מהרש חלק א· רבי שמואל אנגל
סימן ט
שוכ"ט ןלכ"ק מרן הרב הצה"ק המפורסם בנש"ק וכו' מוה' ברוך ה"ש שליט"א אבד"ק גארלין ולהרב החו"ב המפורסם כו' מוה' שמואל נ"י מוצד"ק הנ"ל:
בדבר שאלתם באחד שבא לגרש את אשתו בג"פ ונתפשר אבי האשה לשלם שכר כתיבת הגט ואמרו לו הבד"צ שיקנה המעות להבעל והוא יתן להבד"צ שכר כתיבה וכן עשה. וכשהתחילו לסדר הגט לא רצה המגרש לומר כפי סידור הבד"צ ונתפרדו. ולמחר נתועדו שנית וחזר אבי האשה והקנה המעות להמגרש והמגרש נתן להבד"צ וראה המו"ץ שחסר מכפי ההשואה והבטיח אביה להשלים להם. ונתן המו"ץ לאביה א' וחצי ר"כ עבור שכר הסופר וכשנתן להסופר לא רצה לקבל רק ב' ר"כ באמרו כי מגיע לו שכר בטילה מאתמול והבטיח אבי האשה להשלים לו החצי ר"כ ולקח הסופר חצי ר"כ ונתן לאבי האשה כדי שיתן לו אחר איזה ימים א' ר"כ. ונסתפקו דכיון שנראה שהסופר לא רצה לכתוב רק בעד ב' ר"כ וממעות הבעל לא קובל רק א' ר"כ והמותר הוא חוב על אבי האשה א"כ יש לחוש למ"ש בס' תורת גיטין סי' ק"כ דאם פרע אבי האשה ולא הקנה המעות להבעל ל"מ. אי נימא דבאמת הסופר נתרצה להקנות להבעל הכל. בעד א וחצי ר"כ שקיבל ורק שהלוה מכיסו לאבי האשה חצי ר"כ והחצי ר"כ השני נתן לו אבי האשה שכר בטילה מאתמול אבל הוא הקנה הכל להבעל בעד א' וחצי ר"כ שקבל ממעות הבעל. זה תורף שאלתם:
והנה נדבר מקודם בהבנת דברי התו"ג עפ"י דברי הש"ס גיטין ד"כ דקאמר רב חסדא יכולנו למיפסל כל גיטא דעלמא וקאמר רבא א"נ משום דכתיב ונתן והכא איהו כתבה ופירש"י ז"ל משום דנותנת שכר הסופר ודילמא אקני לי' רבנן ופירש"י משום דהפקר ב"ד הפקר. ועפ"ז י"ל ג"כ דכ"ז באם האשה נותנת שכר הסופר ממעות שלה בזה משום תק"ע הפקירו ממונה אבל ממון אחרים לא הפקירו הב"ד ושוב ל"ח גט של הבעל ול"מ דבעי ונתן שיהי' משלו דנהי דל"צ נתינת פרוטה אבל עכ"פ בעי שיהי' הנייר של הבעל וכיון דאחרים נתנו המעות נקנה הנייר ושבח הכתיבה לבעל המעות ולא מהני הגט. זה הוא סברת התו"ג:
ומקודם נברר הסוגיא דשם ד"כ ע"ב אמר רמב"ח הי' מוחזקין בטבלא שהוא שלה והרי גט כתוב עלה מי נימא אקנויי אקני לי' א"ד אשה לא ידעה לאקנוי ופירש"י דהואיל שמחזיר לה גוף הטבלא א"י שצריכה להקנות לו רק נותנת לו בתורת שאלה ורצה למיפשט מהא דזקן אחד ודחה שאני זקן ורבא רצה למיפשט מהא דערב ודחה שאני גברא וקאמר רב אשי דנשמע מהא דתנן האשה כותבת את גיטה ופירש"י ומקנהו לבעל. ולשיטת כמ"פ מסקנת הש"ס דאשה ידעה לאקנויי ובתוס' הוקשו דמאי קבעי רמב"ח אי אשה ידעה לאקנויי הא כבר אמרו בש"ס לעיל דרבנן אקנויי לי' ובתוס' ורשב"א ז"ל כ' דרמב"ח ס"ל לחלק דדוקא בהמעות שנותנת להסופר בזה אקני רבנן אבל בחפץ שלה לא תיקנו חכמים וצריכה להקנות בפירוש ורק דהש"ס נסתפק דגם הקנאה בפירוש לא יועיל דנימא דאשה לא ידעה לאקנויי ובזה מסיק הש"ס דבאמת ידעה להקנות אבל באם באמת יודעין שלא הקנתה לו לא יועיל. ועי' ברשב"א שם ובש"ע סי' ק"כ ובסי' קכ"ד:
אך להבין סברת התוס' שכ' דבחפץ שלה לא תיקנו חז"ל י"ל דידוע מחלוקת הפוסקים אי קנין דרבנן מהני לד"ת והאריכו בזה המפורשים. והנה בשו"ת עט"ח כ' דהיכי שתיקנו חז"ל בלי הטעם דהפקר ב"ד אינו מועיל לד"ת אבל היכי דחז"ל עשו תקנה מצד הפקר ב"ד שפיר מועיל לד"ת עיי"ש היטב. ועפ"ז י"ל בהא דקאמר בש"ס הכא ודילמא אקני לי' רבנן ופירש"י ז"ל משום הפקר ב"ד. וקשה מאי נ"מ מאיזה טעם מועיל תיקון חז"ל. ועפ"ז א"ש דקשה לי' לרש"י שמא כונת ר"ח דס"ל דקנין דרבנן אינו מועיל לד"ת וע"ז כ' רש"י דהכא תיקנו חז"ל משום הפקר ב"ד והיכי דעשו בו תורת הפקר שוב מועיל אף לד"ת. ועפ"ז י"ל עפמ"ש בתוס' יבמות דפ"ט דל"ש הפקר ב"ד במידי דאח"כ יחזור לרשותו עיי"ש ועי' בא"מ סי' כ"ח מ"ש בזה בישוב דברי הרמב"ן ז"ל לענין מכירת שטרות ובתשובה שפלפלתי בזה בישוב קושית הקצה"ח סי' ע"ב על הר"י הלוי שכ' דמטלטלין אין נקנין במשיכה לשיעבודא א"כ אמאי מועיל בקידשה במשכון דאחרים כמפו' בש"ס קידושין ד"ח הא האשה לא זכתה רק בשיעבוד ואינו קונה במשיכה וכתבתי בזה דכונת הר"י הלוי דכיון דמשיכה הוא רק קנין דרבנן לשיטת כמ"פ אף במתנה ל"מ משיכה רק מדרבנן וא"כ עכצ"ל דהוא מצד הפקר ב"ד וכיון דאינה מקנה לה רק לשיעבוד א"כ סופו לחזור לרשותו ל"ש הפקר ב"ד וכ"ז אם הבעלים בעצמם מקנים רק במשיכה ל"מ אבל הכא מרשות הבעלים שהוא שלהם וסופו לחזור לרשותם יצא בשעת הלואה ונתינת הכסף עשה קנין ד"ת לשיעבוד והמשיכה א"צ לעשות קנין רק להפקיע מרשות המקדש ולרשות המקדש אין סופו לחזור דהוא נסתלק לגמרי מן החפץ ושוב שייך תורת הפקר ב"ד ושפיר מועיל משיכה לשיעבודא וז"ב:
עכ"פ י"ל דזה כונת הש"ס דבשלמא אם האשה נותנת מעות להסופר א"כ זה המעות אין סופו לחזור לרשותה ושפיר שייך בו תורת הפקר ב"ד ושפיר מועיל להפקיע איסור א"א אבל בחפץ שלה דאותו החפץ יחזור לרשותה ל"ש בזה תורת הפקר ב"ד ואף שחז"ל יוכלו לתקן אף בלי הטעם דהפקר ב"ד כמ"ש העט"ח שם דהיכי דליכא עקירת דבר מה"ת יוכלו לתקן אף בלי הטעם דהפקר ב"ד מ"מ אינו מועיל לאיסור ד"ת ומש"ה א"ש שיטת התוס' דבשלה ממש צריכה להקנות לו ממש וכפסק בשו"ע וכן כ' רש"י בהא דהאשה כותבת את גיטה ומקנית לו' לבעל דל"ש בזה תורת הפקר ב"ד וא"ש ויצא לנו מזה דבר חדש לדינא בעובדא שהשבתי למדינת רוסיא באחד שגירש את אשתו ונתן לה הגט בשתיקה וחזרה ונתנה לו ואח"כ נתן לה עוד הפעם ואמר ה"ז גיטך כד"ת. וגדול אחד החמיר דכיון דבשעה שנתנה לו בחזרה לא הקנתה לו את הגט בחזרה:
ובאמת הדבר תמוה דכיון דבלי אמירה ל"מ הגט א"כ עדיין הגט שלו. והנה לכאורה כתבתי עפמ"ש המהר"ם לובלין ע"ז דס"ג דכיון דמה"ת מהני קנין כסף לא הפקיעו חז"ל רק החפץ מרשות הלוקח אבל המעות מרשות המוכר לא הפקיעו. א"כ ה"נ לשיטת הרמב"ם ז"ל דמה"ת מועיל הגט אף בשתיקה כמפורש בסי' קל"ו א"כ כיון דמה"ת מגורשת וזכתה בהנייר א"כ נהי דהוצרכו חז"ל לגרשה שנית אבל עכ"פ זכות שיש להאשה בהנייר לא הפקיעו ושוב הוי כמגרשה בחפץ שלה דל"מ. אך באמת ז"א דהא שיטת הרשב"א ז"ל דאף בשלה הקנו לו רבנן ונהי דאנן מחמירין כשיטת התוס' דבשלה לא תיקנו חזי"ל אבל הכא ממ"נ לשיטת הטור דנתן לה בשתיקה ל"מ אף מה"ת א"כ לא זכתה כלל בהנייר ואי לשיטת הרמב"ם א"כ לענין גירושין דרבנן יש לסמוך אשיטת הרשב"א וכמ"ש הב"ש בסי'. קכ"ד בשם הרש"ך דבשלה נמי תיקנו רבנן. ובפרט לפי סברא שלי דמש"ה בשלה לא אמרינן דתיקנו רבנן דהיינו משום דסופו לחזור לרשותה ל"ש תורת הפקר ב"ד ושוב ל"מ לאיסור ד"ת אבל הכא דכבר נתגרשה מה"ת לשיטת הרמב"ם ז"ל א"כ לענין דרבנן מועיל תיקון חז"ל אף בלי הטעם דהפקר ב"ד ושוב יש לומר דבשלה נמי תיקנו רבנן:
נחזור לענינינו דלשיטת התוס' בשלה לא סמכינן אתיקון רבנן ובעי הקנאה ממש. והנה עוד היה מקום לומר בסברת התוס' דהנה השעה"מ בהלכות לולב מפלפל בהא דחזינן דגבי פעוטות ל"מ קנינים לענין אתרוג ובהא דתקנת מריש מהני וכ' לחלק דהיכי דאם ירצו הבעלים להקנות יועיל הקנין מה"ת שוב אחר שתיקנו חז"ל שמועיל תקנת מריש א"כ שוב גם הבעלים בעצמם מתרצים לקיים דברי חז"ל והוי כמקנים לו בפירוש ושוב מועיל מה"ת עיי"ש היטב:
ועפ"ז י"ל הכא דבאמת בהמעות אי תרצה להקנות לו בפירוש בודאי יועיל הקנין מה"ת דבזה ל"ש הסברא דאשה לא ידעה לאקנויי דבמידי דגוף הדבר לא יחזור לרשותה בודאי מקנית לו לגמרי ואף דהרשב"א כ' די"ל דסברת ר"ח דמש"ה צריכין לתקנת חז"ל משום דאשה לא ידעה לאקנויי י"ל דכ"ז בנותנת סתם דבאיש אמרינן מסתמא נתן באופן המועיל דהייני דזיכה המעות להבעל ע"י הסופר כשיטת הרמ"ה דבאם עשה שליח גם על נתינת גט דל"צ הקנאת הקלף דהוי כנותן הסופר להבעל ע"י האשה ובאשה אמרינן דמסתמא לא ידעה להקנות לו אבל אם תקנה לו בפירוש בודאי מועיל וא"כ שוב י"ל דל"צ כלל להקנאתה דשפיר מועיל תיקון חכמים ואף די"ל דקנין דרבנן ל"מ לד"ת מ"מ שייך בזה סברת השעה"מ דאחר שהקנו לו חז"ל שוב הוי כמקנית לו בפירוש ושוב מועיל אף מה"ת. אך רמב"ח בעי שפיר בטבלא שלה דבזה י"ל דאף אם מקנית לו בפירוש ל"מ דכיון דהחפץ גופא יחזור לרשותה אינה מקנית לגמרי. ולפ"ז ממילא ל"ש בזה לומר דיועיל מצד הפקר ב"ד ז"א דכיון דלא משכחת בי' קנין ד"ת אף מדעת הבעלים דהא לא יודעים להקנות ושוב אף אי יש בזה תיקון חז"ל מ"מ ל"מ לאיסור ד"ת א"כ י"ל דזה סברת רמב"ח דבעי אי ידעה לאקנויי וקשה הא בלא"ה י"ל דמועיל מצד דחז"ל הקנו לו. ולפ"ז א"ש דלס"ד דרמב"ח דבמידי דחוזר לרשותה לא ידעה לאקנויי א"כ כיון דלא משכחת קנין ד"ת אף מדעת בעלים א"כ שוב דרבנן ל"מ לד"ת. ובאמת י"ל דלפי מסקנת הש"ס דאשה ידעה לאקנויי ואם מקנית לו בפירוש מהני א"כ שוב יועיל אף בלי שום הקנאה דשוב י"ל דמועיל משום הפקר ב"ד אף די"ל דקנין דרבנן ל"מ לד"ת ע"מ במידי דמועיל קנין מדעת הבעלים שוב ע"י תיקון חז"ל הוי כאלו הבעלים בעצמם מקנים לו וכמ"ש השעה"מ. יצא דשפיר בס"ד דרמב"ח ס"ל דבטבלא שלה ל"מ קנין אף במקנת לו בפירוש א"כ שוב ל"מ אף די"ל דחז"ל הקנו לו אבל בתר דמשני דמדעת הבעלים מהני הקנין שוב י"ל דמועיל אף בלא הקנתה. ובזה אפשר להצדיק דברי הרש"ך שכ' דל"צ הקנאה כלל אף בחפץ שלה הכונה דכיון דעכ"פ אם הקנתה לו מהני שוב מועיל תיקון חז"ל. אך לדינא חלילה לנו לסור מדברי רבותינו החמ"ח והב"ש שכ' בסי' ק"כ ובסי' קכ"ד דבחפץ שלה בעי הקנאה בפירוש ורק דאמרינן כמ"ש לעיל דבמידי דיחזור אח"כ לרשותה ל"ש הפקר ב"ד ואף דחז"ל יוכלו לתקן אף בלי הטעם דהפקר ב"ד מ"מ שוב אינו מועיל לד"ת וכמ"ש העט"ח וא"ש הכל בס"ד. נחזור להנ"ל דלהלכה כ' החמ"ח והב"ש דבטבלא שלה בעי הקנאה בפירוש ורק דאמרינן דידעה לאקנויי ועי' בשו"ת ח"ס אה"ע סי' פ"ו שהוכיח כשיטה זו אך באם נותנת מעות א"צ להקנות והטעם דבזה תקינו רבנן ולפ"ז שפיר י"ל כמ"ש התו"ג דכ"ז באם המעות של האשה שפיר לטובתה יוכלו להפקיר ממונה ולהקנות להבעל אבל ממון של אדם אחר לא הפקירו וכמ"ש הרשב"א שם דבהא דזקן ל"ש הפקר ב"ד. ואף די"ל דלפמ"ש הרשב"א דהא דקאמר הש"ס רבנן אקני לי' הוא רק לר"ח אבל רבא ור"א לא ס"ל הטעם דהפקר ב"ד רק דאמרינן דמסתמא האשה מכוונת להקנות לו באופן המועיל וכמפורש באה"ע סי' כ"ח דהשואל חפץ מחבירו והודיעו שרוצה לקדש בו אשה דמהני דאמרינן דמסתמא הקנה באופן המועיל ה"ה הכא כיון שנותנת ע"מ לכתוב בו את הגט הוי כמזכת לו ע"י הסופר ורק ר"ח ס"ל דאשה לא ידעה שצריך להיות גט משל הבעל ואינה מכוונת להקנות לכך צריך לבוא לטעם דהפקר ב"ד אבל באמת לרבא ולר"א הטעם רק משום דמכוונת להקנות לו ולפ"ז פשיטא דאין חילוק מי המשלם שכר כתיבה דתמיד אמרינן דמכווני באופן המועיל:
אך באמת בב"י סי' הנ"ל משמע דעיקר הטעם הא דמועיל באשה נותנת שכר סופר משום דהפקר ב"ד ושוב יש לחוש באחר הנותן שכר הסופר. וראיתי בשו"ת חא"ש סי' צ"ד שנשאל בכגון דא והשואל החמיר מכח דברי התו"ג. והג' מוהרש"ק ז"ל הביא סברא הנ"ל דעפמ"ש הרא"ש בהשאיל טבעת דמהני דאמרינן דהקנה באופן המועיל וה"נ נימא כן יעיי"ש שהביא מ"ש בט"ז או"ח סי' תל"ד דבעושה שליח לבטל דא"נ דל"מ ביטול עי"ש א"כ אמרינן דהקנה לו את החמץ. ומה שהקשה המק"ח שם במה קנה את החמץ. עי' במנ"ח מצוה של"ו שהעיר בזה ותירץ עפמ"ש בתוס' בכורות די"ח דבמידי דמצוה מהני קנין אף בדיבור בעלמא. ועיי"ש בקומץ למנחה מ"ש בישוב קו' הטו"א על המהרש"א שכ' דעבד מותר רק בשפחת רבו ועי' בא"מ סי' כ"ט. ובאמת כבר העיר בזה בס' בי"מ סי' ק"כ דאף בכותב הסופר בחנם דאז אף לדעת הרמב"ן צריך להקנות הכל להבעל מ"מ אמאי בעי בפירוש לשון מתנה נימא דמסתמא כיון דנותנו לו כדי לגרש בו מסתמא הקנה לו. וכ' הבי"מ דהכא הסופר אינו יודע שצריך להיות להבעל קנין בהגט כיון שאין האשה מתגרשת בהנאה שיש לה. ובאמת הדבר תמוה דהא גם שם באומר ששאל טבעת ע"כ דמיירי שהמשאיל סובר דסגי בשאלה לענין קידושין ומש"ה אמרינן שאלו ידע דבעי מתנה היה אומר שמקנה לו אבל בידע דל"מ שאלה ואפ"ה אומר רק שמשאיל לו ל"מ אף בקידושין כמ"ש המג"א סי' תרנ"ח ס"ק ג' ואף שכ' הרא"ש פי"נ להיפך אבל עכ"פ הדבר פשוט דאף אם סבר המשאיל דסגי שאלה בקידושון מ"מ מהני דאמרינן אלו ידע דצריך להקנותו היה נותנו לו במתנה עמ"ל וה"נ ג"כ נימא כן אלו הי' יודע שצריך להקנותו היה נותנו לו במתנה גמורה ועי' בקצה"ח סי' רס"ב ובפרט די"ל דהיכי שהסופר יודע הדין שצריך להיות משל הבעל אמרינן דודאי נתן לו באהוד"מ דשם חזינן דאף שאמר לשון גרוע מ"מ מהני מכ"ש הכא דנותנו לו לגרש בו טמא דהקנה באהיו"מ והדרא קושית הבי"מ לדוכתא:
ובאמת מ"ש בשו"ת חא"ש לצרף דעת הב"ח דבדיעבד מהני אף דלא הקנה הסופר הקלף להבעל. באמת זה תמוה דעיקר סברת הרמב"ן דלא מעכב הקנאת הסופר משום דל"מ אם הסופר קונה הנייר בעד הדמים שקיבל א"כ הוי כמשך עי"ש ואף אי הסופר נותן נייר שלו מ"ע באמת בדמים שקיבל נקנה לו הכל ואף שהעורו המפורשים דהא מעות אינו קונה ומ"ש הרמב"ן דכמו שהפקירו מעות של האשה ה"ה דהפקירו הנייר דבאמת העירו התו"ג והבי"מ דהא לא הפקירו רק של האשה. אך שי"ל דעכ"פ מצינו בש"ע חו"מ סי' קצ"ט דביין לקידוש העמידו על ד"ת ועי' בפמ"ג או"ח סי' תרנ"ה שכ' דבאתרוג ג"כ כסף לבד מהני מה"ט א"כ י"ל דכמו שהפקירו מעות האשה לגבי הבעל משום תק"ע ה"ה דמשום תק"ע אוקמה אד"ת שיהי' קונה בכסף לבד ובפרט שי"ל דהוי כהותנה שיקנה בכסף לחוד דמהני לשיטת הנמ"י והמח"א ובפרט דלשיטת כמ"פ קודם קבלת מ"ש לא ביטלו הקנין עיין בשו"ת הר הכרמל סי' ל"ו א"כ כשמסרו אח"כ ליד הבעל או ליד שלוחו אף בסתם עכ"פ חזינן דלא חזר ושוב נקנה לו למפרע ע"י קבלת הכסף ועי' בריט"א פ"ב דבכורות ואף אם נוטלו שלב"פ הסופר מ"מ י"ל דמוקמינן בח"כ דודאי לא ירצה לחזור ולקבל מ"ש. ובפרט שכבר כתב הגט לא ירצה להפסיד שכרו א"כ שפיר ס"ל להרמב"ן דלא מעכב ההקנאה עכ"פ בדיעבד אך כ"ז בקיבל שכר מהבעל או מהאשה א"כ כיון דמצד הפקר ב"ד חשיב כאלו הבעל נתן לו א"כ שוב הכסף עושה לו קנין ושפיר א"צ הקנאה בפירוש אבל באחר נותן הכסף א"כ בזה לא נקנה הנייר לבעל א"כ שוב ל"ח ונתן משלו א"כ באמת ל"מ אף לשיטת הב"ח. א"כ מכח זה ליכא סייעתא להקל:
אך עכ"פ סברא הראשונה יש לו מקום דעכ"פ כיון שהם נותנים מעות להסופר א"כ רצונם להיות מסייעים להגט א"כ ל"מ אם אפ"ל שידעו שצריך להיות משל הבעל א"כ בודאי נותנים באהיו"מ ואף בא"י מ"מ אמרינן אלו היו יודעים היו מקנים להבעל ושוב חשיב ונתן אך באמת תיקשי לפ"ז דאמאי צ"ל בהא דאשה נותנת שכר סופר דמהני מטעם הפקר ב"ד נימא דאלו היו יודעים שצריכים להיות משלו היתה מקנית לו. ובחא"ש סי' צ"ד כ' דהאשה מסתמא מתגרשת שלא ברצונה הטוב א"כ ל"א דאלו היתה יודעת היתה מקנית לו אבל באם אבי הבעל נותן אמרינן דמסתמא מקנה באהיו"מ. א"כ לכאורה יש לחלק בין אם האשה רודפת אחר הגט י"ל דודאי רצונה להקנות בלב שלם. אך באמת לפמ"ש במג"א סי' תרנ"ח דבאתרוג לא סמכינן אסברת הרא"ש דעכ"פ ל"ח ממש שלו ובקידושין דבעי רק שלא יהיה גזל אמרינן סברא זו אבל באתרוג בעי שלו ממש. ועי' בט"ז או"ח סי' י"ד ובא"מ סי' כ"ח שכ' להיפך דבקידושין בעי שיהיה שלו ממש מש"ה בקידש בגז"ע אף למ"ד דמותר מ"מ כ' היראים דל"ח לכם ול"מ בקידושין אבל באתרוג סגי היתר אכילה וכמו דיוצא באתרוג של מע"ש עיי"ש. עכ"פ לשיטת המג"א הכא בגט דבעי שיהיה שלו ממש א"כ י"ל דכיון דלע"ע לא אמרו שמקנים להבעל א"כ נהי שי"ל דאם היו יודעין היו מקנים אפ"ה ל"ח שלו ושוב י"ל דמש"ה שפיר כתבו הפוסקים דבשלה ל"מ אם אינה מקנית לו בפירוש ורק בהמעות שלה תיקנו לי' רבנן אבל באחר נותן מעות י"ל דכיון דלא הפקירו הממון ל"ח אכתי של הבעל. וממילא א"נ כנ"ל א"כ י"ל דאף דמנהגינו שהסופר מקנה הכל לבעל מ"מ לפמ"ש הבי"מ לתרץ קושית הפר"ח דאף במקנה להבעל מ"מ צריך לבוא לטעם הפקר ב"ד דאל"ה הי' שבח הכתיבה נקנה להאשה ושוב לא מצי הסופר להקנות דבר שא"ש ושוב אם נחוש דמעות של אחרים לא נקנה להבעל וממילא נקנה להם שבח כתיבה וא"י הסופר להקנות דבר שא"ש:
אך באמת אין זה חשש ויפה כ' הפר"ח דבשלמא אם לא הי' הסופר מקנה הקלף להבעל רק היינו רוצין לסמוך אשיטת הרמב"ן דנקנה הכל להבעל בנתינת הכסף ועפמ"ש לעיל דבכה"ג כסף קונה עכ"פ היה צריך שיהיה הכסף נקנה להבעל וכיון דשל אחרים לא הפקירו א"כ ל"ח של הבעל ול"ח ונתן אבל באמת כיון שהסופר הקנה להבעל א"כ נהי דמי שנתן המעות לא הקנה המעות להבעל ובגט ל"מ היכי דאחר נותן להאשה דרק בקידושין מועיל נתינה משל אחרים מדין עבד כנעני אבל בגט בעי שיהיה של הבעל כמ"ש הבי"מ והתו"ג אבל עכ"פ הם לא נתכונו לזכות בשבח הכתיבה והנייר דהא אין להם צורך בו ושוב עכ"פ נשאר הנייר ושבח הכתיבה של הסופר ויוכל להקנות להבעל. יצא דבלי הקנאה לא היה מועיל אף לשיטת הרמב"ן רק ע"י הקנאה מהני' בצירוף סברת הרא"ש. א"כ יש כמה צדדים להתיר א) מכח דאמרינן דמי שנתן הכסף להסופר בודאי מתכוין לעשות אאהיו"מ ול"מ אם יודע שצריך להיות משל הבעל בודאי מקנה להבעל המעות ע"י הסופר ואף בא"י מ"מ אמרינן אלו ידע שצריך להקנות היה מקנה לו ולשיטת הרא"ש מהני בקידושין וה"ה בחמץ כמ"ש הט"ז בסי' תל"ד ולתירוץ א' במג"א גם באתרוג מועיל ובפרט לשיטת הא"מ בסי' כ"ח בקידושין בעי שיהי' שלו ממש אפ"ה מועיל בלשון שאלה וה"ה דמועיל בגט. ואף אי נחוש למ"ש המג"א שם בס"ק ג' דבמידי דבעי שלו ממש ל"מ סברא זו מ"מ כיון דעכ"פ הם לא נתכוונו לזכות בשום דבר ע"י נתינת הכסף דהא נתנו אדעתא לכתוב בו גט לאשה זו ולענין זה שייך סברת הרא"ש דעכ"פ לא יזכו בשבח הכתיבה והנייר ונהי דזה ל"מ דבעי שיהיה הנייר של הבעל ולא שאחרים יתנו לה בשביל הבעל ונודע מ"ש כמ"פ דגם בעושה שליח לגרש ל"מ אם הנייר של השליח דמעות השליח לאו כמעות משלח אבל עכ"פ כיון דהם אינם רוצים לזכות לא בזכות שבח הכתיבה ולא בהנייר א"כ נשאר הכל של הסופר ושוב מועיל מה שהקנה הסופר להבעל דחשיב שהדבר הוא של הסופר. ובפרט בנ"ד שלא קיבל הסופר לע"ע מאבי האשה שום מעות נהי די"ל דגם אם הבעל נותן ג' חלקים שכר כתיבה ואחר נותן חלק קטן ג"כ יש חשש דיש להאחר חלק בהנייר ובשבח הכתיבה ואם לא נוכל לסמוך אכל הנ"ל יש חשש דעכ"פ ל"ח לגמרי והכא כתיב ונתן ובעי שיהיה הכל שלו אבל כ"ז באם היה האחר נותן מעות בעין מקודם הכתיבה הי' אפ"ל דמעותיו מקנה לו חלק בשבח הכתיבה והנייר אבל הכא דלא נתנו לו מעות מזומן רק הבטיח לשלם לו שכר פעולה נהי דפשיטא דאי יתבע אותם לדין יתחייבו לשלם דשכר פעולה נקנה בדיבור בעלמא מ"מ ל"ש לומר דנקנה להם עי"ז חלק בשבח הכתיבה והנייר דהא ליכא הכא כסף בעין שיעשה להם קנין ואף בקנה חפץ מחבירו ונתן לו שט"ח על דמי המקח נסתפק המח"א אי חשיב ככסף ועי' בקצה"ח סי' ק"צ ובספר חידושי הרי"ם אה"ע סי' כ"ח מכ"ש הכא דלא נתן שום שטר נהי דפשיטא שיתחייבו לשלם לו משום דעשה פעולתו מ"מ לא זכה לא בשבח הכתיבה ולא בהנייר ושוב מועיל מה דהקנה הסופר הקלף להבעל. ובפרט שי"ל כמ"ש כת"ה דהחצי ר"כ הוא בשביל שכר בטילה ע"כ מכל הני טעמי נלע"ד ברור ופשוט דליכא בזה חשש אף לכתחלה ובפרט בדיעבד וחשיב קצת מקום עיגון פשיטא דליכא שום חשש בזה. ועי' בשו"ת מהרש"ם סי' ק"כ שנשאל בכעין זה והביא דברי החא"ש והסכים דליכא חשש בזה ומכ"ש בנ"ד שיש עוד כמה וכמה צדדים דלא דמי למ"ש התו"ג פשיטא דליכא חשש בזה. וז"ב ופשוט בס"ד:
ובדבר השאלה השניה שהבעל נתן הגט לא לתוך ידיה ממש רק למעלה על האצבעות משתי ידיה והאשה קיבלה את הגט למטה לתוך ידיה ממש והגביהה את ידיה והכניסה תחת הסרבל כד"ת. ונסתפקו הבד"צ שמא כשהיה מניח את הגט בין אצבעותיה וכשהיה עדיין מקצת הגט בין אצבעותיו הניחה האשה את האצבע אגודל שלה על אצבע השני נמצא שהיה מקצת הגט בין אצבעות שלה בעודו שהיה מקצת הגט בידו אך לא הניחה את אצבעה בחוזק רק ברפיון באופן שהיה יכול לנתק את הגט מידה בריוח. גם נסתפקו שמא אי לא היתה מניחה האצבע אגודל על אצבעה השני לא הי' הגט יכול לנוח בין האצבעות ודיין השני אמר כי ברור לו שהי' מונח בלי שום אחיזה וגם עפ"י אומדנא שלו הי' יכול לנוח בלי שום אחיזה וגם אחד מע"מ אומר שנראה לו שבשעה שהניחה אצבעה על הגט כבר סילק הבעל את ידו וגם נראה לו שהגט הי' יכול לנוח בין אצבעותיה בלי שום אחיזה. זה תורף שאלתם:
והנה יש בזה ב' חששות א' דכיון דבשעה שהניחה אצבעה על אצבע השני עדיין הי' מקצת הגט בידו ויש בזה חשש דכיון דכ"ז שאוחז מקצת הגט עדיין לא נגמר הגט דאף דקנין הגבהה מהני אף כשאין כולו בתוך ידו כמ"ש התו"ג סי' קל"ט ובנה"מ סי' קפ"ט ובריט"א פ"ב מבכורות דמשמע דאם מונח כולו תוך ידו הוא קנין מצד הסברא אבל מצד קנין שחידשה התורה א"צ שיהי' כולו טמון בתוך ידה אבל עכ"פ נהי דהוי קנין מ"מ ל"מ בגט דעדיין עכ"פ חשיב יכול לנתקו ול"ח כריתות וכמפורש בש"ס ב"מ ד"ז וגיטין דע"ח ובקצה"ח סי' ר"ב א"כ נהי דע"י שהניחה אצבעה לא יוכל לנתקו מ"מ י"ל דל"ח גמר הגירושין מכח הבעל:
ובגוף הדבר יש מחלוקת דבתוס' גיטין שם וב"מ ד"ז כ' דהא דביכול לנתקו אינה מגורשת אף בקפצה ידה ועי"ז א"י לנתק ל"מ דהוי גמר גירושין מכחה. ובאמת לשיטתם אם לא הי' קפצה ידה רק אחר שמשך ידו מן החוט היתה מתגרשת כיון דגמר הגירושין הוא מצד הבעל אבל אם בשעה שקפצה ידה עדיין הי' אחוז בחוט אף שאח"כ משך ידו כיון דבשעה שסגרה ידה אז כבר פסק כחו ולא אגיד גבי' ואפ"ה לא הועיל כיון שהי' ע"י פעולתה א"כ נהי שמשך ידו אח"כ מ"מ אז ליכא נתינה חדשה. ופי' ר"ת דהא דא"י לנתקו הכונה דהגט כבד ואם ימשוך החוט יפסוק. ולשי' ר"י מיירי כשהי' ידה סגורה ותחב לתוך ידה. ועפ"ז כ' התוס' שצריך ליזהר מלקפוץ ידיה עד שיניח הבעל ידו דבלא"ה הוי כמו משיחה בידו וכ' התוס' ונראה דכשר דלא גרע מערק לה חרציה ושלפתו דהוי גט וברשב"א משמע דנהר"י מהני בקפצה ידיה אף בשעה שהחוט בידו ומכ"ש באם קפצה ידיה בעת שהי' הבעל אוחז במקצתה דלא גרע מהא דערק חרצי' דאף להמחמירין דבעי סיוע ממש בנטילתה מ"מ הכא מה שנתן מקצת הגט לתוך ידה חשיב סיוע ממש והמרדכי מביא נמי דברי הסה"ת דלחד שיטה היכי שסגרה ידה אם לא הי' בחוזק דעדיין הי' יכול לנתקה א"כ לע"ע כ"ז שהחוט בידה אינה מגורשת ול"מ אם תקבל אז קידושין אבל אי סגרה בחוזק הוי תיכף מגורשת והביא שיטת המחמירין וסיים המחמיר תע"ב. ובר"ן וברא"ש מביא נמי ב' השיטות ועיי"ש בק"נ שהביא מ"ש הב"ח דהר"י מיקל אף במשיחה בידו בקפצה ידה והוא הוכיח מדברי הרא"ש להיפך דבהא דמשוחה בידו חולקים הרא"ש והר"י ובהא דאם הבעל אוחז בראשה והאשה נוטלת בראש השני מהני ס"ל להרא"ש דמועיל וע"כ הכונה דאף בעודו אוחז בראש הראשון מ"מ מהני מד"כ דין זה לרבותא אף לשיטת הרמב"ם דל"צ תרתי לטיבותא ולשיטתו מועיל בקירב ידו אף בהי' ידו סגור ושלפתו מתוכו. וקשה דא"כ ל"ל להשמיענו דמועיל באוחז בראש הא' ומושיט לה ונוטלתו וע"כ כמ"ש הק"נ שם דהו"א דבזה לא יהני דיוחשב אגיד גבי' וא"נ דלא קפצה ידה רק אחר שנטל הבעל ידו מהגט א"כ פשיטא דאף במשיחה בידו מהני סילוק ידו אח"כ וע"כ דהכא מועיל אף בקפצה ידה בעודו אוחז בראש הב'. וע"כ קשה אלו ב' הדינים וכמ"ש הב"י. ועכצ"ל כמ"ש הד"מ והרמ"א דבקפצה מרצון הבעל מהני ובעיקר הדין בש"ע מביא שיטת הר"ת לעיקר ושיטת הר"י דבקפצה ידה מהני מביא רק בשם י"א וקיי"ל הלכה כדעה הראשונה:
אך לשיטת הד"מ אי קפצה מרצון הבעל מהני לכ"ע ולשיטת הב"ש באם קפצה ידיה אחר שכבר נתן הגט לתוך ידה ל"מ אף להר"י עיי"ש ס"ק ה' וס"ק ו' דאם קפצה טרם ששמט הבעל ידו ל"מ אף להר"י אף אם הוא ברצון הבעל. ובאמת הא דהקשו מהא דמהני בערק חרצי' י"ל דאדרבה אם היא מקבלת הגט מידו או מתחת מתניו דאז תיכף חיילי הגירושין בשעה שקיבלה דגזה"כ דאי יש רק סויע מהבעל וקירב ידו דמהני אבל להיפך באם הוא נותן הגט בעצמו יוגמר ע"י כל הכריתות א"כ שפיר י"ל דבקפצה ידה טרם שסילק אצבעות שלו מהגט לא יועיל אך עכ"פ לפי שיטת כמ"פ הכונה בתוס' כפשוטו דבקפצה ידה מהני כיון דעכ"פ התחלת הנתינה הי' ע"י מהני אף גמר הגירושין על ידה דלא גרע ממסויע לה בנטילהה דמהני עכ"פ בתרתי לטיבותא. ורק שמסיק בתוס' ומרדכי ורשב"א וב"ש דהמחמיר תע"ב. ואף דלשיטת הד"מ והרמ"א באם קפצה ידיה ברצון הבעל מועיל לכ"ע. אך בזה נמי מחלוקת. ועי' בא"מ סי' קל"ח שכ' דבאמר לה תיכף בעודו אוחז במקצת הגט שתקפוץ ידה שבו תהי' מגורשת מועיל דכיון דליכא נתינה גמורה בעי עכ"פ שנתינה הראשונה יהי' לשם גירושין. אך בשו"ת בי"ש סי' צ"ז חולק עליו:
אך באמת בנ"ד דאף לפמ"ש כת"ה שהניחה אצבעה על אצבע השני עכ"פ לא הי' בחוזק ועדיין הי' יכול לנתק וא"כ פשיטא דאז לא נגמרו הגירושין דהא לפי' הר"י הכונה בש"ס אם יכול לנתקו היינו שעדיין מקצת ידה פתוחה וחשיב אגיד גבי' ופשיטא דלא יועיל אם תקבל קידושין אז א"כ שוב כיון דלא נגמר הדבר רק אחר שסילק ידו מהגט אז הכניסה לתוך ידה ממש א"כ בשעה שבא כולו לתוך ידה ואז כבר סילק הבעל אצבעותיו והוי כאלו סילק המשיחה בעוד ידה פתוחה דמהני לכ"ע. ובפרט דמעיקר נראה שיטת הד"מ דבקפצה מרצון הבעל מהני מכ"ש דכה"ג דלא סגרה ידה ממש א"כ הוי גמר הגירושין מכח הבעל דמהני. ובפרט דזה נמי ס' הוא דשמא לא הניחה את אצבעה רק אחר ששמט ידו א"כ פשיטא דלית שום חשש והוי ג' ספיקות להתיר א' שמא כשיטת הר"י דקפצה ידיה מהני אף במשיחה בידו ומכ"ש באוחז במקצת הגט דלשיטת הק"נ זה עדיף ושמא כשיטת הד"מ דמרצון הבעל מהני לכ"ע ושמא לא הניחה האצבע רק אחר שסילק הבעל את ידו וג' ספיקות מועיל לשיטת רוב הפוסקים אף נגד ח"א כנודע מפלוגתת הט"ז והש"ך ז"ל בסי' ק"י ועי' בשו"ת נוב"י תנינא סי' קנ"ו שכ' דנגד חא"א בודאי מועיל ג' ספיקות ובפרט דהכא לא סגרה ידה בחוזק בודאי דמהני לכ"ע וז"ב בס"ד ופשוט. וחשש השני בודאי ליכא דנימא דשמא לא הי' יכול לנוח על אצבעותיו בלתי סויע הבעל ונמצא שלא חשיב כלל נתינה לתוך ידה באמת זה פשיטא דליכא חשש דעכ"פ לא גרע ממקרב ידו ומסייע לה בנטילתה דודאי מהני ע"כ הדבר פשוט וברור דהגט הזה כשר בלי שום חשש ופקפוק כלל. ויש להאריך בזה הרבה והש"י יצילנו משגיאות:
בעה"ח ג' ב"ב תרס"ג לפ"ק ראדאמושלא. הק' שמואל ענגעל חופ"ק הנ"ל