אור ברסלב
מהרש חלק א סימן סד

מהרש חלק א· רבי שמואל אנגל

סימן סד

סימן סג

להרב המאה"ג חו"ב חו"פ המפורסים בנש"ק וכו' כקש"ת מוה' ארי' ליבש ט"ב נ"י אבד"ק קרעשיב וכעת אבד"ק רידניק יע"א:

בדבר שאלתו בעת שכת"ה הי' חולה ר"ל נדרה אשתו לעניים כל התכסיטין שלה וכל המלבושים העולה סכום רב וכאשר שמע כת"ה מנדרה תיכף הפר לה ביום שמעו. ונסתפק כת"ה אי מועיל ההפרה. והביא ממ"ש בשו"ת נוב"י מה"ת סי' קנ"ט דבעל יוכל להפר אף אי נדרה בעת צרה דעכ"פ לא גרע מנדר עד"ר דבאמת בעד"ר הביא הרמ"א דאף בדיעבד ל"מ התרה כ"א בשעה"ד ובנדר בעת צרה הביא בפשיטות דבדיעבד מועיל התרה והגם דבש"ך סי' ק"ח מסיק דחשיב כקיבל טובה מהקב"ה הא גם בנשבע לתועלת חבירו דעת המחבר בסעיף כ' דמועיל התרה בדיעבד ורק מביא בשם י"א דאין מועיל התרה אף בדיעבד. עכ"פ לענין הפרת בעל דמהני גם בעד"ר ה"ה, דמהני בנודר בעת צרה. אך כת"ה הביא משו"ת מהר"ם שיק סי' ר"י שהביא קושית התוס' והר"ן בגיטין שם דהיכי מהני הפרת הבעל הא הנודר בפני חבירו אין מתירין אלא בפניו ומשמע דאף דבעל יוכל להפר אף בעד"ר הטעם כמ"ש הרא"ש ז"ל שם דכיון דהתורה נתנה כח להבעל להפר ע"כ דהתורה לא נתנה לה רשות לתלות הנדר בדעת שום אדם חוץ מהבעל א"כ ל"מ עד"ר לגרע זכות הבעל אבל בעת צרה דעשתה בשביל הצלת בעלה וזכין לאדם שלב"פ א"כ היאך יוכל להפר לה עכת"ד:

הנה באמת מדברי התוס' והרא"ש אין ראי' דבאמת להס"ד דס"ל דנודר בפני חבירו אין מועיל ההיתר אף בדיעבד אף בלא קיבל ממנו טובה וע"כ הטעם מפני החשד א"כ לפ"ז שפיר אין חילוק בין הפרת בעל להתרת חכם דבכולהו שייך הטעם מפני החשד אבל למסקנת התוס' דבאמת בנודר בפניו מהני התרה בדיעבד א"כ נהי דנודר לתועלת חבירו וקיבל טובה י"ל דאין מועיל התרה דהוי כנדר ע"ד חבירו אבל אשה לגבי בעלה אין לה כח לנדור בלי רצון בעלה וכשי' הרא"ש דגם אם הבעל מבטל דעתו לגבי נדרה אפ"ה אין מועיל רק אם קיים לה הנדר. ומ"ש המהר"ם שיק דאמרי' זכין לאדם שלב"פ הנה מפורש בש"ס כתובות די"א הגדילו יכולין למחות וכ' בתוס' שם דאף דאין זכי' לקטן מ"מ במידי דהוא זכות גמור יש לו שליחות ואפ"ה מוכח דיכול למחות וחזינן דגם מידי דהוא זכות גמור אפ"ה אם מוחה יוכל לחזור וה"ה הכא אף א"נ דחשיב זכות גמור אפ"ה אם מוחה בשעה ששמע ל"מ נדרה ואף לפמ"ש ברשב"א קידושין דכ"ג דבמידי דהוי זכות גמור אף בצווח אפ"ה אמרי' דבטלה דעתו אך באמת הרשב"א ז"ל שם נסתפק בזה. וחוץ לזה הא הרשב"א בעצמו כ' דבענין קבלת מתנה לפי שעכ"פ יש בו צד חובה ששונא מתנות יחי' רק לפי שנפשו ש"א מחמדתן חשיב בגדר זכות אבל עכ"פ באם צווח ל"מ הזכי' לפי שעכ"פ יש בו צד חובה. א"כ ה"ה בעניני צדקה שעכ"פ יש בו צד הפקעת ממון ויש בני אדם שמקפידין בכך ואינם נודרים כ"כ נהי שנימא דבסתמא הוי זכות אבל בצווח ל"מ הזכי'. עכ"פ י"ל כשי' הנוב"י דגם בנודר בעת צרה מהני הפרת הבעל:

