פרק מז
כבר זכרנו פעמים כי כל מה שידמהו ההמון חסרון או אי אפשר לצירו בחוק האלוה ית' לא השאילוהו ספרי הנבואה לא ית' - ואף על פי שמשפטו משפט הדברים אשר הושאלו לו - מפני שאותם שיתואר בהם ידמו קצת שלמיות או אפשר לדמותם. וצריך לפי ההנחה הזאת שנבאר למה הושאלו לו ית' השמע והראות והריח ולא הושאלו לו הטעם והמישוש - ומשפט רוממותו ית' מן החושים החמישה - אחד והחושים כולם חסרון בבחינת ההשגה - ואפילו למי שלא ישיג אלא בהם - להיותם מתפעלים מתפסקים כואבים כשאר הכלים. וענין אמרינו שהוא ית' רואה - כלומר ישיג הנראים ושומע - כלומר ישיג הנשמעים; וכן היה יכול לתארו בטעם ובמשוש ויפורש בו שהוא ישיג הנטעמים והממוששים כי משפט השגתם כולם - אחד ואם תשולל ממנו השגת אחד מהם תתחיב שלילת השגתם כולם (רצוני לומר החמשה חושים) ואם תחויב לו השגת אחד מהם - רצוני לומר השגת מה שישיגהו חוש מהם - יתחיב שישיג כל מושגיהם החמישה. ומצאנו ספרינו אמרו 'וירא יי' 'וישמע יי' 'וירח יי' ולא אמרו 'ויטעם יי' 'וימשש יי'. ונאמר שעילת זה - מה שהתישב בדמיון כל אדם שהאלוה לא יפגוש הגשמים פגישת גשם לגשם שהרי אף בעיניהם לא יראוהו; ושני החושים האלה - רצוני לומר הטעם והמישוש - לא ישיגו מורגשיהם עד שימששום. אמנם חוש הראות והשמע והריח ישיגו מורגשיהם ואף על פי שהעצמים ההם הנושאים לאיכיות ההם רחוקים מהם - על כן היה נאות ליחסם לאלוה בדמיון ההמון. ועוד כי הענין והכונה בהשאלת אלה החושים לו ית' - להורות על השיגו פעולותינו והשמע והראות מספיק בזה - רצוני לומר שישיג בו כל מה שיעשה זולתו או יאמר אותו - כמו שאמרו על צד ההזהרה והמניעה בכלל ההוכחה "דע מה למעלה ממך עין רואה ואוזן שומעת":
ואתה יודע על דרך האמת כי משפט הכל - משפט אחד וכי בצד שיורחק ממנו השגת המישוש והטעם בצד ההוא בעצמו יורחקו הראות והשמע והריח כי הכל - השגות גשמיות והפעלויות וענינים משתנים; אלא שקצתם יראה חסרונו מיד וקצתם יחשב בהם שלמות. כמו שיראה חסרון הדמיון ולא נראה חסרון ההסתכלות וההתבוננות; ולא הושאל לו 'רעיון' - אשר הוא הדמיון - והושאלו לו 'מחשבה' ו'תבונה' - אשר הם ההסתכלות וההתבוננות - ונאמר "אשר חשב יי" "ובתבונתו נטה שמים". והנה ארע בהשגות הפנימיות גם כן כמו שארע בהשגות החושיות הנראות מהיות קצתם מושאלים וקצתם לא הושאלו וכל זה - 'כלשון בני אדם' מה שחשבו בו שלמות - תארוהו בו ומה שהוא נראה החסרון - לא תארוהו בו. ועל דרך האמת אין תואר עצמי אמיתי ראוי לו מוסף על עצמו כמו שיבוא עליו המופת