מהרש חלק ב· רבי שמואל אנגל
סימן סד
להרב הגדול חו"ב וכו' כש"ת מוהר"פ הורוויץ נ"י ראבד"ק קאסיב יע"א:
בדבר שאלתו בשני אנשים מקהלתו א' הי' נקרא בערל ווינקער ובשם הכינוי בעריל פאליק והשני נקרא בעריל שטיינער ובא מכתב מאשה אחת מקאסיב הדרה באמעריקא לאחיה איך שבערי שטיונער עבד שמה ב' שנים ובעריל פאליק בא לשם זה ג' שבועות וביום א' בא לביתה בעריל פאליק וסיפר לה כי בעריל שטיינער יסע לביתו והוא יסע עמו ללוותו עד נאוירק ואח"ז בא אצלה בעריל שטיינער ליקח פרידת שלום ומיד הלכו שניהם להספינ' ומיד נשמע קול כי הספינה נשברה ונטבעו שם כולם וגם מיעוט מהם שניצולו ע"י רעטונגס שיפלעך נקרשו ומתו מחמת הצינה וכשהובא הספינה בחזרה להעיר עם האנשים המתים באו האנשי עיר להכיר את הנטבעים שהובאו הכירו את הנטבע בעריל פאליק והמכירין הי' שני אחים וגם עוד שני אנשים אחרים גם מצאו בצלחתו צעטיל מבית המשכונות בנויארק שהושכן שם שעון של זהב והצעטיל הי' מאותו נומער שהשעון הי' בבית המשכונות ובעריל שטיינער לא נמצא וכבר עבר יותר מיב"ח מזמן הנ"ל זה תורף שאלתי:
והנה מקודם נדון על אשת בעריל פאליק ויש בזה לדון מצד שני דברים א' מחמת הכרת ארבעה אנשים שהכירו בפניו ב' מצד מציאת הצעטל שהושכן השעון של זהב. והנה מחמת הכרה בטב"ע יש בזה שני ריעותות א' כיון שידעו מהטביעה ולשי' כמ"פ שמע דינו כראה ויש חשש בדדמי דל"מ הכרה בטב"ע ואף א"נ דידע אין דינו כשמע מ"מ אם לא חזהו לאלתר כ' כמ"פ דא"א להכירו בפרצוף אף למי שלא ראה הטביעה דאח"ז נשתנה פניו וא"א להכירו וגם מצד מציאת הצעטיל אף א"נ שהכירו בטב"ע את השעון שהוא של בעריל פאליק מ"מ יש לחוש לשאלה היינו שבעריל פאליק מסר הצעטל לאיש אחר וזה האחר מת ואף א"נ דזה לא שכיח להשאיל כי למה לו להאחר את הצעטל מ"מ הא יש לחוש שמא שאל את השעון לאדם אחר וזה האחר השכינו והי' לו הצעטל כדי שיוכל לפדותו ולהחזירו לבעליו ואף שאפשר ידוע שמה שבעריל בעצמו השכינו וא"כ י"ל דהוי בכלל לא מושלי אינשי מ"מ יש לחוש לשיטת הריטב"א והב"י דלדידן דס"ל סימנין דרבנן אף בכלים דלא מושלי חוששין לשאלה אך לענין הכרה בטב"ע דיש חשש בדדמי הנה באמת כיון שהכירו אותו כמה אנשים א"כ שיטת רוה"פ דבשנים ל"ח לבדדמי ואף בליכא רק שני פסולים אפ"ה דעת כמ"פ דל"ח לבדדמי ומכ"ש הכא שהי' גם שני כשרים בודאי דל"ח לבדדמי ואף דשיטת הרי"ף דגם בשנים חוששין לבדדמי מ"מ רוה"פ לא חששו לזה ובפרט דהוי רק פלוגתא בדרבנן דכבר הוכיחו דכל חשש בדדמי אינו רק דרבנן ובפרט די"ל דא"נ דע"א מהימן מה"ת אף נגד ח"א ודש"ב לא נאמר רק לאסור ולא להתיר כמ"ש בתוס' יבמות דפ"ח א"כ פשיטא דל"ח לבדדמי רק משום דס"ל ע"א ל"מ נגד ח"א ובפרט בדש"ב ואיתחזק לכ"ע ל"מ אף להתיר ושוב רק בצירוף סברת דייקא יש להתיר וא"כ י"ל דהיכי דשייך חשש בדדמי ל"ח עדותו בירור וא"כ לפמ"ש בפמ"ג בהנהגות או"ה דמה"ת פשיטא דע"א נאמן נגד ח"א והא דנסתפקו בש"ס הוא רק אי חז"ל החמירו שלא להאמינו נגד ח"א א"כ שוב פשיטא דמה"ת א"צ לצירוף סברת דייקא ושוב ל"ח לבדדמי וא"כ הוי רק ס' פלוגתא דרבוותא בדרבנן ושוב יש לסמוך דבשנים ל"ח לבדדמי ואף די"ל דחשיב סד"ר נגד ח"א ז"א דכבר נודע דבס' דדינא ל"ש זאת דבשביל חזקה לא ישתנה הדין ובפרט כיון דכבר יצא מח"א ד"ת שוב מקילין לענין דרבנן אף נגד ח"א כנודע שיטת הר"ש ובפרט אם הרבה אנשים הכירו בזה כ' הח"ס דבודאי ל"ח לבדדמי כן יש לצדד:
א) ובאמת בגוף סברת הפמ"ג דמה"ת ע"א מהימן נגד ח"א והא דנסתפק הש"ס הוא רק אם חז"ל החמירו שלא להאמינו יש להעיר מאי מסופק הש"ס שם הא מה"ת ע"א מהימן נגד ח"א ורק לענין דרבנן שוב י"ל משום עגונה אקילי בו רבנן ואף דבאמת י"ל דבשלמא א"נ דבכ"מ ע"א מהימן נגד ח"א אף מדרבנן ורק הכא מסופק הש"ס דנחמיר עכ"פ מדרבנן שפיר הי' מקום לומר דמשום עגונה גם כאן לא החמירו אבל א"נ דבכ"מ ל"מ ע"א נגד ח"א מדרבנן שוב לא החמירו דוקא הכא רק בכ"מ החמירו ושוב נימא דגם הכא הוי בכלל החומרא וכמ"ש בשו"ת נוב"י תניינא או"ח כי' מ"ד לענין שבות ביו"ט ב' דשבות דל"ש רק ביו"ט י"ל דביו"ט ב' לא החמירו אבל שבות דאמירה לעכו"ם דשייך בכל האיסורי א"כ שוב גם יו"ט ב' הוי בכלל עיי"ש:
אך באמת אכתי תיקשי מהא דבעי הש"ס למילף מס' חלב ודחה הש"ס התם לא איתחזק אבל הכא יש חא"א והוי דש"ב וקשה וכי לא ידע המקשה דהכא יש חא"א ויש חילוק בין ס' חלב דהוי רק איקבע ועוד למה לא פריך מדש"ב לחוד ולומר דאף בדש"ב בעי איתחזק זה תימא דממ"נ באמת נגד החזקה חזינן דמהימן ע"א ובפרט לסברת הפמ"ג מה"ת בודאי מהימן ע"א נגד ח"א א"כ ממ"נ אי גילתה התורה דבדש"ב ל"מ א"כ מה לי בין יש ח"א או לאו וצ"ע:
