פרק מב
'חי' - שם הצומח המרגיש "כל רמש אשר הוא חי". והוא שם הרפואה מן החלי החזק מאוד "ויחי מחליו" "במחנה עד חיותם" וכן "בשר חי". וכן 'מות' - שם המיתה ושם החלי החזק "וימת לבו בקרבו והוא היה לאבן" - כלומר חוזק חליו. ולזה באר ב'בן הצרפית' "ויהי חליו חזק מאוד עד אשר לא נותרה בו נשמה" - שאילו אמר 'וימת' היה סובל שיהיה חלי חזק קרוב למות כ'נבל' בשמעו את הדברים; ואמרו קצת האנדלוסין כי נתבטלה נשימתו עד שלא הושגה לו נשימה כלל כמו שיקרא לקצת חולי חלי השתוק ובהחנק הרחם עד שלא יודע אם הוא מת או חי - ויתמיד זה הספק יום או יומים:
וכבר הרבו גם כן לעשות זה השם בענין קנות החכמה "ויהיו חיים לנפשך" "כי מוצאי מצא חיים" "כי חיים הם למוצאיהם" - וזה הרבה. ולפי זה נקראו הדעות האמתיות 'חיים' והדעות המופסדות 'מות' - אמר ית' "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב וכו'" - כבר באר כי ה'טוב' הוא 'חיים' וה'רע' הוא 'מות' ופרשם. וכן אפרש באמרו ית' "למען תחיון" - כפי מה שבא הפרוש המקובל באמרו "למען ייטב לך וכו'". ולהתפשט זאת ההשאלה בלשון אמרו "צדיקים אפילו במיתתם קרואים חיים ורשעים אפילו בחייהם קרואים מתים". ודע זה