והנה בניב"י שם נסתפק לענין נדרה מעיל שלה אי צריך להפר כלל לפי שעכ"פ חשיב כמו נכסי מלוג. ובאמת הדבר תמי' דבפי' כ' בתוס' כתובות דנ"ט דבמידי שמשועבד לו רק לפירות מהני הנדר דבאמת קונם מפקיע מידי שיעבוד רק דאמרי' אלמוה ובמידי דאין לו זכות רק לפירות ל"א אלמוה עיי"ש לענין העדפה דצריך להפר. וכ' בתשו' דבקונם כללי לא יועיל דבזה ל"א דמפקיע מידי שיעבוד דבמידי דמהני פדיון ה"ה דשיעבוד חשיב כנתינת דמים כמ"ש בתוס' גיטין ד"מ ועי' שו"ת מח"א פט"ז מהל' מלוה ולוה ועי' בקצה"ח סי' קי"ז. ורק בקונם פרטי דאין לו פדיון בזה י"ל קונם מפקיע אך בזה שוב אמרי' אלמוה וא"כ בכה"ג דאין לו זכות רק לפירות ל"א אלמוה. ובאמת עפ"ז י"ל קושית התוס' גיטין דע"ז בהא דפריך הש"ס חצירה מה שקנתה אשה קנה בעלה ומשני בכותב לה דו"ד אין לי בנכסיך והקשו בתוס' דהא אכתי אוכל פירות. והנלע"ד עפמ"ש בהא דש"ס ב"מ דמ"ח דקאמר פעמים שהכסף קונה היכי שהי' עלי' של לוקח מושכר למוכר דבכה"ג ל"ש נשרפו חיטך וכ' רש"י ז"ל ולא שתקנה חצירו ללוקח כיון שקיבל דמי השכירות נקנה החצר להשוכר על כל ימי השכירות וקשה מדוע נקט רש"י ז"ל שמיירי שקיבל השכר מאי נ"מ בזה. וכתבתי דהנה ידוע שי' הר"מ ז"ל דחצר המושכר קונה למשכיר וי"ל דאף לשי' רש"י ב"מ דק"ב דקונה לשוכר ועכ"ז י"ל דהיכי דהמשכיר יוכל להפקיע כל השכירות ע"י קונם אז לא נסתלק המשכיר מהחצר ושוב קונה ע"י החצר ולפמ"ש בר"ן נדרים דמ"ו ע"ב כ"ז שלא קיבל דמי שכירות יוכל לאסור בקונם וא"כ זה כונת רש"י דכ"ז שלא קיבל השכר יוכל להפקיע השכירות ע"י קונם ושוב יוקנה ע"י החצר אבל בקיבל השכר שוב לא יוכל להפקיע השכירות ושוב אינו קונה ע"י החצר וא"ש דברי רש"י ז"ל:

ועפ"ז יוקשה לכאורה מאי פריך הש"ס הכא חצירה מה שקנתה אשה קנה בעלה הא עכ"פ האשה יש לה קה"ג בהחצר וא"כ תוכל לקנות ע"י החצר ואף לשי' רש"י דחצר המושכר אינו קונה למשכיר מ"מ היכי דיוכל להפקיע ע"י קונם שפיר קונם למשכיר וא"כ לפי"מ דמפורש בש"ס דהאשה תוכל להפקיע שיעבוד הבעל ע"י קונם וא"כ שוב חצירה קונה לה אך באמת אמרי' אלמוה שיעבוד הבעל ושוב לא תוכל להפקיע שיעבודו ושוב אין לה קנין ע"י החצר וכ"ז אם לא כ' לה דו"ד אין לי בנכסייך וא"כ ל"מ מכירתה ואלים שיעבודו אבל בכתב לה דו"ד אין לי בנכסייך דאז עכ"פ מכרה קיים ונהי דלע"ע כ"ז שלא מכרה יש לו זכות הפירות מ"מ זה הוי כמו בהעדפה דג"כ הבעל אוכל פירות ואפ"ה ל"א בזה אלמוהו ושוב קונם מפקיע מידי שיעבוד ושוב כיון שתוכל להפקיע השיעבוד ע"י קונם שוב יש לה זכות ע"י החצר ומיושב קושית התוס' בס"ד ע"נ:

נחזור דשי' הנוב"י דהפרת הבעל מהני אף לנדר בעת צרה וכבר כ' דראיית המהר"ם שיק יש לדחות. וחוץ לזה אף אם נחוש דבנדר בעת צרה ל"מ הפרת הבעל עכ"פ יפה כ' כת"ה דלשי' מהרלב"ח אף בנדר בעת צרה אם ל"א ע"מ שיחי' בני ל"ח בכלל נדר בעת צרה דהעיקר הלימוד מיעקב ושם אמר אם יהי' ה' עמדי. ולכאורה לפמ"ש בשו"ת חו"י סי' ט"ו ובפנ"י גיטין דל"ה דהא דעד"ר ל"מ התרה הוא רק מדרבנן ולפ"ז גם נדר בעת צרה הוא רק מדרבנן דלא גרע מהא דעד"ר א"כ לכאורה אם נדר סתם הו"ל ס' בדרבנן דשמא ל"ח בכלל נדר בעת צרה לשי' המהרלב"ח. אך באמת י"ל הואיל דאמר סתם דהוי נגד ח"א דקודם התרה בודאי חל הנדר רק הס' שמא הותר נדרו והוי נגד ח"א ואף שי"ל דכיון דהחכם עוקר הנדר מעיקרא חשיב כליכא ח"א. אך באמת מפורש בש"ס יבמות דפ"ח דבאומר ששאל על ההקדש הוי כמעיד נגד ח"א אף דחכם עוקר הנדר מעיקרא אפ"ה לא דמי לדברי הגה"מ הנודע דהכא עכ"פ התחיל ההקדשונהי דגזה"כ דשאלה עוקר ההקדש למפרע עכ"פ התחיל ההקדש כמ"ש הש"ש א"כ ה"נ חשיב נגד ח"א. ועכ"פ לענין הפרת הבעל הוי ס"ס להיתר שמא כשי' המהרלב"ח דבל"א אם יחי' ל"ח בכלל נדר בעת צרה ושמא כשי' הנוב"י דהפרת הבעל מהני אף בנדר בעת צרה ושוב ס"ס להיתר בודאי מהני ואף שי"ל דס"ס נגד ח"א ל"מ מ"מ לשי' הסוברים דהא דעד"ר אין לו התרה הוא רק מדרבנן א"כ גם הא דנדר בעת צרה אין לו התרה הוא רק מדרבנן וא"כ שוב ס"ס בדרבנן מועיל אף נגד ח"א כמ"ש כמ"פ א"כ ע"י הפרת הבעל בצירוף ב"ד של ג' פשיטא דיועיל וחוץ לזה אף א"נ דבעד"ר מה"ת לא מהני התרה ועי' שו"ת מהרש"ם ח"א סי' ס"ז שהאריך בזה ובשו"ת מהר"י אסאד סי' שכ"ט ושוב י"ל דגם נדר בעת צרה מה"ת ל"מ התרה ושוב י"ל דל"מ ס"ס נגד ח"א בד"ת כנודע משי' הרשב"א ז"ל ועי' בסי' ק"י בט"ז וש"ך שם ועי' שו"ת נוב"י תנינא סי' קנ"ו. אפ"ה מפורש בש"ע יו"ד סי' רמ"ח סעיף ד' דאין מקבלין צדקה מנשים רק דבר מועט ואפי' בדבר מועט אם הבעל מוחה אין מקבלין מהם וחשיב כמו גזל דהאשה אין לה קנין בלא בעלה ועיי"ש סעיף ה' דגם בהשכירה מלמד לבנה אם הבעל מוחה לאלתר כששמע אין במעשי' כלום ועי' שו"ת נוב"י תנינא סי' קנ"ח שכ' דאף שכופין על הצדקה אפ"ה אשה פסולה לדון ומוכח דאף שכ' הרמב"ן ז"ל דבצדקה נחתינן לנכסיו דזה הוי בכלל כפי' ועי' בקצה"ח סי' ל"ט אפ"ה אשה אין בכחה לכוף ומפורש ברמ"א כאן בשם הרא"ש דאף באשה הנו"נ אפ"ה אין במעשי' כלום ועי' בש"ך סי' צ"ו בסופו דאף באשה הנו"נ אפ"ה אם נדרה לצדקה אין הבעל מחויב לשלם ואף דמפורש בב"ש א"ע סי' צ"א ס"ק י"ג דאם נדרה לצדקה בעלה חייב לשלם עבורה זה מיירי מה שנדרה קודם הנישואין כבר נתחייב גופה אבל מה שנדרה אחר הנישואין ל"מ מה שנדרה אם בעלה מוחה בה כששמע ורק אם מסכים כששמע אז מתחייב גם בשכר לימוד משעת תחלת השכירות דאמרינן מחמת ניחותא דמצוה אמ"ל וכמ"ש בט"ז סי' של"א בישוב דברי הר"מ ז"ל בהא דכלך אצל יפות ועי' בקצה"ח סי' רס"ב ועי' שו"ת מהרש"ם סי' מ"ו וסי' ל"ב עכ"פ מפורש דאין ברשותה לנדר צדקה בלי רשות בעלה ואף שנדרה התכשיטין שלה מ"מ אם נקנה לה התכשיטין ממעות הנדוניא א"כ מפורש בש"ע חו"מ סי' צ"ז דהבעל יוכל להשכין תכשיטי אשתו ובע"ח שלו גובה מהם דלא נתן לה רק להתקשט ואף דלענין בגדי שבת ויו"ט מביא הרמ"א יש חולקין דאין בע"ח שלו גובה מהם אבל בתכשיטין כ"ע מודים עיי"ש בסמ"ע ועי' בחו"מ סי' ע"ב לענין אם יוכל להשכין בגדי אשתו ומחלק שם בין בגדים שעשה לה הבעל ועי' בא"ע סי' צ' והשתא דבע"ח שלו גובה מהם וע"כ דחשיב לגמרי של הבעל מכ"ש דאין ברשותה להקדישו ולהפקיע שיעבוד הבעל דגם בנכסי מלוג יש תקנת אושא דל"מ מכירתה וה"ה דל"מ אם הקדישה דחשיב כמקדיש דשא"ב וקדושת דמים אינו מפקיע מידי שיעבוד ומכ"ש דלגבי הבעל אמרינן אלמוהו וכמ"ש הנוב"י דגם מעיל שלה א"י להקדיש דהבעל יצטרך לתת לה מעיל אחר והוי כהפקעת ממון הבעל א"כ עכ"פ מכל הנ"ל הדעת נוטה דלא התחיל ההקדש כלל ול"צ שום התרה ובפרט ע"י הפרה דלשי' הנוב"י מועיל הפרת הבעל אף בנדר בעת צרה ובפרט דלשי' רלב"ח אם נדר סתם ל"ח בכלל נדר בעת צרה ומהני היתר חכם וה"ה הפרת בעל והכא ל"צ חרטה דמעיקרא כמ"ש הרמב"ן הובא בב"י סי' רכ"ח דבכה"ג שאין כונתה בנדרה רק לצורך ד"א ל"צ חרטה דמעיקרא ואף דהכא ל"ש סברא זו דממ"נ א"נ דכונת נדרה הי' רק בתנאי א"כ שוב הוי נדר בעת צרה וא"נ דכונתה סתם וא"כ שוב בעי חרטה דמעיקרא והכא א"א בחרטה דמעיקרא דהא עכ"פ אז הסכימה להקדיש בשביל הצלה מצרה אבל עכ"פ שייך לעשות מחרטה פתח ובפרט דגם בנדר בעת צרה לשי' הרמ"א מועיל התרה בדיעבד וגם מפו' שם דלצו"ג יש להתיר והכא אין לך צו"ג יותר מזה שכת"ה דחוק מאד למעות ובפרט כעת אחרי חולי מסוכן צרכיו מרובים וא"א לאשת ת"ח וב"ק לילך בלי תכשיטין והוי לדבר מצוה גדול דלכ"ע מועיל היתר אף בנדר בעת צרה ובפרט לענין הפרת הבעל דלשי' הנוב"י תמיד מועיל אף בנדר בעת צרה ובפרט שהוכחתי דמעיקר הדין אף הפרה והתרה ל"צ דאין ברשותה להקדיש בלי רשות בעלה ע"כ הדבר פשוט וברור דעכ"פ ע"י היתר מב"ד של ג' בצירוף הפרת כת"ה בודאי דיש להיתר בלי שום חשש. עכ"ז לפנים משוה"ד יראה כת"ה לקיים נדרה עכ"פ באיזה סכום מועט אך מדינא ל"צ כנלע"ד ברור בס"ד לדינא:

שלום תנינא להרב הנ"ל

ע"ד שאלתו ע"ד בגדי אשתו כבר הארכתי והבאתי מ"ש בשו"ת נוב"י תנינא סי' קנ"ט דגם במעיל שלה נהי דחשיב שלה והבעל א"י לה להשכין ובע"ח שלו א"י לגבות מהם ומפורש בשו"ת עט"ח סי' ט"ז דכל המלבושים נוטלת אחר מיתת בעלה חוץ מכתובתה ואין מנכין מכתובתה ועי' שו"ת אדב"ע' סי' י"ט. אבל עכ"פ חשיב כמו נכסי מלוג כמ"ש הנוב"י כיון שיצרך הבעל לתת לה מלבושים אחרים ונהי דמהני בזה נדרה דבכה"ג אמרי' קונמות מפקיע מידי שיעבוד ול"א אלמוהו אבל עכ"פ מועיל הפרת הבעל ובפרט ע"י היתר ב"ד ג"כ דלכמ"פ מהני היתר חכם לחוד בודאי בצירוף הפרתו מועיל. אך לענין התכשיטין שנדרה בתו הכלה תחי' בזה יש לעיין:

הנה באה"ע סי' צ"ט מפורש דמה שנתן לה הבעל אם אינו מידי דתכשיטין אמרינן דנתן לה מתנה גמורה אבל מידי שראוי להתקשט אמרי' דלא נתן לה למתנה גמורה רק כדי להתקשט ואדעתא למוקים קמי' ועיי"ש בח"מ דאף דבעודו תחתיו יפה כחה במה שנתן לה הבעל יותר ממה שנתנו לה אחרים אבל עכ"פ תכשיטין שנתנו לה אחרים הוי שלה במתנה גמורה אבל מה שנותן לה בעלה מידי דשייך בי' קישוט אמרי' דלא הקנה לה רק שנתן לה כדי להתקשט וא"כ אם אינו שלה רק כדי להתקשט אין ברשותה להקדיש הדבר דהוי דבר שאינו שלה דאין לה רק הנאת קישוט וכמפורש באה"ע סי' כ"ח דאם מקדש בטבעת שאול אם הודיע לה שהוא שאול ומקדשה בהנאת קישוט והנאה זו שו"פ מקודשת אבל אם מקדשה בגוף הכלי אינה מקודשת ועיי"ש בסי' צ' סעיף י' ובב"ש שם סק"מ דאם הקדישה נכסי מלוג ל"ח ההקדש וגרע עוד ממכר דשם עכ"פ גוף מכירה קיים ורק דמוציא הפירות מיד הלקוחות והכא לא חל ההקדש כלל ובס' בי"מ סי' צ"ט האריך בזה וכ' דיש פלוגתא בין הריב"ש והרשב"א עכ"פ מסיק דהמנהג כהריב"ש דכ"מ דתכשיטין מנכין לה:

עכ"פ מפורש שם דמה שנותן לה קודם הנשואין לע"ע קודם שנשאה בודאי אינו למתנה גמורה ורק שמפלפל שם די"ל דבשעת נשואין נעשה שלה לגמרי ואפ"ה מעיד דהמנהג כהריב"ש ועכ"פ לע"ע קודם שנישאת בודאי דאין לה קנין בהחפצים רק להתקשט ואין ביכולתה להקדיש ועי' בשו"ת נוב"י תנינא סי' ק' וק"א שפלפל היכי דכתב שתטיל כל מה ששייך לגופה אי זכתה גם במה שקנה לה בעלה אחר הנשואין ויש שכתבו דאמרי' יד בעהש"ט על התחתונה והנוב"י כ' דבאמת נסתפק אף א"נ דכונתו להקנות לה אף במה שיקנה לה אח"כ מ"מ במה זכתה דאז הוי דשלב"ל ול"א לה לשון חיוב וכ' בזה ב' טעמים א' דבאמת מקנה לה בשעה שקונה לה רק דאם לא הי' כותב לה הי' אמרי' דאדעתא למיפק לא נתן לה ומהני הכתובה לגלות שאז בשעה שקונה לה התכשיטין מקנה לה לגמרי ועוד כתב בזה משום דתפיסה מהני בדשלב"ל אך בשו"ת בי"ע מפורש דעכ"פ צריך לברר שהקנה לה החפצים אבל אם איננה מבררת שהקנה לה ל"מ מה שכ' תטיל מה ששייך לגופה דשמא ז"א בכלל השייך לגופה ועי' שו"ת אדב"ע סי' י"ט שהביא דברי הג' רב"פ ז"ל דגם בתכשיטין שנתן לה קודם הנשואין אפ"ה בסתמא אמרינן דלא נתן לה רק כדי להתקשט וכמ"ש בהג"ה רמ"א סי' צ"ט בשם הריב"ש אך הוא מחליט דבמה שנתן לה קודם הנישואין ובשעת הנישואין שייך לגמרי לאשה ומה שקנה לה אחר הנשואין זה תלוי במ"ש בשו"ת בי"ע א"כ לפי החלטת האדב"ע המתנה שנתן לה קודם הנשואין הוי שלה במתנה גמורה אך י"ל דכ"ז אחר שניסת לו אז נקנה לה המתנה שקנה לה קודם הנשואין במתנה גמורה דמכח חיבת נשואין מקנה לה לגמרי אבל כ"ז שלא ניסת בודאי לא הקנה לה רק כדי להתקשט בהם א"כ לע"ע אפ"ל דאין ברשותה להקדיש דעכ"פ הוי רק ס' הקדש דלדעת העט"ח אף אחר הנשואין אין התכשיטין שלה לגמרי אף במה שנתן קודם הנישואין ובס' בהקדש אזלינן לקולא כמפורש בש"ע יו"ד סי' רנ"ט וכנודע מפלוגתת הרשב"א והר"ן נדרים ד"ז ובפרט עכ"פ ע"י היתר חכם בודאי יש להתיר דנהי דהוי נדר בעת צרה מ"מ לשי' כמ"פ מועיל התרה בדיעבד כמפורש ברמ"א שם ולענין לכתחלה סמכינן אשי' הסוברים דאף מה שנתן לה קודם הנשואין אינה שלה להקדיש ונודע מ"ש בר"ן פ' הכותב דמידי דבדיעבד יהי' לו זכות עפ"י דין מהני סברא קלה להגבותו לכתחלה ובפרט דלשי' מהרלב"ח בנודר בסתם מהני התרה אף בנדר בעת צרה ושוב עכ"פ הוי ס"ס שמא לא התחיל כלל ההקדש ושמא בכה"ג מועיל התרה אף בנדר בעת צרה ואף שי"ל דהוי ס"ס נגד ח"א דעכ"פ קודם ההתרה הי' אסור ונהי דע"י ההתרה פקע הנדר למפרע מ"מ כבר הבאתי מש"ס יבמות דפ"ח דחשיב נגד ח"א מ"מ חוץ לזה דאם ס' א' אינו כנגד חזקה מועיל לשי' כמ"פ ובפרט דעכ"פ נהי דס"ס נגד ח"א ל"מ לשי' כמ"פ זה דוקא באיסור אבל הכא דתלוי בממון א"כ באמת שי' הר"ן ז"ל דס' צדקה אזלינן לקולא דאזלינן בתר צד ממון שבו ואף להמחמירין עכ"פ היכי שיש ס"ס נהי שי"ל דהוי נגד ח"א אבל עכ"פ ל"מ להוציא ממון ע"כ מכל הנ"ל נלע"ד דגם לנדר בתו תחי' מהני היתר מב"ד של ג' ועפ"י חרטה ולעשות מהחרטה פתח אך אולי נודע להחתן שלה מנדרה והסכים למעשיה א"כ בכה"ג מפורש בסי' רמ"ח דבאשה שנדרה לצדקה וכששמע בעלה לא מיחה בה נדרה קיים א"כ בכה"ג שוב לא נשאר שום צד להקל רק מכח שיטת הרלב"ח וע"ז לחוד קשה לסמוך נגד הכרעת רוב הפוסקים. ע"כ בקיצור אם החתן לא שמע מנדרה או מיחה בפי' בודאי עכ"פ ע"י היתר חכם יש להתיר בלי שום פקפוק כנלע"ד ברור בס"ד לדינא:

ו בעה"ח ג' א' דר"ח כסלו תרס"ה ראדימושלא. והנני ידידו דו"ש הק'

שמואל ענגעל אבד"ק הנ"ל.

תוכן העניינים

מהרש חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה