מורה נבוכים - קפח· רבי משה בן מימון
פרק [לו]
דע, כי אמתת הנבואה ומהותה הוא שפע השופע מאת ה' יתהדר ויתרומם באמצעות השכל הפועל על הכוח ההגיוני תחילה, ואחר כך על הכוח המדמה, וזוהי רום מעלות האדם ותכלית השלמות שאפשר שתמצא למינו, ומצב זה הוא תכלית שלמות הכוח המדמה.
וזה דבר שאינו אפשרי בכל אדם בהחלט, ואינו דבר שמגיעים אליו בשלמות במדעים העיוניים והגינות המידות, ואפילו יהיו כולם בתכלית הכושר וההגינות האפשריים בלי * שתצטרף לכך שלמות הכוח המדמה בעיקר היצירה בתכלית האפשרית , וכבר ידעת כי שלמות הכוחות הגופניים הללו, אשר מכללן הכוח המדמה, נספח הוא לטוב המזג שיהיה לאותו האבר הנושא אותו הכוח, ולטוב השיעור שיהיה לו, ולזוך החומר שיהיה לה, וזה דבר שאי אפשר למלא העדרו או להשלים חסרונו בהנהגה בשום אופן. כי האבר אשר מיזגו רע בעיקר היצירה, הרי תכלית ההנהגה המאוזנת לו לקיימו בבריאות מסוימות, לא שתחזירהו למצב הנעלה שבתכונותיו.
אבל אם היה פגעו מחמת שעורו או מקומו, או עצמו כלומר: עצם החומר אשר נתהווה ממנו, הנה זה ממה שאין עצה נגדו, ואתה יודע את כל זה ולכן אין תועלת להאריך בביאורו.
וכן כבר ידעת פעולות הכוח הזה המדמה בזכירת המוחשות והרכבתן, והחיקוי אשר בטבעו, ושהחשובה והנכבדת בפעולותיו אינה אלא בעת מנוחת החושים ושביתתם מפעולותיהם , אז יאצל עליו שפע מסוים כפי ההכנה, הוא סבת החזיונות הצודקות והוא עצמו סיבת הנבואות, אבל ישתנה ביותר ופחות לא במין , כבר ידעת הדימוי באומרם חלום אחד משישים בנבואה , ואין עושין השואה בין שני דברים השונים במינם , לא יתכן לומר שלמות האדם פי כך וכך בשלמות הסוס.
וכבר חזרו על עניין זה בבראשית רבה ואמרו נובלת נבואה חלום , וזה דימוי נפלא, כי הנובלת הוא הפרי [רמו] בעינו ובעצמו אלא שנבל לפני שלמותו ולפני שיגיע זמנו, כך פעולת הכוח המדמה בעת השינה היא פעולתו בעת הנבואה, אלא שהם בו חסרון ולא הגיע לתכליתו.
ולמה אשמיעך דבריהם ז"ל ואניח מקראות התורה, אם יהיה נביאכם ה' במראה אליו אתוודע בחלום אדבר בו , הנה הודיענו יתעלה אמיתת הנבואה ומהותה, והשמיענו שהיא שלמות הבאה בחלום או במראה, ומראה נגזר מן ראש והוא שיגיע לכת המדמה משלמות הפעולה עד שרואה את הדבר כאילו הוא מבחוץ, ויהיה הדבר אשר הוחל ממנו כאילו בא לו על דרך התחושה החיצונית.
ושני חלקים אלה בהן כל מעלות הנבואה כמו שיתבאר , כלומר: במראה או בחלום. וכבר ידוע כי הדבר אשר האדם בעת יקיצתו ושימוש חושיו עסוק בו מאוד, שקוע בו ומשתוקק לו, הוא אשר פועל בו הכוח המדמה בעת השינה כאשר שופע השכל עליו כפי הכנתו, ומיותר להביא משל בזה ולהרבות בו דברים, כי הוא דבר פשוט כבר ידעו כל אדם, והוא כעין השגת החושים אשר לא יחלוק בהן אדם מן השלמים באפיים הטבעי .
ואחר הקדמות אלו, דע שאם היה אחד מבני אדם עצם מוחו בעיקר יצירתו בתכלית האיזון, בזוך החומר שלו ומיזוגו המיוחד בכל חלק מחלקיו ובכמותו ותנוחתו, ואין לו שום מעצור מיזגי מחמת אבר אחר, וגם שאותו האדם למד והחכים עד שיצא מן הכוח אל הפעל, ונעשה לו שכל אנושי בשלמותו ותמותו, ומידות אנושיות טהורות מאוזנות, והיו כל תשוקותיו לידיעת סודות המציאות הזו וידיעת סיבותיה, ומחשבתו תמיד משקיפה על הדברים הנעלים, והתעניינותו אינה אלא בידיעת ה' וההתבוננות בפעולותיו ומה שראוי שתהיה הדעה בכך , וכבר השבית מחשבותיו ובסל תשוקותיו לדברים הבהמיים, כלומר: החשבת הנאת המאכל והמשתה והתשמיש.
כללו של דבר כל חוש המישוש אשר ביאר אריסטו בספר המידות ואמר כי החוש הזה חרפה הוא לנו, וכמה יפה מה שאמר וכמה נכון שהוא חרפה, לפי שהוא לנו מהמת היותנו בעלי חיים לא יותר, כשאר הבהמות, ואין בו מאומה מענין האנושיות * . אבל שאר התענוגות החושיים כגון הריח והשמע והראות , הרי אף על פי שהם גופניים אפשר למצוא בהם אי פעם הנאה לאדם מצד היותו אדם כפי שביאר את זה אריסטו.
וכבר נמשכנו בדברים במה שאינו מן המטרה, אלא שיש בו צורך, כי רוב מחשבות המצויינים מבעלי המדע טרודות בתענוגות החוש הזה [רמז] ומשתוקקים הם להם, ומתפלאים עם זאת מדוע אינם מתנבאים אם הייתה הנבואה ממה שבטבע .
וכן הכרחי גם שיהא האדם הזה כבר חדל לחשוב ובטל תשוקתו לשררות הבלתי אמיתיות, כלומר: אהבת הניצחון, או שירוממוהו בני אדם וישיג כבודם ומשמעתם לעצמו של דבר , אלא יראה את כל בני אדם כפי מצביהם, שהם בהם בלי ספק כבהמות וכחיות הטרף, אשר לא יחשוב השלם יחיד הסגולה כאשר חושב עליהם אלא היאך להנצל מנזקי המזיקים מהם אם אירע לו עמהם שיתוף, או תועלת במה שיועילו לו מהם אם נזקק לכך באיזה הכרח מדברים הנחוצים לו,
- הרי האדם אשר אלה תואריו, אין ספק שבעת שיפעל כוחו המדמה אשר הוא בתכלית השלמות האפשרית, וישפע עליו מן השכל כפי שלמותו העיונית, הרי לא נשיג כי אם דברים אלוהיים מופלאים מאד, ולא יחזה זולת ה' ומלאכיו, ולא יחשוב ולא תושג לו ידיעה אלא בדברים שהם השקפות נכונות והנהגות כלליות להישרת בני אדם זה עם זה,
וידוע כי שלושת העניינים הללו אשר כללנו, והם:
שלמות הכוח ההגיוני על ידי הלמוד,
ושלמות הכוח המדמה מעיקר היצירה,
ושלמות המידות בביטול המחשבה בכל התענוגות הגופניות וסילוק התשוקה למיני ההתבדלויות הטיפשיות הרעות יהיו בהם יתרונות השלמים זה על זה רבים מאוד, וכפי היתרונות בכל אחד משלשת העניינים הללו יהיו יתרונות מעלות כל הנביאים .
וכבר ידעת כי כל כוח גופני שהוא נלאה ונחלש, ומתרופף לעתים, ומבריא בעתים אחרים, והכוח הזה המדמה כוח גופני הוא בלי ספק, ולפיכך תמצא שהנביאים שבתה נבואתם בזמן האבל או הכעס וכיוצא בהם, כבר ידעת אמרם אין הנבואה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות , ושיעקב אבינו לא בא לו חזון כל ימי אבלו מחמת טרדת כוחו המדמה בהעלמות יוסף , ושמשה עליו השלום לא בא לו חזון כפי שהיה בא לו מלפני כן מאחר מאורע המרגלים עד כלות דור המדבר בכללותם , לפי שהיה חמור בעיניו עניינם מחמת רוב תנועותיהם.
ואף על פי שהוא עליו השלום לא היה לכוח המדמה קשר בנבואתו, אלא שפע השכל עליו בלי אמצעיתו כפי שהזכרנו כמה פעמים שלא נתנבא במשל כשאר הנביאים, ויתבאר זה, ואין זה מטרת הפרק.
וכן תמצא גם שמקצת הנביאים נתנבאו זמן מסוים ואחר כך נסתלקה מהם הנבואה ולא היה הדבר תמידי מחמת מקרה שאירע . וזוהי הסיבה העצמית הקרובה לסילוק הנבואה בזמן הגלות בלי ספק, איזו עצלות או עצבות יהיו לאדם באיזה מצב שיהיה יותר מהיותו עבד נשלט ומשועבד לכסילים הרשעים, אשר כללו העדר ההגיון האמיתי וכללות התאוות הבהמיות ואין לאל ידך , ובכך יועדנו , [רמח] והוא אשר רצה באומרו ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו , ואמר מלכה ושריה בגויים אין תורה גם נביאיה לא מצאו חזון מה' , וזה נכון וסיבתו ברורה, כי הכלי כבר בטל.
והוא גם הסיבה בשיבת הנבואה לנו כפי שהייתה לימות המשיח מהרה יגלה כמו שהובטח .
הערות:
הערת המתרגם: וכך תרגם גם ר"ש, וכאן רבות המסתי אם לא ראוי יותר לתרגם "השופע מה'" ובהתאם להשקפה השלישית שקדמה לעיל. ורי"ח דוקא כאן מבלי משים תרגם טוב "הנאצל מהבורא" והדברים עתיקים
* . בר"ש "עד שיחובר" ואילו קרא את הכל במחתא חדא ובהקשר אחד, לא היה נזקק לשנות את המקור.
הערת המתרגם: וזוהי השלמות שעליה דן אפלטון ב"מינון" והגיע למסקנה שאינה ניתנת ללמידה ואינה עוברת בירושה.
הערת המתרגם: כמותו.
הערת המתרגם: רבנו פונה לתלמידו יוסף שעסק גם ברפואה וגם בתורת הנפש.
הערת המתרגם: ראה לעיל ח"א פרק עג ד"ה הערה. ובהקדמתו למסכת אבות הפרק הראשון.
הערת המתרגם: ראה גם ספר המידות לאריסטו ספר א פרק יג ד.
הערת המתרגם: מהות החלום והנבואה מין אחד שכולם מפעולות המדמה, ושונים רק בקבלת שפע השכל. פרט כמובן לנבואתו של משה רבנו וכדלקמן בסוף פרק זה,
הערת המתרגם: "תראדף" דימוי והשוואה בענין. ובר"ש "המשך".
הערת המתרגם: ברכות נז ב.
הערת המתרגם: בר"ש "ולא יפול השיעור" ואינו נכון,
הערת המתרגם: וראה לעיל ח"א פרק נו.
הערת המתרגם: פרשה יז ז. ופרשה מד יט.
הערת המתרגם: אפשר: גמרו.
הערת המתרגם: אפשר: [רמו] במצב.
הערת המתרגם: במדבר יב ו.
הערת המתרגם: אפשר: שיושג.
הערת המתרגם: הרגשה ותחושה שכאילו באו לו על ידי מודיע מבחוץ, וכך היה לפני ר"ש שתרגם "ההרגשה היוצאת". אך אצל מ, "אלאחכאם אלכ'ארג'" הכשרה ידיעה והחכמה שבאה לו לאדם מבחוץ על ידי מעורר מורה או מדריך, ולא מאליו. וחוששני שאין נוסחה זו נכונה.
הערת המתרגם: לקמן פרק מא מחלק זה.
הערת המתרגם: ראה ברכות נה ב אין מראין לאדם אלא מהרהורי לבו. והלאה דף נו א.
הערת המתרגם: כלומר: שהדברים המורגשים באחד החושים לא תהיה בהם מחלוקת בין בני אדם שאותם החושים בהם בריאים ושלמים מצד מבנה גופם ואפיים הטבעי, ויחלוק בהם אדם שאותו החוש שלו לקוי או חסר. ובר"ש "משלמי הדעת המוטבעת באדם" ואיני חושב שהוא נכון.
