מהרש חלק ג· רבי שמואל אנגל
סימן פז
להרב הגאון מו"ה נתנאל הכהן פריעד נ"י (ז"ל) אבד"ק באלמאז-אויוואראש.
בדבר שאלתו בכהן שנשא אלמנה בחזקת כשירה ודרו יחד ואח"כ התודה איש אחד בחליו שזינה עם אשה זו בעודה תחת בעלה הראשון ועפי"ז גזר הרב אז על הכהן שלא ידור עם אשתו מחמת שזונה אסורה לכהן. ולא שמע לקולו. ופסל הרב אותו מן הכהונה ואח"ז הוליד בנים ומחזיקים אותם לחללים והרב אמר שהם ספק כהנים ועתה לאחר שנים רבות יש חשש שיטמאו למתים וישאו נשים פסולות לכהונה ועי"ז דעת כת"ה דיש להתירם לכהונה:
הנה מקודם שנבוא לדבר בגוף הענין נדבר מזה שנראה דעת כת"ה דאף א"נ דהי' נאסרה לבעלה הכהן עפ"י דיבור הבועל. מ"מ עכ"פ הבנים אסורים לטמא למתים ולישא נשים פסולים וע"כ כוונתו להדין המפורש באהע"ז סי' ז' סעיף כ' דכהן הבא על ס' זונה וילדה ס' חלל נותנין עליו חומרי כהנים אך באמת לפע"ד א"נ דהועיל העדאת העד לאוסרה על הבעל אף דהי' יושבת תחת בעלה בהיתר וי"ל דע"א לא מהימן לאסור נגד חזקת היתר ואף שי"ל דהכא לפי דברי העד תיכף הי' הנישואין באיסור ונמצא שלא הי' חזקת היתר מעולם ודמי להא שכתב בהג"ה מיימוני לה' אישות סי' ג' דכיון דלדבריו שטפה בדיבורו באומרו לי א"כ לא התחיל האיסור שפיר מהימן לומר שלא נתכוין לקדשה לעצמו ועיין חוו"ד בהשמטות סי' קכ"ז דע"א המעיד שמצא טריפות ל"ח כמעיד נגד החזקה דלדבריו לא התחיל כשרות מעולם ועיין שם בהג"ה אמרי ברוך שכ' דזה דמי לדברי הג"ה מיימוני הנ"ל מ"מ עכ"פ הי' מקום לומר דהעד א"נ נגד חזקת צדקות של האשה ובפרט היכי דאומר שתחילת הנישואין הי' באיסור א"כ יש שני חזקות א' חזקת צדקות של האשה שלא זינתה כשהיא א"א כמוש"כ בתוס' גיטין די"ז וגם שלא היתה מכשלת לכהן ובאיסור זונה ובפרט שגם הפסולין נזהרו שלא להנשא לכשירים א"כ הי' סברא גדולה שלא להאמין להעד ועיי' תוס' יבמות ד' צ"ב דלחד שיטה אם הקול שתחילת הנישואין הי' באיסור בזה א"ח לקלא ובאמת מצד חזקת היתר יש יותר מקום לומר דאם הקול שאח"כ נעשה איסור שלא נחוש שהוא נגד חזקה היתר. ובאמת לשי' הרי"ו והרמב"ם בקלא ועידי כיעור ל"מ רק לאוסרה לבועל דליכא חזקת היתר דהא נודע הס' בחיי' בעלה ומחזיקין מאיסור לאיסור כמ"ש הש"ש בהא דילפינן ס"ט ברה"ר דטהור אף בלא חזקה. דנלמוד מבועל ועיין בספרי ח"א סימן כ"ח שהארכתי בזה בדברים נחמדים. עכ"פ אם נאמר דהי' העדות של המתוודה מועיל לאסרה על בעלה מכ"ש דמועיל עדותו למשוי להבנים לוודאי חללים אף לקולא שיהי' מותרים ליטמא למתים ולישא פסולים דלגבם לא התחיל שום חזקה דלגבי הבעל הוחזקנו אותה בחזקת שנשאת בהיתר ונודע מ"ש התב"ש דמידי שהוחזקנו בהיתר חשוב חזקה אף שלא נודע לנו בבירור שכן הוא ומקורו מש"ס דכתובות כ"ה גדולה חזקה ועיי' בטו"ז סי' י"ח מכ"ש דלגבי הבנים דלא הי' להם חזקת כשרות לכהונה מעולם פשיטא דע"א נאמן במידי שאינו נגד חזקה אף לקולא ואף דלשי' רש"י בס' בן גרושה מוקמינן בחזקת כשרות וה"ט דחזקת אם מהני לבן כ"ז באם היינו אומרין דהבועל אינו נאמן לאוסרה לבעלה משום דהוי נגד חזקת כשרות של האשה שיש לה חזקת כשרות לכהונה אז שפיר אף הבנים הי' כשרים לכהונה אף דנגדם הוי ס' על תחילת לידתם מ"מ חזקת האם דחשוב בירור מועיל גם להבנים אבל א"נ דהי' מועיל עדותו לאוסרה לבעלה וע"כ דעדותו חשוב כוודאי שוב פשיטא דהבנים חשיבי וודאי חללים אף לקולא ובפרט דקיי"ל הוחזק בע"א שזה חלב אם העידו שני עדים שאכל חתיכה זו לוקה וה"ט שכבר הוחזקנו עפ"י ע"א שזה חלב ממילא באכלו לוקה ונודע שיטת הרי"ף דאף אם העדות נוגע לדש"ב מ"מ אם בשעת עדותו לא הי' עוד נפ"מ לדש"ב והחזקנו עדותו לשאר דברים אז ממילא אף שנצמח אח"כ לדש"ב מועיל מכ"ש הכא אם נחליט דהועיל העדות להוציאה מבעלה שכבר ניסת לו בחזקת כשרות והחלטנו שהיא זונה ממילא דחזקינן הבנים לוודאי חללים אף לקולא. ובפרט דאף אם נחליט דלחומרא יש להם דין כהנים מ"מ עכ"פ מפורש הדבר דבס' חלל נותנין להם חומרי כהנים וחומרי ישראלים ול"ח אם יראו שאין נושאין כפיהם יטמאו למתים ג"כ דבאמת ידעו שהם ס' חללים ומחויבין לנהוג שני החומרות ובפרט היכי אפשר להתיר ס' איסור בידים היינו אף א"נ דזר הנושא כפיו אינו עובר איסור רק משום הברכה מ"מ עכ"פ הוי ספק ברכה לבטלה ולהרבה שיטות ברכה שאינה צריכה היא איסור ד"ת ועיי' ברשב"ם פסחים ק"ד ובמהרש"ל שם דזה מיקרי כחא דהתירא מה שיוכל לברך ועיי"ש במהרש"א שמחלק בין ברכת המצות לברכת הנהנין והאיך נוכל להתיר חשש ברכה לבטלה משום חשש שיטמאו למתים וישאו גרושה לא מיבעי' בשביל חשש טומאת מת דהוי לאו שאשיב וי"ל דבזה ס' מה"ת לקולא דעיקר הא דס' ד"ת מה"ת לחומרא דילפינן מס' ממזר וי"ל דוקא באיסר השוה בכל אבל בלאו שאש"ב דקיי"ל לענין כמה דברים כמו לענין דחי' כמפורש בש"ס יבמות ד"ה ולענין שנדחה מפני כבוד הבריות אף בקוע"ש לשיטת התוס' ברכות, ד"כ א"כ בזה דס' מה"ת לקולא שוב נהי דמדרבנן אסור כמו כל ס' שהחמירו חז"ל בס' ד"ת עכ"פ אין לגזור שמא יעבור ע"ז דגם אם יעבור לא יהיו רק איסור דרבנן והוי כעין גלג"ז:
ועפ"י סברא זו שכתבתי די"ל בלאו שאש"ב דקיל י"ל בזה ספק מה"ת לקולא עפי"ז יש לפלפל בתוס' גיטין דמ"א הקשו בהא דחציו עבד וניתי עשה דפ"ו ונדחה לאו דלא יהי' קדש. ותירצו דל"ח בעידנא דהל"ת עובר בהעראה והמצוה היא בגמר ביאה והעיר בט"א דהא עיקר דין דעדל"ת נלמוד מכלאים בציצית ושם ג"כ ל"ה בעידנא ממש לפי שיטת התוס' יבמות ד"צ דהא הלאו דכלאים היא תיכף בשעת לבישה ומצות ציצית היא רק לאחר שנתעטף ונשמע דל"ב בעידנא ממש רק היכא דבאותו מעשה נגמרה המצוה חשוב בעידנא וכבר דברתי מזה הרבה בחידושי וכעת נלפע"ד עפ"י מ"ש ברדב"ז דכמו דמפורש בתוס' ברכות ד"כ דלאו דטומאת כהנים הואיל דהוי אש"ב נדחה מפני כבוד הבריות דבאיסור שאש"ב יש כח ביד חז"ל לעקור אף בקו"ע ועי' בשו"ת בית יצחק בכ"מ שהאריך בזה הרבה וראיתי שם בשו"ת בית יצחק חאה"ע סי' כ"ט שהאריך דבאומרת שנבעלה לנכרי אינה נאמנת מחשש עיניה. נתנה באחר וכ' הר"ן הטעם דאמרינן אפקעינהו וקשה דאכתי באשת כהן אסורה משום דנבעלה לנכרי אך בזה דהוי ל"ת שאינו שוה בכל שוב יש כח ביד חכמים לעקר דבר מה"ת מחשש ענ"ב ובאמת לפמ"ש התוס' יבמות ד"ה באלמנה לכ"ג ל"ח בכלל אש"ב. דנשים ג"כ מוזהרין א"כ זונה לכהן דגם הוא מוזהרת כמפורש בש"ס יבמות דע"ט א"כ שוב אין כח ביד חז"ל לעקור בקו"ע:
ובזה מיושב קו' הרמב"ן בהא דיבמות דל"ל קרא דגם נשים מוזהרות ת"ל משום לפ"ע, ועפי"ז ניחא דבמקום יבום אי לא היתה האשה מוזהרת שוב הי' מיקרי אש"ב ושוב במקום יבום הי' אמרינן עשה דוחה ל"ת וממילא ל"ש לפ"ע דכיון דעדל"ת ל"ח כעובר איסור אבל השתא דגילתא התורה דגם האשה מוזהרת שוב מקרי שוה בכל ואין עדל"ת ועשה עכ"פ נחזור לשי' התוס' דלאו שאש"ב נדחה מפני כבוד הבריות וה"ה דיש כח ביד חז"ל בכה"ג לעקור דבר מה"ת בקו"ע ועפי"ז י"ל דלמ"ד דלילה לאו זמן ציצית הוא ונשים פטורות א"כ יוכלו חז"ל לבטל מצות ציצית אף א"נ דבציצית חשוב קו"ע אפ"ה כיון דחשוב עשאש"ב יש כח ביד חז"ל לעקור אף בקו"ע וממילא שוב י"ל דבאמת חיוב דציצית היא ג"כ תיכף בשעת לבישה ואפ"ה נהי דחשוב קו"ע אפ"ה בעשה שאש"ב יש כח ביד חז"ל לעקור אף בקו"ע והש"ס דיבמות י"ל דקאי למ"ד לילה זמן ציצית ונשים חייבות וא"כ ציצית הוי שוה בכל ואין כח ביד חז"ל לעקור בקו"ע ומוכרח לתרץ משום דחשוב שוא"ת ולומר המצות ציצית אינו רק לאחר שנתעטף ונשמע דלמ"ד דנשים חייבות בציצית א"כ מדגזרו בסדין בציצית ע"כ צ"ל דמצות ציצית אינו רק לאחר שנתעטף ונשמע דל"ב בעידנא ממש אבל למ"ד נשים פטורות מציצית שוב י"ל דמצות ציצית הוי תיכף בשעת לבישה ואפ"ה יכלו חז"ל לעקור משום דהוי אש"ב ושוב י"ל דבעי בעידנא ממש דבכלאים בציצית חשוב בעידנא ממש והנה נודע מ"ש המפורשי' די"ל דעשה שאש"ב לא ידחה ל"ת השוה בכל ורק א"נ דנשים פטורות מציצית שוב נשמע מהא דכלאים בציצית דגם עשה שאש"ב דוחה ל"ת אבל אם נאמר דנשים חייבות בציצית שוב י"ל דעשה שאש"ב אינו דוחה ל"ת דכלאים בציצית הוי עשה השוה בכל ולפי"ז מיושב קושית הטו"א שהקשה דהא בכה"ג חשוב בעידנא דדמי לכלאים בציצית ועפי"ז ניחא דלכאורה צריכים להבין קושית התוס' דנימא דעשה דפ"ו ידחה ל"ת הא י"ל דפ"ו כיון דנשים לא מיפקדו א"כ הוי עשה שאש"ב וי"ל דאינו דוחה ל"ת אך ע"כ צ"ל דקושי' היא למ"ד נשים פטורות מציצית ונלמוד מכלאים בציצית דעשה שאינו ש"ב ג"כ דוחה ושוב תירצו התוס' שפיר משום דל"ח בעידנא ואין לומר דבכלאים בציצית ל"ח בעידנא ממש ז"א דהשתא דקיימינן למ"ד נשים פטורות מציצית שוב י"ל דבכלאים בציצית חשוב בעידנא ממש דהמצוה היא תיכף בשעת לבישה ואפ"ה יוכלו חז"ל לעקור הואיל שאש"ב ואף דלסוגיין דיבמות נשמע דכלאים בציצית ל"ח בעידנא ממש. אך לסוגי' דיבמות דקאי למ"ד נשים חייבות בציצית שוב י"ל דעשה שעש"ב אינו דוחה ל"ת וא"כ ממ"נ עשה דפ"ו אינו דוחה לל"ת או משום דהוי אש"ב או משום דבעי בעידנא ממש ומיושב שפיר הכל בס"ד וז"ב והגם דלכאו' קשה דהיאך אפיל דסוגי' דיבמות קאי למ"ד נשים חייבות בציצית ועכצ"ל דלילה זמן ציצית א"כ ל"ש ליפטר סדין בציצית גזירה משום כסות לילה דהא גם כסות לילה חייב אך באמת עיין בתוס' מנחות דף מ' ע"ב שכ' דמ"ד דסובר נשים חייבות בציצית ס"ל דכסות המיוחד ללילה פטור רק כסות המיוחד ליום חייב אף בלילה ומשו"ה ל"ח מעשהז"ג דהא אין הלילה גורם הפטור ומ"ד דס"ל נשים פטורות ס"ל כיון דעכ"פ זמן דלילה גורם הפטור מכסות המיוחד ללילה חשוב מעשהז"ג עכ"פ לכ"ע כסות המיוחד ללילה פטור ושוב יש לפטור סדין בציצית אף בכסות המיוחד ליום גזירה אטו כסות המיוחד ללילה ושוב י"ל דעכ"פ כיון דחשוב שוה בכל שוב אין כח ביד חז"ל לעקור רק בשוא"ת אבל א"נ דנשים פטורות שוב יש כח לעקור אף בקו"ע וא"ש דברינו דלעיל וז"ב בס"ד:
נחזור לעינינו דבלאו שאש"ב י"ל דלכ"ע ספק מד"ת לקולא ושוב אין לגזור בשביל חשש דרבנן דהוי כעין גזירה לגזירה והגם דמפורש בפמ"ג בהנהגות או"ה דס' ד"ת אף לשי' הרמב"ם ז"ל דמה"ת לקולא מ"מ חמור מוודאי איסור דרבנן מ"מ א"צ לגזור בשביל חשש ס' איסור שמה"ת לקולא ואף שיש לחוש שמא ישא גרושה ובזה דעת התוס' יבמות ד"ה דחשוב שוה בכל שגם האשה מצוות ועי"ש בתוס' דפ"ג ובתוס' מכות די ט"ו עכ"פ אף א"נ דזה חשוב שוה בכל וי"ל ס' מה"ת לחומרא אבל עכ"פ ל"ח רק בכלל איסור בעלמא ומצינו בתוס' מנחות ס"ה דבשביל חשש מצוה לחוד אין לגזור ואף דשם משמע דבשביל חשש עשה גמור גזרינן כמו דגזרו שלא לסכך בנסרים ועיין תוס' יומא כ"ט דגזרי שלא לזרוק הדם אחר תמיד של בין הערבים גזירה שמא נקטיר וחזינן דאעפ"י דגם הקטרה אינו רק בעשה דהשלמה ואפ"ה גזרינן וכן מפורש שם בתוס' יומא דף ל' דגזרינן בביאה ריקנית שצריך טבילה שמא יעבוד בלי טבילה אף דגם לבן זומא אינו רק בעשה. חזינן דגזרינן אף משום עשה עכ"פ הכא דצריכין בשביל הגזירה להקל באיסור דס' ברכה לבטלה בוודאי לא גזרינן בשביל חשש שיעבור בס' איסור טומאת כהנים או לישא פסולה מספק עכ"פ הדבר ברור ופשוט דאם מועיל נאמנות העד להוציאה מבעלה כהן מכ"ש דמועיל לאסור על הבנים מלישא כפים וי"ל עוד דחשובי וודאי חללים אף להקל ובפרט להחמיר:
אך בעיקר הדבר אם הי' מועיל עדות מי שהתוודה לאוסרה על בעדה באמת לכאורה הדבר תמוה דבאמת לשי' כ'"פ אף אם אינו נגד החזקה אפי"ה ל"מ כנודע ממ"ש המהרי"ק דהפי' בש"ס דגיטין חדא ועוד קאמר וכן מוכח מדברי התוס' שם דמשו"ה צריך קרא דוספרה דס"ד דנדה חשוב דש"ב והא נדה מיקרי לא איתחזק כמו"ש התוס' שם ואפ"ה ס"ד דלא מהימן א"כ גם הכא שהעיד שזינתה מקודם נהי דנימא דזה לא חשוב נגד החזקה לפי שלדבריו תחילת נישואה לכהן הי' באיסור מ"מ עכ"פ בדש"ב אינו נאמן עד אחד ובפרט דהוי נגד חזקת צדקות שלא זינתה כשהוא אי"א וגם חזקת כשרות לכהונה ונגד שני חזקות וגם בדש"ב בוודאי ע"א אי"נ ואף דמה שמתוודה בחלי' חשוב רגלים לדבר מ"מ ע"י רגל"ד לחוד א"א לאסור חשה על בעלה ולשי' רוב הפוסקים אין מוציאין מהבעל רק בעידי טומאה ובפרט ביש לה בנים בוודאי אין מוציאין ואף שי"ל כיון שנראה שבשעת שהודה הבועל עדיין לא הי' להם בנים ואז לא הי' חשש לעז ואם הדין דתצא אז אף אם לא גירשה עד שנולד להם בנים מ"מ י"ל דתצא כיון דבשעת לידת הס' לא הי' להם בנים וכדמשמע מתוס' נדה ד"ד דנהי דבמקום הפסד הרבה טהרות לא גזרו רבנן טומאת מעל"ע מ"מ אם בשעת לידת הס' לא עשו עוד הרבה טהרות ואח"כ ע"י טעות עשו הרבה טהרות נהי דהשתא יש הפ"מ מ"מ אחמרו רבנן ורק משום דאמרי' כדאי הוא ר"א לסמוך עליו בשעת הדחק מקילין מ"מ עכ"פ ע"י רגל"ד לחוד א"א לאסור ואף שמצינו דע"א מהימן אחר קינוי וסתירה וחזינן דהיכא דיש רגל"ד ע"א נאמן לאסור אשה על בעלה באמת בשלמא שם הי' רגלים לדבר קודם שבא העד וכבר נולד הס אף בלא דברי העד ונודע מ"ש הפנ"י דהיכא דנולד הריעותא בלא דברי העד מהימן אף נגד חזקת היתר ועיי' מ"ש הנו"ב חי"א אהע"ז סימן ל"א דהיכא דנולד ריעותא בחזקה קמייתא ואח"כ ראינו השתנות מחזיקין הריעותא אף על למפרע אף לקולא לענין שנהי' עושין פסח שני עיי"ש מ"ש בהא דהמפקח הגל ונמצא מת דאזלינן בתר שעת מציאתן. ועיין בספרי ח"א סי' א' שהארכתי בזה. אבל הכא שבלי דברי העד לא נולד שום ריעותא בנישואין שלהם נהי שיש רגלים לדבר דהעד אומר אמת מ"מ אינו יכול לאוסרה על בעלה ועיי' ח"ס יו"ד סי' ד' ובאמת בנוב"י מה"ק חא"ח סי' ל"ה כ' דגם החו"י מיירי שהאשה אמרה טמאה אני לך וגם הבועל אומר דרך וידוי דאז מועיל דיבור הבועל למשוי רגלים לדבר ולסלק החשש שמא עיני' נתנה באחר ושוב נאסרה עפ"י דיבורה דשוי' אנפשי' חתיכה דאיסורא אבל היכא דהאשה מכחשת פשיטא דאינו מועיל וידוי הבועל לאוסרה טל בעלה עיי"ש. ובאמת גם בח"ס אה"ע ח"ב סי' צ"ה שהביא כת"ה משמט רק דמהראוי להבעל לחוש לדברי העד ולהוציאה אבל אם אינו רוצה לגרשה אין כח ביד בי"ד לכופו לגרשה ובפרט דשייך הסברא דאאמע"ר ונהי שי"ל שרצונו לעשות תשובה כמ"ש התוס' ב"מ די"ג חוץ לזה דיפה כ' בח"ס שם סי' ד' דשם א"י לכופו להביא קרבן בע"כ אם צווח שהוא מזיד ובפרט דבנו"ב מה"ת חאה"ע סי' קנ"ו כ' דלהפסיד לאחרים. לא אמרינן סברא זו דרצונו לעשות תשובה ואמרינן מכח הסברא דאין אדם משים עצמו רשע דוודאי משקר עיי"ש ובמקום דשייך אאמע"ר אף מיגו ל"מ כמפורש בכתובות י"ט ומפורש בש"ע סנהדרין דף י' לרצונו רשע הוא ואף דאמרינן שם דמשום דאאמע"ר אמרינן פ"ד מ"מ הכא א"נ פ"ד שוב הוי כמעיד על אחר שבעל אותה א"כ שוב לא הוי דרך וידוי ושוב ע"א לא מהימן עכ"פ נראה שיטת רוב הפוסקים דמה שהעיד הבועל דרך וידוי לא הי' מועיל לאוסרה על פי דין אם אין הבעל חושש לדבריו והאשה מכחשת ובפרט לפמ"ש הנו"ב א"ח סי' ל"ה גם החו"י אינו מחמיר רק אם האשה אומרת ג"כ טמאה אני לך אבל ע"י דיבור הבועל לחוד אין לאסור. א"כ הכא דלא הי' שום קול ובפרט דקלא דלא איתחזק בוודאי ל"ח ואף לקול דאיתחזק ולחד שיטה ביצא קול על א"א אין תולין בפריצות מ"מ לשיטת רוב הפוסקים בעי שהכל יהי' מרננין אחרי' ולפמ"ש הח"ס מיירי שהקול דראו רוכל יצא עיי"ש סי' כ"ד ובשו"ת ד"ח מפרש דכל העולם ראו ממנה דבר פריצות אבל בנ"ד דליכא שום קול בוודאי דא"א לאוסרה:
והגם דאין משיבין את הארי ובוודאי הי' להרב זצ"ל איזה טעם אך אם באמת ידע כת"ה שלא היי שום חשש אחר לאסור רק מחמת הוידוי של הבועל א"כ נראה דהרב ז"ל חשש לדברי החו"י כפי הנראה פשטות הדברים א"כ שפיר אם בי"ד אחר רואין שההוראה לא הי' כפי שי' רוב הפוסקים יכולין להתיר ולא שייך משום חכם שאסר.
ומה שהביא כת"ה בשם הגאון מה' מאדע שליט"א דכיון דהבנים לא היו בעולם א"כ הוי כמעשה אחר דמפורש ביו"ד ס' רמ"ב להתיר לפע"ד ז"א דשם למשל בהא דמצינו בש"ס דסנהדרין דהורה ר"ט ניקב האם טריפה אם לא הי' טועה בדבר משנה הי' אסור לדיין אחר להורות היתר עכ"פ בבהמה אחרת מותר להורות דאף דחדא הוראה היא מ"מ הטריפות שבבהמה זו אינו תלוי בהטריפות שבבהמה אחרת וה"ה אם יזדמן ס' זה באשה אחרת נוכל להורות שלא כדעת החו"י. אבל הכא הבנים הפסול שלהם נצמח מכח אמם שניסת בפסול לכהן א"כ הוי כמו מעשה אחת אך עכ"פ יפה הביא כת"ה דליש כאן שני הטעמים חדא דגם אביהם לא קבל עליו הוראות החכם וגם נוגע לכבוד משפחה ע"כ נלפע"ד אם באמת נראה לכת"ה שהוא בזיון למשפחה ולא יגיע מזה ח"ו בזיון לכבוד הרב הנפטר ז"ל אז יש מקום להתיר להם לעלות לתורה ראשון ולישא כפים אך באמת יפה כ' כת"ה שמהראוי להחמיר שלא לפדות אצלם בכור דלענין חיוב מצות פדיון נהי דאין לנו כהנים מיוחסים ונודע מיש בזה הג' יעב"ץ עכ"כ בעי שלא יהי' ערעור על הכהן והנני מצטרף לדברי כת"ה כנלענ"ד ברור בס"ד:
באעה"ח יום ה' נצבים תרע"א ראדמישלא. הק' שמואל ענגיל חופ"ק הנ"ל.