מהרש חלק א· רבי שמואל אנגל
סימן כ
להרב המאה"ג החריף ובקי בחדרי תורה המפורסם כו' כש"ת מוה' זלמן ליב נ"י פרשעווארסק יע"א:
ע"ד שאלתו בבית א' הדיחו כף של כסף להגעילו לצורך חג הפסח ושכחו להגעילו ותחבו אותו בפסח לתוך קדירה של רוטב ושאבו בו הזוהמא שבקדירה שהי' בו איזה ליטער ובאותו בית הדרך לשמש בכפות של כסף לפרקים גם אצל האש באמצע השנה וכת"ה הורה בזה לאיסור ואף בהנאה יען כי בודאי יש בהכף בליעה מחוץ ע"י כ"ר היינו שתחבו אותו לפעמים בקדירה של חמץ בעודו רותח אצל האש. זה תורף שאלתו:
והנה רו"מ הביא שי' הרמ"א בסי' תנ"א שהביא דיש אוסרים אף בכ"ש היינו שי' הרמב"ם דפסק דבכ"ח שבלע אף ע"י חום כ"ש אין לו היתר והמג"א חוכך שם להתיר ומסיים דיש להחמיר דהא גם בשאר איסורין מחמיר הרשב"א א"כ עכ"פ בפסח יש להחמיר ובאמת גם בשאר איסורין שלא במקום הפ"מ אוסר הט"ז בכ"ש והש"ך ז"ל עכ"פ שלא בהפ"מ אוסר כ"ק ובפסח י"ל דיותר יש להחמיר די"ל דעכ"פ בליעה משהו יש בכ"ש ומש"ה דעת המנ"י דבכ"ש של מתכות יש להגעילו ועי' בפמ"ג בהנהגות או"ה או דמשום חומרא דחמץ יש להחמיר ועי' בפמ"ג יו"ד סי' ס"ח דמסיק דהוא משום חומרא דחמץ:
אך שי' הח"י דעכ"פ בשימשו בכלי שבלע בכ"ש ולא הכשירו ואחר מעל"ע שימשו בו בפסח יש להקל וי"ל דחשיב ס"ס להקל א' שמא נטל"פ מותר בחמץ דהיכי דהרמ"א אינו מסיים וכן עיקר כשי' האוסרין רק שכותב וכן נוהגין כ' הפמ"ג בהנהגות או"ה דיש לצרף שי' המחבר לס' ושמא כ"ש אינו בולע דהא בהפ"מ מקילין וחשיב עכ"פ כמו ס"ס. אך רו"מ כ' דהח"י מיירי רק באם ליכא חשש ששימשו בו בכ"ר אבל הכא אם עכ"פ לפעמים שימשו בו בכ"ר א"כ בליעה מועטת שבה להיכן הלך. והנה באמת כבר נחלקו בזה גדולי הפוסקים כמ"ש בר"ן פ"ב דפסחים דשי' ר"ת דסכינים גדולים של איסור בעי ליבון אבל סכין קטן דרוב תשמישן אינו ע"י האור ל"צ ליבון דחז"ל לא הוצרכו הכשר בשביל תשמיש שאינו בקביעות ועי' תוס' חולין ד"ח ועי' תוס' ע"ז דע"ו מה שדחו ראיית ר"ת מהירושלמי ועי' בר"ן סוף ע"ז ובטור יו"ד סי' קכ"א והובא ב' השי' בש"ע או"ח סי' תנ"א לענין קערות או כפות שהכשירו בכ"ש או כלי שתי' שלא הכשירו כלל דיש מקילין והנה לכאורה קשה דאם לא שימשו בכלי זו מעולם רק פ"א בכ"ר בודאי הי' בעי הכשר בכ"ר אף בדיעבד והכא בשביל ששימשו עוד כמ"פ בכ"ש או בצונן יהי' עדיף:
אך באמת י"ל הסברא בשי' הפוסקים הנ"ל דבאמת אחר מעל"ע מותר מה"ת רק הטעם משום גזירה אטו ב"י ובתוס' ע"ז דע"ו כ' משום דחל על הקדירה שם איסור תו לא פקע. והנה לפ"ז י"ל דבכ"ד שרוב תשמישו הוא כך ומיעוטו כך נקרא בו שם הרוב ומש"ה ניחא דבשלמא באם באמת מיוחד לתשמיש רותח אף שלא שימשו בו רק פ"א מ"מ עכ"פ יש עליו שם כלי שתשמישו ברותחין ושפיר נקרא עליו שם איסור ומש"ה אף כשאב"י לא פקע איסורו אבל אם רוב תשמישו בכ"ש או בצונן ולעתים קרובים נשתמש בו בכ"ר א"כ תשמיש המיעוט הוא טפל לשם תשמיש העיקר ול"ח שם איסור ונהי דבעודו ב"י מתשמיש הכ"ר נאסר התבשיל דהא נרגש טעם איסור אבל כשאב"י ל"ש לומר שחל עליו ש"א דלעולם בטל הטפל לגבי העיקר. וכעין זה מצינו בתוס' זבחים ד"ו ויומא ד"נ דאף דמצינו קרבן של שני יורשין א"ע תמורה אעפ"י דלא מכפרי רק מקופ"י ואפ"ה פר של כה"ג א"נ דשאר כהנים אינם מתכפרים רק מקופ"ו ל"ח קרבן שותפין והטעם דשם ביורשין אין שום איש שיתכפר מקביעותא א"כ שפיר חשיב קרבן שותפין אבל הכא דכה"ג מתכפר מקביעותא בטל זכותם לגבי זכותו של כה"ג עיי"ש. ועיין בזה בש"ס מגילה דכ"ו דהא דקאמר ברחובה של עיר דנהי דמתפללין בו בתענית ההוא אקראי בעלמא וביארתי בח"י דהכונה דכיון שרוב פעמים משתמשין בו צרכי הדיוט א"כ תשמיש קדושה הוי טפל אבל דבר שאינו מיוחד רק לדבר שבקדושה אף שמשתמשין בו רק באקראי מ"מ חשיב דבר קדוש ובתשובה פלפלתי בזה:
ובזה י"ל קושית המג"א בהא שכ' בתוס' פסחים ד"ה דמש"ה אסור לשרוף חמץ ביו"ט אף דלמ"ד בשריפה יוכל ליהנות מאפרן אפ"ה כיון דלא בא ההנאה רק אחר שנשרף ל"ח א"נ והקשה דבהא דעצים שנשרו מהדקל דשם אין לו היתר רק אחר שמקלי קלי איסורו ואפ"ה מותר לאפות ביו"ט. ועפי"ז א"ש דשם עכ"פ עיקר השריפה כדי שיהנה ממנו אחר ששרפו א"כ דמי להא דקרבן של ב' יורשין אבל בחמץ דעיקר השריפה הוא בשביל מ"ע דתשביתו ונעשה בו מקודם צרכי גבוה וצורך הדיוט בא אח"כ בטיל מיני' שם א"נ והבן א"כ ה"נ אם לית בי' רק תשמיש דכ"ר א"כ חל עליו שם איסור אבל אם רוב תשמישו בצונן או בכ"ש א"כ שם כלי שתשמישו בכ"ש עליו א"כ אחר מעל"ע מהתשמיש דכ"ר א"כ לא נרגש בו הטעם דכ"ר שפיר מותר א"כ י"ל דנהי דאנו מחמירין בפסח בנוטלפ"ג דוקא באם חל עכ"פ על הכלי שם איסור בעודו מושבח אז שפיר נהי דבשאר איסורין המאכל שנתבשל בכלי שאב"י מותר משום דהמאכל קיבל תיכף טעם פגום מ"מ בחומרא דחמץ כיון דעכ"פ קיבל טעם מחמץ שחל שם איסור על הכלי אוסרין אבל באם רוב תשמישו בכ"ש א"כ מעולם לא נקרא שם איסור על הכלי שפיר מותר דהא גם החומרא דנוטל"פ בחמץ הוא רק דרבנן דלא עדיף מחומרא דמשהו וא"כ חז"ל ל"ג איסור רק אם רוב תשמישו בכ"ר כנלענ"ד להבין שיטת הפוסקים דס"ל דגם לענין פסח אזלינן בתר רוב תשמישו. וא"כ עכ"פ יחשב הדבר לס' ושפיר הוי ס"ס להקל א' שמא כשי' המחבר דנוטל"פ מותר בפסח ושמא עכ"פ לענין אב"י אזלינן בתר רוב תשמישו. אך באמת עדיין י"ל דכ"ז הי' ניחא בכלי שרוב תשמישו בצונן א"כ מצד רוב תשמישו ל"צ שום הכשר א"כ שפיר יש ס"ס להקל א' שמא נוטל"פ מותר בפסח ושמא עכ"פ באב"י ל"ח למיעוט תשמישו וה"ה אם רוב תשמישו בכ"ש והכשירו בכ"ש א"כ מצד רוב בליעות ליכא חשש דהא ננעל בכ"ש וכבכ"פ ולא נשאר רק הבליעה שבלע במקרה בכ"ר א"כ שפיר חשיב ס"ס שמא אב"י מותר בפסח ושמא ל"ח באב"י עכ"פ לתשמיש במקרה כשי' הר"ת דבסכין קטן מהני הגעלה אף שלפעמים משתמשין בו ע"י האור אבל הכא דלא הגעילו כלל הכף א"כ בשלמא אי בודאי לא שימשו בו בכ"ר וליכא חשש רק מצד בליעת כ"ש א"כ חשיב ס"ס שמא כ"ש אינו בולע כלל כמ"ש בפמ"ג יו"ד סי' ס"ח ואת"ל כשי' המחמירין דכ"ש בולע כמ"ש הב"י בשי' הר"מ וטור וכמ"ש המ"א דכיון דהרשב"א מחמיר אף בשאר איסורין א"כ עכ"פ בפסח יש להחמיר מ"מ שמא נוטל"פ מותר בפסח אבל הכא דלפעמים שימשו בו בכ"ר א"כ נהי דס' הראשון דשמא נוטל"פ מותר בפסח הוי ס' גמור דבצד ס' זה ליכא שום חשש אבל בצד ס' הב' דאם נוטל"פ אסור מ"ת שמא כ"ש אינו בולע מ"מ אף לשי' הפוסקים הללו אין ההיתר ברור דאכתי שמא כשי' האבי עזרי דחוששין למיעוט התשמיש דכ"ר וכן נמי אם נתפוס צד הס' שמא כשי' הר"ת דאזלינן בת"ר תשמישו מ"מ עכ"פ י"ל שמא כ"ש בולע וא"כ אין הס' שקולין דבצד הס' שמא נוטל"פ מותר בזה הצד הו' צד ההיתר והאיסור שוה אבל בס' השני יש ב' צדדים לאיסור דשמא כ"ש בולע ושמא כשי' החולקים על ר"ת וס"ל דאם רק לפרקים שימשו ע"י אור בעי ליבון וזה דמי להא שכ' בתוס' כתובות ד"ט ע"ב ד"ה אי למיתב לה כתובה ניתב לה והקשו דגם אי הי' טוען אמאי מפסידה כתובתה הא יש ס"ס שמא אינו בקי בפ"פ ושמא באונס ותי' דס' אונס ל"ח ס' דשמא קודם שנתארסה זינתה וביאר הפנ"י דבצד ס' הב' הוי ס"ס לאיסור שמא ברצון ושמא לאו תחתיו נאנסה וחזינן דאף דבצד ס' שאינו בקי בודאי מגיע לה כתובה מ"מ כיון דבצד ס' הב' הוי ב' צדדים לאיסור ל"ח ס"ס וה"ה הכא בצד ס' הב' הוי ב' חששות לאיסור דשמא כ"ש בולע ושמא חוששין למיעוט התשמיש ובכה"ג י"ל דל"ח ס"ס ואף שי"ל דשם באמת הקשו המפורשים די"ל דס"ס ל"מ להוציא ממון דלא עדיף מרוב ול"מ בממון ורק עכצ"ל דשי' התוס' דס"ס עדיף מרוב:
ולפ"ז י"ל דבכה"ג דבצד ס' א' צד האיסור שכיח יותר נהי דעכ"פ גם בצד זה יש אופן לחייב ועכ"פ אפשר לצרפו לס' הב' מ"מ לא יהי' עדיף מרוב ול"מ בממון אבל באיסור דרוב להיתר מהני א"כ כיון דבצד ס' א' הוי צד ההיתר והאיסור שוה א"כ כשעכ"פ יש עוד צד היתר אף דבענין זה צד האיסור שכיח יותר מ"מ עכ"פ מצטרף לס' השני והוי שכיח להיתר. אך באמת בהא דפ"פ הקשו בתוס' דהא רצון חשיב רובא ולא מצטרף לס"ס ותי' דל"ח רק רוב מדרבנן ומשמע דבאם באמת בס' א' הוי שכיח לאיסור לא מצטרף לס"ס ונודע מ"ש בזה הריב"ש ועיי"ש בפנ"י ועי' בתוס' נדה די"ט ובש"ך יו"ד סי' נ"ג ובסד"ט סי' קפ"ז א"כ שוב ה"נ נהי דלצד הס' שמא נוטל"פ מותר ליכא שום חשש מ"מ א"נ דנוטל"פ אסור א"כ שוב צד האיסור שכיח יותר דהוא בא' מב' אופנים או דכ"ש בולע או דחוששין למיעוט התשמיש כשי' האבי עזרי. ובטעם הס"ס נ"ל עפמ"ש בתוס' כתובות דע"ו ד"ה חדא במקום תרי דיותר יש לתלות ולזכות את האשה בא' מב' הצדדים היינו שמא נולדו המומין אח"כ ושמא ראה ומחיל ולזכות הבעל מוכרחין לומר ב' צדדים דהמומין הי' מקודם ולא נתפייס עיי"ש א"כ ה"נ בפ"פ דלהיתר די בצ"א או שהוא באונס או לאו תחתיו א"כ יותר מסתבר לומר צ"א להיתר מלומר ב' צדדים לאיסור אבל הכא נהי דבצד הס' שמא נוטל"פ מותר די בזה לחוד אבל עכ"פ בצד הס' הב' אף דנימא דכ"ש אינו בולע מ"מ בזה לבד ליכא עוד היתר ומוכרחין לצרף ב' צדדים להתיר א' דכ"ש אינו בולע וגם דל"ח למיעוט התשמיש וי"ל דבכה"ג ל"ח ס"ס א"כ שפיר י"ל דהח"י אינו מיקל רק היכי דלא שימשו כלל בכ"ר או דעכ"פ כבר הכשירו בכ"ש דאז ליכא חשש רק מצד מיעוט התשמיש א"כ עכ"פ חשיב ס' שמא כשי' הר"ת אבל בכה"ג י"ל דחשיב בס' א' כרוב לאיסור ול"מ. ויפה הביא רו"מ דברי הפמ"ג שהחמיר בזה בקערות אף בכבר הגעילו ע"י עירוי ובפרט בכפות ולא הכשירו כלל א"כ י"ל דהוי ס"ס לאיסור ול"מ:
והנה כעין זה ראיתי באחרונים שנסתפקו באם לא סיפר בלילה א' ספה"ע ונזכר ביום דהדין דסופר ביום בלי ברכה ומותר לספור בשאר הלילות בברכה מטעם ס"ס שמא ספירה דיום הוי ספירה ושמא כל יום מצוה באפי נפשי' הוא ונסתפקו אם נזכר רק ביה"ש דבזה י"ל ס"ס להתיר שמא כל יום מצוה באפי נפשי' ואת"ל חדא מצוה מ"מ שמא ביה"ש יום ומועיל ספירת היום וכ' די"ל דבצד הס' דכל יום מצוה באפי נפשי' הוא הוי ב' חששות לאיסור דשמא ביה"ש לילה ושמא ספירה דיממא אינו מועיל ועי' בשו"ת בי"ש ובשו"ת מהרי"א הלוי סי' קנ"ה מ"ש בזה ד"נ ונ"ד דמי לשאלה הנ"ל לענין ספירה:
אך באמת מסיק שם הבי"ש דכיון דשי' הסוברים דכל יום מצוה באפי נפשי' נראה העיקר כשיטה זו. ולפ"ז באם לא ספר לילה א' ויומו אפ"ה מותר לספור בברכה ונהי דאנו חוששין לשי' הסוברים דחדא מצוה ובפרט לענין ברכה דס' ברכות להקל ויש בו חשש ל"ת דלשי' הר"מ ז"ל הוא מה"ת אבל עכ"פ כשיש עוד צד להקל סומכין אשי' הסוברים דכל יום ספירה בפ"ע וא"כ כשספר ביה"ש כיון שאפשר ביה"ש הוי יום וספירה דיממא הוי ספירה נהי דלענין זה הוי ס"ס לאיסור מ"מ מצרפין צד המיעוט שיש בזה להתיר לשי' העיקרית דס"ל דכל יום מצוה בפ"ע הוי עיי"ש:
א"כ בזה יש להצדיק פסקו של הגה"ק התניא ז"ל דס"ל דשי' המחבר דמתיר נוטל"פ בפסח הוא העיקר והרמ"א בעצמו כ' רק בשם יש מי שאומר ולא סיים וכן עיקר ע"כ דס"ל דהעיקר כשי' המתירין ורק מנהג שנהגו להחמיר א"כ כשעכ"פ יש עוד סניף להתיר יש לסמוך אשי' המחבר והכא עכ"פ רוב תשמישו בכ"ש א"כ עכ"פ לשי' הר"ת דמיקל דסומכין ארוב תשמישו ונצרף שי' הסוברים דכ"ש אינו בולע דדבריהם הוא עיקר ומצרפין זה לשי' המחבר שהוא עיקר דנוטל"פ מותר אף דבס' הב' הוי ס"ס לאיסור מ"מ מצרפין לשי' המחבר דמתיר בנוטל"פ כן יש להצדיק שי' התניא ז"ל ובפרט בנ"ד שהי' ס' נגד הכף ומשהו ונוטל"פ בודאי הוא רק חומרא אף דמפורש שם בסי' תמ"ז דבמקומות שאוסרין נוטל"פ אף משהו ונוטליפ אסור אבל הוא רק חומרא ושפיר כשיש עוד סניף להקל עכ"פ בצד המיעוט שוב אפשר להקל. כללו של דבר לענין הנאה פשיטא דהי' מותר דגם במשהו ונוטל"פ נסתפק הפמ"ג דיש להתירו בהנאה ובפרט דבאם ליכא בהתערובות רק טעם בעלמא כמ"פ מתירין למוכרו דהעכו"ם אינו נותן יותר בשביל הטעם ואף דבש"ע של התניא ז"ל אינו מיקל בזה רק במקום הפסד גדול אבל במשהו ונוטל"פ פשיטא דשרי בהנאה ובפרט דיש צירוף ההיתר מכח דכ"ש אינו בולע ולשי' ר"ת ל"ח למיעוט התשמיש אבל לענין אכילה קשה להתיר הגם שכ' לתרץ שי' התניא מ"מ גם לדבריו בעי הפ"מ והכא לפי דברי רו"מ לא הי' הפ"מ ע"כ יפה עשה שאוסרו באכילה ובפרט דהפמ"ג חושש לשי' האבי עזרי גם בדיעבד ע"כ קשה הי' להתירו באכילה אבל למוכרו לעכו"ם הי' שרי בלי שום חשש ופקפוק כנלענ"ד ברור לדינא בס"ד:
באעה"ח ד' אמור תרס"ב לפ"ק פה ראדאמישלא. והנני ידידו דו"ש הק'
שמואל ענגעל חופ"ק הנ"ל.