אור ברסלב
מהרש חלק ב סימן ל

מהרש חלק ב· רבי שמואל אנגל

סימן ל

סימן כט

בסוגיא דמתפים בשבועה (שבועות ד"כ):

א) ת"ר מבטל שבועה חיסר שבועה איסר איסר אם אתה אומר איוסר שבועה חייב ואם לאו פטור מאי קאמר אמר אביי איסר מתפיס בשבועה אם אתה אומר מתפיס בשבועה קמוציא שבועה מפיו דמי חייב ואם לאו פטור ורבא אמר איסור הטילו בין נדר לשבועה הוציאו בלשון נדר נדר בלשון שבועה שבועה וקאמר הש"ס ואזדא לטעמייהו דאביי אמר מאשס בשבועה מוציא שבועה מפיו דמי ורבא אמר לאו כמוציא שבועה מפיו דמי ופריך הש"ס מהא דתניא איזו איסר האמור בתורה הרי עלי שלא אוכל בשר כיום שמת בו אביו ופריך בשלמא לאביי מדמתפיס בנדר נדר מתפיס בשבועה שבועה אלא לרבא קשיא ומשני איזהו איסר האמור בתורה:

והנה בפי' סוגיא זו נחלקו גדולי הפוסקים דעת רש"י דמתפיס ל"מ בין בנדר בין בשבועה וס"ד דהש"ס דהברייתא מפרש לאיסור דקרא היינו מתפיס ונשמע דמהני התפסה ומשני דהקרא מיירי במפרש לעיקר הנדר ואפ"ה בעי שיתפיסנו בדבר הנדור ולא בדבר האסור אבל התפסה ל"מ בין בנדר בין בשבועה וה"ד התפסה בשאינו מפרש רק אומר ה"ז כזה ונראה לכאורה משיטת רש"י דגם במפרש עיקר הנדר אפ"ה ל"מ בלי התפסה בקרבן אך הר"ן ז"ל מפרש בשיטת רש"י דמודה דנדר חל אף בלי התפסה והנה רק דבעי שלא. יתפיסנו בדבר האסור ופריך בש"ס פשיטא ומשני גדלי' בן אחיקם איצטריך לי' סד"א כיון דכי לא נדר נמי אסור לאו מתפיס בנדר הוא קמ"ל ויש גירסא כיון דמדרבנן הוא דאסור ורש"י לא גרים לי' דאי נמי הוי ד"ת מ"מ נדר חל עד"מ כדבר הרשות ונשמע מדברי רש"י דאם נדר שלא לאכול נבילות כיון דנדר חל עליו שוב יוכל להתפיס בו נהי שיש עליו שם דבר האסור ג"כ מ"מ מהני התפסה באיסור נדר שבו אף באינו מפרש שמתפיס באיסור נדר שבו מ"מ כיון דנדר חל עליו מהני ובתוס' כ' דאף דנדר חל על ד"ת מ"מ ל"מ בי' התפסה כיון שגם איסור מעצמו יש עליו שם איסור ד"ת ורק בנדר על איד"ר אז מהני בי' ההתפסה:

והנה על שיטת רש"י יש כמה הערות א' הקשו הראשונים דהא מוכח בש"ס דנזיר דאמר א' הריני נזיר וחבירו אמר ואני כמוך מהני ומוכח דמהני התפסה ועוד קשה מהא דבעיא בש"ס נדרים די"ב במחית קמי' בשר זבחי שלמים לאחר זריקת דמים ואמר זה כזה אי בדהשתא קמתפיס ולשיטת רש"י ז"ל הא באינו מפרש לשון נדר ל"מ התפסה אף בבשר קודש קודם זריקת דמים ואי במפרש לשון נדר היינו שאמר הרי עלי שלא אוכל בשר כזה וא"כ ל"מ לפי פי' הר"ן בדברי רש"י דבמפרש עיקר הנדר ל"צ כלל התפסה א"כ לא מגרע מה דאמר כזה אם עכ"פ אינו מתפיס בדבר האסור ואף א"נ דלרש"י ז"ל ל"ג נדר בלי התפסה מ"מ עכ"פ כיון דפי' לשון הנדר א"כ נראה שרצונו לאסור א"ע בנדר נהי דגזה"כ דבעי שיתפיסנו עכ"פ אם אפשר לפרשו על צד הדוחק שמתפיסי בנדר היינו בדמעיקרא בוודאי חייל וגדולה מזו דעת המהרלב"ח דבמפרש לשון הנדר אף אם התפיסו בדבר האסור מהני וכ' בכנה"ג דמפרשין שלא אוכלנו כנבילה וע' בריטב"א פ"ב מנדרים ואף שכ' במח"א ובמלמ"ל דלשיטת הר"ן בשבועות דנדר בלי התפסה לא חל רק מדין יד א"כ פשיטא דאם התפיסו בדבר האסור ל"מ דצריכין למופלג דיבור ולהוסיף דיבור אך כ"ז במתפיסו בדבר האסור אבל במתפיסו בבשר זבחי שלמים לאחר זריקת דם כיון דעכ"פ אפשר לומר דבעיקרו קמתפיס א"כ עכ"פ ל"ח סתירת דיבורו שוב במפרש לשון הנדר אמרי' דוודאי כוונתו להתפיסו בעיקרו. והגם די"ל דבאמת הקשה הר"ן ז"ל דאף א"נ דבהשתא קמתפיס אפ"ה אכתי חזה ושוק אסור לזרים ותירץ דזה חשיב דבר האסור וא"כ י"ל דבעיית הש"ס אי בדהשתא קמתפיס היינו בחזה ושוק והוי מתפיס בדבר האסור ולשיטת רש"י ז"ל אף במפרש לשון הנדר ל"מ במתפיס בדבר האסור דהא כיון דס"ל דהתפסה ל"מ א"כ ע"כ הא דכתבה התורה עד שידור בדבר הנדור קאי אמפרש עיקר הנדר ואפ"ה ל"מ:

אך באמת ז"א דכוון דפירש לשון הנדר א"כ כל שאפשר לפרשו על צד הדוחק שלא התפיסו בדבר האסור בוודאי מפרשין כדי שלא יהי' סתירה לדיבורו שאמר לשון נדר א"כ פשיטא דכיון שאפ"ל דבעיקרו קמתפיס בוודאי מהני ועוד קשה מהא דרצה למיפשט מהא דנותר והא נותר לאחר זריקת דמים הוא ומשני כנותר של עולה ופריך פשיטא ומשני מהו דתימא באיסור נותר כמתפיס קמ"ל וקשה בשלמא לשיטת התוס' דבנדר שלא אוכל נבילה נהי דנדר חל עליו מ"מ ל"מ בי' התפסה וחזינן דמידי שיש עליו איסור מחמת עצמו ואיסור מחמת נדר אפ"ה אם גם האיסור מחמת עצמו הוא איסור ד"ת ל"מ בי' התפסה א"כ שפיר ס"ד דגם בנותר של עולה מ"מ כיון דאיסור נותר הוא איסור עצמו ל"מ בו התפסה קמ"ל דיש חילוק דשם האיסור מחמת עצמו הוא קדים לאיסור נדר שבו שפיר ל"מ התפסה דאינו מוכח שמתפיס באיסור נדר שבו אבל הכא דאיסור נדר שבו קדים שפיר מוכח שמתפיס באיסור קודש שבו אבל לשיטת רש"י דגם בנדר אנבילה אפ"ה כיון שהנדר חל עליו שפיר מהני התפסה א"כ מאי ס"ד דהש"ס דבנותר של עולה לא יועיל בו התפסה כיון דעכ"פ יש בו איסור קודש וכ"ז הוא הערות עצומות אשר כדאי לעורר עליהם – ומקודם נתרץ קושיא הראשונה דהא נשמע מהא דנזיר דמהני התפסה אף באינו אומר הריני נזיר:

והנלע"ד עפמ"ש הר"ן דלשיטת הרי"ף דמהני התפסה בנדר א"כ ניליף מתפיס בשבועה ממתפיס בנדר וחידש הר"ן ז"ל דבאמת עיקר הנדר לא הוי רק ע"י התפסה בקרבן לפי שקודש עושה חליפין וא"כ התואר קדושה בו נמשכת א"כ שפיר בשבועה כיון שאין בו תואר קדושה ל"מ התפסה עי"ש א"כ י"ל לפמ"ש המהרי"ט דכל איסור נזירות הוי רק תואר קדושה שמקבל עליו תואר קדושת נזיר וממילא אסרה התורה עליו איסורים הנוהגים בנזיר ונודע דזה תלוי בפלוגתת ר"ש ורבנן נזיר ד"ד. א"כ י"ל דבזה פליגי רש"י ותוס' דרש"י ס"ל דנדר אין בו רק איסור חפצא ואין עליו תואר קדושה א"כ א"א להמשיך איסורו אדבר היתר ודעת התוס' דכיון דס"ל יש מעילה בקונמות א"כ הוי כהקדש ושייך בו התפסה ובזה א"ש מ"ש בר"ן נדרים די"ד דקמ"ל דמהני התפסה אף באינו מתפיס רק בדבר שאסור לו לבדו ולא בקרבן וקשה להבין איזו סברא הי לחלק ביניהם ועפ"ז א"ש דהי' מקום לומר דל"מ התפסה רק בקרבן דהוי תואר קדושה קמ"ל דגם בנדר כיון דיש מעילה בקונמות הוי כהקדש ואף דבקונם פרטי לא אלים למיתפס פדיונו מ"מ מהני התפסה ועפ"ז ניחא דבאמת מודה רש"י ז"ל דבקרבן מהני התפסה אף באינו מפרש עיקר הנדר והטעם משום דקודש עושה חליפין שפיר מהני בו התפסה וה"ה בנזירות לדידן דקיי"ל כרבנן דאף אם לא נזר רק מדבר א' חל וע"כ דהוי תואר קדושה ושפיר חל בו התפסה אך בנדר ס"ל לרש"י כיון דלא הוי רק א"ח ל"מ בי' התפסה ועפ"ז א"ש הכל דבאמת באינו מפרש עיקר הנדר רק שמתפיסו בדבר אחר אז שפיר בעי הוכחה בפי' שמתפיסו באיסור נדר ושפיר אם נדר שלא לאכול נבילה ומונח לפניו חתיכה של נבילה שאסר ע"ע בנדר ואמר על ככר ה"ז כזה שפיר לא יועיל דכיון דעיקר הוא רק ע"י ההתפסה וצריך שיהי' מוכח שמתפיסה באיסור נדר והכא כיון דעכ"פ איסור נבילה קדים א"כ אין מוכח שמתפיס באיסור נדר שבו ושוב אף אם בלבו הי' להתפיס באיסור נדר שבו מ"מ ל"ח לבטא בשפתים:

