ג,ה) הכוונה למשמעות האחרונה, ותרגם: "וּתְהוֹן כְּרַבְרְבִין" (=ותהיו כגדולים, כנכבדים).
השאלה: במה נענש אדם
2 ולאחר שהקדמנו את רב־המשמעיות של המונח הזה, נחל לפרט את הקושיה.
אמר המקשה: ייראה מפשוטם של מקראות שהכוונה הראשונה באשר לאדם היתה שיהיה כשאר בעלי החיים, בלא שכל ובלא מחשבה ולא יבחין בין טוב לרע, וכאשר חטא (=מרה, לא ציית), הביא לו חטאו את השלמות הגדולה הזו המיוחדת לאדם, והיא שתהיה לו אותה יכולת הבחנה הנמצאת בנו, שהיא העניין הנכבד ביותר שיש לנו, והוא המגדיר את מהותנו. וזה מפליא, שהעונש על החטא הוא מתן שלמות שלא היתה לו, והיא השכל. ואין זה אלא כאמירתו של מי שאמר: בן אדם חטא והפליג ברשע, ועל כן הפך לכוכב בשמים. זו היתה כוונת הקושיה ומשמעותה, אף שלא נוסחה בלשון זה.
התשובה: באיבוד הדעת
3 שמע את תוכן תשובתנו. אמרנו: אתה המעיין בהרהורים ראשוניים ומחשבות מזדמנות, והחושב להבין ספר שהוא הַדרכת הראשונים והאחרונים בכך שיעבור עליו במקצת הזמנים שהוא פנוי בהם מן השתייה והבעילה, כמי שעובר על אחד מספרי ההיסטוריה או אחד מן השירים – התיישב בדעתך ותראה שאין הדבר כפי שהעלית בהרהוריך הראשוניים, אלא כפי שיתבאר מתוך העיון בדבר הזה. והוא שהשכל שה' השפיע על האדם, והוא שלמותו האחרונה, הוא שקיבל אדם לפני חטאו, ולגבי השכל נאמר על האדם שהוא בצלם אלהים ובדמותו (ראו בראשית א,כו-כז). ובגללו דיבר אליו (ה') וציווה אותו, כמו שנאמר: "וַיְצַו ה' אֱלֹהִים [עַל הָאָדָם לֵאמֹר, מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ]" (בראשית ב,טז), ואין ציווי לבהמות ולא לחסרי שכל, ובשכל מבחינים בין האמת לבין השקר, וזה היה לאדם באופן מושלם. אך המגונה והנאה הוא מן המפורסמות, לא מן המושכלות. משום שאין אומרים "השמים כדוריים – נאה" ו"הארץ שטוחה – מגונה", אלא אומרים "אמת" ו"שקר". וכך בלשוננו ייאמר על הנכון והכוזב אמת ושקר, ועל הנאה והמגונה טוב ורע, ובשכל מכיר האדם את האמת מן השקר, וכך הוא בכל הדברים המושכלים.
4 וכשהיה במצבו המושלם, עם תכונותיו הטבעיות ומושכלותיו שבעבורם נאמר עליו "וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹהִים" (תהילים ח,ו), לא היה לו כלל כוח העוסק במפורסמות ולא יכול היה להשיג אותם, עד שאפילו הגנאי המפורסם ביותר, גילוי הערווה, לא היה גנאי מבחינתו ולא השיג את גנותו. אך כאשר חטא ונטה אחר תאוותיו הדמיוניות והנאות חושיו הגופניים, כמו שנאמר "כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם" (בראשית ג,ו), נענש בכך שנשללה ממנו אותה השגה שכלית. ולכן לא ציית לציווי שבשל שכלו נצטווה בו, ונקנתה לו השגת המפורסמות ושקע בראיית דברים כמגונים וכנאים, ואז התוודע לגודל מה שאיבד והופשט ממנו ולאיזה מצב הגיע. ולכן נאמר "וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע" (בראשית ג,ה) ולא נאמר 'יודעי שקר ואמת' או 'משיגי שקר ואמת'. ובדברים ההכרחיים אין טוב ורע כלל אלא שקר ואמת.
משמעות המונח פקח
5 התבונן בנאמר: "וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם" (בראשית ג,ז). לא נאמר 'ותפקחנה עיני שניהם ויראו', משום שמה שראה לפני כן הוא אשר ראה לאחר מכן. לא היה כיסוי על עיניו שהוסר, אלא נוצר לו מצב אחר, שבו הוא ראה כמגונה מה שלא ראה כמגונה קודם לכן.
6 ודע שאותה מילה, כלומר "פקח", משמשת רק במשמעות של גילוי הבחנה, לא של התחדשות של ראייה חושית: "וַיִּפְקַח אֱלֹהִים אֶת עֵינֶיהָ" (בראשית כא,יט), "אָז תִּפָּקַחְנָה עֵינֵי עִוְרִים" (ישעיהו לה,ה), "פָּקוֹחַ אָזְנַיִם וְלֹא יִשְׁמָע" (שם מב,כ), המקביל לנאמר: "אֲשֶׁר עֵינַיִם לָהֶם לִרְאוֹת וְלֹא רָאוּ" (יחזקאל יב,ב).
מידה כנגד מידה
7 ומה שאמר על אדם "מְשַׁנֶּה פָנָיו וַתְּשַׁלְּחֵהוּ" (איוב יד,כ), פירושו וביאורו שכאשר שינה את מגמת פניו גורש, שכן "פנים" הוא מונח הגזור מ"פָּנָה", משום שהאדם מכוון את פניו אל הדבר שהוא מכוון אליו את רצונו. אמר: כאשר שינה את מגמת פניו וכיוון אל עבר דבר שהיה עליו ציווי קודם לכן שאין לכוון אליו, גורש מגן עדן. וזה הוא העונש המותאם מבחינה עיונית לחטא, מִדה כנגד מִדה, משום שהותר לו לאכול מן הדברים הטובים וליהנות במרגוע ובשלווה, וכאשר נהיה חמדן והלך אחרי הנאותיו ודמיונותיו, כמו שאמרנו, ואכל מה שנאסר עליו לאכול – נמנע ממנו הכול, והוכרח לאכול את המאכל הגרוע ביותר, שלפני כן לא ראוי היה לו כמזון, וגם זאת אחרי עמל וטורח, כמו שנאמר "וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ [וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה]. בְּזֵעַת אַפֶּיךָ [תֹּאכַל לֶחֶם]" (בראשית ג,יח-יט), וביאר ואמר "וַיְשַׁלְּחֵהוּ ה' אֱלֹהִים מִגַּן עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה" (בראשית ג,כג). והשווה אותו לבהמות במזונו וברוב מצביו, כמו שאמר "וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה", ונאמר בביאור פרשה זו "אָדָם בִּיקָר בַּל יָלִין – נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ" (תהילים מט,יג).
ישתבח בעל החפץ שתכליתו וחכמתו (של החפץ) אינם ניתנים להשגה!
פרק ג
המונחים תבנית ותמונה
משמעות המונח תבנית
1 חושבים שמשמעות "תמונה" ו"תבנית" בלשון העברית אחת היא, ואין הדבר כן. משום ש"תבנית" הוא מונח הגזור מן "בנה", ומשמעותו מבנה הדבר ותכונתו, כלומר תבניתו, דוגמת הריבועיוּת והעיגוליוּת והמשולשוּת ושאר התבניות. נאמר: "אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו" (שמות כה,ט), ונאמר: "[וּרְאֵה וַעֲשֵׂה] בְּתַבְנִיתָם אֲשֶׁר אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר" (שם,מ), "תַּבְנִית כָּל צִפּוֹר [כָּנָף אֲשֶׁר תָּעוּף בַּשָּׁמָיִם]" (דברים ד,יז), "תַּבְנִית יָד" (יחזקאל ח,ג; י,ח), "תַּבְנִית הָאוּלָם" (דברי הימים־א כח,יא). כל אלה – תבנית. ולכן אין העברית מחילה כלל את הביטויים הללו על תיאורים הקשורים באלוה.
שלוש משמעויות למונח תמונה
2 ואילו "תמונה" היא מונח מסופק בעל שלוש משמעויות:
א) הוא משמש במובן של צורת הדבר המושגת בחושים מחוץ לדעת (=באופן אובייקטיבי), כלומר תבניתו ומתארו, והם דבריו: "וַעֲשִׂיתֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל" (דברים ד,כה), "כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה [בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ]" (שם,טו).
ב) הוא משמש במובן של הצורה המדומיינת של הפרט, הנמצאת בדמיון לאחר היעלמו מן החושים, והוא שנאמר: "בִּשְׂעִפִּים מֵחֶזְיֹנוֹת לָיְלָה [בִּנְפֹל תַּרְדֵּמָה עַל אֲנָשִׁים]" (איוב ד,יג), וסוף הדברים: "יַעֲמֹד וְלֹא אַכִּיר מַרְאֵהוּ, תְּמוּנָה לְנֶגֶד עֵינָי" (שם,טז), כלומר דמיון אל מול עיניי בשנתי.
ג) והוא משמש במובן של העניין האמיתי המושג בשכל, ולפי המובן השלישי הזה נאמר אצלו יתעלה "תמונה". נאמר: "וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט" (במדבר יב,ח), משמעותו וביאורו: ואת אמיתת ה' ישיג.
פרק ד
המונחים ראה, הביט וחזה
פתיחה
1 דע ששלושת הביטויים "ראה" ו"הביט" ו"חזה" משמשים במובן של ראיית העין, ושלושתם הושאלו להשגת השכל.
שתי משמעויות למונח ראה
2 לגבי "ראה" הדבר ידוע בקרב ההמון.
א) נאמר: "וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה" (בראשית כט,ב), וזו ראיית עין;
ב) ונאמר "וְלִבִּי רָאָה הַרְבֵּה חָכְמָה וָדָעַת" (קהלת א,טז), וזו השגה שכלית.
ובהשאלה הזאת כל לשון ראיה שנאמר לגבי ה' יתעלה, כגון דבריו "רָאִיתִי אֶת ה'" (מלכים־א כב,יט; דברי הימים־ב יח,יח), "וַיֵּרָא אֵלָיו ה'" (בראשית יח,א), "וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב" (בראשית א,י ועוד), "הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ" (שמות לג,יח), "וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" (שם,כד,י) – כל אלה השגה שכלית, לא ראיית עין כלל. משום שהעיניים אינן משיגות אלא גוף, וגם זה רק מכיוון אחד ורק חלק מן המקרים (=התכונות) שלו, כלומר צבע הגוף ותבניתו וכיוצא בזה, וכן הוא יתעלה אינו משיג על ידי אבר, כמו שיתבאר (א,מד; מו18,6).
שתי משמעויות למונח הביט
3 וכיוצא בזה "הביט"
א) משמש במובן של הפניית העין אל דבר: "אַל תַּבִּיט אַחֲרֶיךָ" (בראשית יט,יז), "וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ מֵאַחֲרָיו" (שם,כו), "וְנִבַּט לָאָרֶץ" (ישעיהו ה,ל).
ב) והושאל לפניית הדעת והכוונתה לעיין בדבר כדי שתשיג אותו, והוא שנאמר: "לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב" (במדבר כג,כא), כי האָוֶן אינו נראה בעין. וכיוצא בזה דבריו: "וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי מֹשֶׁה [עַד בֹּאוֹ הָאֹהֱלָה]" (שמות לג,ח), אמרו החכמים ז"ל שיש בו גם המשמעות הזו, ושזו הודעה על כך שהם עקבו אחרי מעשיו ודבריו והתבוננו בהם. במשמעות זו נאמר: "הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה" (בראשית טו,ה), משום שזה היה במראה הנבואה. ובהשאלה זו כל לשון הבטה שנאמר לגבי האל יתעלה: "[כִּי יָרֵא] מֵהַבִּיט אֶל הָאֱלֹהִים" (שמות ג,ו), "וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט" (במדבר יב,ח), "וְהַבִּיט אֶל עָמָל לֹא תוּכָל" (חבקוק א,יג).
שתי משמעויות למונח חזה
4 וכיוצא בזה "חזה"
א) חל על ראיית העין: "וְתַחַז בְּצִיּוֹן עֵינֵינוּ" (מיכה ד,יא).
ב) והושאל להשגת הלב: "אֲשֶׁר חָזָה עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם" (ישעיהו א,א), "הָיָה דְבַר ה' אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה" (בראשית טו,א). ובהשאלה זו נאמר "וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים" (שמות כד,יא). דע זאת.
פרק ה
גישה זהירה בחקירת הסוד
גישה זהירה למעשה בראשית ומעשה מרכבה
1 כאשר החל ראש הפילוסופים (=אריסטו) לחקור ולהביא ראיות על דברים נסתרים מאוד (על השמים ב, 12), התנצל ואמר דברים שעניינם הוא שאין ראוי שהמעיין בספריו ייחס לו באשר למה שחקר חוצפה או העזה והתפרצות לדבֵּר על מה שאין לו ידיעה בו, אלא ראוי שייחס זאת לשקידה ולהשתדלות ליצור ולהשיג אמונות נכונות כפי יכולת האדם.
2 בדומה לכך נאמר אנחנו, שראוי לאדם שלא יתפרץ אל הדבר הגדול והנכבד הזה בעיון ראשון מבלי שיאמן את עצמו במדעים ובידיעות, ויתקן את מידותיו היטב, וימית את תאוותיו ותשוקותיו הדמיוניות. רק כאשר ישיג הקדמות אמיתיות וודאיות וידע אותן, וידע את דרכי הסקת המסקנות והבאת הראיות, וידע את הדרכים להישמר מתעתועי הדעת – אז ייגש לחקירה בעניין זה. אל־לו לעצור בדעה הראשונה שתעלה בדעתו, ולא לשַלֵּח את מחשבותיו תחילה ולהשליט אותן על השגת האלוה, אלא יבוש ויעצור ויעמוד עד שיתקדם בהדרגה.
הצלחת משה וכישלון אצילי בני ישראל
3 על עניין זה נאמר: "וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱלֹהִים" (שמות ג,ו), נוסף על מה שעולה מחיצוניות הדברים, שהוא התיירא מהביט אל האור המתגלה; לא שהעיניים יכולות להשיג את האלוה, יתעלה מאוד מאוד על כל חסרון. ה' יתעלה שיבח אותו עליו השלום על כך, והאציל עליו מנעמו וטובו מה שחייב לומר עליו לבסוף: "וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט" (במדבר יב,ח), והחכמים ז"ל (בבלי ברכות ז,א) אמרו שזהו שכר על כך שהוא הסתיר פניו בתחילה מהביט אל האלהים.
4 ואילו אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות כד,יא) התפרצו ושילחו את מחשבותיהם; הם השיגו, אך השגה שאינה שלמה, ולכן נאמר עליהם: "וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו [כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר"] (שם,י). לא נאמר "וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" ותו לא, כי מטרת הדברים אינה אלא למתוח ביקורת על ראייתם, לא לתאר כיצד ראו. ומכיוון שאכן ביקר את צורת השגתם, שהיתה בה הגשמה, כמחויב מכך שהתפרצו לפני שהיו שלמים – הם התחייבו כליה. (משה רבנו) עליו השלום לימד עליהם זכות, ונעזבו עד שנשרפו בתבערה, ונשרפו נדב ואביהוא באהל מועד כמו שנאמר במסורת הנכונה.
מסקנות ותוצאות
5 ואם כך היה לגביהם, כל שכן לגבינו אנחנו הנחותים ומי שלמטה מאתנו, שראוי לו שיכוון (עצמו) ויתעסק
א) בהשלמת הלימודים המכינים,
ב) ורכישת ההקדמות המטהרות את ההשגה מטומאתה, שהיא הטעויות, ואז ייגש להתבונן בכבוד הקודש האלוהי, "וְגַם הַכֹּהֲנִים הַנִּגָּשִׁים אֶל ה' יִתְקַדָּשׁוּ, פֶּן יִפְרֹץ בָּהֶם ה'" (שמות יט,כב). וכבר ציווה שלמה להישמר מאוד כאשר ישאף האדם להגיע לדרגה הזאת, ואמר במשל ובאזהרה: "שְׁמֹר רַגְלְךָ כַּאֲשֶׁר תֵּלֵךְ אֶל בֵּית הָאֱלֹהִים" (קהלת ד,יז).
6 אחזור להשלים את מה שהתחלנו לבאר, ואומר שיחד עם התקלות שחלו בהשגתם של אצילי בני ישראל, גם מעשיהם התבלבלו בשל כך, והם נטו אל הדברים הגופניים בשל השתבשות ההשגה, ולכן נאמר "וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ" (שמות כד,יא). אשר לסוף הפסוק (לעיל פסקה 4) "וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר [וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר]" (שם,י) – דבר זה עוד יתבאר בכמה מפרקי חיבור זה (א,כח; ב,כו; ג,ד).
סיכום ואפשרות למשמעות כפולה
7 כל המטרה שכיוַנּו אליה היא שכל "ראיה" או "חזיה" או "הבטה" שנאמרה בעניין הזה היא השגה שכלית ולא ראיית עין, משום שאין הוא יתעלה מצוי שחוש הראות יכול להשיג אותו.
ואם ירצה אחד מהמתרשלים שלא להגיע לאותה דרגה שאנו שואפים להעלותו אליה, ויבין את כל הביטויים האלה שנאמרו בעניין הזה כמורים על השגות חושיות של אורות נבראים, מלאכים או אחרים, אין בזה נזק.
פרק ו
המונחים איש ואישה, אח ואחות
שלוש משמעויות
1 "איש" ו"אשה" –
א) מונחים שנקבעו בתחילה לגבר ולאישה.
ב) לאחר מכן הושאלו לכל זכר ונקבה משאר בעלי החיים. נאמר: "מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה, תִּקַּח לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ" (בראשית ז,ב), כאילו אמר "זכר ונקבה".
ג) לאחר מכן הושאל המונח "אשה" לכל דבר המוכן ומיועד להתחבר לדבר אחר. נאמר: "חֲמֵשׁ הַיְרִיעֹת תִּהְיֶיןָ חֹבְרֹת אִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ" (שמות כו,ג).
הרי התבאר לך שגם "אחות" ו"אח" הם רב־משמעיים על דרך ההשאלה כמו "איש" ו"אשה".
פרק ז
המונח ילד
חמש משמעויות
1 "יָלַד".
א) מובן המילה הזו ידוע, והוא הלידה: "וְיָלְדוּ לוֹ בָנִים" (דברים כא,טו).
ב) לאחר מכן הושאל הביטוי הזה ליצירת הדברים הטבעיים: "בְּטֶרֶם הָרִים יֻלָּדוּ" (תהילים צ,ב).
ג) והושאל גם כן למשמעות הצמחת הארץ מה שהיא מצמיחה, בדימוי ללידה: "[הַגֶּשֶׁם... הִרְוָה אֶת הָאָרֶץ] וְהוֹלִידָהּ וְהִצְמִיחָהּ" (ישעיהו נה,י).
ד) והושאל גם כן למאורעות המתחדשים בזמן, כאילו הם דברים שנולדו: "כִּי לֹא תֵדַע מַה יֵּלֶד יוֹם" (משלי כז,א).
2 ה) כן הושאל המונח לחידושי המחשבות, ולדעות ולשיטות שהן מחייבות, כמו שנאמר: "וְיָלַד שָׁקֶר" (תהילים ז,טו). וכך נאמר: "וּבְיַלְדֵי נָכְרִים יַשְׂפִּיקוּ" (ישעיהו ב,ו) – (בני ישראל) מסתפקים בדעותיהם (של הגוים), כמו שאמר יונתן בן עוזיאל עליו השלום בביאור הדברים: "וּבְנִימוֹסֵי עַמְמַיָּא אָזְלִין" (=ובחוקות הגויים הם הולכים).
בהתאם למשמעות הזו, מי שלימד אדם דבר־מה והקנה לו דעה, הוא כאילו הוליד את האיש ההוא באשר הוא בעליה של אותה דעה. ולפי המשמעות הזו נקראו תלמידי הנביאים "בני הנביאים", כמו שנבאר לגבי רב־משמעיות המונח "בן".
ללדת אדם, לממש את הצלם
3 בהשאלה הזו נאמר לגבי אדם: "וַיְחִי אָדָם שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה, וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ [וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁת]" (בראשית ה,ג). כבר הסברנו לך (א,א) מה משמעות צלם אדם ודמותו. נמצא כי כל אלה שנולדו לו לפני כן לא השיגו את הצורה האנושית באמת, שהיא צלם אדם ודמותו שנאמר עליה "בצלם אלהים ובדמותו". ואילו שת, כיוון שלימד אותו (אדם הראשון) ונטע בו בינה והרי נשלם בשלמות האנושית, נאמר עליו: "וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ" (בראשית ה,ג)
ללדת שד, חיקוי אדם
4 יודע אתה שכל מי שלא השיג אותה צורה שביארנו את עניינה, אינו אדם אלא בעל חיים בעל תבנית אדם ומתארו, אלא שיש לו יכולת לגרום מיני נזק ולחולל רעות, יכולת שאין לשאר בעלי החיים. כי כושר החשיבה ושיקול הדעת שהיו לו ונועדו להשגת השלמות שאליה אין הוא מגיע, משתמש הוא בהם לצורך תחבולות שונות הגורמות לרעות ולהולדת נזקים. והרי הוא כמו דבר הדומה לאדם או מחקה אותו. וכך היו ילדי אדם הקודמים לשת. אמרו במדרש: "כל אותן מאה ושלשים שנה שהיה אדם נזוף בהן, היה מוליד רוחות", כלומר שדים. וכאשר נעשה רצוי (לפני ה') הוליד את הדומה לו, כלומר בדמותו כצלמו. וזהו שנאמר: "וַיְחִי אָדָם שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה, וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ" (שם).
פרק ח
המונח מקום
שתי משמעויות
1 "מקום".
א) קביעתו העיקרית של מונח זה היא למקום – מיוחד, וכללי.
ב) לאחר מכן הורחבה משמעותו בלשון והפך למונח לדרגת האדם ומעלתו, כלומר לשלמותו בנושא מסוים, כך שאומרים "פלוני בִּמְקוֹם פלוני" בנושא פלוני. יודע אתה כמה רבות משתמשים בכך דוברי השפה, בדבריהם "ממלא מקום אבותיו" (בבלי שבת נא,א ועוד) (=הגיע לדרגת אבותיו), "והיה ממלא מקום אבותיו בחכמה או ביראה" (בבלי כתובות קג,ב ועוד; וכן משנה תורה, מלכים א,ז), ובדבריהם "ועדיין מחלוקת במקומה עומדת" (משנה מקוות ד,א), כלומר במעמדה (=ולא נפתרה). על פי אופן ההשאלה הזה נאמר "בָּרוּךְ כְּבוֹד ה' מִמְּקוֹמוֹ" (יחזקאל ג,יב), כלומר לפי דרגתו וגודל חלקו במציאות. וכן כל אזכור של "מקום" שנאמר לגבי ה' אין הכוונה בו אלא לדרגת מציאותו יתעלה, שאין שווה לה ולא דומה לה, כמו שיוכח בהמשך (א,נו; ב,א).
המונחים הם מפתחות לחכמה ולא מילון
2 דע שכל מונח שאנו מבארים לך בחיבור זה את רב־המשמעיות שלו, אין המטרה בכך להעיר על מה שנזכיר באותו פרק בלבד, אלא אנו פותחים בכך שער ומעירים לך על משמעויות המונח הזה המועילות לפי מטרתנו, לא לפי מטרותיו של העוסק (או: המדבר) בשפתם של בעלי לשון מסוימת. ואתה תתבונן בספרי הנבואה ובחיבורים אחרים של אנשי החכמה ותבחן את כל המונחים שהם משתמשים בהם, ותבין כל מונח רב־משמעי במשמעות המתאימה לו לפי אותה אמירה. דברינו אלה, אם כן, הם מפתח לחיבור זה ולאחרים.
מקום – דוגמא לכפל משמעות
3 דוגמה לכך: מה שביארנו כאן לגבי משמעות המילה "מקום" בפסוק "בָּרוּךְ כְּבוֹד ה' מִמְּקוֹמוֹ" (שם), שאתה תדע שאותה משמעות עצמה היא משמעות "מקום" בפסוק "[וַיֹּאמֶר ה'] הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי [וְנִצַּבְתָּ עַל הַצּוּר]" (שמות לג,כא) – דרגת עיון והתבוננות השכל, לא התבוננות העין. זאת בנוסף למקום בהר שנרמז אליו (במילים אלה), שבו היתה ההתבודדות והשגת השלמות.
פרק ט
המונח כיסא
שלוש משמעויות. משמעות א: כפשוטה
1 "כסא".
א) קביעתו העיקרית בלשון היא שמו של הכיסא.
משמעות ב: כיסא ה' במשמעות מקדש ושמים
2 ב) וכיוון שעל הכיסא היו יושבים רק בעלי הרוממות והגדולה כמו המלכים, והכיסא נעשה לדבר־מה מצוי המורה על גדולתו של מי שהוא ראוי לו ועל רוממותו וגודל מעלתו, נקרא המקדש "כסא", כיוון שהוא מורה על גדולתו של מי שהתגלה בו והשרה עליו את אורו ואת כבודו, ולפיכך אמר: "כִּסֵּא כָבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן [מְקוֹם מִקְדָּשֵׁנוּ]" (ירמיהו יז,יב).
3 בשל המשמעות הזו נקראו השמים "כסא", משום שהם מורים למי שמכיר אותם ומתבונן בהם על גדולתו של מי שיצרם ומניעם ומנהיג את העולם השפל (=כדור הארץ) בשפע טובם, ולפיכך אמר: "כֹּה אָמַר ה' הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי" (ישעיהו סו,א), כלומר: הם מורים על מציאותי וגדולתי ויכולתי כשם שהכסא מורה על גדולתו של מי שהוא ראוי לו.
4 זה מה שראוי שיאמינו בו אנשי האמת, ולא שיש גוף שהאלוה שוכן עליו, יתעלה עילוי רב. כי עוד יוכח לך (ב,א-ב) שהוא יתעלה אינו גוף, ואיך יהיה לו מקום, או מקום־מושב על גוף? אין הדבר כי אם כפי מה שהערנו לך עליו, שכל מקום שה' כיבד אותו וייחד אותו באורו ובזהרו, כמו המקדש או השמים, נקרא "כסא".
משמעות ג: כיסא ה' משמעו ה'
5 ג) מה שהלשון הרחיבה בו בדבריו "כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ" (שמות יז,טז), הרי הוא תיאור גדולתו ורוממותו שאין ראוי לדמיין שהם דבר מחוץ לעצמוּתו ולא נברא מנבראיו, כך שיהיה יתעלה נמצא בלי כסא ונמצא עם כסא. זו כפירה בלי ספק. וכבר נאמר במפורש: "אַתָּה ה' לְעוֹלָם תֵּשֵׁב, כִּסְאֲךָ לְדוֹר וָדוֹר" (איכה ה,יט), מה שמורה שהוא דבר שאינו נבדל ממנו. לפיכך הכוונה ב"כסא" כאן ובכל מקום דומה לו – תפארתו וגדולתו שאינן דבר מחוץ לעצמותו, כפי שיבואר בכמה מפרקי חיבור זה (על התארים להלן א:נג,נז,נח).
פרק י
המונחים ירד ועלה
המונחים – מפתחות לחכמה ולא ניתוח לשוני
1 כבר אמרנו (א,ח2) שכשנזכיר בחיבור זה אחד מן המונחים הרב־משמעיים הללו, אין בכוונתנו להזכיר את כל משמעויות המונח הנדון, כי חיבור זה אינו חיבור לשוני, אלא נזכיר מן המשמעויות הללו רק מה שנחוץ למטרתנו ותו לא.
שלוש משמעויות. משמעות א: שינוי בגובה הפיזי
2 ובכלל זה "יָרַד" ו"עָלָה".
הירידה והעליה הם
א) מונחים שנקבעו בעברית לירידה ולעלייה. כך שאם גוף עבר ממקום כלשהו למקום נמוך ממנו נֶאמר "ירד", ואם הוא עבר ממקום כלשהו למקום גבוה ממנו נֶאמר "עלה".
משמעות ב: שינוי בהערכת מעמד
3 ב) לאחר מכן הושאלו המונחים הללו לרוממות ולגדולה, כך שאם הידרדר מעמדו של אדם נאמר "ירד" ואם עלה מעמדו ברוממות נאמר "עלה". אמר יתעלה: "הַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבְּךָ יַעֲלֶה עָלֶיךָ מַעְלָה מָּעְלָה וְאַתָּה תֵרֵד מַטָּה מָּטָּה" (דברים כח,מג), ואמר: "וּנְתָנְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ" (שם שם,א), ואמר: "וַיְגַדֵּל ה' אֶת שְׁלֹמֹה לְמַעְלָה" (דברי הימים־א,כט,כה). ויודע אתה כמה רבות משתמשים (חז"ל) ב(ביטוי) "מעלין בקודש ולא מורידין" (משנה שקלים ו,ד; בבלי ברכות כח,א ועוד).
משמעות ג: ירידה ועלייה בהפניית המחשבה
4 ג) באופן הזה משתמשים גם לגבי הידרדרות העיון ופניית האדם במחשבתו אל דבר פחות מאוד, וייאמר שהוא ירד. וכיוצא בזה אם הוא פונה במחשבתו אל דבר נעלה ונשגב ייאמר "עלה".
משמעות ג ביחס לה': התגלות וכבוד
5 ג1) וכיוון שאנחנו, כלל בני האנוש, נמצאים בשפל השפלים במקום ובדרגת המציאות ביחס ל(גלגל ה)מקיף; והוא יתעלה בשיא המעלה, מבחינת אמיתת המציאות והתפארת והגדולה, לא עילוי בגובה; וחפץ יתעלה באשר חפץ למסור ידיעות מאתו ולהשרות התגלות על חלקנו – כינה את ירידת ההתגלות על הנביא או שריית השכינה במקום מסוים "ירידה", ואת הסתלקותו של מצב הנבואה מן האדם או סילוק השכינה "עליה".
וכך כל "ירידה" ו"עליה" שתמצא מיוחסת לבורא יתעלה – הכוונה בה אינה אלא המשמעות הזו.
משמעות ג ביחס לה': קשר משפטי
6 ג2) וכן כאשר באה מכה על אומה או על אזור על פי חפצו הקדום, וספרי הנבואה אומרים לפני תיאור אותה מכה שה' פקד את מעשיהם של הללו ולאחר מכן הביא עליהם את העונש – גם את זה הם מכנים "ירידה", כיוון שהאדם אינו ראוי לכך שמעשיו ייפקדו ושהוא ייענש עליהם לולא החפץ. דבר זה התבאר בספרי הנבואה, ונאמר: "מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ [וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹהִים וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ]" (תהילים ח,ה-ו) ברמיזה לעניין זה,
ולפיכך כינה זאת "ירידה". נאמר: "הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם" (בראשית יא,ז), "וַיֵּרֶד ה' לִרְאֹת" (שם שם,ה), "אֵרְדָה נָּא וְאֶרְאֶה" (שם יח,כא). והעניין בכללו: החלת העונש על אנשי העולם השפל.
הדגמת המשמעויות ביחס למעמד הר סיני
7 ואילו המשמעות הראשונה, כלומר ההתגלות והכבוד, שכיחה: "וְיָרַדְתִּי וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ" (במדבר יא,יז), "וַיֵּרֶד ה' עַל הַר סִינַי" (שמות יט,כ), "יֵרֵד ה' לְעֵינֵי כָל הָעָם" (שם שם,יא), "וַיַּעַל מֵעָלָיו אֱלֹהִים" (בראשית לה,יג), "וַיַּעַל אֱלֹהִים מֵעַל אַבְרָהָם" (שם יז,כב).
8 ואילו דבריו "וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים" (שמות יט,ג) הם במשמעות השלישית (=הפנִייה במחשבה אל דבר נשגב), יחד עם זאת שהוא גם עלה אל ראש ההר שירד אליו האור הנברא, לא שיש לה' יתעלה מקום שעולים אליו או שהוא יורד ממנו, יתעלה (ה') על דמיונותיהם של הבורים עילוי רב.
פרק יא
המונח ישיבה
שתי משמעויות
1 "ישיבה".
א) מונח זה נקבע בתחילה בלשוננו לישיבה (פיזית): "וְעֵלִי הַכֹּהֵן יֹשֵׁב עַל הַכִּסֵּא" (שמואל־א א,ט).
ב) וכיוון שהאדם היושב הוא קבוע ויציב באופן השלם ביותר של יציבותו וקביעותו, הושאל המונח לכל מצב יציב וקבוע שאינו משתנה. נאמר בהבטחה לירושלם שתתמיד ותהיה יציבה בהיותה בדרגה העליונה ביותר: "וְרָאֲמָה וְיָשְׁבָה תַחְתֶּיהָ" (זכריה יד,י). ונאמר: "מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת" (תהילים קיג,ט), כלומר: מעניק לה קביעות ויציבות.
קביעות ה' מיוחסת לשמים הקבועים
2 במשמעות האחרונה הזו נאמר עליו יתעלה: "אַתָּה ה' לְעוֹלָם תֵּשֵׁב [כִּסְאֲךָ לְדֹר וָדוֹר]" (איכה ה,יט), "הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם" (תהילים קכג,א), "יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם" (שם ב,ד) – הקיים לעד והיציב שאינו משתנה באף אופן מאופני השינוי:
1) לא שינוי עצמות;
2) ואין לו מצב מחוץ לעצמותו שישתנה בו;
3) גם יחסו לזולתו אינו משתנה, כיוון שאין יחס בינו ובין זולתו כדי שישתנה ביחס ההוא, כמו שיתבאר (א,נב-נו). ובזאת נשלם היותו לא משתנה כלל ובשום אופן שהוא, כמו שביאר ואמר: "כִּי אֲנִי ה' לֹא שָׁנִיתִי" (מלאכי ג,ו) – בלי שינוי כלל. במשמעות הזו נאמרה "ישיבה" כאשר היא הוזכרה לגביו יתעלה.
3 היא יוחסה דווקא לשמים ברוב המקומות, משום שהשמים הם אלה שאין בהם לא שינוי ולא שוני, כלומר שפרטיהם אינם משתנים כמו שמשתנים פרטי הדברים המתהווים וכלים על הארץ.
קביעות ה' ביחס לטבע
4 וכן כאשר יוחס יתעלה באותו יחס הנאמר ב"שיתוף (השם)" למיני הנמצאות המתהווים וכלים, נאמר עליו גם כן "יושב", כי מציאות המינים הללו מתמידה, סדירה וקבועה, כמציאות הפרטים בשמים. נאמר: "הַיֹּשֵׁב עַל חוּג הָאָרֶץ" (ישעיהו מ,כב) – הקיים לעד היציב על הקפת הארץ, כלומר סיבובהּ, ברמיזה לדברים המתהווים בה באופן מחזורי.
ונאמר: "ה' לַמַּבּוּל יָשָׁב [וַיֵּשֶׁב ה' מֶלֶךְ לְעוֹלָם]" (תהילים כט,י), כלומר שגם כאשר מצבי הארץ משתנים ונהרסים, אין אצלו יתעלה שינוי יחס, אלא יחסו לכך, בין אם הדבר מתהווה או כלה, הוא יחס אחד יציב וקבוע, כי אותו יחס הוא למיני הדברים המתהווים, לא לפרטיהם. בחן אם כן כל לשון ישיבה שתמצא באשר לה' ותמצאנה במשמעות הזו.
פרק יב
המונח קימה
ארבע משמעויות. משמעות א: פיזית
1 "קימה" – מונח רב־משמעי,
א) ואחת ממשמעויותיו היא הקימה (=העמידה) שהיא כנגד הישיבה: "וְלֹא קָם וְלֹא זָע מִמֶּנּוּ" (אסתר ה,ט).
משמעות ב: קיום ויציבות
2 ב) ויש בו גם משמעות קיום הדבר ונכונותו: "יָקֵם ה' אֶת דְּבָרוֹ" (שמואל־א א,כג), "וַיָּקָם שְׂדֵה עֶפְרוֹן [...לְאַבְרָהָם]" (בראשית כג,יז), "וְקָם הַבַּיִת אֲשֶׁר בָּעִיר [...לַצְּמִיתֻת לַקֹּנֶה אֹתוֹ לְדֹרֹתָיו]" (ויקרא כה,ל), "וְקָמָה בְּיָדְךָ מַמְלֶכֶת יִשְׂרָאֵל" (שמואל־א כד,כ). במשמעות הזו נאמר כל לשון קימה על ה' יתעלה: "עַתָּה אָקוּם יֹאמַר ה'" (ישעיהו לג,י; תהילים יב,ו), כלומר כעת אקיים את דברי והבטחתי ואיומי. "אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן" (תהילים קב,יד) – תקיים מה שהבטחת לה שתרחם עליה.
משמעות ג: התקוממות
3 ג) וכיוון שהמחליט לעשות דבר כלשהו, יוצא אל מעשהו על ידי קימה, נאמר על כל מי שמתקומם כנגד דבר מסוים שהוא קם: "כִּי הֵקִים בְּנִי אֶת עַבְדִּי עָלַי" (שמואל־א כב,ח).
משמעות ד: ענישה
4 ד) המשמעות הזו הושאלה לביצוע צו ה' על אנשים שנגזר עליהם להישמד כעונש: "וְקַמְתִּי עַל בֵּית יָרָבְעָם" (עמוס ז,ט), "וְקָם עַל בֵּית מְרֵעִים (=ישמיד את הפושעים)" (ישעיהו לא,ב). וייתכן שדבריו (שנזכרו לעיל) "עַתָּה אָקוּם" הם במשמעות הזו (=עתה אגיב בענישה). וכן "[אַתָּה] תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן" – כלומר: תקום על אויביה.
במשמעות הזו יש פסוקים רבים; לא שיש לו יתעלה קימה או ישיבה. אמרו עליהם השלום: "אין למעלה לא ישיבה ולא עמידה" (ראו בבלי חגיגה טו,א), כי "עמד" נאמר לעתים במשמעות של "קם".
פרק יג
המונח עמידה
שלוש משמעויות
1 "עמידה" – מונח רב־משמעי.
א) יש לו משמעות של קימה ועמידה: "בְּעָמְדוֹ לִפְנֵי פַּרְעֹה" (בראשית מא,מו), "אִם יַעֲמֹד מֹשֶׁה וּשְׁמוּאֵל" (ירמיהו טו,א), "וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם" (בראשית יח,ח).
ב) ויש לו משמעות של הימנעות והפסקה: "כִּי עָמְדוּ לֹא עָנוּ עוֹד" (איוב לב,טז), "וַתַּעֲמֹד מִלֶּדֶת" (בראשית כט,לה).
ג) ויש לו משמעות של קביעות וקיום: "[לָקוֹחַ אֶת הַסְּפָרִים הָאֵלֶּה... וּנְתַתָּם בִּכְלִי חָרֶשׂ] לְמַעַן יַעַמְדוּ יָמִים רַבִּים" (ירמיהו לב,יד), "[אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה תַּעֲשֶׂה...] וְיָכָלְתָּ עֲמֹד" (שמות יח,כג), "עָמַד טַעְמוֹ בּוֹ" (ירמיהו מח,יא) – היה קבוע וקיים ולא השתנה. "וְצִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד" (תהילים קיא,ג) – קבועה וקיימת.
עמידה בזיקה לה' ומעמד האדם
2 כל "עמידה" שנאמרה לגבי ה' יתעלה היא במשמעות הזו האחרונה: "וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיּוֹם הַהוּא עַל הַר הַזֵּיתִים" (זכריה יד,ד) – ותהיינה סיבותיו קבועות, כלומר הדברים שהוא גרם להם. דבר זה עוד יתבאר לך כשנזכיר את רב־משמעיות "רגל" (א,כח). ובמשמעות הזו דבריו יתעלה אליו (=למשה): "וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי" (דברים ה,כז); "אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין ה' וּבֵינֵיכֶם" (שם שם,ה).
פרק יד
המונח אדם
שלוש משמעויות
1 רב־משמעיות "אדם".
א) הוא שמו של אדם הראשון, (והוא שם) גזור, כמו שנאמר בפסוקים (ראו בראשית ב,ז) שהוא נגזר מ"אדמה".
ב) והוא גם שם המין: "לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם" (בראשית ו,ג), "מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם" (קהלת ג,כא), "וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָיִן" (שם שם,יט).
ג) והוא שם להמון, כלומר לפשוטי העם להוציא המיוחדים (שבהם): "גַּם בְּנֵי אָדָם גַּם בְּנֵי אִישׁ" (תהילים מט,ג).
ובמשמעות השלישית הזאת: "וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם" (בראשית ו,ב), "אָכֵן כְּאָדָם תְּמוּתוּן" (תהילים פב,ז).
פרק טו
המונח ניצב
שתי משמעויות
1 "נצב" או "יצב". אף שאלו שני שורשים שונים משמעותם אחת, כידוע לך, בכל נטיותיהם.
זהו מונח רב־משמעי:
א) לעתים משמעותו היא עמידה והתייצבות: "וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק" (שמות ב,ד), "יִתְיַצְּבוּ מַלְכֵי אֶרֶץ" (תהילים ב,ב), "יָצְאוּ נִצָּבִים" (במדבר טז,כז).
ב) ולעתים משמעותו היא קביעות ותמידות: "דְּבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם" (תהילים קיט,פט), כלומר קבוע וקיים.
סולם יעקב
2 כל אימת שהמונח הזה נאמר על הבורא, הוא במשמעות הזו: "[וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ] וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו" (בראשית כח,יג) – קבוע וקיים עליו, כלומר על הסולם שקצהו האחד בשמים וקצהו השני על הארץ ובו מטפס ועולה כל העולה עד שישיג בהכרח את מי שעליו, שהוא קבוע וקיים על ראש הסולם.
וברור הוא שמה שאמרתי כאן "עליו", הוא בהתאם למשל האמור. ו"מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים" (שם שם,יב) – הנביאים, שנאמר עליהם במפורש "וַיִּשְׁלַח מַלְאָךְ [וַיֹּצִאֵנוּ מִמִּצְרָיִם]" (במדבר כ,טז), "וַיַּעַל מַלְאַךְ ה' מִן הַגִּלְגָּל אֶל הַבֹּכִים" (שופטים ב,א).
3 כמה מדויקים דבריו "עֹלִים וְיֹרְדִים" (בראשית כח,יב) – העליה לפני הירידה. כי לאחר העליה וההגעה אל שלב ידוע בסולם, באה הירידה בהתאם לציווי להנהיג את אנשי הארץ וללמד אותם, מה שמכונה "ירידה" כמו שביארנו (א,י3).
מעמד משה בצור
4 אחזור אל מטרתנו, ש"נִצָּב עָלָיו" – (פירושו) קבוע, תמידי וקיים, ולא התייצבות גוף. ובמשמעות הזו: "וְנִצַּבְתָּ עַל הַצּוּר" (שמות לג,כא). הנה כבר התבאר לך שהמשמעות של "נצב" ו"עמד" אחת היא לעניין זה, וכבר נאמר: "הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר בְּחֹרֵב" (שמות יז,ו).
פרק טז
המונח צור
ארבע משמעויות
1 "צור" – מונח רב־משמעי.
א) הוא שם ההר: "וְהִכִּיתָ בַצּוּר" (שמות יז,ו).
ב) והוא שם האבן הקשה כחלמיש: "חַרְבוֹת צֻרִים" (יהושע ה,ב).
ג) והוא שם המכרה שכורים ממנו אבני מחצב: "הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם" (ישעיהו נא,א).
ד) אחר כך הושאל מונח זה מן המשמעות האחרונה ל(משמעות של) מוצאו של כל דבר וראשיתו, ולכן אמר אחרי דבריו "הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם" – "הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם [וְאֶל שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם, כִּי אֶחָד קְרָאתִיו וַאֲבָרְכֵהוּ וְאַרְבֵּהוּ]" (שם ב), כאילו פירש שהצור שחֻצבתם ממנו הוא אברהם אביכם, ועל כן לכו בעקבותיו ונהגו על פי דתו והידמו אליו במידותיו. כי טבע המכרה חייב להימצא במה שנחצב ממנו.
הדרך לה' – ההתבוננות בה' כמקור המציאות
2 לפי המשמעות האחרונה הזו נקרא ה' יתעלה "צור", כי הוא הראשית והסיבה הפועלת לכל מה שזולתו. ונאמר: "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ" (דברים לב,ד), "צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי" (שם שם,יח), "צוּרָם מְכָרָם" (שם שם,ל), "וְאֵין צוּר כֵּאלֹהֵינוּ" (שמואל־א ב,ב), "צוּר עוֹלָמִים" (ישעיהו כו,ד), "וְנִצַּבְתָּ עַל הַצּוּר" (שמות לג,כא) – הישען והתמד על בחינת היותו (של ה') יתעלה ראשית (לכל המציאות), כי זה המבוא שתגיע דרכו אליו, כמו שביארנו (א,ח) על דבריו אליו "הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי" (שם).