הערת המתרגם: אפשר גם: פונה אל.
הערת המתרגם: כלומר: היאך ראוי שתהא דעתו במושגי האלהות. ובר"ש "ומה שצריך שיאמן בזה".
הערת המתרגם: ספר ג פרק יג. וראה לקמן בחלק זה פרק מ. וח"ג פרק ח שם נאמרו הדברים בפירוט ובהרחבה. וראה בח"ג גם פרק מט. וראה גם אפלטון בספרו פאידרוס פרק לא. וכן בשיחת סוקרטים בפאידון עמ' E .
* . ובענין זה אביא כאן דברי אחד מקדמוננו (ראה קובץ על-יד תשיא' עמ' נא) שהאדם בעת שהוא אוכל ושותה וסך גופו והולך ויושב ורואה ושומע ומריח וממשש וכל שאר התאוות הגופניות... אפשר לו לחשוב בדעתו... ולהתבונן בענינים מושכלים... אבל תאות המשגל אי אפשר לאדם... להתבונן במושכלות בהחלט בשעת יציאת הטפה שהיא ש"ז. נמצא שהיא תכלית התאוות הגופניות והיא הקצה האחרון שבתכלית השפלות.
הערת המתרגם: ראה הקדמת רבנו למסכת אבות הפרק החמישי שהביא לשון חז"ל דירה נאה ואשה נאה וכלים נאים ומיטה מוצעת לתלמידי חכמים (שבת כה ב) מרחיבין דעתו של אדם (ברכות נז ב) ובבני הנביאים ולפניהם נבל ותוף [רמז] וחליל וכנור (שמואל א י, ה) ובאלישע והיה כנגן המנגן ותהי עליו רוח (מלכים ב ג טו).
הערת המתרגם: כדלעיל פרק לב מחלק זה ההשקפה השנית.
הערת המתרגם: כלומר: לעצם השררה והכבוד כשלעצמם, וראה אריסטו במידות ספר א פרק ה . אבל אם מתכוין שיהא מכובד בעיניהם כדי שיהו דבריו מקובלים למען ידריכם בדרך היושר בכל המובנים אין זה רע, וראה לעיל ח"א פרק סט ד"ה וכך הוא הדבר בכל תכלית,
הערת המתרגם: שהם באותם המצבים.
הערת המתרגם: על חיות הטרף. ובדומה להם אותם שהם בדמות אדם וכל שאיפתם ומאויי נפשם הקנאה והתאווה והכבוד. ולפי כ"י ס, ב, צריך לתרגם "השלם המיחד" וראה ר"ש ברשימת שאלות ששאל לרבנו.
הערת המתרגם: ראה גם בהקדמתו למסכת אבות הפרק השביעי.
הערת המתרגם: שבת ל, ב, וכן כתב בהלכות יסודי התורה פ"ז הל' ד.
הערת המתרגם: פרקי ר' אליעזר פרק לח. וראה גם הקדמת רבנו. למסכת אבות הפרק השביעי.
הערת המתרגם: זהו פירוש מה שאמרו בתענית ל, ב. "עד שלא כלו מתי מדבר לא היה דיבור עם משה" לא שנפסקה ממנו הנבואה לגמרי.
הערת המתרגם: "נובה" ובר"ש "תלונת". וכתב כי מקודם כתב "נבואת" ורבנו תיקן לו תרגום משפט זה בנוסח זה "ושמשה ע"ה לא באתהו הנבואה כבואה מקודם מאחר תלונת המרגלים עד שמתו כל דור המדבר מאנשי המלחמה לפי שנלאה מסבול טרחם לפי עוצם תלונותיהם".
הערת המתרגם: "בג'מלתהם" ובר"ש "אנשי המלחמה" ואינו נכון לפי המקור.
הערת המתרגם: ראה לקמן תחלת פרק מה.
הערת המתרגם: על דרך הכתוב: דברים כח לב.
הערת המתרגם: אפשר: איים עלינו
הערת המתרגם: עמוס ח יב. [רמח]
הערת המתרגם: איכה ב ט.
הערת המתרגם: צלילות הדעת ושלמות המחשבה.
הערת המתרגם: יואל ג א.