אך הכא רש"י ותוס' לשיטתם אזלו דרש"י לשי' אזיל דס"ל דבאינו מפרש עיקר הנדרל"מ התפסה בנדר וע"כ דהברייתא מיירי במפרש עיקר הנדר א"כ נהי דאפ"ה ל"מ במתפיס בדבר האסור וי"ל עוד דבעי התפסה בדבר הנדור אבל עכ"פ בנדר שלא אוכל נבילה כיון דעכ"פ חל הנדר וי"ל דמתפיס באיסור נדר שבי דעכ"פ ל"ח היפך דיבורו ושפיר מהני הואיל דפי' עיקר הנדר אבל באמת היכי דמועיל התפסה אף באינו מפרש עיקר הנדר היינו במתפיס בקרבן אז פשיטא דאם מונח לפניו חלב קודש ואמר על ככר ה"ז כזה דל"מ הואיל שאינו מפרש עיקר הנדר א"כ שוב בעי שיהי' וודאי שמתפיס באיסור נדר שבו והכא נהי דחל איסור קודש אחלב מטעם מוסיף אבל עכ"פ כיון שי"ל שבאיסור חלב התפיס ל"מ א"כ התוס' לשי' דמתפיס בנדר מהני א"כ מיירי הברייתא באינו מפרש עיקר הנדר א"כ שפיר בנדר אנבילה נהי דהנדר חל עליו מ"מ אינו מוכח שמתפים באיסור נדר שבו ושפיר ל"מ רק בנדר על איד"ר אז יש בירור שמתפיס באיסור נדר שבו דחמיר ושפיר מהני אף באינו מפרש עיקר הנדר ולפ"ז פשיטא דאם יפרש עיקר הנדר ויתפיסנו בנבילה שאסר ע"ע בנדר נהי דנימא דגם לשי' התוס' נהי דס"ל דהתפסה מהני אפ"ה גם במפרש עיקר הנדר ל"מ במתפיס בדבר האסור דלא כמהרלב"ח אפ"ה הכא כיון דחל עכ"פ הנדר א"כ עכ"פ ל"ח היפך דיבורו ושפיר מועיל ורק דהכא רש"י ותוס' לשיטתם אזלו דלרש"י ע"כ הברייתא מיירי במפרש עיקר הנדר מש"ה מהני התפסה בנבילה שאסר עליו בנדר ולהתוס' דמיירי באינו מפרש עיקר הנדר א"כ ל"מ התפסה בדבר שיש עליו איסור ד"ת מחמת עצמו וא"ש הכל בס"ד:

ב') ועפ"ז א"ש סוגיא דנדרים די"ב בהא דבעיא אי בדהשתא קמתפיס היינו שם בקרבן מהני התפסה אף באינו מפרש עיקר הנדר וא"כ עיקר חלות הנדר הוא ע"י התפסה ושפיר בעי שיהי' מוכח בפי' ההתפסה ושפיר בעיא שמא בדהשתא קמתפיס ושוב אין מוכח שמתפיס באיסור קודש וא"כ שפיר קאמר בש"ס דגם בנותר של עולה לא יועיל ההתפסה ואי דתיקשי דהא לשי' רש"י גם בנדר אנבילה מהני בי' התפסה. ועפ"ז א"ש דשם ע"כ מיירי במפרש עיקר הנדר דהא התפסה בנדר ל"מ וא"כ במתפיסו אנבילה שנדר עליו עכ"פ ל"ח היפך דיבורו ושפיר מהני אבל הכא בקרבן דמהני בי' התפסה אף באינו מפרש עיקר הנדר וא"כ הוכחתי דבמתפיס בחלב של מוקדשין ל"מ נהי דאיסור קודש חל עליו מ"מ כיון דגם איסור מחמת עצמו עליו א"כ אין מוכח אם מתפיס באיסור קודש שבו א"כ י"ל דגם בנותר של עולה אין מוכח שמתפיס באיסור קודש שבו קמ"ל כיון דאיסור מחמת נדרו קדים שפיר מוכח שמתפיס באיסור קודש שבו ומהני אף באינו מפרש עיקר הנדר ומיושב הכל בס"ד לנכון:

ג') נחזור ליישב קושיות התוס' בהא דפריך מברייתא דהרי עלי שלא אוכל בשר כיום שנהרג בו גדליה והקשה בתוס' אמאי מפרש הברייתא למתפיס בנדר והא איסר דקרא מיירי בשבועה ואמאי לא מפרש הברייתא הקרא במתפיס בשבועה:

והנלע"ד דהנה בש"ס פריך פשיטא ומשני גדלי' איצטריך לי' סד"א כי לא נדר נמי אסור האי לאו מתפיס בנדר הוא קמ"ל וגירסת התוס' כיון דמדרבנן הוא דאסור חל עליו הנדר:

והקשה הזוהר הרקיע דבש"ס יומא דע"ד מפלפל הש"ס אי ח"ש לר"ל חשיב מושבע ועומד שלא יוכל לחול עליו שבועה והכא משמע דעל איד"ר חל איסור אחר:

והנלע"ד דבאמת לסברת התוס' הראשונה בוודאי ל"ק דהא באמת נדר חל על איסור ד"ת ג"כ ורק בנדר על איסור ד"ת כמו על יוה"כ ונבילה נהי דחל עליו איסור נדר מ"מ ליכא הוכחה שמתפיס באיסור נדר שבו שמא מתפיס באיסור שיש עליו מקודם והתורה אמרה לבטא בשפתים שיהי' מוכח מצד דיבורו שמתפיס באיסור נדר שבו ומש"ה בנדר על איד"ר אז מוכח שמתפיס באיסור החמור שבו ובוודאי התפיס בנדר שהוא מה"ת א"כ י"ל דבאמת גם איד"ר חשיב מושבע ועודר רק הכא באמת ל"ש הסברא דאאחע"א דנדר חל על איסורין רק המעלה דאיד"ר הוא רק לענין שמוכח שהתפיסו בנדר ובכה"ג "ג הוי הוכחה מצד דיבורו ואף לסברת השני' שבתוס' דבאמת נדר לא חל בקיום מצוה וא"כ מוכח לכאורה דאיד"ר ל"ח מושבע ועומד אפ"ה י"ל דהנה בעיקר פלוגתת רש"י ותוס' אי נדר חל על איסורים נלע"ד דתלוי אי כל איסורין הם א"ג או א"ח דא"נ דכל איסורין ל"ח רק א"ג א"כ כמו דנדר חל על שבועה משום דשבועה ל"ח רק א"ג ה"ה דחל על כל איסורין ושיטת התוס' ע"כ כמ"ד דכל איסורין הם א"ח אז י"ל דהא דכתבה התורה לה' דחל ע"ד מצוה זה רק בביטול מצוה דהוי דבר חדש אבל לקיים דאינו מחדש שום דבר לא חל כמ"ש בר"ן שם ורש"י ס"ל אף דכל איסורין הם א"ח מ"מ כיון דגילה התורה לה' השתא דחל לבטל מכ"ש לקיים אבל אי לא הי' חשיב רק א"ג פשיטא דהי' חל הנדר א"כ לפמ"ש האחרונים דאיד"ר בוודאי דחשיבי רק א"ג א"כ בוודאי דנהי דאיד"ר ג"כ חשיב מושבע ועומד מ"מ נדר חל עליו א"כ מיושב קושיות הזוהר הרקיע דשם ביומא לענין שבועה שלא אוכל ח"ש נבילה שפיר פלפלו בש"ס אי אוד"ר חשיב מושבע. ועומד דהא שבועה הוי רק א"ג א"כ גם בדרבנן לא חל ונדחקו בש"ס דדרבנן ל"ח כלל מושבע ועומד אבל הכא דמיירי בנדר א"כ כמו דחל על שבועה ה"ה דחל על איד"ר ולפ"ז מיושב קושיות התוס' בהא דלא נקט תנא דברייתא הדין במתפיס בשבועה ועפ"ז ניחא דהא בעי להשמיענו הדין דיום שנהרג בו גדלי' ובאמת זה לא חל רק בנדר אבל לא בשבועה דשבועה דל"ח רק א"ג שוב לא חל אף על איד"ר וא"כ אדרבה מזה יש ראי' דגם אאיד"ר שבועה לא חל ורק אח"ש לפי שהוא רק מטעם סייג ל"ח מושבע ועומד אבל באמת כל איד"ר חשיב מושבע ועומד דאלת"ה שוב הדרא קושיות התוס' לדוכתה וע"כ נשמע דגם איד"ר חשיב מושבע ועומד ורק נדר חל על איד"ר ומיושב קושיות התוס' לנכון בס"ד:

ד') ובאמת עפ"ז י"ל קושיות המחנה לוי בהא שכ' התוס' דאף דנדרים חלים ע"ד מצוה זה רק בביטול מצוה אבל בקיום מצוה לא ואם אמר קונם שלא אוכל ביוה"כ לא חל דאאחע"א וקשה לשיטת התוס' שבועות דכ"ג דשבועה חל על ח"ש נבילה דל"ח מושבע ועומד א"כ תיקשי דהא מצד איסור יוה"כ לא נאסר רק בככותבת וכזית הוי לי' רק ח"ש ומצד נדר נאסר בכזית והוי לי' שבועה על ח"ש:

והנלע"ד דהנה בעיקר פלוגתת הפוסקים אי שבועה חל אח"ש י"ל דבאמת בענין הא דאמרי' ח"ש אסור מה"ת משום דח"ל יש שני פירושים פי' א' דהיתר לא ישוב להיות איסור ואי אמרי' דכ"ש אין עליו שם איסור כלל לא הי' מצטרף לאיסור במשהו האחרון וע"כ דגם כ"ש הוי חלק מהאיסור רק דגזה"כ דלענין מלקות בעי מידי דמיקרי אכילה אבל עכ"פ כיון דיש עליו שם איסור מש"ה אסור מה"ת ופי' השני כמ"ש הפמ"ג דהתורה כתבה סייג שמא יאכל בכא"פ עוד ח"ז ויהי' חייב קרבן ומלקות מש"ה ח"ש אסור מה"ת ולדעתי י"ל דבזה פליגי דא"נ דכל איסורין הם א"ח שפיר י"ל דהיתר לא ישוב להיות איסור דע"כ גם כ"ש הוי חלק מהאיסור דבלא"ה לא הי' חשיב ג"כ חפץ מתועב אף במשהו האחרון אבל א"נ דל"ח רק א"ג א"כ ל"ש הסברא דהיתר לא ישוב להיות איסור דהא באמת לא נקרא שם איסור על החפץ כלל רק דגברא נאסר וי"ל דלא נאסר רק בכזית, ואם כן ע"כ א"נ דהוי א"ג ע"כ טעם דח"ש משום סייג:

והנה זה ברור דא"נ דכ"ש יש עליו שם איסור בעצם אז שפיר אף דליכא בי' מלקות אפ"ה חשיב מושבע ועומד כמו דלא חל על איסור עשה ומפורש בתוס' יבמות דל"ג דאף דמשנראה לזריקה פקע חיוב מעילה, אפ"ה יש איסור עד אחר הזריקה ולא חל איסור נבילה על איסור מעילה. נשמע דגם על מידי דליכא רק איסור לחוד מ"מ חשיב מושבע ועומד הגם שי"ל דמשם אין ראי' דבאמת הא די"ל דחל על איסור לחוד י"ל דחשיב כעין מוסיף שמוסיף קרבן ומלקות ודעת רש"י חולין דק"א דמיתת ב"ד חשיב מוסיף וביאר הטעה"מ דכיון דביוה"כ ליכא עונש ב"ד וניתוסיף עונש ב"ד וחמיר בעצם ג"כ חשיב מוסיף מכ"ש היכי דאיסור הראשון לית בי' רק איסור לחוד בוודאי דחשיב מוסיף א"כ י"ל לפי"מ שנסתפקתי היכי דבשעת לידת האיסור לא הי' יכול לחול דלא הי' מוסיף ואח"כ נעשה מוסיף אי חל למשל באחד שנשא אשה ואחיו נשא אחותה דלא חל איסור אשת אח על אחות אשה ואם גם לאח השלישי הי' לו לאשה אחת מאחיות הללו ואח"כ מת אשת האח השלישי וא"כ לדידי' שוב נאסרה אשת אחיו משום אשת אח דהא פקע איסור אחות אשה מי נימא דשוב חל גם לאח השלישי מטעם מוסיף או נימא דכיון דלא הי' מוסיף בתחילת חלותו שוב לא חל וע' בראש יוסף חולין ד"צ שכ' דבכה"ג ל"ח מוסיף ול"מ ונהי דלאח האחר חל מ"מ לגבי זה שמעכב איסור אחות אשה לא חל א"כ הכא באמת איסור נבילה נולד מיד שנמלקה ורק דלא יוכל לחול אאיסור מעילה דאז יש חיוב משום מעילה וליכא מוסיף א"כ אף דמשנראה לזריקה פקע חיוב מעילה מ"מ כיון דיש איסור מעילה שוב לא חל אף שי"ל דעל איסור לחוד שוב חשיב מוסיף מ"מ כיון דלא הי' מוסיף תיכף בתחילת לידת איסורו שוב ל"מ מוסיף בכה"ג נמצא דבאמת י"ל דהיכי דתיכף בתחילת לידת איסור השני אין מעכב רק איסור גרידא שפיר י"ל דחל מטעם מוסיף אך פשטות דברי התוס' מוכח דגם על איסור לחוד לא חל א"כ ה"ה א"נ דהח"ש יש עליו שם איסור שוב לא יחול עליו שבועה ורק א"נ דכ"ש אין עליו שם איסור בעצם רק עיקר איסורו מטעם סייג א"כ שפיר ל"ח מושבע ועומד דל"ח שם איסור וא"כ י"ל דשיטות הללו דפליגי אי שבועה חל אח"ש פליגי אי כל איסורין הם א"ח או א"ג דדעת הרמב"ם וחד שיטה בתוס' דל"ח רק א"ג א"כ ח"ש אסור רק מטעם סייג שפיר ל"ח מושבע ועומד ושיטה השניה סברי דחשיב א"ח א"כ ע"כ דגם כ"ש הוי חלק מהאיסור ושפיר לא חל עליו שבועה וא"כ ממילא מיושב קושיות המח"ל דלפי"מ דקיימינן השתא בשיטה דנדר לא חל בקיום מצוה וע"כ דס"ל דכל איסורין הם א"ח א"כ ממילא הטעם דח"ש משום דהיתר לא ישוב להיות איסור והח"ש יש עליו שם איסור בעצם וא"כ ממילא גם על ח"ש נבילה לא חל שבועה ואף שי"ל דאיסור יוה"כ דהוי רק מצד היום ל"ח רק א"ג מ"מ באמת בירושלמי מפורש דבח"ש דיוה"כ גם ר"ל מודה דאסור מה"ת ואף דבש"ס דילן משמע דלר"ל גם בח"ש דיוה"כ מותר מה"ת אפ"ה עכ"פ לא גרע מח"ש באיסורין דבאיסורי כרת י"ל דילפינן מכל חלב וכיון דהשתא ס"ל דשבועה לא חל אח"ש נבילה א"כ ה"ה דלא חל אח"ש דיוה"כ דלא גרע מכל ח"ש ובפרט דבזה י"ל דנילמוד מכ"ח ובודאי דחשיב מושבע ועומד ומיושב קישיות המח"ל לנכון בס"ד:

ה') עוד נלע"ד ליישב קושיות המח"ל הנ"ל ונקדים מה שאמרתי ליישב שיטת המהרש"א שבועות דכ"ז ע"ב בהא דמפורש בש"ס שבועה שלא אוכל שבועה שלא אוכלנה, א"ח אלא אחת וקאמר בש"ס למ"ל למיתני שלא אוכל שלא אוכלנה ומשני טעמא דאמר שלא אוכל שלא אוכלנה אבל אמר שבועה שלא אוכלנה והדר אמר שלא אוכל חייב שתים כדרבא דמשבועה הראשונה א"ח רק בכולה ובשבועה שניה נאסר אף בכזית והדר קאמר הש"ס חיובא הוא דליכא הא שבועה איכא כדרבא דאם נשאל על הראשונה שניה חל עליו וכ' בתוס' דהא דדייק דשבועה איכא הייני מדנקט א"ח אלא אחת דאל"ה הו"ל למיתני אינו אלא אחת ואף דהכא לא מצי למיתני אינו אלא אחת דאיצטריך לאשמעינן דבאמר שלא אוכלנה והדר אמר שלא אוכל חייב שתים מ"מ הוי מצי למיתני חייב אחת ומדלא נקט א"ח אלא אחת נשמע דאם נשאל שניה חל עליו וכ' במהרש"א דאם הי' מיתני אינו אלא אחת היינו אומרין דאם אמר שלא אוכל והדר שלא אוכלנה אז אף בנשאל על הראשונה אפ"ה השניה לא חל ובאם אמר שלא אוכלנה והדר שלא אוכל אז כיון דהוי מוסיף נהי דאפ"ה א"ח שתים עכ"פ בנשאל על הראשונה שניה חל אבל השתא דקתני א"ח אלא אחת נשמע דאם אמר שלא אוכלנה והדר שלא אוכל חייב שתים וצריכים להבין סברת המהרש"א דאם נאמר דבמקום דלא חל שבועה שניה אף בנשאל על הראשונה לא חל א"כ גם באמר שלא אוכלנה והדר שלא אוכל ממ"נ או שנימא דשבועה שניה חל תיכף הואיל דנאסר בכזית וא"ה נימא דלא חל בשעתה א"כ אף בנשאל על הראשונה לא יחול כמו באמר מקודם שלא אוכל והדבר צ"ב:

והנלע"ד דכבר נודע מ"ש השעה"מ והא"מ דאף דלענין אאחע"א אמרי' מיתלי תלוי אי משכחת רווחא חל מ"מ בשבועה אם אין לו חלות בשעתה אמרי' דיצא לבטלה ואף במשכח רווחא לא חל כמו שנשבע שלא אוכל פירות הקדש ופדאו אפ"ה לא חל השבועה ורק בנשאל על הראשונה כיון דחכם עוקר נדר מעיקרא הוי כמו, שחל שבועה שניה תיכף עיי"ש:

ומש"ה כתבו דמש"ה נקט בש"ס אין שבועה חל על שבועה ול"ק משום אאחע"א דמטעם מושבע ועומד ל"א כי משכח רווחא חל והישי"ע כ' דהי' אפשר לאוקמי הא דקתני שבועה שלא אוכל ואכל נבילה חייב מיירי בשנשבע בעוד שהי' אסור משום אמ"ה וכשמתה חל שבועה ונבילה בב"א ורק דבשבועה ל"א מיתלי וקאי אבל לטעם דאאחע"א בוודאי אי משכחת רווחא חייל:

והנה כבר כ' הגה"מ דאף דדעת כמ"פ דע"א נגד ח"א ל"מ מ"מ היכי דלפי דברי העד לא התחיל החזקה מהימן והקשה הש"ש דא"כ האיך יליף בש"ס יבמות דפ"ח דע"א נאמן נגד ח"א מהא דמהימן לומר ששאל על ההקדש הא שם ע"י השאלה הוי כלא התחיל ההקדש ותירץ דשם בדינו דהגה"מ באמת הי' קידושין בטעות אבל הכא באמת הי' הקדש רק שנתבטל אבל הוי כהתחיל ונתבטל ושוב הוי נגד ח"א:

והנה שיטת הרשב"א דגם על ח"ש נבילה לא חל שבועה ורק שהתוס' כ' די"ל דח"ש ל"ח מושבע ועומד והכוונה י"ל דבאמת טעם דאאחע"א שייך גם בח"ש דכיון דאיסור לאו לא חל על איסור עשה ה"ה ח"ש דנלמוד עכ"פ מכ"ח חשיב כאיסור עשה ורק עכ"פ י"ל חילוק דבכזית נבילה כיון דמפורש בו לאו דנבילה א"כ חשיב מושבע ועומד ולא יוכל לישבע ע"ז ולזה אף במשכח רווחא לא חל אבל על ח"ש נבילה דעכ"פ לא נכלל בכלל אזהרת נבילה אין עליו שם איסור ויוכל שבועה לחול עליו ונהי דעכ"פ אסור מקרא דכ"ח ושייך בי' הסברא דאאחע"א עכ"פ כמשכח רווחא חל וא"כ י"ל דשני תירוצים שבתוס' שבועות לא נחלקו דלכ"ע גם בח"ש למ"ד דיש בו איסור ד"ת שייך הסברא דאאחע"א רק זה כוונת התוס' דבאמת העיר הישי"ע די"ל דמיירי שנשבע בעודו אסור משום אמ"ה וכשמתה חלו שבועה ונבילה בב"א רק התירוץ דבשבועה כיון שמושבע מהר סיני לא התחיל השבועה ול"א אי משכח רווחא חל וע"ז שפיר כ' דמשכחת שנשבע על ח"ש ובח"ש נהי די"ל אאחע"א אבל עכ"פ ל"ח מושבע ועומד ונהי דבעודו אסור משום אמ"ה לא חל השבועה אבל עכ"פ כיון דל"ח מושבע ועומד שוב כמשכת רווחא חל ובתירץ השני הי' להם לדוחק לאוקמי כשנשבע בעודו חי דס"ל דגם בח"ש לא חל שנשאר עשה שא"ז דחל בעודו חי ולזה מוכרחים לתרץ בשלכד"א:

נשמע דבאמת י"ל דגם בח"ש נבילה לא חל השבועה רק מטעם אאחע"א אבל לא מטעם מושבע ועומד והנה ידוע שיטת הש"ך והמלמ"ל דאף דנימא דגם בנשבע שלא אוכל דנאסר בכ"ש מדין ח"ש מ"מ בנשבע שלא אוכלנה אינו אסור בח"ש כיון דלא נשבע רק אכולי מהיכי תיתי יש איסור בכ"ש אך הטור ס"ל דגם בשלא אוכלנה יש איסור בכ"ש מדין ח"ש ובמ"ל העיר דא"כ להסוברים דשבועה לא חל על ח"ש נבילה אמאי באמר שבועה שלא אוכלנה והדר שלא אוכל חל שבועה השניה הא כבר נאסר בשבועה הראשונה אף בכ"ש מדין ח"ש ושוב לא יחול שבועה שניה עיי"ש וע' בא"מ סי' י"ב:

וע"כ מדחל שבועה שניה נשמע אחת משתי אלה או דבשבועה שלא אוכלנה ליכא איסור בח"ש או דשבועה חל אח"ש נבילה מטעם מוסיף קרבן ומלקות:

ועפ"ז א"ש הכל דאם הי' מיתני אינו אלא אחת הייתי אומר דבנשבע שלא אוכל והדרי שלא אוכלנה אז כיון דמשבועה הראשונה נאסר בכזית א"כ הוי מושבע ועומד ולא חל כלל שבועה שניה ויצא לבטלה א"כ הו"א דגם בנשאל על הראשונה אפ"ה אין השניה חל דכמו בנשבע על פירות הקדש ופדאן דאפ"ה לא חל השבועה משום דיצא לבטלה והו"א דגם ע"י שאלה כיון דעכ"פ הוי כהתחיל השבועה ונתבטל והראי' דחשיב כמעיד נגד ח"א וא"כ הוי כלא הי' אז מקום לשבועה לחול ושוב אף כשמשכח תיכף רווחא לחול ע"י השאלה מ"מ לא יחול כיון דרגע אחת סברנו שלא יחול שבועה השניה ושוב יצא לבטלה:

וכ"ז בנשבע מקודם שלא אוכל אז שייך הסברא דמושבע ועומד אבל בנשבע שלא אוכלנה והדר שלא אוכל באמת הו"א דליכא שתי חיובים די"ל דגם בשבועה הראשונה נאסר בכ"ש מדין ח"ש ושוב לא חל שבועה שניה משום דאאחע"א אבל עכ"פ כיון דח"ש ל"ח מושבע ועומד דהא לא נשבע אכ"ש ורק דשייך בו הסברא דאאחע"א שוב עכ"פ בנשאל על הראשונה חל דהיכי דרק מצד אאחע"א קאתינן שוב כשמשכח רווחא פשיטא דחל ומש"ה כ' בתוס' דהי' יכול למתני חייב אחת ונשמע דבשלא אוכלנה והדר שלא אוכל חייב באמת שתים והטעם דאמרי' דבנשבע על כולו ליכא אף איסור במקצתו ושפיר נאסר בכזית משום שבועה שניה וכשגמרו נתחייב מכח שבועה הראשונה ולמסקנא אמרי' דגם בנשבע מקודם שלא אוכל אפ"ה ע"י שאלה דהוי כטעות בעיקר השבועה שפיר חל השבועה כיון דאמ"ל שהי' חל תיכף וא"ש סברת מהרש"א דשפיר הי' הו"א לומר דבנשבני מקודם שלא אוכל לא יחיל שבועה שניה אף כשנשאל על הראשונה ובנשבע שלא אוכלנה והדר שלא אוכל אף א"נ דלא חל שבועה שניה בעוד הראשונה בתוקפה מ"מ עכ"פ לכשישאל על השבועה ראשונה יחול שבועה שניה בוודאי וא"ש דברי, המהרש"א בס"ד לנכון:

והשתא דאתינן להכי מיושב קושיות המח"ל בטו"ט דבאמת התוס' ס"ל דגם שביעה לא חל אח"ש ורק הטעם משום דאין אחע"א ולפ"ז שם בנבילה משכחת שיתחייב היינו בנשבע על אמ"ה וכשמתה חלו בב"א וכיון דבח"ש ל"ח מושבע ועומד שפיר אמרי' מיתלי תלוי אבל באמת כ"ז שאסור משום יוה"כ לא חל הנדר ומש"ה א"ש מה דנקטו בתוס' משום דאאחע"א ולא משום מושבע ועומד ועפ"ז ניחא דלענין יוה"כ דכזית הוי רק ח"ש א"כ ל"ח מושבע ועומד ועכצ"ל הטעם דאאחע"א ומיושב הכל בס"ד לנכון:

ו') ובאמת עפ"ז י"ל קושיות המלמ"ל על הב"ח שמפרש שיטת הטור דאינו חל שבועה אח"ש א"כ תיקשי דהא ס"ל בשבועה שלא אוכלנה אפ"ה נאסר בכ"ש מדין ח"ש א"כ תיקשי ממתני' שבועה שלא אוכלנה והדר אמר שבועה שלא אוכל דחל שבועה שניה משום דשבועה ראשונה לא חל רק אכולה וקשה הא עכ"פ נאסר בכזית בשבועה הראשונה מדין ח"ש ושבועה לא חל אח"ש:

ועפ"י. דרכינו ניחא דבאמת אף דבעלמא י"ל דח"ש יש עליו שם איסור והוי חלק מהאיסור אבל בשבועה דל"ח רק א"ג וגם לא נשבע רק על כזית א"כ בוודאי דהח"ש אין עליו שם איסור רק אפ"ה דעת הרמב"ם דיש איסור בח"ש משום סייג שמא יאכל בכא"פ עוד ח"ש והסברא דבשבועה שיש עונש על השוגג יש לגזור שמא יאכל בשוגג ויצטרך כפרה וכמ"ש התוס' דבחמץ גזרו די דילמא אתי למיכל מיני' ודעת הר"ן והרשב"ץ דמטעם זה יש בי' עיי"ש וא"כ כיון דכל איסורו משום סייג שפיר ל"ח מושבע ועומד ושפיר חל עליו שבועה שניה וכמ"ש הא"מ דח"ש שאסור בשבועה ל"ח דבר הנדור רק התורה אסרה עליו והסברא כנ"ל דאיסורו משום סייג ושפיר ל"מ שאלה ע"ז וגם בלא נשאר עוד י"ל דח"ש מותר כיון דאיסורו רק מטעם סייג שמא יאכל עוד ח"ש ובליכא בעולם עוד מככר זה פשיטא דמותר הח"ש ושוב ל"מ שאלה למ"ד אכלה כולה אין נשאלין א"כ רק בח"ש של שאר איסורין דחשיבי א"ח שפיר לא חל עליו שבועה אבל בח"ש שנאסר בשבועה שפיר חל עליו שבועה וא"ש הכל בס"ד:

ז') ובאמת עפ"ז י"ל בהא דיליף הרמב"ם דהאוכל כ"ש מחמץ אסור שנאמר לא יאכל והקשו דהא בלא"ה ח"ש אסור מה"ת ותירץ המהרלנ"ח דמחלב לא נשמע לאיסור שהי' לו שעה"כ והקשו מש"ס יומא דמפורש דגם ח"ש דיוה"כ אף שהי"ל שעה"כ אסור:

והנה הפתח הבית כ' דיוה"כ נ"ח הי"ל שעה"כ דגברא דיוה"כ חל בכל השנה אך באמת נודע דעת הראב"ד דגברא דיוה"כ לא חל באמצע השנה:

אך לפי"ד א"ש הכל דבאמת כבר הבאתי דהטעם דח"ש הוא משום דהיתר לא ישוב להיות איסור וע"כ דגם כ"ש הוי חלק מהאיסור דכיון דכל איסורין א"ח הם דאם תאמר דח"ש מותר ע"כ דכ"ש אין עליו שם איסור א"כ לא יוכל אח"כ בכ"ש האחרון לחול עליו שם איסור וע"כ דגם הכ"ש יש עליו שם איסור וזה הוא כוונת הש"ס דח"ל וא"כ לפ"ז י"ל דבא"ג יהי' ח"ש מותר דבזה ל"ש הסברא דהיתר לא ישוב להיות איסור וא"כ באיסור שהוא מצד היום דחשיב רק א"ג כמ"ש הפוסקים שוב י"ל דח"ש מותר א"כ זה כוונת הרמב"ם דמכ"ח לא נשמע רק כמו בחלב דלא הי"ל שעה"כ וחשיב א"ח ושייך הסברא דהיתר לא ישוב להיות איסור אבל במידי שהי"ל שעה"כ וגם לאחה"פ יהי' היתר עכ"פ מה"ת א"כ חשיב רק א"ג ושוב ל"ש הסברא דהיתר לא ישיב לאיסור והו"א דח"ש מותר מש"ה גילתה התורה בחמץ דח"ש אסור משום דבאיסור כרת חוששין על השוגג שמא בכא"פ יאכל עוד ח"ש ואחר דגילתה רחמנא בחמץ דח"ש אסור שוב ילפינן כל א"ג שיש עונש על השוגג דח"ש אסור א"כ שוב גם בח"ש דיוה"כ אף דהי"ל שעה"כ וחשיב רק א"ג מ"מ נלמוד מח"ש דחמץ ומש"ה דעת הרמב"ם דבשבועה ח"ש אסור דנלמוד מחמץ ומיושב הכל בס"ד. ומיושב נמי הא דקאמר בש"ס יומא שני פעמים הניחא שנתחבטו בו המפורשים ועפ"ז א"ש דלכאורה הי' מקום לחלק דאף לר"י רק בא"ח ח"ש אסור אבל בא"ג לא אך עכ"פ השמיענו המתני' דבאיסור כרת גם בא"ג אסור עכ"פ מחשש דילמא אתי למיכל מיני' ונלמוד מח"ש דחמץ אבל ר"ל דמוקי קרא דכ"ח לאסמכתא ולמה לא קאמר לח"ש דיוה"כ ונשמע דס"ל דגם באיסור כרת ולא בדיל אפ"ה ח"ש מותר ושפיר קאמר שני פעמים הניחא ומיושב הכל בס"ד:

ח') ובענין הלז נלע"ד ליישב דברי רש"י ז"ל ביומא שפירש אהא דמשני ר"י בכולל דברים המותרים היינו דאמר שבועה שלא אוכל לא בשר שחוטה ולא בשר נבילה וקשה דהא באמת פריך בש"ס שבועות דהא ליתא בלאו והן ומשני אלא כדרבא ופירש"י דלא תיקמי במפרש רק בסתם ונבילה חשיב ראוי לאכילה דרק ארי' דרביע עלה וחל מטעם כולל והוי איתא בהן דמשכחת בדברים המותרים א"כ למסקנת הש"ס ל"מ כולל במפרש רק בסתם דאז הוי איתא בלאו והן ואמאי פירש"י ז"ל לפי ההו"א וכבר העיר בזה בכפ"ת. והנלע"ד דהנה כבר כתבתי בספרי סי' צ"ט דידע הש"ס (דלר"י חל שבועה אח"ש רק דס"ד דהש"ס דלר"ל לא יחול והסברא י"ל דבאמת נהי שי"ל דחשיב מושבע ועומד מ"מ חל מטעם מוסיף דיש התחדשות קרבן ומלקות אך באמת י"ל דל"ח מוסיף דאם נימא דלא חל שוב ליכא שום התחדשות וזהו תלוי אי אמרי' כולל באיסור הבא מעצמו דשם ג"כ י"ל דל"ח כולל דבע"כ חל ושייך לומר נדר שהותר מקצתו א"כ זה פירכת הש"ס דמדר"ל לא משני כר"י ע"כ דס"ל דבעי כולל דבע"כ חל א"כ נהי דלר"י חל שבועה אח"ש מ"מ לר"ל אי הי' סובר דח"ש אסור מה"ת בוודאי לא חל השבועה וס"ד עוד דגם דרבנן חשיב מושבע ועומד ומשני דדרבנן ל"ח מושבע ועומד וא"צ לבוא כלל לטעם מוסיף. ובאמת יש להסתפק לר"ל דס"ל דל"מ רק בח"ש נבילה אבל בכזית שלם ל"מ אף בכולל אי נימא דגם לפי המסקנא דגם בסתם הוי נבילה בכלל שבועתו אפ"ה נימא דלר"ל לא חל רק בח"ש או נימא דכולל בסתם אף ר"ל מודה דמהני ובאמת י"ל דזה תלוי בטעם דר"ל ל"ל כולל באיסור הבא מעצמו די"ל בזה כמה טעמים א' דלא הוי כולל דבע"כ חל דהא י"ל נדר שהותר מקצתו לא חל כלל ועוד י"ל כמ"ש הא"מ דבשלמא באיסור הבא מעצמו דאף בזה שמעכב איסור הראשון עכ"פ לא יצא לבטלה דהא יש שני איסורים ומיתלי תלוי ונהי דשני עונשים אדבר א' ליכא עכ"פ אמרי' כיון דחל עכ"פ במקצת ובכשרות יש עונש משום יוה"כ שוב גם נבילות כיון דחל עכ"פ שוב יש עונש אבל בשבועה דעל נבילה בעצם ליכא שום חלות ויצא לבטלה ול"א מיתלי תלוי כמ"ש השעה"מ פי"ז מהא"ב וליכא שום איסור א"כ נהי דבמקרה נזדמן שהוא כולל מ"מ כיון דעל נבילה בעצם ליכא שום שבועה ל"מ כולל והנ"מ בין הטעמים הוא בח"ש נבילה דאז יש התחדשות בעצם בגוף הנבילה ולא הוי מוסיף במקרה רק מוסיף בתמידי דתמיד הוי מוסיף אח"ש נבילה וי"ל דבכה"ג לא יצא לבטלה אבל לטעם דבעי כולל דבע"כ חל א"כ הכא ל"ח מוסיף דאי לא יחול ליכא שום התחדשות. והנה זה פשיטא דאף לדעת רש"י לפי המסקנא דגם נבילה הוי בכלל דחשיב ראוי לאכילה מ"מ כ"ז ח"ל כולל ויוכל לחול אנבילה א"כ אמרי' דגם נבילה הוי בכלל שבועתו אבל א"נ דל"ל כולל אפ"ה יהי' אסור בשחיטות אף די"ל נדר שהותר מקצתו ז"א דבאמת קיי"ל אאמד"ל וכיון דא"נ דכוונתו הי' אנבילות לא יחול כלל שוב נימא דוודאי לא הי' כוונתו רק אכשירות דהא לפי הס"ד אמרי' דנבילה לא הי' בכלל שבועתו ואף להמסקנא מ"מ לא נוכל להתיר בשחיטות מצד נדר שהותר מקצאתו דאדרבה נימא דלא הי' כוונתו רק אכשירות וכיון דע"כ נאסר בשחיטות שוב י"ל דנאסר ג"כ בנבילות מטעם כולל דהוי כולל דבע"כ חל ובאמת המהרש"א ז"ל כ' דר"ל מודה בכולל בסתם אך לפי טעם השני גם כולל בסתם ל"מ לר"ל והטעם דכיון דבנבילות גופא ליכא שום התחדשות מכח השבועה ויצא לבטלה וליכא אף איסור א"כ ל"מ כולל בכה"ג היכי דבאיסור גופא ליכא שום חלות איסור האחרון א"כ לפי סברא זו גם כולל בסתם ל"מ אך בשבועה על ח"ש נבילה אדרבה כיון שיש התחדשות בנבילה גופא מכח השבועה שפיר יחול אף שאפיל דלא יחול כלל מ"מ ל"צ מוסיף דבע"כ חל א"כ הכא דפריך הש"ס לר"ל לא יחול שבועה על ח"ש נבילה אף דידע הש"ס דלר"י חל מ"מ ס"ד דלר"י חל מטעם מוסיף ורק לר"ל מדקאמר אי אתה מוציא ול"ל כולל ע"כ דס"ל דבעי כולל דבע"כ חל ושוב שבועה אח"ש ל"ח מוסיף וא"כ א"נ דר"ל פליג אף בכולל בסתם והכא הוי כולל דבע"כ חל דהא ל"ש לומר נדר שהותר מקצתו דהא נימא דלא כיון רק אכשירות וע"כ נימא דטעם דר"ל דכיון דבנבילה בעצם ליכא שום התחדשות ויצא לבטלה ל"מ כולל שהוא במקרה ושוב י"ל דבח"ש נבילה שיש התחדשות מכח השבועה בגוף האיסור שפיר יועיל וא"כ מ"פ הש"ס וע"כ דס"ל להש"ס דטעם דר"ל דל"ל כולל באיסור הבא מעצמי משום דלא הוי כולל דבע"כ חל ומש"ה ל"מ בח"ש נבילה דאפשר שלא יחול כלל וא"כ ע"כ דלא פליג רק בכולל במפרש אבל במסקנא דמיירי בסתם מודה ר"ל דמהני כולל ושפיר פירש"י הכא בכולל במפרש דהא עיקר קושיות הש"ס מכח דלא מוקי בכולל א"כ ע"כ דס"ל להש"ס דלא פליג רק אכולל במפרש משום דשייך נדר שהותר מקצתו דא"נ דפליג גם אכולל בסתם אף דשם הוי כולל דבע"כ חל וע"כ משום דליכא שום התחדשות בגוף האיסור א"כ בח"ש י"ל דחשיב מוסיף דהא לא מצינו בזה פלוגתת ר"י ור"ל אי בעי כולל דבע"כ חל ועכצ"ל דס"ל להש"ס כשיטת מהרש"א דבסתם חל אף לר"ל ועיקר פלוגתתם אי בעי כולל דבע"כ חל וא"כ שפיר א"נ דח"ש חשיב מושבע ועומד שפיר לא יחול שבועה לר"ל דלא הוי מוסיף דבע"כ חל ושפיר פריך הש"ס ומחדש הש"ס דאיד"ר ל"ח מושבע ועומד ול"צ לבוא לטעם מוסיף ומיושב הכל בס"ד לנכון:

ט) ובאמת עפי"מ שהעליתי לעיל דנלמוד מחמץ דגם בא"ג ח"ש אסור היכי דיש עונש על השוגג ועיקר הסברא דחמץ חשיב א"ג משום שהי"ל שעה"כ וגם דאחה"פ יופקע איסורו והוי איסור שתלוי בזמן דחשיב רק א"ג ועפמ"ש בתוס' קידושין דכ"ט לענין מילה עיי"ש י"ל בהא דנקט בש"ס פסחים דל"ה ה"מ ר"ש הוא והקשו המפורשים אמאי לא נקט שאר מ"ד דל"ל כולל דבאמת משמע בתוס' חולין דק"ג דגם רב ל"ל כולל והא דמשני בכולל הוא רק למאן דס"ל כולל אך באמת הקשו דהא הוי לי' ב"א דהא אי לא הי' נתחמץ הי' נדחה איסור טבל מפני מצות מצה ורק ע"י שנתחמץ נתעורר איסור טבל והוי לי' ב"א:

אך לדרכינו ניחא דהנה באמת בהא דס"ל לר"ש האוכל נבילה ביוה"כ פטור פירש"י דמיירי אפי' בנתנבלה ביוה"כ והטעם דלא חל איסור יוה"כ על אמ"ה והקשה בתוס' דעכ"פ כשמתה הוי לי' ב"א וכ' הב"ט דלסברת השא"ר דבב"א היכי דאחד הוי מוסיף לא חל רק המוסיף ועפ"י סברת התוס' רי"ד א"כ לשיטת הר"ן דמש"ה נדר חל אשבועה משום דחפצא אגברא חשיב מוסיף א"כ נבילה חשיב א"ח ויוה"כ ל"ח רק א"ג וממילא אף בב"א לא חל רק נבילה ואם כן א"ש הכא לר"ש לשיטתו דס"ל חמץ שעה"פ מותר אם כן חשיב רק א"ג דהא איסורו תלוי בזמן ושוב אף בב"א לא חל רק איסור טבל דהוי א"ח והוי מוסיף אחמץ כסבר הב"ט א"כ זה כונת הש"ס ה"מ ריש דל"נ כולל ואף שי"ל דהכא חשיב ב"א מ"מ נשמע מהא דנבילה ביוה"כ דאף באיסור ב"א אפ"ה בחפצא וגברא לא חל הא"ג וא"כ הכ"נ לא חל איסור חמץ רק האיסור טבל דחשיב מוסיף חפצא אגברא וכ"ז לר"ש אבל לשאר המ"ד דחמץ שעה"פ אסור שוב גם חמץ חשיב א"ח דהא ל"ח תלוי בזמן ושוב נהי דל"ל כולל מ"מ הי' חל איסור חמץ מטעם ב"א ובפרט אף אי ס"ל כר"ש דחמץ שעה"פ מותר מ"מ לא נשמע דהם ס"ל דבב"א לא יחול הא"ג רק הא"ח אבל לר"ש נשמע מהא דנבילה דבב"א לא חל רק הא"ח ולשיטתו דחמץ שעה"פ מותר שוב חמץ הוי א"ג ושוב אף דהוי ב"א מ"מ לא חל האיסור חמץ וא"ש הכל בס"ד:

י') עוד י"ל סוגיא הלז דנקט ה"מ ר"ש דהא יש כמה מ"ד דל"ל כולל וגם קושיות המפורשים דהא הוי לי' ב"א וגם מדוע נקט הש"ס מהיכן נשמע דר"ש ל"ל כולל הא כבר ידענו דר"ש ל"ל כולל:

והנלע"ד דהנה כבר הבאתי דברי המהרלב"ח דמש"ה בעי קרא מיוחד בחמץ לאסור ח"ש דלא ילפינן מחלב לאיסור שהי"ל שעה"כ והקשו הפוסקים דהא גם ח"ש דיוה"כ חשיב הי"ל שעה"כ ורק שכ' בספר פתח הבית דרק חמץ דחשיב א"ח וא"ח של חמץ לא חל רק בימי הפסח מש"ה חשיב הי"ל שעה"כ אבל איסור יוה"כ דהוי רק א"ג ל"ח הי"ל שעה"כ דהא גם באמצע השנה חל עליו חובת גברא להתענות ביוה"כ עיי"ש אך כבר הבאתי דזה תלוי בפלוגתת הראב"ד והרמב"ן בהא דקאמר ר"ש האוכל נבילה ביוה"כ פטור ופירש"י דמיירי אף בנתנבלה ביוה"כ ומשום דלא חל איסור יוה"כ אאמ"ה והקשו בתוס' דהא כשמתה פקע איסור אמ"ה וחל איסור נבילה ויוה"כ בב"א וכ' הראב"ד דלעולם מיקרי יוה"כ מאוחר דכשנעשה בן י"ג שנים חל עליו איסור נבילה ויוה"כ לא חל עליו עד שבא יוה"כ והסברא דבשלמא א"ג דנבילות כיון דעכ"פ נבילות שישנו בעולם בשעה שנעשה בן י"ג נאסר בהם א"כ יש לו שייכות באיסור נבילה א"כ ממילא חל עליו א"ג אכל נבילות אבל איסור יוה"כ לא חל קודם יוה"כ לפי דלא משכחת איסורו קודם יום הכיפורים ונשמע דגברא דיוה"כ לא חל קודם יום הכיפורים. והנה לפ"ז יש להסתפק אם נעשה בן י"ג באמצע השנה אי חל עליו איסור חמץ י"ל דתלוי בזה א"נ דחמץ שעה"פ אסור מה"ת א"כ משכחת באמצע השנה חמץ שיאסר בו א"כ ממילא חל עליו א"ג דחמץ דדמי לנבילה אבל א"נ חמץ שעה"פ מותר א"כ לא משכחת עכשיו שום חמץ שיאסר בו א"כ שוב דמי לאיסור יוה"כ ולא חל א"ג דחמץ עד הפסח ולפ"ז א"ש הכל דבאמת קשה הא הוי לי' ב"א כנ"ל אך באמת לסברת הראב"ד חשיב טבל קדים דמיד שנעשה בן י"ג חל עליו איסור טבל ואיסור חמץ לא חל עד הפסח א"כ נהי דהשתא הם באים ב"א מ"מ א"ג דטבל קדים כנ"ל ומש"ה מוכרח להביא מהא דהאוכל נבילה ביוה"כ דבלא"ה הי' מקום לומר נהי דר"ש ל"ל כולל מ"מ הכא י"ל דחל מטעם ב"א אבל מדחזינן דס"ל דהאוכל נבילה ביוה"כ פטור אף דבא בב"א עם איסור נבילה מ"מ כיון דא"ג דנבילה קדים לא חל איסור יוה"כ ה"ה הכא א"ג דטבל קדים ומיושב נמי הא דנקט ר"ש דדוקא לר"ש לשיטתו דחמץ שעה"פ מותר וא"כ חמץ דמי לאיסור יוה"כ ולא חל גברא דחמץ באמצע השנה ולכן מיקרי טבל קדים ולא מצי למינקט שאר מ"ד דל"ל כולל ז"א דלמ"ד חמץ שעה"פ אסור א"כ נהי דל"ל כולל מ"מ הכא הי' צריך לחול מטעם ב"א כיון דבין הגברא דחמץ והגברא דטבל יש להם שייכות באמצע השנה שוב חשיב ב"א ולכך מוכרח לומר ר"ש הוא היינו לשיטתו דס"ל דהיכי דהאיסור אין לו שייכות באמצע השנה לא חל אף בבאים בב"א משום דהאיסור נבילה חשיב קדים ה"ה הכא האיסור טבל חשיב קדים ומיושב הכל בס"ד ודו"ק:

י"א) ובאמת עפ"י הנ"ל וגם עפמ"ש בספרי סי' ב' בישוב קושיות המפורשים דהא הוי לי' ב"א ותרצתי עפמ"ש במהרש"ל יבמות דל"ג דאם נטמא קודם שנעשה בע"מ חשיב טומאה קדים הואיל דהוי רק דחויה וא"כ נהי דמצות מצה דחי לאיסור טבל מ"מ הוי רק דחויה ושוב הוי לי' טבל קדים ובאמת בשו"ת הרי"ם הרגיש בזה ומפרש דזה הוא קושיות הירושלמי בהא דחדש עיי"ש ולפלא שלא העיר מדברי מהרש"ל ומצאתי בשו"ת איגרא רמא חלק או"ח ס' מ"ב שהרגיש בזה ובזה יש לפלפל בהא שהקשו בתוס' למה ל"ק בטבל הטעם דמה"ב ואי דנימא עדל"ת ז"א דאעדל"ת שיש בו מותה ביד"ש. והנלע"ד די"ל נ"מ ביש לו ח"ז מצה של טבל וח"ז מצה כשירה דא"כ שוב הי' שייך לומר עדל"ת דבח"ש גם לר"ש עכ"פ ליכא כרת לשיטת התוס' בשבועות וה"ה דליכא איסור מיתה ביד"ש ואף א"נ דלטעם אחשביה יש גם מיתה ביד"ש אפ"ה בתערובות ל"ש אחשביה ועכ"פ ליכא רק איסור ד"ת ושייך עכ"פ לומר עדל"ת ול"ש מהב"ע ולכך צ"ל משום דאין איסורו משום ב"ת חמץ דגם בח"ש טבל עכ"פ בשעת אכילה שייך אחשביה ויש איסור ד"ת מטעם טבל ובפרט דבח"ש זה ליכא התחדשות מכח האיסור חמץ רק לצרף לח"ז חמץ אחר בכה"ג בוודאי דלא חל כמ"ש הכו"פ והח"ס דח"ש טמאה וח"ש טהורה לא מצטרף לענין נבילה וגם ח"ז נבילה וח"ז חלב אין מצטרפין ומיושב קושיות התוס' בס"ד. אך לפי דברינו שכתבנו לעיל יש לשדות בה נרגא דבאמת נחלקו הפוסקים אי כל איסורין הם חפצא או גברא וכתב הישי"ע דח"ש בוודאי דל"ח רק א"ג כיון דהוא מטעם אחשביה וא"כ רק הגברא עושה האיסור ולפ"ז י"ל דבר נכון דבאמת בעדל"ת א"נ דכל איסורין הם חפצא א"כ גם כשמותר לו לאכול לצורך מצוה אפ"ה א"א לומר דנפקע שם איסור מהחפץ דאיסור לא ישוב להיות היתר וכיון דהדחויה הוא רק במקרה ע"כ דהוי רק דחויה אבל א"נ דהוי רק גברא א"כ כיון דגילתה תורה דעדל"ת ע"כ דתורה אמרה דלצורך מצוה לא נאסר על האדם א"כ שפיר י"ל דהוי הותרה וא"כ בח"ש דל"ח רק א"ג א"כ פשיטא דלצורך מצוה היכי דעדל"ת דהוי הותרה ובפרט כיון דעיקר איסורו משום אחשביה וכשענשה לצורך מצוה לא נראה דאחשביה וא"כ פשיטא דהותרה וא"כ שוב תיקשי ממ"נ בשיעור שלם ל"ש עדל"ת דהוי מיתה ביד"ש ושוב שייך הטעם דמהב"ע ואי בח"ש של טבל בכה"ג ל"ש גם הטעם דאין איסורו משום ב"ת חמץ דהא שוב תיקשי דהוי לי' ב"א דאי לא הי' נתחמץ הי' נדחה מפני מצות מצה דבח"ש דלא הוי רק א"ג הוי הותרה ושוב עיקר חלות איסור טבל ע"י שנתחמץ ושוב הוי לי' ב"א וגם לתירץ השני שכתבתי דהכא אף בב"א לא חל דלר"ש דס"ל חמץ שעה"פ מותר א"כ הוי רק א"ג דהא איסורו תלוי בזמן ושוב אף בב"א לא חל רק החפצא אבל לא הגברא וכ"ז ניחא בכזית טבל דהוי חפצא א"כ אף בב"א לא חל איסור חמץ אבל בח"ש דגם טבל הוי רק א"ג ושוב תיקשי דיועיל מטעם ב"א כקשיות המפו'.

י"ב) אך בעיקר קושיות התוס' דאמאי נדחק בש"ס מטעם דר"ש ל"ל כולל הא י"ל מטעם מהב"ע:

והנלע"ד דבאמת לשיטת מהר"ש מקינון דעדל"ת שיב"כ ובפרט לסברת הג' מהרצ"א ז"ל דרק במקום שגם בשוגג יש עונש אז ל"ש עדל"ת א"כ בטבל דליכא עונש על השוגג שוב נימא עדל"ת אך באמת בהא דנדר חל עד"מ הקשה הנמ"י דיבא עשה דמצה וידחה ל"ת דנדר ותירץ דנדר הוי א"ח ל"ש עדל"ת דהעשה הוא רק בגברא ולפ"ז י"ל לכאורה דבאיסורי מאכלות ל"ש עדל"ת לפי שכל האיסורין הם א"ח ול"ש עדל"ת אך באמת דעת רש"י יבמות דפ"ו דאיסור טבל הוא רק מפאת תרומה שבו רק דקודם הפרשה נאסר אף לכהנים וכ"ה שיטת התוס' והרא"ש נדרים די"ב ובאמת דעת הר"ן מוכח דטבל הוא איסור עצמי על כל התבואה וע"י הפרשה פקע איסור טבל ונתחדש אח"כ איסור תרומה ולכאורה י"ל דתלוי בפלוגתא דהנה הבית מאיר הקשה לדעת רש"י מדוע חייב מיתה ביד"ש על טבל הא עיקר איסורו מפאת תרומה והוי ח"ש ונשמע ע"כ דהוי איסור עצמי אבל באמת לר"ש דס"ל כ"ש למכות ויש גם מיתה ביד"ש לכמה שיטות כמפורש בש"ס מכות די"ז דגם באוכל כ"ש טבל חייב וע' בריט"א ושוב י"ל לדידי' דאיסור טבל הוא מפאת תרומה שבו ולפ"ז י"ל דבשלמא אי איסור טבל הוי איסור עצמי ואח"כ תרומה הוי איסור חדש ואיסור טבל פקע לגמרי ע"י ההפרשה שפיר י"ל דטבל הוי א"ח דהוי חפץ מתועב ואי דאחר ההפרשה יהי' מותר לכהנים הא אז יופקע האיסור לגמרי ויתחדש איסור אחר וי"ל דקודם הפרשה הוי חפץ מתועב אבל א"נ דהוי מפאת תרומה שבו א"כ שוב א"א לומר דהוי חפצא דהא אחר הפרשה אף שנשאר איסור טבל לגבי זרים אפ"ה מותר לכהנים א"כ שוב א"א לומר דקודם הפרשה הוי מתועב דאיסור לא ישוב להיות היתר כיון דלא פקע האיסור לגבי זרים וכי אפשר להסיר התיעוב במקצת היינו לזרים נשאר החפץ מתועב ולכהנים פקע התיעוב ועכצ"ל דבאמת אף קודם הפרשה לא הי' רק א"ג וגילתה התורה דאחר הפרשה פקע הא"ג מכהנים דבא"ו הם אנשים חלוקים ולפ"ז מיושב הכל דהכא קאי הש"ס לר"ש דס"ל כ"ש למכות א"כ י"ל דאיסור טבל הוא מפאת תרומה שבו ובאמת כן כ' בתוס' קידושין דל"ח דלר"ש טבל הוא מפאת תרומה שבו עיי"ש ושוב ע"כ דל"ח רק א"ג ושוב י"ל עדל"ת ושוב ל"ש מהב"ע כנודע ולכך צריך לדחוק משום דאאחע"א ומיושב ג"כ שיטת הרמב"ם דפסק א"י במצה של טבל והקשו דהא הרמב"ם ס"ל אחע"א בכולל ועפ"ז א"ש דהרמב"ם דפסק דבעי כזית בכל איסרין ושוב ע"כ דס"ל דטבל הוי איסור עצמי ושוב י"ל דהוי א"ח ושוב אף דס"ל אחע"א בכולל אפ"ה ניחא דא"י במצה של טבל משום מהב"ע דל"ש עדל"ת דהוי א"ח וכמ"ש הנמ"י וא"ש הכל בס"ד לנכון ודוק:

אך עפ"ז דלר"ש טבל הוי רק א"ג שוב תיקשי דהא הוי לי' ב"א דאי לא הי' נתחמץ הי' נדחה איסור טבל מפני מצות מצה וחשיב ב"א וא"ל דעדל"ת הוא רק דחויה א"כ לשיטת מהרש"ל חשיב טבל קדים ז"א דרק בחפצא הוי דחויה אבל בגברא הוי הותרה א"כ איסור טבל לר"ש דהוי רק א"ג א"כ הוי הותרה ושוב הוי לי' ב"א וגם א"ל דנשמע מהאוכל נבילה ביוה"כ דפטור דמשמע אפי' בנתנבלה ביוה"כ ואף דאז חשיב ב"א אפ"ה כ' הב"ט דהגברא לא חל רק החפצא א"כ לר"ש דס"ל חמץ שעה"פ מותר א"כ חמץ הוי רק א"ג ולא חל אף בב"א ז"א דלר"ש דס"ל כ"ש למכות שוב גם טבל ל"ח רק א"ג ושוב חל מטעם ב"א והדרא קושיא לדוכתא אך בעיקר הקושיא כבר הארכתי בכמה תשובות ואכמ"ל:

י"ג) ובאמת עפמש"ל דהיכי דיש עונש על השוגג יש איסור ד"ת בח"ש אף בא"ג דנלמוד מחמץ ומש"ה גם בשבועה ח"ש אסור כשיטת הרמב"ם יש לפלפל בש"ס שבועות בהא דבעיא רבא שבועה שלא אוכל עפר בכמה אי נימא דכיון דלא אכלי לי' אינשי דעתי' אמשהו והדר בעיא בשבועה שלא אוכל חרצן מי נימא כיון דמתאכלי עי"ת דעתו אכזית והדר בעיא בנזיר שנשבע אחרצן מי נימא דאהיתרא מישתבע וקפשיט מהא דנבילה דאף באיסור אמרי' דוודאי דעתו אכזית ולא חל השבועה וכ' הר"ן דכיון דלא איפשט הנך בעיות אזלינן בי' לחומר והקשה גדול א' דמאי נ"מ בזה שכ' הר"ן דאזלינן בי' לחומרא הא בלא"ה כיון דגם בשבועה ח"ש אסור מה"ת א"כ אף א"נ דחרצן דמי לשאר דברים אפ"ה יהי' איסור ד"ת בכ"ש מטעם ח"ל בשלמא האבעיא י"ל דהוא לענין אם ילקה בכ"ש אבל עכשיו דלא איפשט האבעיא א"כ בוודאי דאינו לוקה ואיסור בלא"ה יש אף א"נ דלא נשבע רק אכזית אפ"ה יש איסור בכ"ש ובאמת ברא"ש שם כ' דלדידן ליכא נ"מ בהך בעיא דהא בלא"ה ח"ש אסור מה"ת:

והנלע"ד דהנה באמת בהא שכ' התוס' דשבועה חל אח"ש נבילה משום דלית בי' רק איסור לחוד ולכאורה הא כ' בתוס' יבמות דל"ג דגם על איסור מעילה לחוד לא חל איסור נבילה:

אך באמת י"ל לפמ"ש הפמ"ג וכבר קדמו בזה המאירי דטעם דח"ש משום שמא יאכל בכא"פ עוד ח"ז א"כ שפיר י"ל דמש"ה חל עליו שבועה לפי שבאמת הח"ש לא נכלל בכלל איסור נבילה דקרא רק דגזה"כ דצריכין לעשות סייג מש"ה עכ"פ ל"ח מושבע ועומד ולפ"ז י"ל דעל דבר שיש עליו ס' איסור ד"ת ולהסוברים ד"ס מה"ת לחומרא א"כ כיון שאיסורו הוא מחמת חשש עצם איסור בוודאי לא חל עליו איסור אחר וא"כ לכאורה י"ל נ"מ בנשבע מתחילה סתם אחרצן ואח"כ נשבע בפירוש אכ"ש דאז אי' הי' אמרי' דמשבועה הראשונה לא נאסר בכ"ש רק מדין ח"ש אז שפיר הי' חל שבועה שניה דהא אף דגם משבועה הראשונה נאסר בכ"ש מ"מ זה רק מטעם סייג ולא מצד עצם איסור ושפיר חל שבועה שניה אבל השתא שנאסר בשבועה הראשונה בח"ש מחשש ס' עצם איסור שוב לא חל שבועה שניה וא"כ י"ל דזה כוונת הר"ן דהו"א דאיפשט כל הבעיות מהא דמוכח דגם בנבילה דעתו אכזית א"כ באמת רצה הש"ס למיפשט מזה גם בעיא דעפר ונהי דדחה הש"ס דעפר לאו בר אכילה. כלל הוא אבל עכ"פ בחרצן י"ל דלא גרע מנבילה לפי שעכ"פ מתאכל עי"ת ושוב הי' נשמע דבח"ש חרצן ליכא איסור מצד שבועתו רק מטעם סייג ושוב הי' חל שבועה שניה אבל השתא השמיעני דכמו דבעיא דעפר לא איפשט ה"ה בעיא דחרצן כמ"ש הר"מ שם ושוב כ"ש יש עליו עכ"פ ס' איסור מצד עצמו ולא חל עליו שבועה כן הי' מקום לומר לכאורה. אולם באמת לפי פשטות דברי התוס' דעל איסור לחוד חל שבועה וכתבתי הטעם די"ל דהוא מדין מוסיף קרבן ומלקות ושוב אף בס' איסור ד"ת כיון דלית בי' רק איסור לחוד שוב חל עליו שבועה וכן כ' הפמ"ג בהנהגות או"ה דכיון דנלמוד מס' ממזר לית בי' רק איסור ד"ת לחוד וחל עליו שבועה א"כ נסתר תירוץ זה והדרא קושיא לדוכתא:

י"ד) והנלע"ד ליישב דהנה בש"ס שבועות דכ"ז קאמר רבא נשבע על הככר ואכלו אם נשאר כזית מהני שאלה דמיגו דמהני שאלה לזית בתרא אבל בנשאר פחות מכזית ל"מ שאלה והקשה הא"מ דנימא דאף בנשאר פחות מכזית מ"מ כיון דגם ח"ש אסור בשבועה א"כ שוב שייך מיגו דעכ"פ יש על מה לחול כח השאלה ושוב יועיל שאלה ותירצו דהכ"ש אין בו איסור מצד שבועתו רק שהתורה אסרה עליו כמו, דבכ"מ שכזית אסור אסרה התורה עליו ממילא כ"ש עיי"ש וזה כסברת הפמ"ג דאיסור דח"ש מטעם סייג אבל לא נכלל בכלל שבועתו ושוב הוי כליתא בעולם דאין על מה לחול כח השאלה דהכ"ש אינו אסור מצד עצם שבועה וכבר נודע מ"ש הר"ן דבנודר שיצא מהעיר קודם שבת דאף שאין מתירין הנדר עד שיחול מ"מ ביה"ש של ע"ש כיון דעכ"פ אסור מה"ת מס' שוב מיקרי חל הנדר ויוכל להתיר וע' בש"ש פ"ג וידוע דרבא ס"ל אכלה כולה אין נשאלין ואף לדידן דקיי"ל כאמימר מ"מ כ' כמ"פ דבזה"ז דליכא קרבן ומלקות שפיר אכלה כולה אין נשאלין ע' בשו"ת שעא"פ ובשעה"מ שהוכיחו כן מתוס' גיטין וע' בח"ס בתשובה וא"כ שפיר יש נ"מ בנשבע שלא אוכל חרצן זה דקיי"ל דנאסר בכזית וא"כ משכחת באכלה כולה ונשאר פחות מכזית דאז אי הי' הדבר פשוט דלא נשבע רק אכזית א"כ אף דכ"ש יש עליו איסור מ"מ לא הי' חשיב איסור מחמת שבועתו ושוב חשיב כליתא בעולם ובזה"ז באכלה כולה ל"מ שאלה אבל השתא דנשאר בתיקו ושוב הכ"ש יש עליו איסור שבועה בעצם עכ"פ מחמת ס' ושוב מהני שאלה מיגו דמהני שאלה להכ"ש שהוא ס' איסור ה"ה למה שאכל דכמ"ש הר"ן דכיון דעכ"פ ביה"ש מס' אסור מיקרי חל הנדר ויוכל להתיר ה"ה כ"ז שנשאר דבר שיש עליו איסור, מחמת השבועה עכ"פ מס' שוב עכ"פ חשיב כישנו בעולם והדברים כ"ש משם השתא בתחילת חלות הנדר אמרי' כיון דעכ"פ חל מס' חשיב חל הנדר מכ"ש אחר שכבר חל השבועה וקיי"ל דתמיד מהני שאלה רק היכי שנסתלק לגמרי אז ל"מ שאלה אבל הכא שנשאר עכ"פ דבר שיש עליו עדן ס' איסור מצד שבועתו פשיטא דמהני שאלה ושפיר יש נ"מ בהא דלא איפשט האבעיא ודברי הר"ן נכונים בלי שום פקפוק וז"ב בס"ד:

מ"ו) עוד י"ל קושיא הלז דהנה ידוע פלוגתת הרמב"ם והר"ן לענין נזיר שנשבע שלא יאכל חרצן דהר"ן ס"ל דכמו באיש דעלמא שנשבע אחרצן יש ס' שמא דעתו אמשהו ה"ה בנזיר דנהי דאיפשט דגם באיסור דעתו רק בכזית מ"מ בחרצן נשאר הס' לפי שאין דרכו לאוכלו בעין והרמב"ם ס"ל דבנזיר גם בחרצן דעתו אכזית עיי"ש בכ"מ ובלח"מ והנה זה פשיטא דלשיטת הרמב"ם בנזיר שנשבע אחרצן ואכל כ"ש דאינו עובר איסור רק מחמת נזירות דנאסר גם בכ"ש מדין ח"ש כמ"ש התוס' שם אבל מצד שבועה ליכא אף איסור דהא לא נשבע רק אכזית ואף דלכאורה הא קיי"ל דגם בשבועה ח"ש אסור ואם נשבע שלא יאכל אפ"ה יש בח"ש איסור מצד השבועה א"כ נימא כמו דיש בהח"ש איסור מצד נזירות ה"ה שיהי' בו איסור מצד שבועם ואי דאיסור שבועה לא יחול אנזירות הא שיטת התוס' דעל איסור לחוד חל איסור אחר אך באמת ז"א דבשלמא בנשבע על היתר דחלות השבועה הוא על כולו ג"כ א"כ שייך ח"ל אבל הכא באיסור דעל כזית שלם לא חל השבועה דהוי מושבע ועומד שוב ל"ש הסברא דח"ל וע' במנ"ח מצוה ב' מ"ש בזה. וגם דעיקר הטעם דחל אח"ש משום דמוסיף קרבן ומלקות וכ"ז בנשבע אכ"ש דיש עליו קרבן ומלקות מצד השבועה שפיר חשיב מוסיף אבל הכא דגם מצד שבועה לא יהי' עליו רק איסור לחוד מטעם ח"ש שוב לא יוכל לחול אאיסור הקדים וא"כ לכאורה שפיר יש נ"מ בנזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן ואכל כ"ש דאי הי' איפשט האבעיא דכוונת השבועה הי' רק בכזית א"כ אי הי' אוכל כ"ש לא הי' בו שום איסור מכח השבועה דל"ש הסברא דח"ל דהא על כזית פשיטא דלא יחול וגם כיון דבוודאי מצד שבועתו לית בי' עכ"פ רק איסור לחוד ושוב ליכא שום התחדשות בהכ"ש מכח השבועה ולא חל אבל כיון דלא איפשט האבעיא וא"כ שפיר באוכל כ"ש יש איסור ד"ת גם מצד השבועה עכ"פ מס' דל"צ לטעם דח"ל וגם ל"ש הסברא דאאחע"א דהא בצד הס' דכוונתו הי' אכ"ש א"כ יש התחדשות קרבן ומלקות וחשיב מוסיף ואף שא"א לחייב קרבן ומלקות מס' אבל עכ"פ חשיב ס' מוסיף ושפיר אסור עכ"פ מס' א"כ אף דבאיש פשוט שאמר שבועה אחרצן ליכא נ"מ בהא דלא איפשט האבעיא דבלא"ה ח"ש אסור וכנ"ל אבל עכ"פ יש נ"מ לענין נזיר ואין להקשות דעכ"פ עדן מאי נ"מ הא עכ"פ בלא"ה אסור ץזש לאכול הכ"ש מצד נזירות:

אך באמת לק"מ דנודע מ"ש השעה"מ דבשבועה לשא מיתלי תלוי והיכי דלא חל בשעתה יצא לבטלה והא דנשאל על הראשונה שניה חל שם לפי שחכם עוקר הנדר מעיקרא וכ' הש"ך דבהפרת בעל כיון דמיגז גייז לא חל שבועה שניה וא"כ שפיר יש ע"מ באשה שנדרה בנזיר ואח"כ אמרה שבועה שלא אוכל חרצן ואח"כ הפר לה בעלה הנזירות דאז לא חלה השבועה וא"כ שפיר יש נ"מ דא"נ דכוונתו בהשבועה לא הי' רק אכזית א"כ ממילא לא התחיל השבועה כלל גם אכ"ש דהא אף דבשבועה יש איסור בכ"ש מ"מ הכא ל"ש ח"ל וגם כיון דל"ח מוסיף בח"ש לא חל ושוב כשהפר לה הנזירות מותרת לאכול חרצן אבל השתא דנשאר הדבר בס' אי כוונתה אכ"ש א"כ אמרי' דתיכף הי' כוונתה אכ"ש וממילא חל השבועה אכ"ש מטעם מוסיף ואף דרק ס' הוא מ"מ עכ"פ חשיב ס' מוסיף דא"נ דכוונתה אכ"ש א"כ חשיב מוסיף וא"כ אף אחר שהפר לה הנזירות אפ"ה אסורה עכ"פ בכ"ש חרצן מצד איסור שבועה ונמצא דבכה"ג בכזית לא יהי' איסור שבועה כיון דע"ז לא חל השבועה ויצא לבטלה אבל על ח"ש דחל תיכף שפיר יש איסור וא"כ א"ש דברי הר"ן דהר"ן לשיטתו דגם בנזיר שנשבע אתרצן אפ"ה יש ס' אי אסר א"ע בכ"ש ושפיר יש נ"מ בהא דלא איפשט האבעיא ופסקינן האבעיא לחומרא כנ"ל ומיושב שפיר הכל בס"ד ודו"ק:

ט"ז) ע"ד י"ל קושיא הלז עפ"י דרך הלז דנזיר שנשבע אחרצן א"נ דכוונתו אכ"ש ונשאל על הנזירות באופן דמיגז גייז דאפ"ה רק בכ"ש שחל עליו תיכף השבועה אז נשאר השבועה אבל על כזית שלם דבשעת שבועתו לא חל השבועה על נזורות אף כשפקע הנזירות כיון דלא פקע רק מכאן ולהבא לא חל השבועה אך באמת יש להעיר בזה דבאמת מפורש ברמב"ם דאם נשבע אכ"ש נבילה ואכל פחות מכזית חייב לפי שאינו מושבע עניו מה"ס ומשמע לכאורה דרק באוכל ח"ז דבאמת אינו חייב משום נבילה אז חייב משום שבועה וקשה הא אף כשאכל כזית מ"מ י"ל דחייב ג"כ משום שבועה דהוי מוסיף דמצד שבועה נאסר אף בכ"ש ומיגו דחל אכ"ש ה"ה דחל אכזית שלם ובאמת לכאורה הי' מקום לומר דהא לכאורה כיון דהכ"ש הוי חלק מהאיסור לא יחול עליו שבועה רק י"ל כ"ז שאינו אוכל רק ח"ש ל"ח עצם האיסור רק איסורו משום סייג הוא ול"ח מושבע ועומד אבל באם באמת אוכל כזית אז גם כל משהו הוי חלק מהאיסור ושוב גם ע הח"ש לא חל השבועה והי' מקום לומר דאף לר"ל דח"ש בוודאי ל"ח מושבע ועומד מ"מ זה רק כשאינו אוכל שיעור שלם ול"ל הסברא דח"ל אבל כשאוכל כזית ביחד א"כ כל משהו יש עליו שם איסור ולא חל השבועה כלל והי' מיושב דברי רש"י יומא דע"ד בהא דנקט ולא אכל רק כ"ש והבן:

אך לר"י בוודאי ניחא כיון דגם כ"ש יש בו איסור תורה ורק דחל מטעם מוסיף ושוב שני מוסיף בפ"א ל"א כמ"ש הג' רעק"א ז"ל וע' שו"ת בי"צ שהאריך בזה ובמק"א הארכתי בזה:

עכ"פ י"ל דכ"ז בנזיר שנשבע אכ"ש חרצן בפירוש ולא שאל על הנזירות אז שפיר אם יאכל כ"ש יהי' חייב דחל אח"ש ואם יאכל כזית שלם יופטר ואין לומר דחשיב מוסיף ז"א דגם הא דחל אח"ש הוא רק מטעם מוסיף ושוב שני פעמים מוסיף בפ"א ל"א וכ"ז. כ"ז שלא שאל על הנזירות אבל בנותר ע"י בעל א"כ הי' מקום לומר דיחול השבועה אח"כ רק בשבועה כיון דלא חל בשעתה יצא לבטלה וכ"ז באם לא נשבע אכ"ש אבל בנשבע על כיש דעכ"פ הי' לו חלות בשעתה לענין כ"ש ושוב עכ"פ ל"ה יצא לבטלה ושוב אח"כ כשנשאל על הנזירות שוב גם בכזית שלם חייב מצד שבועה ונמצא בחרצן בנשבע סתם א"נ דכוונתו רק אכזית א"כ לא התחיל השבועה כלל לא על כזית ולא על ח"ש ממילא אף כשהפר לה בעלה לא חל אבל א"נ דכוונתו אכ"ש א"כ עכ"פ הי' לו חלות בשעתה על כ"ש שוב בנותר ע"י בעל שוב חל לגמרי אף בכזית וא"כ אף לדידן דנשאר האבעיא מס' עכ"פ חל בשעתה על כ"ש מס' ועכ"פ ל"ח יצא לבטלה ושוב כשמשכח רווחא חל היינו אחר הפרת הבעל וכבר כ' הכ"מ בפ"ו מאישות דבמידי שבידו לעשות עכשיו עכ"פ מס' ל"ח דשלב"ל ה"ה הכא כיון דחל עכ"פ מס' שוב ל"ח יצא לבטלה וחל אח"כ לגמרי ע"י הפרת בעל ושפיר יש נ"מ ומיושב קושיא הלז בס"ד לנכון ודו"ק וז"ב למעיין היטב:

תוכן העניינים

מהרש חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה