מורה נבוכים - קפח· רבי משה בן מימון
פרק [מג]
המצוות אשר כללתן הקבוצה השמינית: [זמנים]
הם המצוות אשר מנינום בספר זמנים, וכולן טעמם מפורש בכתוב פרט למעטים.
עניין השבת הרי טעמה מפורסם מכדי שיהא צורך לבארו, כבר ידוע ערך מה שיש בה מן המנוחה, ונעשו שביעית חיי כל אחד בעונג ומנוחה מן העמל והיגע אשר לא ינצל מהן קטן ולא גדול, עם השרשת ההשקפה רבת הערך מאוד לדורות, והיא הדעה בחידוש העולם .
וגם עניין יום צום כיפור טעמו ברור למתן רעיון התשובה , והוא היום אשר ירד בו אדון הנביאים בלוחות שניות ובשרם במחילת חטאם הגדול , ונעשה אותו היום לעולם יום תשובה ועבודה בלבד, ולפיכך נמנעה בו כל הנאה גופנית, וכל עסק בתועלת גופנית כלומר: עשית המלאכות, ונצטמצמנו בו על הוידויים, כלומר: ההודאה בחטאים והתשובה מהן.
אבל ימים טובים הרי כולם לשמחות ולהתקהלויות הגורמים הנאה שהיא הכרחית לאדם על הרוב , והם גם מועילים בהתקרבויות הדרושות להיות בין בני אדם בקיבוצים המדיניים. וייחוד אותם הימים יש להן טעמים.
הפסח הרי עניינו מפורסם . והיותו שבעת ימים, לפי שמחזור שבעת ימים הוא מחזור ממוצע בין היום הטבעי והחודש הירחי , וכבר ידעת כי יש למחזור הזה מבוא גדול בעניינים הטבעיים , וכך הוא [שעד] גם בעניינים התורתיים, כי התורה מתדמה לטבע תמיד ומשלימה את הדברים הטבעיים מבחינה מסוימת, כי הטבע אינו בעל מחשבה ורעיון, והתורה איזון והנהגה של ה', שהוא חונן הדעת לכל בעל דעת . ואין זה מטרת הפרק, ולכן נחזור למה שאנו עתה בו.
ושבועות הוא יום מתן תורה, ומגדולת אותו היום ורוממותו נספרו הימים מן הראשון לחגים עד לו, כמי שמצפה לבוא האהוב בבני אדם אליו שהוא סופר את הימים בשעות, וזהו טעם ספירת העומר מיום ניתוקם ממצרים עד יום מתן תורה, שהוא היה המטרה והתכלית של יציאתם, ואביא אתכם אלי , ולא היה אותו המעמד העצום אלא יום אחד, כך זכרונו בכל שנה יום אחד.
אבל אכילת המצה אלו היה יום אחד לא היינו מרגישים אותו ולא עניינו ניכר, כי פעמים רבות אוכל האדם מין אחד מן המאכלים יומיים ושלשה, אבל ייראה עניינו ויתפרסם סיפורו בהתמדת אכילתו מחזור שלם.
וכן ראש השנה יום אחד, כי הוא יום תשובה והערה לבני אדם מתרדמתם, ולפיכך תוקעין בו בשופר כמו שביארנו במשנה תורה , וכאילו הוא הצעה ופתיחה ליום הצום, כפי שהינך רואה מפורסם במסורת האומה מרציפות עשרת ימים שמראש השנה ועד יום הכיפורים .
אבל סוכות אשר המטרה בו השמחה והששון הרי הוא שבעה ימים כדי לפרסם הדבר. אבל היותו בתקופה זו, כבר נתבאר בתורה טעם הדבר באוספך את מעשיך מן השדה , כלומר: בעת שהאדם פנוי ונח מן העבודות ההכרחיות. וכבר הזכיר אריסטו בתשיעי מספר המידות כי כך היה הדבר המפורסם בעמים מקדם אצלם, אמר בלשון זה:
הזבחים לפנים וההתקהלויות היו נעזרים אחר אסיף התבואות כאילו הן קורבנות בגלל הרווחה. זה לשונו.
ועוד, ישיבת הסוכה בעת זו סבילה, אין חום גדול ולא גשם טורד.
ושני החגים הללו יחד כלומר: סוכות ופסח מלמדים רעיון ומידות:
הרעיון בפסח היא זיכרון אותות מצרים והשרשתן לדורות,
אבל הרעיון בסוכות השרשת אותות המדבר לדורות.
והמידות, הם שיהא האדם זוכר תמיד ימי הרעה בימי הטובה כדי שתגדל תודתו את ה' ותושג לו הענווה ושפלות הרוח, ולכן יאכל מצה ומרור בפסח כדי לזכור מה שאירע לנו .
וכן יצאו מן הבתים וישבו בסוכות כדרך שעושים העמלים שוכני המדברות והיערות, כדי לזכור שכך היה מצבנו לפנים, כי בסוכות הושבתי את בני ישראל וגו', ועברנו מזה לשכון בתי משכיות, במיטב המקומות שבעולם והדשן ביותר, בחסדי ה' והבטחתו לאבותינו, לפי שהיו אנשים שלמים בהשקפותיהם ומידותיהם, כלומר: אברהם ויצחק ויעקב, כי גם זה ממה שהתורה סובבת עליו, כלומר: שכל טובה שיטיב בה והטיב אינה אלא בזכות אבות הואיל ושמרו דרך ה' לעשות צדקה [שעה] ומשפט .
אבל זה שסוכות יוצאים ממנו לחג אחר כלומר: שמיני עצרת, הוא להשלים בו את השמחות שלא היה אפשר לעשותן בסוכות אלא בחצרות המרווחות ובבניינים.
אבל ארבעת מינים שבלולב כבר אמרו חכמים ז"ל בכך טעמים מסוימים על דרך הדרשות אשר דרכם ידוע אצל מי שמבין דבריהם, והוא, שהם אצלם כעין המליצות הפיוטיות, לא שכך הוא עניין אותו הכתוב.
ונחלקו בני אדם בדרשות שני חלקים:
חלק נדמה לו שהם אמרום על דרך ביאור עניין אותו הפסוק,
וחלק זלזל בהן ועשאן ללעג כי הדבר פשוט וברור שלא זה הוא עניין הכתוב .
ואותו החלק נאבק ונתווכח על אימות הדרשות לפי דמיונו וההגנה עליהן, ודימה שכך הוא עניין הכתוב, ושמשפט הדרשות כמשפט הדינים המקובלים.
ולא הבינו שתי הכתות שהם על דרך המליצות הפיוטיות אשר לא יסופק עניינם לבעל תבונה, ונתפרסמה דרך זו באותו הזמן ונשתמשו בה הכל, כדרך שמשתמשים הפייטנים במאמרים הפיוטיים.
אמרו ז"ל: תני בר קפרא ויתד תהיה לך על אזנך , אל תקרא אוזנך אלא אוזנך, מלמד שאם ישמע אדם דבר מגונה ייתן אצבעו בתוך אזנו . מי ייתן וידעתי האם התנא הזה לדעת הסכלים הללו כך סבור בפירוש פסוק זה, ושזה הוא עניין המצווה הזו, ושהיתד היא האצבע ואזנך הם שתי האזניים. אינני חושב שמי שהוא משלמי הדעת יסבור כן.
אלא זו מליצה פיוטית נאה מאוד, זירז בה על מידה נעלה, והוא: כשם שאסור לומר דבר מגונה, כך אסור לשמעו, והסמיך את זה לפסוק על דרך המשלים הפיוטיים.
וכך כל מה שאומרים בדרשות אל תקרי כך אלא כך, זהו עניינו.
וכבר יצאתי מן העניין, אלא שהיא תועלת שצריך לה כל בעל דעה מן התורתיים והרבניים , ואחזור להמשך דברנו.
ואשר נראה לי בארבעת מינין שבלולב, שהיא שמחה וששון על יציאתם מן המדבר, שהיה לא מקום זרע ותאנה וגפן ורימון ומים אין לשתות , אל מקום עצי פרי ונהרות, לפיכך נלקח לזיכרון לכך הנאה שבפירותיה, ובעל הריח הטוב, והעלים הנאים, וגם הנאה שבעשבותיה כלומר: ערבי נחל.
וארבעת המינים הללו הם אשר כוללים שלשה דברים:
האחד ריבוי מציאותם בארץ ישראל ביאורך העת ויכול כל אחד להשיגם.
והעניין השני הם היותר נאים במראיהן וחזותן, ומהן בעלי ריח טוב והם אתרוג והדס, אבל לולב וערבה הרי הם נעדרי ריח טוב ורע.
והעניין השלישי שעומדין במראיהן כל שבעת הימים, מה שלא יתכן כן באפרסקים וברימונים ובפרישים ובקרוסטמלין ודומיהן. [שעו]
הערות:
הערת המתרגם: "עטתם אלכ'טר" וכעין זה תרגם ר"ש. ואפשר "רבת הסכנה". ור"ל כי אי האמונה בחידוש העולם סכנתה מרובה, כי היא כפירה בתורה ויציאה מכלל הדת היהודית, וכפי שקדם לעיל ח"ב פרק כז.
הערת המתרגם: "אלקול" סברה דעה והשקפה. ואינה סתם אמירה.
הערת המתרגם: ראה גם לעיל ח"ב פרק לא.
הערת המתרגם: רא" גם לעיל בחלק זה פרק לו. ופרק מא.
הערת המתרגם: ראה פרקי ר' אליעזר פרק מו.
הערת המתרגם: "אטרחת" נעזבה, נזנחה. הושלכה. ותירגמתי כן אם כי אינו מדוייק לפי המקור, ובר"ש "נאסרה".
הערת המתרגם: וכאן רומז רבנו גם למצוות "הקהל" של מוצאי שביעית בחג הסוכות, שיש בה למען ישמעו ולמען ילמדו. וכעין הקהל זוטא נעשה באופן טבעי בכל החגים. וראה גם רס"ג באמונות ודעות מאמר שלישי סוף פרק ב.
הערת המתרגם: זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים. שמות יג ג. ורבים כאלה.
הערת המתרגם: בר"ש "השמשי" ואינו נכון.
הערת המתרגם: לעניין זה ראה קרשקש שהביא כמה פירושים.
הערת המתרגם: ויש להניח כי כוונת רבנו למה שהובא [שעד] בתחילת "אלקאנון" לאבן סינא, ובדברי אבוקראט על השביעית. וראה בספר "שער המספר" (המיוחס לראב"ע ?) שהזכיר דברי רבנו כאן, וציין גם לספר "התמר" ויתר השביעיות שכתב שם הטיבעיים והדימיוניים. וראה גם הראב"ע בפירוש לתורה שמות ג פסוק טו. וראה גם מיטפיזיקה לאריסטו ספר א פרק ה.
הערת המתרגם: ראה לעיל ח"ב פרק לט ופרק מ. וכאמור בדניאל ב כא יהיב חכמתא לחכימין.
הערת המתרגם: שמות יט ד. ותרגם אונקלוס: וקריבית יתכון לפולחני.
הערת המתרגם: הלכות תשובה פרק שלישי הל' ד. אע"פ שתקיעת שופר בראש השנה גזרת הכתוב רמז יש בו, כלומר: עורו עורו ישנים משנתנם והקיצו נרדמים מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וזכרו בוראכם וחזרו בתשובה.
הערת המתרגם: וידועים באומה בשם"עשרת ימי תשובה".
הערת המתרגם: נכפל בו הציווי על השמחה כמה פעמים. וכך תיקנו לנו מנוסח התפלה "זמן שמחתינו".
הערת המתרגם: שמות כג טז.
הערת המתרגם: אתיקה ניקומכיא ספר ח פרק יא. ושמא לפני רבנו הייתה חלוקת הספר שונה לפיכך ציין בתשיעי.
הערת המתרגם: אפשר: השקפה.
הערת המתרגם: וראה גם לעיל בחלק זה פרק לט, בטעם מקרא בכורים.
הערת המתרגם: ולפיכך כל שלא אמר שלשה דברים פסח מצה ומרורים לא יצא ידי חובתו. משנה פסחים פ"י מ"ה.
הערת המתרגם: ויקרא כג מג.
הערת המתרגם: ר"ש הוסיף כאן [שעה] "אברהם יצחק ויעקב".
הערת המתרגם: ראה בראשית יח יט.
הערת המתרגם: ראה ויקרא רבה ל, ח--סו.
הערת המתרגם: על שינויי השקפות בני אדם בדרשות חז"ל ראה הקדמת רבנו לפירוש המשנה, מהדורתי סדר זרעים עמ' לה ד"ה והרביעי. ובפירושו לסנהדרין פ"י מ"א מהדורתי עמ' ר ד"ה וממה, והלאה. וראה גם התקפתו החריפה של רבנו על תופשי הדרשות כפשוטם במאמר תחיית המתים מהדורתי עמ' עא והלאוס שם כתב והם היותר סכלים בבני אדם ויותר תועים מן הבהמות. ע'ש.
הערת המתרגם: כלומר: החלק הראשון מאמיני הנמנעות התופשים דברי חז"ל כפשוטם, וכמו שכתב רבנו בסנהדרין שם.
הערת המתרגם: דברים כג יד.
הערת המתרגם: כתובות טו א.
הערת המתרגם: שתי הכתות גם יחד.
הערת המתרגם: מאמיני תורה שבעל פה ומסורת חז"ל, להוציא את הקראים שהם הם שתפשו אגדות חז"ל שאינם כפשוטם כדי להונות בהם את הרבניים, והם שעשו דברי חז"ל ללעג. ובר"ש "והרבנים" ולא דק.
הערת המתרגם: במדבר כ, ה.
הערת המתרגם: בתקופת האסיף.
הערת המתרגם: "נצ'ארתהא" ובר"ש "לחותם ורעננותם" ואם תרגום הוא אינו נכון, ואם פירוש נקבל.
הערת המתרגם: "ספרג'ל" כך פירש רבנו בכלאים פ"א מ"ד והם ה"חבושים". ובר"ש "אספרג'ל" וכך באמת נקרא גם בירושלמי. אך ברור לי שלא על פי הירושלמי תרגם כן אלא מפני שלא ידע שמם העברי.
הערת המתרגם: בר"ש "ובאגס" וראה פירוש רבנו לכלאים פ"א מ"ד מהדורתי והערה . [שעו]