פרק יז
החומר, הצורה וההעדר
הצורך בהסתרה במעשה בראשית
1 אל תחשוב שרק מדע האלוהות נמנע מן ההמון, אלא גם רוב מדע הטבע, וכבר חזרנו ואמרנו (פה"מ חגיגה ב,א; יסודי התורה ד,י; הקדמות, פתיחה6-5) (את דברי חז"ל) "ולא במעשה בראשית בשנים" (משנה חגיגה ב,א). דבר זה אינו רק דעת אנשי התורה, אלא גם דעת הפילוסופים. חכמי האומות בימי קדם היו מסתירים את הדיונים על הרֵאשיות (=יסודות המציאות) ומדברים עליהן בחידות. ואפלטון ומי שקדם לו היו מכנים את החומר "הנקבה" ואת הצורה "הזכר".
החומר, הצורה וההעדר
2 יודע אתה שראשיות הנמצאים המתהווים וכלים הן שלוש: החומר, והצורה, וההעדר המיוחד המחובר לחומר תמיד: לולא חיבורו של ההעדר אליו הוא לא היה מקבל צורה, ומן הבחינה הזו ההעדר נמנה עם הראשיות. עם קבלת הצורה ייבטל אותו העדר, כלומר העדר הצורה ההיא שקיבל החומר, ויתחבר לו העדר אחר, וכך לעולם, כפי שהתבאר במדע הטבע.
הזהירות היתרה אצלנו
3 ואם אלה, שאין להם נזק בהבהרה, השתמשו במונחים מושאלים ונקטו דימויים בתהליך הלימוד – כל שכן אנחנו, קהל מקבלי התורה, שמוטלת החובה עלינו לא לומר במפורש דבר שיקשה על ההמון להבינו, או שהם ידמו את אמיתת העניין באופן שונה ממה שנרצה ללמד. דע זאת גם כן.
פרק יח
המונחים קרב, נגע ונגש
שתי משמעויות
1 "קרב" ו"נגע" ו"נגש". שלושת המונחים הללו, כלומר "קריבה" ו"נגיעה" ו"נגישה", נאמרים
א) לעתים במשמעות של מגע וקרבה במקום,
ב) ולעתים במשמעות של היקשרות הידיעה בדבר הנודע, והרי זה כאילו הוא דומה לקרבת גוף אל גוף.
2 אשר למשמעות הראשונה של "קריבה", שהיא הקרבה במקום: "כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה" (שמות לב,יט), "וּפַרְעֹה הִקְרִיב" (שם יד,י). ומשמעותה הראשונה של ה"נגיעה" היא מגע גוף בגוף: "וַתַּגַּע לְרַגְלָיו" (שם ד,כה), "וַיַּגַּע עַל פִּי" (ישעיהו ו,ז; ירמיהו א,ט). ומשמעותה הראשונה של "נגישה" היא התקדמות אדם אחד אל אחר ותנועתו אליו: "וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה" (בראשית מד,יח).
3 המשמעות השנייה של שלושת המונחים האלה היא היקשרות ידיעה ומגע של השגה, לא מגע של מקום. מן הנגיעה במובן של היקשרות ידיעה נאמר: "כִּי נָגַע אֶל הַשָּׁמַיִם מִשְׁפָּטָהּ" (ירמיהו נא,ט). ומן הקריבה נאמר: "וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם תַּקְרִבוּן אֵלַי [וּשְׁמַעְתִּיו]" (דברים א,יז), כאילו אמר 'תודיעוני אותו'. הרי ששימש בהוראת ידיעת הדבר הנודע. ומן הנגישה נאמר: "וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר" (בראשית יח,כג), והיה זה בהתגלות ובתרדמת נבואה כמו שיתבאר (א,כא; ב,מא); (וכן:) "יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי" (ישעיהו כט,יג).
קרבה וגישה האמורה בזיקה לה' משמעה השגתו
4 אם כן, כל לשון קריבה או נגישה שתמצא בספרי הנבואה בין ה' יתעלה ובין נברא מן הנבראים, כולן במשמעות האחרונה הזו. כי ה' יתעלה אינו גוף, כפי שיוכח לך בחיבור זה, ולכן הוא יתעלה אינו נוגע בדבר ואינו מתקרב לדבר, ושום דבר אינו מתקרב אליו או נוגע בו יתעלה. כי כשאין גשמיות, אין מקום, ומתבטלים כל קרבה ומגע או ריחוק או היקשרות או היפרדות או השקה או סמיכות.
5 איני סבור שמה שנאמר "קָרוֹב ה' לְכָל קֹרְאָיו" (תהילים קמה,יח), "קִרְבַת אֱלֹהִים יֶחְפָּצוּן" (ישעיהו נח,ב), "קִרְבַת אֱלֹהִים לִי טוֹב" (תהילים עג,כח) יגרום לך לספק או לבלבול. כי כל אלה קרבת ידיעה, כלומר השגה של ידע, לא קרבת מקום. וכיוצא בזה דבריו "[כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים] קְרֹבִים אֵלָיו" (דברים ד,ז), "קְרַב אַתָּה וּשְׁמָע [אֵת כָּל אֲשֶׁר יֹאמַר ה' אֱלֹהֵינוּ]" (שם ה,כג), "וְנִגַּשׁ מֹשֶׁה לְבַדּוֹ אֶל ה' וְהֵם לֹא יִגָּשׁוּ" (שמות כד,ב).
אלא אם תרצה להבין שמה שנאמר על משה "וְנִגַּשׁ", שהכוונה היא שהוא יתקרב אל המקום בהר ששרה עליו האור, כלומר כבוד ה' – יכול אתה. אבל החזק בעיקר, שאין הבדל בין אם האדם במרכז הארץ או על גבי הגלגל התשיעי, לו היה הדבר אפשרי – אין הוא רחוק מן ה' פה ולא קרוב אליו שם. אלא הקרבה אליו יתעלה היא בהשגתו, והריחוק ממנו הוא באי ידיעתו. מן הפן הזה יש הבדלים גדולים מאוד בין בני האדם בדרגות הקרבה והריחוק. עוד אבאר באחד מפרקי חיבור זה (א,נט) כיצד הם ההבדלים במעלות בהשגה.
נגיעה האמורה בזיקה לה' משמעה ענישה
6 אשר לאמור "[ה' הַט שָׁמֶיךָ וְתֵרֵד] גַּע בֶּהָרִים וְיֶעֱשָׁנוּ" (תהילים קמד,ה), הכוונה היא: הבא את ציוויך אליהם, על דרך המשל, כמו שאמר "וְגַע אֶל עַצְמוֹ" (איוב ב,ה), כלומר שלח בו את מכתך.
וכן יש לבחון בכל מקום כפי עניינו את הנגיעה וכל מה שנגזר ממנה:
א) לעתים הכוונה היא מגע גוף בגוף,
ב) ולעתים היקשרות ידיעה והשגת דבר־מה, וכאילו מי שמשיג את הדבר שלא יכול להשיגו לפני כן, התקרב אל דבר שהיה רחוק ממנו. הבן זאת.
פרק יט
המונח מלא
שלוש משמעויות. משמעויות א-ב: מלוא המקום והשלמת זמן
1 "מלא" – זהו מונח רב־משמעי.
א) דוברי השפה משתמשים בו לגבי גוף הנמצא בתוך גוף וממלא אותו: "וַתְּמַלֵּא כַדָּהּ" (בראשית כד,טז), "מְלֹא הָעֹמֶר לָאֶחָד" (שילוב פסוקים שמות טז: כב,לב), וכאלה רבים.
ב) ומשתמשים בו במובן של תום פרק זמן והשלמתו: "וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ [לָלֶדֶת]" (בראשית כה,כד), "וַיִּמְלְאוּ לוֹ אַרְבָּעִים יוֹם" (שם נ,ג).
משמעות ג: שלמות המעלה
2 ג) ומשתמשים בו במובן של שלמות במעלה והגעה אל תכליתה: "וּמָלֵא בִּרְכַּת ה'" (דברים לג,כג), "מִלֵּא אֹתָם חָכְמַת לֵב" (שמות לה,לה), "וַיִּמָּלֵא אֶת הַחָכְמָה וְאֶת הַתְּבוּנָה וְאֶת הַדַּעַת" (מלכים־א ז,יד).
במשמעות הזאת נאמר "מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ" (ישעיהו ו,ג); פירוש הדברים: כל הארץ מעידה על שלמותו, כלומר מורה עליה. וכיוצא בזה דבריו: "וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן" (שמות מ,לה). וכל לשון מליאה שתמצא מיוחסת לה' היא במשמעות הזאת, לא שיש גוף שממלא מקום. אלא אם תרצה להבין את כבוד ה' כאור הנברא המכונה "כבוד" בכל מקום, והוא אשר מלא את המשכן, אין נזק בכך.
פרק כ
המונחים רם ונישא
שתי משמעויות למונח רם
1 "רם" הוא מונח רב־משמעי
א) במשמעות רום המקום
ב) ובמשמעות רום המעלה, כלומר הגדולה והכבוד והעוז.
2 נאמר: "וַתָּרָם הַתֵּבָה מֵעַל הָאָרֶץ" (בראשית ז,יז; ושם: וַתָּרָם מֵעַל הָאָרֶץ), וזאת במשמעות הראשונה. ונאמר: "הֲרִימוֹתִי בָחוּר מֵעָם" (תהילים פט,כ), "יַעַן אֲשֶׁר הֲרִימֹתִיךָ מִתּוֹךְ הֶעָפָר" (מלכים א טז,ב; ושם: מִן הֶעָפָר), "אֲשֶׁר הֲרִמֹתִיךָ מִתּוֹךְ הָעָם" (מלכים א יד,ז) – במשמעות השנייה.
וכל ביטוי של הרמה שנאמר על ה' הוא במשמעות השנייה הזו: "רוּמָה עַל הַשָּׁמַיִם אֱלֹהִים" (תהילים נז,ו).
שתי משמעויות למונח נישא
3 וכן יש ל"נשא"
א) משמעות של רום המקום,
ב) ומשמעות של רוממות הדרגה ויתרון המעלה.
4 "וַיִּשְׂאוּ אֶת שִׁבְרָם עַל חֲמֹרֵיהֶם" (בראשית מב,כו) הוא במשמעות הראשונה, וכמוהו רבים במשמעות של נשיאה והעברה, כי הוא מרים אותו במקום. ובמשמעות השנייה: "וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ" (במדבר כד,ז), "וַיְנַטְּלֵם וַיְנַשְּׂאֵם" (ישעיהו סג,ט), "וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ" (במדבר טז,ג).
וכל לשון נשיאה המיוחסת לו יתעלה היא מן המשמעות האחרונה הזו: "הִנָּשֵׂא שֹׁפֵט הָאָרֶץ" (תהילים צד,ב), "[כִּי] כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא" (ישעיהו נז,טו) – רוממות וגדולה ועוז, לא עילוי מקום.
הפשטת התארים היא רק שלב ראשון בהכרת ה'
5 שמא יקשו עליך דבריי 'רוממות מעלה וגדולה ועוז', ותאמר: כיצד זה נותן אתה משמעויות רבות במשמעות אחת? עוד יבואר לך שה' יתעלה, אצל המשיגים השלמים, אינו מתואר בתארים רבים. ושכל התארים המרובים הללו המורים על עצמה ועוז ויכולת ושלמות וטוב וזולתם – כולם חוזרים למשמעות אחת, והמשמעות הזו היא עצמותו ולא שום דבר מחוץ לעצמותו.
עוד יבואו לך פרקים על השמות והתארים (א,נ-ע), אך המטרה בפרק הזה אינה אלא שאין משמעותם ופירושם של "רם" ו"נשא" עילוי מקום, אלא עילוי מעלה.
פרק כא
המונח עבר
חמש משמעויות
1 "עבר" –
א) משמעותו הראשונה היא כמשמעות "עֻבּוּר" בערבית (=לעבור), והיא תזוזת גוף במרחב. ודוגמתו הראשונה היא תנועת בעל חיים על פני מרחק ישר מסוים: "וְהוּא עָבַר לִפְנֵיהֶם" (בראשית לג,ג), "עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם" (שמות יז,ה). זה נפוץ.
2 ב) אחר כך הושאל להתפשטות הקולות באוויר: "וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה" (שמות לו,ו), "[כִּי לוֹא טוֹבָה הַשְּׁמֻעָה] אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ מַעֲבִרִים עַם ה'" (שמואל־א ב,כד).
3 ג) אחר כך הושאל לשריית האור והשכינה שרואים הנביאים במראה הנבואה. נאמר: "וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ אֲשֶׁר עָבַר בֵּין הַגְּזָרִים הָאֵלֶּה" (בראשית טו,יז), והיה זה במראה הנבואה, משום שבתחילת הסיפור נאמר: "וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם [וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָיו]" (בראשית טו,יב). ולפי השאלה זו נאמר: "וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם [וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם]" (שמות יב,יב) וכל כיוצא בזה.
4 ד) הוא הושאל גם למי שעשה מעשה כלשהו והפריז בו ועבר את גבולו. נאמר: "[הָיִיתִי כְּאִישׁ שִׁכּוֹר] וּכְגֶבֶר עֲבָרוֹ יָיִן" (ירמיהו כג,ט).
5 ה) והושאל גם למי שדילג על מטרה כלשהי וכיוון למטרה אחרת ולתכלית אחרת: "וְהוּא יָרָה הַחֵצִי לְהַעֲבִרוֹ" (שמואל־א כ,לו).
"ויעבֹר ה' על פניו" – ביאור הרמב"ם
6 לדעתי, דבריו "וַיַּעֲבֹר ה' עַל פָּנָיו" (שמות לד,ו) הם לפי השאלה זו, וכינוי הגוף (="-יו") ב"פניו" מתייחס אליו יתעלה. וכך פירשו זאת החכמים, ש"פניו" כאן הם שלו יתעלה. והגם כי אמרו זאת בכלל ההגדות שאין זה מקומן, הרי יש בכך חיזוק כלשהו לדעתנו, ונמצא ש"פניו" מתייחס להקב"ה.
7 ביאור הדבר לדעתי ולפי מה שנראה לי, הוא שמשה עליו השלום ביקש השגה מסוימת, והיא שכונתה "ראיית פנים" בדבריו "וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ" (שמות לג,כג), והובטחה לו השגה למטה ממה שביקש, והיא שכונתה "ראיית אחור" בדבריו "וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי" (שם). וכבר הערנו על העניין הזה במשנה תורה (יסודי התורה א,י). אם כן הוא אמר כאן שה' יתעלה הסתיר ממנו את ההשגה ההיא המכונה "פנים", והעבירו הלאה לעניין אחר, כלומר ידיעת המעשים המיוחסים אליו יתעלה, שחושבים שהם תארים מרובים, כפי שעוד נבאר (א,נד).
8 בדבריי "הסתיר ממנו", כוונתי שההשגה הזו היא מוסתרת ומנועה מטבעה; ושכּל אדם שלם, כאשר שכלו נקשר בדבר שטבעו להשיג, וישאף להשגה נוספת מעבר לכך, עלולה השגתו להשתבש, או שימות, כפי שיבואר בפרק מפרקי חיבור זה (א,לב), אלא אם יילווה אליו סיוע אלוהי, כמו שאמר: "וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עָבְרִי" (שם,כב).
ביאור שני: תרגום אונקלוס
9 ואילו התרגום נהג כמנהגו בדברים הללו. דהיינו, שכל דבר שהוא מוצא אותו מיוחס לה' ויש בו הגשמה או ספיחי הגשמה, הוא מפרש אותו בצורה של הֶשְׁמֵט הנסמך, כך שכינוי הגוף יהיה לדבר כלשהו הנסמך לה', אלא שהושמט. על "וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו" (בראשית כח,יג) אמר: "יְקָרָא דַה' מְעַתַּד עִלָּווֹהִי" (=כבוד ה' ניצב עליו). ועל "יִצֶף ה' בֵּינִי וּבֵינֶךָ" (שם לא,מט) אמר: "יִסַךְ מֵימְרָא דַה'" (=יצפה דבר ה'). כך נהג (אנקלוס) עליו השלום בפירושו באורח קבע. וכך עשה לגבי מה שנאמר "וַיַּעֲבֹר ה' עַל פָּנָיו" (שמות לד,ו) – אמר: "וְאַעְבַּר ה' שְׁכִינְתֵיהּ עַל אַפּוֹהִי וּקְרָא" (=והעביר ה' את שכינתו על פניו וקרא). אם כן לדעתו הדבר שעבר הוא נברא בלי ספק. הוא פירש את כינוי הגוף של "פָּנָיו" כמוסב אל משה רבינו. ולפי זה יהיה פירוש "עַל פָּנָיו" – בנוכחותו, כמו שנאמר: "וַתַּעֲבֹר הַמִּנְחָה עַל פָּנָיו" (בראשית לב,כב). גם פירוש זה הוא טוב ונאה.
10 אישוש לפירוש אנקלוס ז"ל ניתן למצוא בדברי הכתוב "וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי" (שמות לג,כב). הרי שנאמר במפורש שמה שיעבור הוא דבר המיוחס אליו יתעלה, לא עצמותו, יתהדר שמו, ועל הכבוד הזה אמר: "עַד עָבְרִי" (שם), "וַיַּעֲבֹר ה' עַל פָּנָיו" (שמות לד,ו).
ביאור שלישי: יישום משופר לשיטת אונקלוס
11 ואם הכרח לפרש באופן של השמט הנסמך, כדרכו של אנקלוס תמיד, שלעתים מפרש שהמילה המושמטת היא "יְקָרָא" (=כבוד), ולעתים "שכינה", ולעתים "מֵימְרָא" (=דבר), כל מקום לפי עניינו – הרי שאנחנו גם כן נפרש שהנסמך המושמט כאן הוא קול, וכך יש לקרוא: "ויעבור קול ה' על פניו ויקרא". וכבר ביארנו (פסקה 2) את ההשאלה בלשון של "עֲבָרָה" ביחס ל"קול": "וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה" (שמות לו,ו). ולפי זה הקול הוא אשר קרא.
12 אל ירחק בעיניך ייחוס הקריאה לקול, כי במילים האלה עצמן סופר על דיבורו יתעלה למשה. נאמר: "וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו" (במדבר ז,פט). אם כן כמו שייחס את הדִבור לקול, כך ייחס כאן את הקריאה לקול. וכגון זה, כלומר ייחוס האמירה והקריאה לקול, נאמר כבר במפורש; נאמר: "קוֹל אֹמֵר קְרָא וְאָמַר מָה אֶקְרָא" (ישעיהו מ,ו).
13 הפירוש לפי הקריאה הזו יהיה אם כן כך: "ועבר קול מלפני ה' בנוכחותו (של משה) וקרא: "ה' ה'". וכפילות "ה'" תהיה עבור הקריאה, משום שהוא יתעלה הנקרא, כמו "מֹשֶׁה מֹשֶׁה" (שמות ג,ד), "אַבְרָהָם אַבְרָהָם" (בראשית כב,יא). וגם זה פירוש נאה מאוד.
סובלנות לריבוי פירושים בדברים עמוקים
14 אל יהא מגונה בעיניך קיומם של פירושים רבים לעניין הקשה הזה, שהשגתו רחוקה, כי אין בכך נזק באשר למה שאנו עוסקים בו. ואתה, בחר לך מה שתחפוץ להאמין בו:
א) השגה שכלית אם שיהיה המעמד הגדול הזה כולו מראה נבואה בלא ספק, וכל השאיפה (של משה) – השגות שכליות, שביקש ושנמנעו ממנו, ושהשיג; הכול שכלי, בלי שום חוש, כמו שפירשנו בתחילה.
ב) דמות ממשית נבראת או שיחד עם זאת היתה השגת חוש הראייה, אך על דבר נברא, שבראייתו מושגת שלמות ההשגה השכלית, כפי שפירש אנקלוס.
ג) דמות בדמיון הנבואי אלא אם השגת הראייה הזו היתה גם כן במראה הנבואה, כפי שנאמר אצל אברהם: "וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ אֲשֶׁר עָבַר [בֵּין הַגְּזָרִים הָאֵלֶּה]" (בראשית טו,יז).
ד) קול ממשי נברא או שיחד עם זאת היתה השגת חוש השמיעה גם כן, ואז הקול הוא אשר עבר על פניו, שגם הוא נברא בלי ספק.
15 בחר איזו דעה שתחפוץ, כי כל המטרה היא שלא תפרש את דבריו כאן "וַיַּעֲבֹר" כמו "עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם" (שמות יז,ה), כי ה' יתהדר ויתרומם אינו גוף ולא אפשרית בו תנועה, ועל כן לא ייתכן שייאמר שהוא עבר כפי קביעתו הראשונית בלשון.
פרק כב
המונח בא
ארבע משמעויות
1 "בא". הביאה בלשון העברית
א) נקבעה לביאת בעל החיים, כלומר לגישתו אל מקום מסוים או אל פרט אחר: "בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה" (בראשית כז,לו).
ב) עוד נקבעה לכניסת בעל החיים למקום מסוים: "וַיָּבֹא יוֹסֵף הַבַּיְתָה" (שם מג,כו), "כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ" (שמות יב,כה ועוד).
ג) מונח זה הושאל לחלותו (=הגעתו, התקיימותו) של דבר שאינו גשמי כלל: "כִּי יָבֹא דְבָרְךָ וְכִבַּדְנוּךָ" (שופטים יג,יז), "[יַעַמְדוּ נָא וְיוֹשִׁיעֻךְ הֹבְרֵי שָׁמַיִם הַחֹזִים בַּכּוֹכָבִים מוֹדִיעִם לֶחֳדָשִׁים] מֵאֲשֶׁר יָבֹאוּ עָלָיִךְ" (ישעיהו מז,יג),
ד) עד כדי כך שהושאל להעדר מסוים: "וַיָּבֹא רָע [...] וַיָּבֹא אֹפֶל" (איוב ל,כו).
"ה' בא" משמעו מימוש דבריו או השגחתו
2 בהתאם להשאלה זו, שהושאל לדבר שאינו גשמי כלל, הושאל גם לבורא יתהדר ויתרומם, אם לחלות (=הגעת) דברו או לחלות (=שריית) שכינתו. בהתאם להשאלה זו נאמר: "הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן" (שמות יט,ט), "[הַשַּׁעַר הַזֶּה סָגוּר יִהְיֶה לֹא יִפָּתֵחַ וְאִישׁ לֹא יָבֹא בוֹ] כִּי ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בָּא בוֹ" (יחזקאל מד,ב) וכל הדומה לכך משמעותו שריית שכינה. "וּבָא ה' אֱלֹהַי כָּל קְדֹשִׁים עִמָּךְ" (זכריה יד,ה) – חלות דברו, כלומר קיום הבטחותיו שהבטיח ביד נביאיו, והם דבריו "כָּל קְדֹשִׁים עִמָּךְ", כאילו הוא אומר: 'ובא דבר ה' אלהי על ידי כל קדושים עמך', בפנייה לישראל.
פרק כג
המונחים יציאה ושיבה
יציאה – שתי משמעויות
1 ה"יציאה" היא כנגד ה"ביאה". מונח זה
א) משמש ליציאת גוף ממקום שהיה נח בו למקום אחר, בין אם הגוף הוא בעל חיים ובין אם לאו: "הֵם יָצְאוּ אֶת הָעִיר" (בראשית מד,ד), "כִּי תֵצֵא אֵשׁ" (שמות כב,ה).
ב) והושאל להופעת דבר שאינו גוף כלל: "הַדָּבָר יָצָא מִפִּי הַמֶּלֶךְ" (אסתר ז,ח), "כִּי יֵצֵא דְבַר הַמַּלְכָּה" (שם א,יז), כלומר התפשטות הדבר. "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה" (ישעיהו ב,ג). וכיוצא בזה "הַשֶּׁמֶשׁ יָצָא עַל הָאָרֶץ" (בראשית יט,כג), כלומר הופעת האור.
הופעת מעשה ה' מכונה יציאה
2 לפי השאלה זו הוא כל לשון יציאה שנאמר ביחס אליו יתעלה: "הִנֵּה ה' יֹצֵא מִמְּקוֹמוֹ" (ישעיהו כו,כא; מיכה א,ג) – יופיע דברו המוסתר כעת מאתנו, כלומר יצירת מה שנוצר לאחר שלא היה. כי כל היווצרות על ידיו יתעלה מיוחסת לדברו: "בִּדְבַר ה' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם" (תהילים לג,ו) – בדימוי לפעולות היוצאות מן המלכים, שהכלי שלהם לביצוע רצונם הוא הדיבור. והוא יתעלה אינו נזקק לכלי לפעול באמצעותו, אלא פעולתו היא רק ברצונו בלבד. וגם אין דיבור כלל, כמו שיתבאר (א,סה).
העדר השגחת ה' מכונה שיבה
3 וכיוון ש"יציאה" הושאלה להופעת פעולה מפעולותיו כמו שביארנו ונאמר "הִנֵּה ה' יֹצֵא מִמְּקוֹמוֹ" (בפסקה הקודמת), הושאלה גם "שיבה" להסתלקות אותה פעולה בהתאם לרצון (האלוהי), וכך נאמר: "אֵלְכָה וְאָשׁוּבָה אֶל מְקוֹמִי" (שילוב פסוקים: הושע ב,ט; ה,טו) – המשמעות היא ההסתלקות מאתנו של השכינה שהיתה בינינו, המובילה להעדר ההשגחה עלינו, כמו שאמר באיומו: "[וַעֲזַבְתִּים] וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל [וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת]" (דברים לא,יז). משום שאם תיעדר ההשגחה יופקר (מי שנעדרת ממנו ההשגחה) וייעשה מטרה לכל מה שעלול לקרות ולהתארע, והטוב והרע שיבואו עליו יהיו כפי המקרה. כמה קשה איום זה! על כך כינה בדבריו: "אֵלְכָה וְאָשׁוּבָה אֶל מְקוֹמִי".
פרק כד
המונח הליכה
שלוש משמעויות (מתוך ארבע)
1 א) גם ה"הליכה" היא מכלל המונחים שנקבעו לתנועות מסוימות מתנועות בעלי החיים: "וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ" (בראשית לב,ב). וזה נפוץ.
ב) מונח זה הושאל להתפשטות והימתחות של גופים שהם דקים יותר מגופי בעלי החיים: "וְהַמַּיִם הָיוּ הָלוֹךְ וְחָסוֹר" (שם ח,ה), "[וַה' נָתַן קֹלֹת וּבָרָד] וַתִּהֲלַךְ אֵשׁ אָרְצָה" (שמות ט,כג).
ג) לאחר מכן הושאל להתפשטות דבר כלשהו והופעתו, גם אם אין הוא גשמי כלל. נאמר: "קוֹלָהּ כַּנָּחָשׁ יֵלֵךְ" (ירמיהו מו,כב). וכיוצא בזה דבריו "[וַיִּשְׁמְעוּ אֶת] קוֹל ה' אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן" (בראשית ג,ח), הקול הוא שנאמר לגביו שהיה מתהלך.