והנלע"ד ליישב סברת הפמ"ג וממילא יתבאר הכל בטוטו"ד דהנה באמת י"ל דע"א חשיב מה"ת כמו רוב ומה"ת רו"ח רובא עדיף רק מדרבנן קיי"ל דאמרי' סמל"ח ושוב א"נ דע"א חשיב כמו רוב מדרבנן לא יועיל ונודע שיטת הריב"ש דלענין א"א ס' אם מת בעלה יש ב' חזקות ח"ח וחא"א ועדיף מרוב וא"כ זב"ז תלוי א"נ דמדרבנן ע"א ל"מ נגד ח"א וע"כ דע"א הוי רק כרוב ומדרבנן אמרי' סמל"ח א"כ אף די"ל דלענין חומרא דרבנן משום עגונה הקילו מ"מ י"ל הכא הוי ב' חזקות דעדיף מרוב דמה"ת ל"מ אבל א"נ דע"א מהימן נגד ח"א אף מדרבנן ע"כ דע"א הוי כודאי דמהני אף נגד ב' חזקות והנה בהא דבממון ל"מ רוב כ' בתוס' ב"ק דכ"ז הטעם משום סמל"ח ובתה"ד כ' הטעם דבעי ראי' ורובא לא מיקרי ראי' ולכאורה למה לא ניחא לי' בטעם התוס' אך באמת מטעם סמל"ח אינו רק מדרבנן אך באמת נחלקו הפוסקים אי רוב מטעם בירור עי' בשט"מ ב"מ ד"ו ובאמת הוא מחלוקת בירושלמי ועי' בכו"פ שכ' דרב ושמואל דפליגי אי מהני בממון רוב פליגי נמי בזה אי רוב מטעם בירור אך באמת כ' הנוב"י דרוב שאינו. נגד חזקה מטעם בירור הוא אבל היכי שהוא נגד חזקה אז נהי דרובא עדיף מ"מ אינו רוב גמור ושוב ל"מ מטעם בירור עיין שם א"כ לפ"ז שני הטעמים חד הם דהיכי דליכא ח"מ אז חשיב בירור ול"ש אף טעמו של תה"ד רק במקום ח"מ נהי דרוב עדיף אבל עכ"פ ל"ח בירור ושוב לא מיקרי ראי' ושפיר ל"מ בממון כסברת התה"ד ולפ"ז שוב יש לחלק בין דש"ב וח"א לדש"ב לחוד דא"נ דע"א הוי כרוב א"כ בדש"ב בלא ח"א דהוי הרוב כבירור כיון שאינו נגד חזקה וה"ה ע"א ומהני אף בממון מכ"ש בדש"ב דרק מממון ילפינן אבל נגד ח"א נהי דמהני נגד ח"א משום דרוב עדיף מחזקה אבל עכ"פ ל"ח בירור ול"מ בממון כסברת התה"ד וממילא דל"מ בדש"ב ולפ"ז י"ל דבאמת ידע הש"ס דמה"ת ע"א מהימן נגד ח"א דעכ"פ הוי כרוב ולענין דרבנן י"ל משום עגונה הקילו רק הש"ס רצה להביא ראי' דאף מדרבנן נאמן דאי עכ"פ מדרבנן ל"מ משום דאמרי' סמל"ח א"כ הכא במתני' אף דלענין חומרת חז"ל י"ל משום עגונה הקילו מ"מ לשי' הריב"ש יש הכא ב' חזקות דעדיף מרוב ומע"א והביא הש"ס ראי' מדנאכל הקרבן ע"כ דע"א חשיב בירור. ואף נגד ב' חזקות מהימן ודחה הש"ס דשם הטעם משום דשתיקה כהודאה דמיא והדר רצה הש"ס למילף מס' חלב ובאמת ידע הש"ס דיש חילוק בין ח"א לאיקבע רק דס"ד דהש"ס דכיון דעכ"פ באיקבע אף הרמב"ם מודה דס' ד"ת מה"ת לחומרא וע"כ דהעד חשיב עכ"פ כרוב א"כ נהי דבמקום ח"א י"ל סמל"ח מ"מ עכ"פ לא הוי רק מדרבנן ולענין דרבנן שוב י"ל משום עגונה הקילו ודחה הש"ס דשם באיקבע שפיר מהני דעכ"פ חשיב כרוב אבל הכא נהי דבכ"מ ע"א נאמן נגד ח"א מה"ת ולענין דרבנן י"ל משום עגונה הקילו מ"מ כיון דע"א הוי רק כרוב א"כ שוב לענין א"א דיש ב' חזקות ובפרט דהוי דש"ב ונהי דבדש"ב בלא ח"א נאמן דאז י"ל דכמו דרוב שאינו נגד חזקה חשיב בירור ה"ה ע"א אבל הכא נהי דמה"ת מהני אף נגד ח"א משום דחשיב כרוב אבל היכי דהרוב הוא נגד חזקה שוב עכ"פ ל"ח בירור וממילא דל"מ בממון וה"ה בדש"ב מש"ה מוכרח הש"ס לדחוק דהטעם משום דייקא ומהני אף נגד ב' חזקות ואף בדש"ב ומיושב הכל בס"ד לנכון ודוק:
ב) ובאמת בזה הענין י"ל קושיות המפורשים בהא דבעי הש"ס למילף מס' חלב פריך הש"ס הכא איתחזק איסורא והוי דש"ב והדר בעי הש"ס למילף מטבל והקדש והקשו בתוס' דאף א"נ דמטבל והקדש נלמוד דמהני אף נגד ח"א מ"מ שוב הו"ל דש"ב ותירצו דאי המ"ל מטבל והקדש הוי אמרי' דדש"ב הוא רק לאסור אבל להתיר ל"ש דש"ב עיי"ש וקשה דא"כ בהא דבעי הש"ס למילף מס' חלב פריך והא הוי דש"ב ונשמע דאף להתיר שייך דש"ב ועוד הקשו דלמה לא פריך הש"ס מדש"ב לחוד ובאמת שיטת כמ"פ דחדא ועוד קפריך אך שיטת התוס' דחד קושיא הוא דבריש גיטין כ' דהא דלא פריך מח"א לחוד משום דמספקא להו ושוב למה לא פריך מדש"ב לחוד ואף די"ל. דס"ל להתוס' דאף בדשיב בעי ח"א ז"א דהא התוס' הקשו דלמ"ד דע"א נאמן נגד ח"א א"כ למ"ל וספרה ותירצו דס"ד דחשיב כמו דש"ב וא"כ שם בנדה אטבילה בוודאי היתה נאמנת אף בדש"ב דבידו ממש מהני אף בדש"ב ואהא דפסקה לראות כ' התוס' בעצמם דזה ל"ח איתחזק ושוב אף בדש"ב ע"א מהימן ועכצ"ל דס"ל להתוס' דבדש"ב אף בלא ח"א ל"מ ע"א ושוב קשה למה לא פריך מדש"ב לחוד:
ועוד יש להעיר לפי סברת התוס' דלמ"ד ע"א נאמן נגד ח"א ע"א מהימן בעדות אשה דלהתיר ל"ש דש"ב א"כ עכצ"ל דהא דצ"ל הטעם משום מדע"ל הוא רק למ"ד ע"א ל"מ נגד ח"א אבל למ"ד עד אחד נאמן נגד חזקת איסור בפשיטות נאמן אם כן לפימ"ש הריטב"א ז"ל דהא דאמרי' כ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי כאן שנים ואין ע"א יכול להכחישו דוקא היכי דשורת הדין דלא יהי' ע"א נאמן כמו בדש"ב אז היכי דע"א מהימן מוכרחין לומר דנאמן כשנים ושפיר א"י ע"א להכחישו אבל היכי דשורת הדין דע"א מהימן כמו בשחיטה אז שפיר ע"א יכול להכחישו עיי"ש א"כ לשיטת התוס' דלמ"ד ע"א מהימן נגד ח"א מהימן ע"א בעדות אשה אף בלי הסברא דמדע"ל רק משום דלהתיר ל"ש דש"ב א"כ קשה מש"ס יבמות דקי"ז דאיתא במתני' עד אומר מת ועד אומר לא מת ל"ת ופריך בש"ס טעמא דניסת הא לא ניסת לא תינשא והאמר עולא כ"מ שהאמינה תורה, ע"א הרי כאן שנים וקשה שמא התנא דמתני' ס"ל דע"א נאמן נגד ח"א ודש"ב להתיר ל"ש וא"כ שורת הדין שיהי' ע"א מהימן ושוב אין לו נאמנות כשנים ושפיר ע"א יכול להכחישו וצ"ע לכאורה:
והנלע"ד דהנה הפנ"י חידש דלמ"ד דע"א נאמן נגד ח"א הוא רק משום חזקה דאאחו"ל והא דדש"ב ל"ש להתיר הוא מתרי טעמי א' כסברת התוס' דעיקר כי מצא בה ע"ד כתיב רק לאסור ב' מטעם חזקה אאחו"ל עיי"ש א"כ י"ל דז"פ להש"ס דבלתי החזקה דאאחו"ל בוודאי ל"מ ע"א רק עיקר הס' היכי דמסייע לו החזקה:
והנה באמת י"ל דא"נ דע"א נגד ח"א ל"מ א"כ איצטריך וספרה לגופה דע"א יהי' נאמן עכ"פ בלא איתחזק ושוב י"ל דלהתיר ל"ש דש"ב אבל א"נ דע"א מהני נגד ח"א א"כ קשה קושיות התוס' למ"ל וספרה וע"כ כתירוצם דס"ד דחשיב כמו דש"ב ונשמע דהיכי דאינו מסייע החזקה דאאחו"ל שפיר אף להתיר שייך דש"ב וא"כ י"ל לפמ"ש בתוס' כתובות דע"ו דחזקה א"י לעשות שתי פעולות עיי"ש וא"כ לפי"מ שהוכחתי דז"פ להש"ס דבלי החזקה דאאחו"ל בוודאי ל"מ נגד ח"א רק הס' היכי דמסייע לו החזקה אז י"ל דמהימן והנה א"נ דבמקום חזקת איסור מהימן א"כ נשמע מוספרה דעכ"פ היכי דלא מסייע החזקה שפיר אף להיתר שייך דש"ב ורק היכי דמסייע החזקה אז י"ל דלהתיר ל"ש דש"ב וא"כ היכי דהוי דש"ב ואיתחזק אז צריך החזקה לעשות שתי פעולות וחזקה א"י לעשות שתי פעולות וא"כ א"ש הכל דבאמת פשיטא להתוס' דבדש"ב אף בלי ח"א אפ"ה ל"מ ע"א כמש"ל רק אפ"ה ניחא דלא מצי פריך מח"א לחוד די"ל דנגד ח"א לחוד שפיר מהני כיון שהחזקה מסייע לו ומדש"ב לחוד נמי לא מצי פריך די"ל דלהתיר ובפרט היכי דמסייע לו החזקה ל"ש דש"ב ומש"ה פריך הש"ס מתרוייהו דנהי דנימא דנגד ח"א לחוד מהימן מ"מ עיקר הטעם משום החזקה מ"מ היכי דהוי ג"כ דש"ב אז נהי דלהתיר ל"ש דש"ב מ"מ זה ג"כ רק מצד החזקה א"כ צריך החזקה לעשות שתי פעולות וחזקה א"י לעשות שתי פעולות ומשני הש"ס דנילוף מטבל והקדש דמהימן נגד ח"א אף בלי הסברא דמטעם חזקה דאאחו"ל ושוב לא תיקשי מדש"ב די"ל דלהתיר ל"ש דש"ב דכיון דל"צ החזקה רק לענין דש"ב שפיר י"ל דלהתיר ל"ש דש"ב והדר מסיק הש"ס התם משום דבידו ורק דנילוף מס' חלב משם נשמע רק היכי דהחזקה מסייע לו ושוב כשהוא ג"כ דש"ב שוב ל"מ דחזקה א"י לעשות שתי פעולות ומוכרח הש"ס לומר מטעם דייקא וממילא כיון דהוכחתי דבדש"ב ואיתחזק שורת הדין דלא יהי' נאמן כיון דחזקה א"י לעשות שתי פעולות ואפ"ה נאמן וע"כ דהתורה האמינתו כשנים ואין ע"א יכול להכחישו ושוב שפיר פריך הש"ס והאמר עולא ומיושבים כל הקושיות בס"ד לנכון ודוק:
נחזור להנ"ל דבהרבה אנשים בודאי דל"ח לבדדמי אך עכ"פ יש ריעותא הואיל דלא חזהו רק אחר יום ומחצה שהעלו מהמים וא"כ ממ"נ לשיטת הרי"ף כיון דלא חזהו בשעתי' יש חשש בדדמי אף בשנים ואף א"נ דבשנים ל"ח לבדדמי מ"מ לשי' כמ"פ אם לא חזהו לאלתר א"א להכירו אח"כ אך באמת לענין חשש נשתנה א"נ כסברת הח"ס דבהכרת הרבה אנשים ל"ח לבדדמי א"כ שוב הי' מקום לסמוך אשי' הסוברים דמי שלא ראה הטביעה ל"צ חזהו לאלתר דרק במי ששייך בו חשש בדדמי אז בלא חזהו לאלתר אז נשתנה קצת פניו ויש חשש בדדמי וא"כ בהרבה אנשים דל"ש החשש בדדמי שוב ל"צ חזהו לאלתר וא"נ דחשש תפח אחר שהעלוהו אינו רק דרבנן כמו שנסתפק הרשב"א ז"ל דחשש תפח אחר ג"י לא יהי' רק דרבנן וא"כ הוי סד"ר דשמא במים אינו תפח אף אחר שנשתהה אך באמת בזה הוי ס"ס לאיסור שמא כשיטת הפוסקים דאף מי שא"י מהטביעה בעי חזהו לאלתר ושמא גם בהכרת הרבה אנשים יש חשש בדדמי ואף דלשי' כמ"פ שמע אינו כראה וליכא חשש בדדמי ושוב לשי' הרי"ף היכי דל"ש חשש בדדמי ל"צ חזהו לאלתר וחוץ לזה לשי' כמ"פ אף דס"ל דגם במי שלא ראה הטביעה בעי חזהו מיד מ"מ בשנים ל"צ חזהו לאלתר כמפורש בחמ"ח וב"ש שם אך עכ"פ הוי ב' חששות לאיסור שמא גם בשנים יש חשש בדדמי ול"מ הכרה כלל ושמא עכ"פ גם בשנים בעי חזהו לאלתר ולשי' הרשב"א אותם המחמירין בס' ג"י ס"ל דחששא דנשתנה אחר ג"י הוא חשש ד"ת ואינו בגדר חששא רק דאמרי' דודאי נתפח ומש"ה דעת כמ"פ דבודאי אחר ג"י אף אם יש סימנים מובהקים לא יועיל כיון דע"כ נשתנה יש הוכחה דאחר הוא ונמצאו בו ג"כ סימנים הללו ועי' שו"ת בית אפרים סי' י"ד שהביא כן בשם המג"ש ואף דהנוב"י בכמה תשובות מקיל בניכר בפרצוף אף לאחר ג"י בצירוף סימנים אמצעים ולמ"ד סימנין ד"ת מהני אף בצירוף סימנים גרועים אך כ' להמחמירין בס' ג"י י"ל דרק בס' ג"י מתירין אף בצירוף סימנים אמצעים אבל בודאי אחר ג"י לא אבל עכ"פ בצירוף סימן מובהק בודאי מועיל אף אם שהה יותר מג"י:
נחזור להנ"ל דעכ"פ הוי כעין ב' חששות לאיסור שמא גם בשנים שייך חשש בדדמי ושמא עכ"פ אף בשנים בעי חזהו לאלתר דבלא"ה א"א להכירו אך באמת אם לא הי' בזה חשש בדדמי רק החשש מחמת שאחר ששהה י"ל דנשתנה א"כ יש בזה קולא כיון שהי' קור חזק ובודאי הי' נקרשים א"כ נודע שיטת המ"ב הובא בט"ז ס"ק ל"ד ובב"ש ס"ק ע"ח דאם הקור גדול אינו משתנה אחר ג"י וה"ה דאינו משתנה במים אף אחר ששהה עיי"ש בב"א שכ' כן דבזמן הקור ל"צ חזהו לאלתר ואף שהביא שם דמדברי המהרי"ט לא משמע כן עכ"ז הוי סניף לכל שאר היתרים דלעיל:
א"כ מחמת חשש בדדמי לשי' כמ"פ חשש בדדמי אינו רק דרבנן וא"כ יש לסמוך אשיטת הסוברים דבשנים ל"ח לבדדמי ובפרט אם הרבה א אנשים הכירו זה עדיף יותר כמ"ש הח"ס וגם יש לצרף שיטת הסוברים דאם חזהו בשעתי' כיון דלא נשתנה צורתו כלל ליכא חשש בדדמי והכא אף אחר ששהה מ"מ מחמת הקור אינו משתנה פניו והוי כלאלתר וליכא חשש בדדמי ואי דנחוש דנהי דליכא חשש בדדמי מ"מ בעי חזהו לאלתר לענין זה נמי יש ס"ס להיתר שמא שמע אינו כראה ולשי' הרי"ף היכי דליכא חשש בדדמי ל"צ חזהו לאלתר ושמא עכ"פ בשנים ל"צ חזהו לאלתר ובפרט דבימי הקור ל"ח לנשתנה ובפרט שיש לצרף שיטת הריב"ש דהא דבעי חזהו לאלתר דוקא אם כבר הוא אחר ג"י דאז ביבשה הי' פניו משתנים רק דמים מיצמת צמית אז שוב אחר ששהה נשתנה אבל בתוך ג"י ל"צ חזהו לאלתר ועי' בנוב"י תניינא אה"ע סי' מ"ו א"כ הכא דלא שהו בהמים רק ערך שני ימים דהא ביום ב' נשברה הספינה וביום ד' כבר הכירו אותם א"כ בתוך ג"י ל"ח לנשתנה וז"ב:
וגם מצד שמצאו הצעטיל וא"נ דידעו דבערל פאליק בעצמו השכינו ורק דנחוש שהשאיל הצעטיל עכ"פ לא השאיל לו רק על הספינה א"כ ע"כ הי' זה האיש חי בשעה שהשאיל לו ושוב הוא תוך ג"י ושוב ל"צ חזהו לאלתר לשי' הריב"ש ובפרט דעכ"פ ע"י הצעטיל הוי ככלים דלא מושלי ונהי שי"ל דלדידן דס"ל סימנים דרבנן אף בכלים דלא מושלי חוששין לשאלה מ"מ לשי' רוה"פ חשש דנשתנה במים הוא רק דרבנן ושוב לענין חשש דרבנן לשי' כמ"פ מועיל סימנים אמצעים וה"ה חשש שאלה בכלים דלא מושלי דעכ"פ למ"ד סימן ד"ת מהני וא"כ חשיב עכ"פ כסי' אמצעי וא"כ בחששא דרבנן לשי' רוה"פ מועיל סימן אמצעי זה"ה דל"ח לשאלה בכלים דלא מושלי ובפרט דבעיקר הדבר צריכים לברר אם גם בלתי ההכרה אם היתה בחא"א גמורה או עכ"פ ס' א"א:
והנה לענין מי שנטבע במשאל"ס דקי"ל אם ניסת ל"ת ידוע שיש בזה מחלוקת הפוסקים דלשי' הריב"ש אם לא שהה עד שת"נ אז אף אם ניסת תצא ולשי' כמ"פ הטעם דבזה ליכא כלל רוב למיתה הוי ס' א"א ולשי' הריב"ש באמת חשיב רוב למיתה רק הטעם דשתי חזקות עדיף מרוב ועוי"ל דעכ"פ חשיב בגדר מיעוט השכיח כמ"ש בתוס' ע"ז ד"מ דמשאל"ס חשיב מיעוט המצוי וזה סותר למ"ש התוס' בכורות ד"כ וכ' הח"ס דשם בע"ז מיירי דלא שהה וחזינן דזה חשיב מיעוט השכיח וא"כ יש לחוש לשי' הנוב"י דמיעוט המצוי בהדי חזקה חוששין מה"ת או עכ"פ מדרבנן אמרי' סמל"ח כיון דעכ"פ בלא שהה ל"ח בגדר מיעוטא דמיעוטא או די"ל דבאיסור מיתה חוששין למיעוט וכמ"ש בתוס' קדושין ד"נ לענין סבלונות עיי"ש:
ג) אך בעיקר מה שהביאו הפוסקים דזה תלוי בפלוגתת דבמתני' גיטין דכ"ח מפורש דספינה שאבדה בים ניתנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים וכ' בפיה"מ להרמב"ם ז"ל דמיירי בעדיין לא נשברה הספינה רק שאבדה כלי מנהיגי הספינה ומוכח דבנשברה אף בלא שהה עכ"פ חשיב כנטבע במשאל"ס ועכ"פ אם ניסת ל"ת ובאמת הרמב"ן כ' דמיירי שנשברה הספינה ואפ"ה הוי ס' א"א דיש חילוק בין נשברה הספינה אף במקום רחוק לטבע ושהה והנה בח"ס העיר דא"נ דבנשברה הוי ס' גמור א"כ אמאי בת ישראל לכהן נאסרה בתרומה הא שייך ח"ה דהי' לה חזקה לתרומה תחת בעלה בשלמא א"נ דהוי רוב למיתה רק מכח דשתי חזקות עדיפי מרוב או מצד סמל"ח אבל עכ"פ הוי בגדר ס' שפיר אסורה לאכול תרומה אבל א"נ דל"ח כלל בכלל רוב למיתה א"כ שוב נוקמי בח"ה לתרומה עכת"ק:
והנלע"ד דהנה כבר נודע שיטת רש"י חולין דקל"ד דבאיסור כרת ומיתה ביד"ש ל"מ חזקה להיתר ואף דמפורש בש"ס דגם בתרומה מהני ח"ח של הבעל כמפורש בגיטין דכ"ח דהלך בעלה למדה"י אוכלת בתרומה בחזקת שהוא חי וגם לענין איסור א"א מהני ח"ח אך באמת י"ל דכ"ז שלא נולד שום ריעותא בח"ח שפיר הוי בכלל אחזוקי איסורא לא מחזקינן ובכה"ג קיי"ל דאף היכי דאיכא לברורי אפ"ה א"צ לברר כמ"ש בש"ך יו"ד סי' נ"ב וסי' פ"ג ובסי' קפ"ח א"כ שפיר אף באיסור מיתה מהני אבל היכי דנשברה הספינה דעכ"פ נולד ריעותא נהי דגם בזה מהני חזקה מ"מ י"ל דבכה"ג באיסור כרת ומיתה ביד"ש ל"מ חזקה וכמ"ש הג' מלייפניק ז"ל דחזקה דלא איתרע חשיב בירור ומהני אף בד"נ אבל חזקה דאיתרע נהי דילפינן מנגע דמהני מ"מ עכ"פ ל"א בירור ול"מ בד"נ ועי' בט"ג גיטין די"ז שכ' דבחזקה דאיתרע מהני ברי לי כנגד החזקה וה"ה בתרי ותרי דל"ח החזקה בירור כנודע דהא תרי כמאה שפיר מהני ברי לי כסברת הרשב"א ומהרש"א יבמות דפ"ח אבל במידי דהחזקה חשיב בירור ל"מ ברי לי עיי"ש א"כ ה"נ כיון דנשברה הספינה וחשיב ס' השקול שמא מת א"כ עכ"פ חשיב נולד ריעותא ונהי די"ל דאפ"ה גילתה רחמנא דמס' א"א להוציאה מח"ה שהי' לה לתרומה אבל עכ"פ בכה"ג שא"א לומר דהחזקה הוי בירור שוב יש לחוש באיסור מיתה ביד"ש וז"ב:
ובפרט שי"ל עפמ"ש בנוב"י תניינא אה"ע סי קנ"ו דדוקא נגד איסור אמ"ה דהוי איסור בתולדה גם ג' ס' ל"מ אבל נגד חא"א דבתולדה היתה פנויה רק ע"י מעשה הקידושין נאסרה אם נולד אח"כ ג' ס' שנתבטל האיסור א"א שוב מוקמינן לה אח"פ עיי"ש א"כ ה"נ י"ל כיון דמתולדה היתה אסורה בתרומה רק ע"י הקדושין הותרה בתרומה וכיון דנולד ס' גמור שחזרה לאיסורה ע"י שנשברה הספינה ל"מ ח"ה שהי' לה בחיי בעלה דאדרבה מוקמינן אחזקה הראשונה שהיתה אסורה בתרומה עכ"פ שפיר י"ל דבנשברה הספינה הוי ס' גמור שמא נזדמן דף וקורה וניצל והוי ס' א"א גמור והנה ידוע פלוגתת הרמב"ם והראב"ד בפ"ט מתרומות לענין בת ישראל שניסת לכהן ואמרה לה צרתה שמת בעלה דלשי' הרמב"ם מותרת לאכול בתרומה ובתוס' יבמות דקי"ח נסתפקו אי ר"ט מתיר דוקא בתרומה דרבנן אבל בתרומה ד"ת לא אף דיש להעמידה אחזקה משום דממ"נ אחת עושה איסור ולא דמי לסוטה עיי"ש באמת זה תמוה דהיכי דההיתר מטעם חזקה ל"צ להיות דומיא דסוטה כמ"ש בתוס' נזיר דנ"ג וחולין ד"ט ועי' ט"ז יו"ד סי' ק"ץ ובנקה"כ וס"ט שם ומצאתי בשו"ת בי"ש אה"ע סי' כ"ח שהרגיש בזה עכ"פ נשמע דאם עכ"פ מועילים ה' נשים למשוי לס' נאסר בתרומה א"כ מכ"ש בנשברה הספינה דנולד ריעותא שפיר ל"מ ח"ה לאכילת תרומה א' דהוי איסור מיתה ביד"ש ב' דאדרבה מוקמינן לה אח"א שהי' לה קודם הנשואין וז"ב בס"ד:
עכ"פ שפיר י"ל כשיטת הרמב"ן דבנשברה הספינה וטבע ולא שהה חשיבה ס' א"א גמור ואף אם ניסת תצא ואפ"ה בת ישראל לכהן אסור בתרומה. אך באמת מ"ש הפוסקים ראי' מהא דמפרש הרמב"ם פי' אחר בהא דספינה שאבדה מוכח דס"ל דבנשברה הספינה וטבע אף אם לא שהה אפ"ה אם ניסת ל"ת ולכך מוכרח לפי' אחר עכ"ד. באמת לפע"ד י"ל דבאמת מודה הרמב"ם דבלא שהה אף בניסת תצא רק דס"ל דעכ"פ גם בלא שהה חשיב רובן למיתה כמפורש בש"ס ב"ב דקנ"ג ורק דעכ"פ כיון דבלא שהה חשיב מיעוט גמור א"כ באיסור מיתה חוששין למיעוט אף בדיעבד ודוקא במשאל"ס ושהה אז הוי בגדר מיעוט דל"ש ואף באיסור מיתה ל"ח לה רק לכתחלה אבל בלא שהה דהוי מיעוט גמור אז חוששין לה עכ"פ באיסור מיתה וא"כ י"ל עפי"מ דמבואר בפ"ז מתרומות מ"ב דבת כהן הניסת לישראל אם אכלה תרומה אינה חייבת בחומש וכ' בפי' הר"מ ז"ל הטעם דל"ח זרה וא"כ בוודאי דפטורה גם ממיתה דעיקר מיתה נלמוד מקרא דמתו בו כי יחללהו וסמיך לי' וכל זר לא יאכל קודש וא"כ כיון דל"ח זרה לפי שאפשר שתחזור עוד לבית אביה היינו שימות בעלה בלי בנים וממילא דפטורה ממיתה וא"כ בנשברה הספינה וטבע נהי דלא שהה מ"מ כיון דרובן למיתה נהי דבאיסור מיתה חוששין למיעוט מ"מ למה בת כהן לישראל אסורה בתרומה ה אין בזה איסור מיתה ומועיל רוב ואין לומר דכיון דמחמירין לענין נישואין לחוש למיעוט אם ניקול באכילת תרומה יהי' מיחזי כתרתי דסתרי ז"א כיון דגם איסור נישואין הוא רק מדרבנן לא איכפת נן בתרתי דסתרי כמ"ש בתוס' חולין ד"ט לענין לא בדק בסימנים דכיון דרוב פעמים שוחט שפיר לא החמירו לעשות נבילה ול"ח לתרתי דסתרי וא"כ מדקתני דבת כהן לישראל לא תאכל בתרומה ע"כ דמיירי שהספינה קיימת רק שנאבדו כלי ההנהגה דאז שפיר חשיב ס' גמור אבל באמת י"ל דלענין איסור א"א אף הרמב"ם מודה דאף בנשברה הספינה ולא שהה ד אם ניסת תצא אך עכ"פ יצא דנהי דנימא דבלא שהה אף אם ניסת תצא אפ"ה אינו רק חומרא דרבנן משום דהוי איסור מיתה ונשמע דעכ"פ בצירוף סימני מובהק בכלים דלא מושלי בוודאי מועיל כיון דעכ"פ נסתלק האיסור ד"ת ע"י הטביעה אף בלא שהה שוב מועיל סימן אמצעי בגוף וטב"ע בכלים דלא מושלי וז"ב:
ונשמע לכאורה דהרמב"ן ס"ל דבנשברה הספינה הוי ס' גמור דא"נ דבאמת רובן למיתה א"כ שוב אמאי בת כהן לישראל אסורה בתרומה הא בזה ליכא מיתה דהא ל"ח זרה וע"כ דחשיב ס' גמור וא"כ י"ל דבס' א"א לשי' כמ"פ ל"מ סימן אמצעי וה"ה דחוששין לשאלה בכלים דלא מושלי אך באמת י"ל דמודה הרמב"ן דבנשברה הספינה יש רובן למיתה רק הא דמחמירין באיסור א"א משום דבאיסור מיתה חוששין למיעוט ואי דקשה דלמה בת כהן לישראל אסורה בתרומה י"ל עפ"י המבואר בש"ס יבמות דס"ט דבת כהן הניסת לישראל ומת דקיי"ל דאוכלת בתרומה אפ"ה אם נשארה מעוברת אסורה בתרומה ופירש"י ז"ל דאם אכלה בתרומה חייבת בחומש ולפלא על רש"י ז"ל דהא מתני' מפורשת שם בתרומות דפטורה מחומש:
אך באמת יש לחלק דאם מעוברת מישראל כיון דהעובר הוא זר ועובר ירך אמו חשיבה זרה ממש ואח"כ כשתלד שוב לא תהי' זרה וז"ב בסבר יצא דבעודה מעוברת חשיבה זרה ותהי' חייבת בחומש אם תאכל תרומה וגם מיתה א"כ הרי מפורש בש"ס שם דבלא מת ביום שניסת אסורה בתרומה שמא מעוברת היא וא"כ א"ש בהא דבת כהן לישראל אסורה בתרומה אף דרובן למיתה מ"מ כיון דעכ"פ ג"ח הראשונים אסורה בתרומה דשמא מעוברת היא וחשיבה זרה נהי דאחר ג"ח יסתלק חשש זה ולא ישאר רק חשש שמא חי וזה אינו חשש איסור מיתה מ"מ כיון דעכ"פ היתה אסורה ג"ח אחר מיתת בעלה שוב כיון דגם אח"כ יש חשש מיעוט שמא חי נהי דבזה לא היינו חוששין למיעוט לפי שאינו איסור מיתה מ"מ כיון דעכ"פ לא הותרה באכילת תרומה מיד כשנפל לים שוב מועיל עכ"פ החשש מיעוט שתשאר באיסורה וכסברת רש"י ביצה ד"ו לענין תקנת ריב"ז עיי"ש א"כ הכ"נ כיון דבג"ח הראשונים הי' הדבר נוגע לאיסור מיתה וחוששין שמא מעוברת נהי דאח"כ לא נשאר רק חשש איסור לאו מ"מ כיון שכבר חששנו למיעוט נשאר החשש וז"ב בס"ד וע' במג"א או"ח סי' ט' ס"ק ז' וצ"ע מדבריו בסי' תר"צ ס"ק כ"ב:
ובזה יש לפלפל בהא דמפורש שם דחוששין שמא מעוברת מישראל והקשה המהרש"א דנוקמא אשה אחזקה שאינה מעוברת ונוקי אשה בחזקתה שהיא כשירה לתרומה ולכאורה דברי המהרש"א צ"ב דהא אדרבה ע"ע היתה אסורה בתרומה והס' אם היתרה במיתת הבעל א"כ י"ל דמוקמינן לה אח"א הקדים ואף שהאיסור מכח הבעל כבר חלף לו מ"מ נודע שיטת הרשב"א דמחזיקין מאיסור לאיסור ושי' המהרי"ט דמחזיקינן מאיסור א"א לאיסור יבמה לשוק א"כ הכ"נ שייך ח"א אך לפמ"ש ברשב"א יבמות דל"א דאם אין הס' במעשה המתיר לא מחזיקין מאיסור לאיסור א"כ הכ"נ הס' במעשה האוסר היינו העובר אך לפמ"ש בתוס' כתובות דע"ו דבהי' לו נגע וקודם שניטהר מנגע הראשון נולד לו נגע וס' בהרת קדמה דחשיב ח"ט אף דנגע הראשון כבר חלף לו ועל השני הוי ס' במעשה האוסר ואפ"ה חשיב ח"ט ועכצ"ל דכיון דשם טומאה חד הוא שפיר אף בס' במעשה האיסר חשיב ח"ט א"כ הכ"נ כיון האיסור מכח הבעל והבן אחד הוא א"כ שייך לומר ח"א אך באמת לפי"מ שהוכחנו דבעודה תחת בעלה אם אוכלת התרומה פטורה ממיתה וחומש דל"ח זרה ומכח העובר חייבת מיתה בחומש א"כ ע"כ הם שני שמות דע"י העובר חשיבה זרה א"כ שפיר בס' במעשה האוסר ל"ח ח"א ורק דחשיב ח"ה דקודם נישואין היתה מותרת בתרומה וגם האיסור מכח הבעל פקע ונענין הבן הוי ס' במעשה האוסר והוא שם אחר דע"י הבן חשיבה זרה בכה"ג חשיב חזקה להיתר ושפיר הקשה במהרש"א וא"ש הכל בס"ד:
נחזור להנ"ל דלשי' הרמב"ם ז"ל נהי די"ל דמודה דבלא שהה אף אם ניסת תצא מ"מ מדלא מוקי מתני' בכה"ג נהי די"ל דמשום דס"ל דעכ"פ בכה"ג בבת כהן לישראל היתה מותרת בתרומה משום דל"ח למיעוט באיסור לאו אבל עכ"פ נשמע דס"ל דבלא שהה עכ"פ רובן למיתה ורק מצד דבאיסור מיתה חוששין למיעוט אבל עכ"פ אינו רק מדרבנן ועכ"פ מועיל בצירוף סימן אמצעי אך לשי' הרמב"ן דבנשברה הספינה אף בת כהן לישראל] לא תאכל בתרומה ע"כ דחשיב ס' גמור ואף באיסור לאו חושבין ושוב אף בצירוף סימן אמצעי ל"מ אך באמת י"ל דגם הרמב"ן מודה דרובן למיתה רק מצד סמל"ח מחמירין מדרבנן אף באיסור לאו או מצד דבאיסור א"א דהוי איסור מיתה חוששין למיעוט ואי דלמה בת כהן לישראל אסורה בתרומה הא בזה ליכא איסור מיתה דל"ח זרה אפ"ה כיון דבג"ח הראשונים הי' חשש איסור מיתה וחששנו למיעוט שוב אף אחר ג"ח נשאר האיסור בשביל המיעוט שמא חי וכנ"ל עכ"פ שפיר י"ל דאף הרמב"ן מודה דאפי' בלא שהה מ"מ אינו רק חשש דרבנן ונהי דאם ניסת תצא מ"מ בצירוף סימן אמצעי מהני וה"ה בצירוף טב"ע בכלים דלא מישלי וז"ב:
ד) והנה כת"ה העיר על הרמב"ן שכ' דבנשברה הספינה יש חשש ד"ת א"כ מאי קאמר ר"ג ביבמות דקכ"א כמה גדולים דברי חכמים שאמרו משאל"ס אשתו אסורה הא שם הי' נשבר הספינה דיש חשש ד"ת עכת"ד. והביא כת"ה בשם הג' מבערזאן נ"י שכ' ליישב עפמ"ש בתוס' מגילה דכ"ח דאי לאו דמצינו לפעמים שצריכה מה"ת ז"נ על טיפה א' היינו בימי זיבה הסותרת לא הי' חז"ל מתקנין ז"נ על טיפה א' א"כ ה"נ אי לאו שמצינו שנאסרה מה"ת בנשברה הספינה לא הי' חז"ל מתקנין איסור במשאל"ס רק כיון דמצינו בנשברה הספינה דיש ד"ת אף דרובן למיתה לזה הי' כח ביד חז"ל להוסיף איסור אף במשאל"ס עכת"ד:
הנה באמת גם לענין שאובין הקשו בתוס' ב"ב דס"ו ופסחים י"ח דלמ"ד כולו שאוב דרבנן אמאי גזרו חז"ל כלל בשאובין הא ליכא גזירה אטו ד"ת ותירצו דגזרו אטו טבילה בכלים אך כ"ז רק במידי דלא גזרו מחמת חשש איסור ד"ת היינו לענין ג"ל שאובין דליכא בזה חשש שמא עובר עכשיו איסור ד"ת רק משום גזירה אטו פעם אחרת לזה שפיר מוכרחין לומר שיהי' אפשר לצמוח מזה איסור ד"ת בפעם אחרת אבל הכא שחז"ל חשו שמא עלה מהמים א"כ יש עתה חשש איסור ד"ת ונהי דמה"ת אזלינן בת"ר מ"מ חז"ל חשו למיעוט או משום דהוי מיעוט המצוי כמו שחז"ל למיעוט נפלים או משום דבאיסור מיתה חוששין למיעוט או כשיטת הריב"ש משום דיש תרי חזקות ונהי די"ל דאפ"ה מה"ת חשיב רוב עדיף אבל עכ"פ חז"ל חששו לזה א"כ אף א"נ דמה"ת אף בנשברה הספינה ל"ח משום דכיון דרובן למיתה אף דיש תרי חזקות מ"מ מה"ת רובא עדיף אפ"ה הי' כח ביד חז"ל לחוש לזה וכעין סברא זו כ' בתוס' יבמות דקי"ד לענין דמאי עיי"ש ונדחה דברי הג' הנ"ל ועי' תוס' חולין די"ב שכ' דר"מ חייש למיעוט רק מדרבנן וה"ה דלדידן חוששין עכ"פ למיעוט באיסור מיתה א"כ אף א"נ דהא דר"א בן פרטא מיירי רק באבדה כלי ההנהגה דאז הוי מה"ת ס' א"א אבל בנשברה הספינה ליכא איסור ד"ת משום דרובן למיתה אפ"ה יוכלו חז"ל לגזור אף במשאל"ס משום דבאיסור מיתה חוששין עכ"פ מדרבנן למיעוט וז"ב ופשוט:
אך באמת י"ל דזה כונת הרמב"ן דס"ל דבאמת במשאל"ס ושהה עד שת"נ הוי מיעוט דל"ש ובזה כ' המהרש"א דל"א סמל"ח ורק כיון דחזינן דבנשברה הספינה חוששין מה"ת וע"כ משום דתרי חזקות נגד הרוב משוי כפלגא וא"כ ממילא י"ל דבצירוף תרי חזקות חוששין עכ"פ מדרבנן אף למיעוט דל"ש ודוקא נגד חזקה אחת דמה"ת אין חוששין למיעוט בינוני דרק מדרבנן אמרי' סמל"ח א"כ שפיר למיעוט דל"ש אף מדרבנן אין חוששין אבל הכא דיש תרי חזקות ואם יש עכ"פ מיעוט בינוני כמו בנשברה הספינה חוששין מה"ת שוב אף במשאל"ס ושהה אף דהוי מיעוט דל"ש מ"מ כיון דיש תרי חזקות שוב חוששין מדרבנן נמצא דזה כונת הש"ס דאי לאו דמצינו בנשברה הספינה דיוכל לחיות ע"י דף היינו סוברין דגם בנשברה הספינה הוי מיעוט דל"ש שינצל והיינו מוכרחין לדחוק דר"א בן פרטא מיירי רק באבדה כלי ההנהגה כפי' הרמב"ם ז"ל ושוב לא הי' מקום לגזור במשאל"ס דהוי מיעוט דל"ש אך כיון דראה דבנשברה הספינה יוכל להנצל ע"י דף וע"כ דהוי עכ"פ בגדר מיעוט בינוני ושוב י"ל דר"א בן פרטא העיד אף על ספינה שנשברה והטעם דלמיעוט, בינוני בצירוף ב' חזקות חוששין מה"ת ושוב י"ל דבמשאל"ס ושהה כיון דיש ב' חזקות חוששין עכ"פ מדרבנן אף למיעוט דל"ש וא"ש מה דקאמר גדולים דברי חכמים ומיושב קושית כת"ה בס"ד:
אך בדרך הפשוט י"ל דעיקר סברת הרמב"ן דבנשברה הספינה יש חשש ד"ת הטעם דשמא נשאר על דף מספינה זו ושט לאיזה מקום ויצא שמה על היבשה אבל אם רואין שהספינה שנשברה צף ע"פ המים ולא נחסר ממנה כלום פשיטא דבכה"ג ל"ח מה"ת שמא נזדמן לו דף אחר ושט עליו וכאן שאמר ר"ע דף של ספינה נזדמן לי ולא קאמר שנשארתי על דף מהספינה שנשברה וע"כ דבאמת לא נשאר על דף מהספינה שנשברה רק שנזדמן לו דף אחר וחזינן דאף בנפל למים יוכל לחיות על הדף ה"ה דחוששין במשאל"ס שמא ניצל ע"י גלים א"כ זה כונת הש"ס גדולים דברי חכמים דחזינן שנזדמן לר"ע דף מספינה אחרת ונהי שכ' כמ"פ דבמשאל"ס ל"ח לדף עכ"פ כיון שיוכל לחיות ע"י דף ונהי דל"ח לה דהוי בגדר מיעוט דל"ש כלל וי"ל דהוי כעין חשש מחילה של דגים במשיל"ס דל"ח אבל עכ"פ שוב חוששין דגלי אשפלוהו ומיושב הכל בס"ד ודוק:
יצא דלדינא י"ל דגם הרמב"ם מודה דאף בנשברה הספינה ונטבע רק דלא שהה אפ"ה אם ניסת תנא רק דזה רק חשש דרבנן ובאמת בח"ס בכמה תשובות מחליט דבנטבע ולא שהה ולא מצאו שום אדם מודה הרמב"ם דאם ניסת תצא ורק בעלה והכירו רק שיש חשש בדדמי אז ס"ל להרמב"ם דבשביל חשש בדדמי לא תצא ונסתפק עוד דבשהה עד שת"נ אז בהכירו אותו אח"כ לא נחוש לבדדמי אף לכתחילה וגם דבטבע ממש י"ל דגם להרמב"ן ז"ל אף בלא שהה אפ"ה אם ניסת ל"ת עיי"ש יצא דלשי' הרמב"ם ז"ל נהי דנימא דבלא שהה אף בניסת תצא מ"מ כיון שהכירו אותו בטב"ע נהי דיש חשש בדדמי מ"מ אם ניסת ל"ת וכיון דבדיעבד תהי' מותרת מכח הטב"ע שוב מועיל הכרת הצעטיל אף לכתחילה וכנודע סברת הר"ן דבמידי דבדיעבד יהי' לו זכות עפ"י דין מהני סברא קלה לענין לכתחלה אך לשי' הרי"ף דבחשש בדדמי אף בדיעבד תצא ושוב יש לחוש דל"מ טב"ע בצעטיל אף דהוי כלים דלא מושל אך באמת אם נתברר הכא עכ"פ שנשברה הספינה ממש וכל האנשים נפלו במים א"כ י"ל דאף לשי' הרמב"ן דמחמיר בלא שהה אף לענין איסור אכילת תרומה בבת כהן אפ"ה יש כמה סברות דחשיב כשהה א' דנודע מ"ש בשו"ת רעק"א סי' ע' דאם נפל באמצע הים ורחוק מהחוף איזה שעות דחשיב כשהה דעיקר החשש בלא שהה דשמא יצא במקום הזה כ"ז באינו רחוק מהחוף ויוכל לעלות בשעה קלה י"ל דשט תחת המים להחוף ובשעה קלה יוכל לחיות אבל הכא דהי' רחוק מהחוף איזה שעות א"כ לא הי' יוכל לחיות עד שיגיע לחוף ואי דיש לחוש שמא נזדמן לו דף או קורה זה החשש שייך אף בשהה רק דזה חשיב בגדר מיעוט דל"ש ואין חוששין לו בדיעבד וה"ה הכא חשיב מיעוט דל"ש ועכ"פ בדיעבד ל"ת וחוץ לזה ע' בשו"ת ח"ס סי' ס"ה שכ' דאף בלא שהה מ"מ אם נמצאו כמה אנשים מתים ע"י הטביעה שוב יש הוכחה שגם שאר אנשים נטבעו עכ"פ חשיב כשהה עד שת"נ עיי"ש וע' באחרונים דבזה"ז שיש כמה אומדנות אלו הי' חי הי' כותב נהי דל"מ להיתרה לכתחילה מ"מ מועיל עכ"פ אף בלא שהה לענין שאם ניסת ל"ח ועי' בשו"ת רח"כ אה"ע סי' כ"ז שהביא ראי' לזה מש"ס כתובות דכ"ב דמשני הש"ס באומרת ברי לו ופירש"י ז"ל שאלו הי' קיים הי' בא עיי"ש אך באמת עיי"ש בר"ן שחולק על רש"י ז"ל וע' שו"ת ח"ס סי' ס"ז שכ' דגם רש"י לא כ' רק לענין האשה שפטורה מא"ת משום דיכולה לסמוך ע"ז אבל לא לענין זה שאנחנו נתיר אותה עי"ז עיי"ש ובפרט בנ"ד שהי' הקור חזק מאוד יש הוכחה שלא הי' יוכל להציל א"ע ע"י דף וקורה ושוב חשיב רוב גמור למיתה ושוב נסתפק הח"ס דבאם שהה ואח"כ הכירו בטב"ע אף בע"א י"ל דל"ח לבדדמי אף לכתחלה א"כ שוב מהני ההכרה בטב"ע אף שידעו מהטביעה ולענין החשש נשתנה בלא חזהו לאלתר בזה כמה סברות להיתר א' דבשנים ל"צ חזהו לאלתר ב' דבזמן הקור ל"ח לנשתנה אף אחר ג"י וה"ה דל"ח לנשתנה במים אף דלא חזהו לאלתר וגם מצד שיטת הריב"ש דבתוך ג"י אף במת במים ל"צ חזהו לאלתר גם מצד הכרת הצעטיל בטב"ע דחשיב עכ"פ ככלים דלא מושלי וחשיב עכ"פ כסימן אמצעי אף לשיטת הריטב"א ובאיד"ר מהני סימן אמצעי ובפרט דבסימן אמצעי קי"ל אם ניסת ל"ת ובפרט דהכא חשיב עכ"פ כשהה מכל הני סברות שהבאתי ובדיעבד ל"ת ושייך סברת הר"ן דהיכי דיהי' לו בדיעבד זכות ע"פ דין מהני סברא קלה לענין לכתחלה א"כ ה"נ לענין לכתחלה מועיל הכרת העדים בטב"ע גם מצד הצעטיל ע"כ הדבר פשוט דאשת בעריל פאליק מותרת להינשא לכל גבר בלי שום חשש ופקפוק:
אך בדבר אשת בעריל שטיינער יש לעיין הרבה נהי שהוכחתי דלשי' כמ"פ גם בלא שהה ליכא רק איד"ר מ"מ ס"ל לרוה"פ דעכ"פ אם ניסת תצא ובאמת הוכחתי די"ל דגם הרמב"ם מודה דבלא שהה עכ"פ מדרבנן תצא ובפרט דשיטת הנוב"י דבלא שהה יש חשש איסור ד"ת ואף שכ' הנוב"י דאם אח"כ מצאו אדם מת אף דלא הכירו אותו מ"מ מותרת מה"ת דכבר איתרע ח"ח של אחד מלבד דהרבה חלקו ע"ז וחוץ לזה הכא נראה דכל האנשים שהובאו מתים בהספינה הכירו אותם מי המה א"כ נהי דנימא דל"מ ההכרה הואיל שידעו מהטביעה ושוב שייך חשש בדדמי או משום דלא חזהו לאלתר ושייך חשש דנשתנה אבל עכ"פ לחומרא מועיל ההכרה שאין זה בערל שטיינער וא"כ אין בזה שום מעלה מה דמצאו אדם מת אך עכ"פ כבר כתבתי דהכא חשיב כשהה מכח כמה סברות א' מכח שנפלו באמצע הים ואם יתברר שהספינה נשברה ושהאנשים נפלו לתוך המים א"כ מכח שהי' רחוק מהחוף כמה פרסאות חשיב כשהה וגם מכח סברת הח"ס דכיון שנמצאו הרבה אנשים שמתו ע"י הטביעה יש הוכחה גדולה שגם שאר אנשים מתו ע"י הטביעה גם דבזמן שהקור חזק דגם האנשים שנשארו מתו רובן ע"י הקור א"כ רחוק שיוכל לחיות ולשוט על דף וקורה והוי עכ"פ כשהה עד שת"נ גם דבזה"ז שיש הוכחות מדלא כתב ומצטרף עכ"פ להא דנפל במים שיהי' חשיב כשהה ואף דנהי דנימא דחשיב כשהה מ"מ עכ"פ לכתחלה לא תינשא ולסמוך אאומדנא שלא כתב קשה בעיני כמ"ש בשו"ת ח"ס ח"ב סי' קל"ח:
אך באמת הכא יש אומדנא גדולה מצד חוזק הקור ואף א"נ דגלי הים אשפלוהו אפ"ה הי' רחוק שיוכל להציל א"ע בלי סיוע של אחרים וכיון דלא נשמע שהצילו שום איש יותר מהאנשים שניצולו ע"י האניות הקטנות א"כ בודאי דהאנשים שלא נמצאו מתו במים ובפרט שי"ל דכיון שהי' ספינה קטנה להציל האנשים מהספינה הגדולה אם הי' נזדמן לו דף או קורה והי' יכול לשוט הי' מקרב א"ע להספינה קטנה להציל א"ע ואף דיש לחוש שמא גל הוליך אותו למקום רחוק ושם נזדמן לו דף וקורה להציל או שמא מחילה של דגים נזדמן לו ועי' שו"ת נוב"י תניינא סו' נ"ח שהעיר גם על המהרש"א דגם אם הי' המים קרושים אכתי יש לחוש למחילה של דגים אבל עכ"פ חזי לצרף גם מצד שנסע משם על דעת לשוב לביתו ובזה בודאי ל"ח שמא נמלך ועי' תוס' חולין דל"ט בהא דהשוחט ע"מ לזרוק דמן לע"ז דל"ח דילמא מימלך ובשו"ת מהרש"ם סי' ו' העיר מהא דאו"ב אך באמת כבר כתבתי בתשובה בהא דמנחות דט"ו דפליגי בנתן את הקומץ במחשבה והלבונה בשתיקה אי אמרי' ע"ד הראשונה הוא עושה די"ל דרק שם א"נ ע"ד הראשונה הוא עושה א"כ יעבור אאיסור פיגול אז י"ל דמוקמינן לי' אח"כ ונהי דעכ"פ גם בחצי מתיר עושה איסור מ"מ מוקמינן אח"כ דאינו רוצה לפסול הקרבן אבל במידי דהיתר בודאי אמרי' ע"ד הראשונה הוא עושה וה"ה דבזה יש לחלק דבמידי דאם יוגמר מחשבתו יעשה איסור חוששין שמא מימלך אבל הכא דמצוה לשמח את ב"ב בודאי ל"ח שמא מימלך ובודאי אם הי' חי הי' בא לביתו א"כ שוב יש כמה וכמה צדדים להיתר אך יען שהוא דבר חמור מאוד ע"כ אם יתברר שנשברה הספינה ושהאנשים אשר היו בתוכה נפלו לתוך המים אזי אם יסכימו לזה הגאונים מבערזאן ומסטאניסלוב שיחי' להתיר אז יוכל לצרף גם דעתי להתיר שתי העגונות הנ"ל וישבו ב"ד של ג' להתיר כדין הניסת בע"א והשי"ת יצילנו משגיאות:
בעה"ח ג' ויחי תרסח"ל ראדמישלא והננידידו.