אור ברסלב
מהרש חלק ב סימן מט

מהרש חלק ב· רבי שמואל אנגל

סימן מט

סימן מח

להרב הגדול חו"ב וכו' כש"ת מו"ה יקתואל יהודה גרינוואלד נ"י בהרב הגאון מחיסט נ"י:

בדבר שהעיר אשיטת הפמ"ג שכ' דהא דקולא לחומרא לחומרא מקשינן הוא רק מס' אבל ליכא בזה שום עונש מס' א"כ קשה מש"ס פסחים דמ"ג דקאמר כל לרבות הנשים ופריך הא נפקא מהיקש דהשוו אשה לאיש ומשני דהי' ס"ד דנדרוש ההיקש לקולא והקשו בתוס' דהא לקולא לחומרא לחומרא מקשינן ולפי סברת הפמ"ג אי לאו קרא דכל לא הי' אשה נענשית אאכילת חמץ דשמא דרשינן ההיקש לקולא עכת"ק:

ובאמת יש לתמוה על הפמ"ג מש"ס יבמות ד"ח דקאמר שם ואבע"א אתי מהקישא דר"י דס"ד דכמו דאשת אח מתייבמת ה"ה כל עריות מש"ה צריך עליה לאיסורא ופריך ממאי דכל עריות הקשו לאחות אשה נקיש לאשת אח ומשני לקולא לחומרא לחומרא מקשינן ולסברת הפמ"ג דהוא רק מטעם ס' ממילא רק מס' אינה מתייבמת וא"כ קשה למה מפורש במתני' דט"י עריות פטורות מן החליצה ומן היבום והטעם קאמר בש"ס ד"כ דמש"ה חייבי כריתות אינן חולצות משום כל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה ובש"ס יבמות דף מ"א מפורש דמש"ה הספיקות חולצין אף דבעי שיהי' עולה ליבום דחשיב עולה ליבום אם יבא אליהו א"כ למה קתני במתני' דפטורות אף מחליצה הא כל עריות חוץ מאחות אשה רק מס' אינן מתייבמות ובס' חולצות וזה תימא רבתא:

א') והנה מקודם שנבוא ליישב שיטת הפמ"ג אקדים מה שנלע"ד ליישב דברי רש"י פסחים דצ"א דפריך ל"ל לר"ש נשים חייבות באכילת מצה והא כל שישנו בב"ת חמץ ופירש"י דנפ"ל מהיקש דהשוו אשה לאיש והקשה במהרש"א הא כאן מפורש בש"ס דצריך קרא דכל דבלא"ה הוי דרשינן ההיקש לקולא:

והנלע"ד דהנה באמת הקשה בתוס' דהא לחומרא מקשינן אך באמת לפי סברת הפמ"ג לק"מ כמ"ש כת"ה אך באמת חזינן דנשים מרבין רק מכל דכרת ולא מכל דלאו ונשמע דעל מלקות לא ילפינן והסברא י"ל דהש"ס קאי בשיטת המ"ד דח"כ פוטרין ממלקות וא"כ שפיר לענין מלקות לא דרשינן ולענין כרת ל"ש לומר לחומרא מקשינן דהא קמי שמיא גליא אי חייבת אי לאו וא"כ עיקר הדרש לענין איסור גרידא שפיר הקשה בתוס' דגם בלי הדרש דכל נמי ידעינן איסור לחוד דהא לחומרא מקשינן אך עדן י"ל נ"מ לענין מצה של טבל דלדידן הטעם משום מהב"ע כמ"ש כל האחרונים בישוב דברי הרמב"ם ז"ל אך באמת הקשו דנימא עדל"ת א"כ שפיר אי לאו דרשא דכל לא הוי ידעינן רק איסור מס' ושוב גם במצה לא הי' מחויבים רק מס' ושפיר לא הי' יוכל לדחות לאיסור טבל דס' עשה לא דחי לל"ת כמפורש בש"ס ביצה ד"ח אבל' בתר דדרשינן מקרא דכל שוב בוודאי אסורות בחמץ וממילא גם במצה מחיובת בוודאי שוב שייך לומר עדל"ת אבל שם דצ"א דקאי הש"ס לר"ש ור"ש לשי' דס"ל א"י במצש"ט משום דאאחע"א ושוב אזדא נ"מ זו ושוב קשה דאיסור מס' נמי ידעינן ולענין כרת ל"ש למידרש לקולא או לחומרא דהא קמי שמיא גליא ולענין מלקות לא ריבה הש"ס בנשים ושוב ל"צ לדרשא דכל ושפיר פירש"י משום דילפינן מהיקש ומיושב קושיות המהרש"א לנכון בס"ד ודוק:

נלע"ד ליישב קושיות המהרש"א הנ"ל דהנה באמת הקשה בתוס' דבלא"ה לחומרא מקשינן עיי"ש תירוצם אך באמת קשה לפמ"ש בתוס' מגילה ד"כ בהא דהקשו דלמ"ל קרא דאותו ולא אותה ת"ל דהוי מעשהז"ג ותירצו דס"ד דרק היכי שאין בביטולו כרת הוא דפטורי אבל היכי שיש בביטולו כרת הי' הו"א דחייבים מש"ה צריך קרא דאותה עיי"ש וא"כ קשה דלמ"ל הדרשה דכל ואי משום דס"ד לדרוש לקולא ז"א דהכא בל"ת דחמץ שיש בביטולו כרת הסברא דחייבים אך באמת לפי"מ דקאמר בש"ס יבמות דפ"ב ודקי"ט מ"ל לאו מ"ל כרת וחזינן דאין לחלק בין לאו לכרת מש"ה שפיר בעי דרשא דכל אבל בדצ"א דקאי הש"ס לר"ש ור"ש הא ס"ל כ"ש למכות וכ' בתוס' שבועות דכ"א דבאיסור לאו סגי בכ"ש ובכרת בעי כזית וחזינן דיש חילוק בין לאו לכרת ושוב לדידי' ל"צ לדרשא דכל דממילא ידעינן דלחומרא מקשינן כיון שהוא ל"ת שיש בביטולו כרת ומיושב קושיות מהרש"א בס"ד וז"ב ונכון:

ג') עוד נלע"ד ליישב קושיות מהרש"א הנ"ל דהנה לכאורה לפמ"ש בתוס' מגילה דמש"ה צריך קרא לפטור נשים ממילת בנה. אף דהוי מעשהז"ג מ"מ ס"ל דבמצוה שיש בביטולה כרת יתחייבו א"כ יש סברא לדרוש ההיקש לחומרא כיון דחמץ היא ל"ת שיב"כ אך באמת כ"ז אי לא נכתב קרא דאותו ולא אותה אז הי' אמרי' דבמילה שיש בביטילו כרת גם נשים חייבות אבל בתר דגילתה התורה אותו ולא אותה נשמע דפטורות ממילה אף שיש בביטולו כרת משום דהוי מעשהז"ג ישוב אין עדיפות לל"ת דחמץ משאר ל"ת לענין חיוב נשים ושפיר ס"ד לדרוש ההיקש לקולא לכך בעי קרא דכל לחייב נשים אך באמת לפמ"ש בתוס' קידושין דכ"ט דלמ"ד מילה שלא בזמנה נוהג אף בלילה א"כ מילה ל"ח מעשהז"ג וע"כ הא דנשים פטורות הוא מגזה"כ ושוב עיקר לימוד דנשים פטורות ממעשהז"ג הוא ממק"א ושוב יש לחלק מצד הסברא בין מ"ע שיש בביטולו כרת אבל למ"ד מש"ב אינה אלא ביום א"כ שוב י"ל הא דנשים פטורות למול את בנה הוא משום דהוי מעשהז"ג ושוב נשמע דאף ביש בו כרת אפ"ה פטורות והנה מפורש בש"ס יבמות דע"ב דראב"ש ס"ל מש"ב נוהג אף בלילה, א"כ מסתמא גם אביו ר"ש ס"ל הכי וא"כ א"ש הכל דהש"ס בדמ"ג קאי לדידן דס"ל מש"ב אינו רק ביום וא"כ מילה הוי מעשהז"ג ונשמע דאף שיש בביטולו כרת אפ"ה פטורות ושוב אין עדיפות לל"ת דחמץ משאר ל"ת מש"ה צריך קרא דכל דבלא"ה הי' דרשינן ההיקש לקולא אבל בדצ"א דקאי לר"ש ור"ש לשי' דמילה ל"ח מ"ע שהז"ג א"כ שוב י"ל דבמ"ע שיש בביטולו כרת נשים חייבות א"כ פשיטא דדרשינן ההיקש לחומרא שוב ל"צ לקרא דכל ומיושב קושית מהרש"א לנכון בס"ד ודוק היטב:

ד) ובאמת לפ"ז י"ל בהא דהקשה בתוס' שבועות דכ' בהא דקאמר הש"ס נשים חייבות בקידוש היום הואיל וישנן בשמירה ישנן בזכירה והקשה בתוס' דנימא להיפוך הואיל וליתא בזכירה ליתא בשמירה והקשה חכם אחד מש"ס סנהדרין דנ"א בהא דבת כהן כי תחל לזנות יכול אפ"י חללה שבת ת"ל לזנות וא"כ קשה אם נימא דנשים ליתנייהו בשמירת שבת א"כ תיקשי לזנות למ"ל עכת"ק. והנה בני החו"ב מר חיים יחי' אמר לתרץ קושיא זו עפ"י מה שתירץ קושית המהרש"א הנ"ל דהנה באמת הקשה בתוס' דהא לחומרא מקשינן אך באמת כ' הפמ"ג דהוא רק מטעם ס' אך באמת הפמ"ג בעצמו בספרו ש"ה כלל ה' חזר בו והרגיש מש"ס יבמות הנ"ל א"כ י"ל דהש"ס בדמ"ג ס"ל דהא דלחומרא מקשינן הוא רק מס' מש"ה שפיר צריך קרא דכל דבלא"ה הוי' דרשינן לקולא אבל בדצ"א דקאי לר"ש ור"ש יסבור דהא דלחומרא מקשינן הוא מטעם וודאי שפיר ל"צ קרא דכל ומיושב קושית מהרש"א לנכון ומיושב ג"כ קושית החכם דהתוס' בשבועות הקשו לדידן דס"ל דרק מטעם ס' מחמירין וע"ז תירצו דלחומרא מקשינן הכוונה דהוא מטעם וודאי אבל בסנהדרין באמת פריך הש"ס חילול שבת בסקילה ומשני כר"ש דס"ל שריפה חמורה א"כ לר"ש לש"י שוב א"א לדרוש ההיקש לקולא כיון דמטעם וודאי מחמירין וא"ש הכל בס"ד עכת"ד ודפח"ח:

אך לפי דרכינו ג"כ ניחא דבאמת הסברא נוטה דנדרוש לחומרא בחילול שבת משום שיש בו מיתה וכסברת התוס' לענין מילה שהבאתי רק שכתבתי דזה תלוי אי מש"ב נוהג אף בלילה אכתי י"ל דבמ"ע שיב"כ או מיתה נשים חייבות אף שהז"ג וא"כ לר"ש דס"ל דנוהג אף בלילה וגם ס"ל דיש לחלק בין איסור לאו לכרת כמש"ל שפיר יש לדרוש ההיקש לחומרא במידי שיב"כ או מיתה א"כ י"ל דהש"ס בשבועות קאי למ"ד מש"ב אינו רק ביום וגם ס"ל מ"ל לאו מ"ל כרת מש"ה שפיר הקשו דנדרוש לקולא אבל הש"ס דסנהדרין דקאי לר"ש כנ"ל שפיר א"א לדרוש ההיקש לקולא וא"ש הכל בס"ד לנכון ודוק:

ה) עוד נלע"ד ליישב קושית מהרש"א הלז דהנה באמת הקשה בתוס' מגילה ד"ד דלמ"ל ההיקש לחייב נשים באכילת מצה הא בלא"ה פשיטא דחייבים משום שהי' באותו נס ותירצו דסברא זו ל"מ רק להתחייב מדרבנן ועוד דס"ד לפוטרם מגז"ש דט"ו ט"ו עיי"ש והנה באמת הקשה בתוס' דהא לחומרא מקשינן אך תירצו דס"ד לפטור מגז"ש דט"ו ט"ו עיי"ש א"כ י"ל לפי סברת התוס' מגילה אי לאו הגז"ש לא הי' צריכין כלל לההיקש דהי' מקום לחייבים משום שהי' באותו נס אך ע"י הגז"ש יש ס"ד לפוטרם אבל בתר דכתיב היקש שוב יש שני סברות לחייב נשים במצה מטעם שהי' באותו נס ומטעם ההיקש ונגד שני דברים ל"מ הגז"ש לפטור אך לפי סברת התוס' שם דסברת הי' באותו נס ל"מ לחייבם מה"ת א"כ שוב ליכא רק חד סברא לחיוב היינו ההיקש לזה שוב ס"ד לפטור מגז"ש אך באמת י"ל דזה תלוי אי דרשינן ט"ד דלמ"ד דרשינן ט"ד א"כ עיקר חיוב מצה הוא בשביל נס יצ"מ א"כ ה"ה דגם נשים חייבות אבל למ"ד לא דרשינן ט"ד שפיר ל"מ סברא זו לחייבם מה"ת רק מדרבנן וא"כ י"ל דהש"ס בדמ"ג קאי לדידן דלא דרשינן ט"ד א"כ שפיר בעי דרש"א דכל לאוסרם באכילת חמץ וממילא חייבים במצה ואי דלחומרא מקשינן ז"א דס"ד לפטור מהגז"ש ואי מכח:

סברת הי' באותו נס סברא זו ל"מ רק לחייבם מדרבנן אבל שם בדצ"א דקאי לר"ש דס"ל דרשינן, ט"ד שפיר ל"צ לדרשא דכל לענין חיוב מצה דממילא ידעינן דחייבות משום שהי' באותו נס אף מה"ת ונהי דהי' ס"ד לפטור מכח הגז"ש מ"מ הא יש עוד צירוף לחייבם מכח ההיקש ונגד שני דברים לא יועיל הגז"ש לפטור כנ"ל ומיושב קושית מהרש"א לנכון בס"ד ודוק:

ו) ובזה מיושב קושית השעה"מ שהקשה לפמ"ש הריטב"א דמש"ה לא דרשינן להתיר נשים בציצית כיון דהסמוכין אינו מיותר דנצרך להתיר כלאים בציצית ולא דרשינן לסתור כללא דמעשהז"ג נשים פטורות א"כ הכ"נ ההיקש אינו מיותר דהא צריך קרא לענין דא"י במצש"ט וא"כ אמאי דרשינן לחייב נשים במצה ולסתור כללא דמעשהז"ג. אך לפי' הנ"ל ניחא דבאמת בלאו קרא יש לחייב נשים במצה מטעם שהי' באותו נס ורק דס"ד לפוטרם מגז"ש א"כ ההיקש מגלה רק דלא נפטור מגז"ש אבל עכ"פ ל"ח סותר כללא דמעשהז"ג כיון דבאמת גם הסברא נותנת לחייבם מטעם שהי' באותו נס וההיקש מגלה רק דלא נפטור מגז"ש ומיושב קושית השעה"מ דהא הסמוכין אין מיותר דנצרך לענין הא דא"י במצ"ט ועפ"י הנ"ל א"ש דמאן הוא תנא דדריש מקרא דא"י במצש"ט ר"ש הוא דל"ל כולל דלדידן דס"ל כולל ל"ש טעם זה רק הטעם משום מהב"ע וא"כ ר"ש לשי' דס"ל דרשינן ט"ד א"כ שפיר במצה יש לחייבם משום שהי' באותו נס נהי דדריש מההיקש לענין מצש"ט אפ"ה שפיר דריש לחייב נשים במצה לגלות דלא נפטור מגז"ש וממילא יהי' החיוב מכח סברת אף הם הי' באותו נס ומיושב קושית השעה"מ לנכון בס"ד:

ולפ"ז מיושב נמי קושית כת"ה דהנה כבר כ' הה"מ פ"ב ממא"ס דנהי דאין מזהירין מן הדין מ"מ היכי שיש איסור עשה בלא"ה שוב מזהירין מן הדין דעיקר הטעם דאין מזהירין מן הדין הוא מטעם דשמא יש פירכא א"כ היכי שיש איסור בלא"ה יש סברא דליכא פירכא על הק"ו ושפיר מזהירין מן הדין והאריכו בזה בישוב קושית הר"ש בסוגיא דהמ"ל וע' בהג"ה ר"נ טרייביטש על הרמב"ם בהלכות עכו"ם שהאריך בזה א"כ י"ל הכ"נ נהי שכ' הפמ"ג דהא דלחומרא מקשינן הוא רק מס' כ"ז בעלמא אבל הכא באמת בלא"ה יש לחייבם משום שהי' באותו נס ואף שי"ל דסברא זו ל"מ לחייב מה"ת מ"מ כיון דמועיל עכ"פ לחייבם מדרבנן א"כ כיון שיש עוד היקש רק דיש ס' שמא ההיקש לקולא לזה שוב עכ"פ מועיל הסברא דהי' באותו נס לגלות דבוודאי ההיקש הוא לחומרא וממילא יש עונש ג"כ וכסברת הה"מ הנ"ל ומיושב הכל לנכון בס"ד יז"ב למעיין היטב:

ז) עוד י"ל קישיות כת"ה וגם קושית הש"ה מש"ס יבמות הנ"ל והנלע"ד דהנה עיקר סברת הפמ"ג קשה להבין דהא באמת י"ל דהוא מטעם ודאי דע"כ כונת התורה לדרוש ההיקש לחומרא דאי לקולא לא הי' כתבה התורה בסתם דהא אם כתיב סתם נחמיר מס' וע"כ דכוונת התורה לדרוש לחומרא וממילא גם עונש יש אך לשיטת הרמב"ם דס' ד"ת מה"ת לקולא א"כ שוב י"ל דבאמת כוונת התורה למידרש לקולא ואפ"ה כתבה בסתם דאם יהי' לנו ס' ניקול מס' אך כבר כ' המהרי"ט דבאיקבע לכ"ע מה"ת לחומרא והדברי אמת תמה עליו דהא כ' הרמב"ם דבשרץ ונבילה לפניו ונגע באחד מהם וא"י באיזה נגע דבזה ס' ברה"ר טהור והא שיטת הרמב"ם דמש"ה ס' ברה"ר טהור לפי שכל הס' מדבריהם ונשמע דאף באיקבע אפ"ה ס' מה"ת לקולא וע' בריט"א פ"ד מבכורות ובש"ש שהאריכו בזה וכ' הדברי אמת דבאמת באיסור לאו אף באיקבע מה"ת לקולא ורק באיסור כרת למ"ד ל"צ חתיכה משני חתיכות ס"ל דבאיסור כרת ספק מה"ת לחומרא ומ"ד בעי חתיכה משני חתיכות ס"ל דבעי כרת ואיקבע עיי"ש א"כ י"ל דהפמ"ג שפיר כ' דאין לענוש במידי שיש ס' אם ההיקש לחומרא די"ל דכוונת התורה הי' להקל ואי דלמה כתבה התורה בסתם הא נחמיר מס' ז"א דלשי' הרמב"ם דס"ל בעי חתיכה משני חתיכות א"כ אף באיסור כרת ומיתה אפ"ה ס' מה"ת לקולא א"כ שפיר אף אם כתוב בסתם ג"כ מקילין בס' ושוב י"ל דכוונת התורה למידרש לקולא ונהי דעכ"פ מדרבנן נחמיר כמו בכל ס' ד"ת אבל עכ"פ א"א לענוש על זה כיון דעכ"פ כוונת התורה למידרש לקולא אבל הכא בפסחים דמ"ג דקאי הש"ס לר"א דאיהו קא יליף מכל לחייב נשים וא"כ יפה הקשה בתוס' דלחומרא מקשינן דר"א לשיטתו בכריתות די"ח דס"ל ל"צ חתיכה משני חתיכות א"כ לדידי' באיסור כרת ס' מה"ת לחומרא א"כ פשיטא דאם יש לנו ס' אם נשים מחויבין בל"ת דחמץ דצריכין להחמיר מס' דס' מה"ת לחומרא וא"כ ע"כ מדכתבה התורה ההיקש בסתם ע"כ דכוונת התורה הי' למידרש לחומרא דאי כוונת התורה להקל לא הי' כתבה בסתם דהא נחמיר מס' וע"כ דכוונת התורה למידרש לחומרא וממילא גם עונש איכא ומיושב קושיתו לנכון בס"ד וממילא מיושב ג"כ קושיות הש"ה דהנה כבר כ' בתוס' כתובות דכ"ב דאף למ"ד בעי חתיכה משני חתיכות אפ"ה יש א"ח לפי שעכ"פ היתה בחא"א וחשיב עכ"פ כאיקבע א"כ הכ"נ עכ"פ עריות הללו הי' עליהם שם איסור קודם שחל מצות יבום ורק הס' אי מ"ע דיבום דוחה האיסור בכה"ג עכ"פ חשיב כאיקבע וס' מה"ת לחומרא דבאיסור כרת ואיקבע לכ"ע ס' מה"ת לחומרא א"כ ע"כ מדכתבה התורה סתם ההיקש דעריות להדדי נהי שיש ס' שמא הוקש לאשת אח להקל במקום יבום מ"מ יש הוכחה דכוונת התורה למידרש לחומרא דאי לקולא לא הי' כתבה התורה בסתם דהא אם יהי' לנו ס' בכוונת התורה לא נוכל להקל מס' דס' מצות יבום אינו דוחה וודאי איסור ערוה ושוב ע"כ מדכתבה התורה בסתם ע"כ דכוונת התורה למידרש ההיקש לחומרא ושוב הוי וודאי בכלל א"ר ליבום וממילא אינו עולה לחליצה ומיושב כל הקושיות לנכון בס"ד וז"ב למעיין היטב ודוק:

בעה"ח עש"ק שלח תרס"ג ראדימושלא והננידידו"ש

תוכן העניינים

מהרש חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה