מהרם שיק תריג מצות חלק א· רבי משה שיק
מצוה רמט
והיא להרמב"ם ל"ת קמ"ט ולהרמב"ן היא מצוה רכ"ד ול"ת קמ"ד.
מל"ת שלא לאכול אכילת בן סורר ומורה שנאמר לא תאכלו על הדם ולאו זה כולל גם דברים אחרים ובא להזהיר כאן בהרבה דברים עיי' בחינוך ועל כולם אין לוקין דהוי לאו שבכללות אבל בן סו"מ על אכילה ראשונה לוקה מגז"ש דויסרו ובא אזהרה גם על אכילה שני' למיתה. ובזה מיושב קו' התוס' סנהדרין ד' ס"ג ע"א ד"ה הוי לאו שבכללות דל"ל הטעם משום לאו שבכללות תיפוק לי' דהוי לאו שניתן לאזהרת מיתה עיי"ש, ולהנ"ל לק"מ דבעלמא אמרי' דהלאו נאמר רק כדי להזהיר מיתה, אבל כאן חזינין שגם למלקות בא דהרי למדו בגז"ש דלוקין וא"כ גם באינך נלקה אם לא דהוי לאו שבכללות, ומכאן למד הרמב"ם בל"ת קצ"ה דהיכא שהעונש מפורש אין נ"מ אפי' יבוא הלאו מלאו שבכללות או מק"ו עיי"ש. ורמב"ן השיג ואמר שכבר ביאר בשורש ב שזה שורש נפסד והמעיי"ח הקשה שהרי מבן סו"מ הוא ראי' ברורה לזה ורמב"ן סובר דהכא שאני דאיכא גז"ש דעל אכילה ראשונה לוקה ועכ"ח הקרא גם למלקות אזהר משא"כ בעלמא מ"מ נראה ראי' גדולה להרמב"ם בזה ורמב"ן מונה זה לב' ל"ת לאכילה ראשונה ולאכילה שני':
ב) והנה דין סו"מ איתא בריש פ' סורר ומורה דאינו אלא גדול ועד שיקיף זקן התחתון דכתיב כי יהי' לאיש בן משמע דהוא איש והוא עדיין בן. וצריך ביאור, ולענ"ד נראה לפרש דנהי דקיימ"ל. דכל אדם שהוא בן י"ג שנה מקרי איש והוא מהשעורין שנאמרו למשה מסיני וכמ"ש הרא"ש בתשובה ורש"י בפרקי אבות פ"ה מכ"א דקים לן דשמעון ולוי בשעה שלקחו במלחמת שכם שנאמר ויקחו איש חרבו גמירי דבני י"ג שנה היו ועכ"פ מבן י"ג נקרא איש לכ"ע וא"כ קשה למה פי' רש"י כאן משעה שיקיף. ונראה דבן י"ג בעי' שערות וכל אחד הוי רק חצי דבר שנים בלא שערות לא מהני ושערות בלא שנים לא מהני. אמנם כתבו התוס' בקידושין ס"ג ע"ב ד"ה בני וכו' דריבוי שערות לא בעי' שנים והכי קיימ"ל עיי' באהע"ז סי' קנ"ו עיי"ש וא"כ נראה דהיינו משעה שיקיף ובזה יש חילוק דבן י"ג באמת מקרי איש אבל אינו תלוי ואינו ניכר בעצמו אלא בעדות שהוא בן י"ג אבל משעה שיקיף הגדלות שלו תלוי' בעצמו, והנה שם בקידושין אמרו דהאב נאמן על בנו רק לקרבן אבל לא לעונשין ולענין בן סו"מ אני מסופק אם האב נאמן עליו דהרי לעונשין אינו נאמן, אמנם מסוגיא דשמעתין נראה דגם זה מגזה"כ דהאב נאמן עליו דלא אשתמיט לן בפרקין דבעי' עדות אלא לענין התראה וגם זה סגי באבות בפני עדים וא"כ א"ש דרש חכז"ל דקשי' להו יתורא דקרא דנקט כי יהי' לאיש ולכך דרשו דקרא מיירי משעה שהביא ב' שערות עד שעת הקפת הגיד דעד אותו זמן הוא לענין מקצת דברים כאיש עפ"י עדות אביו שהוא בן י"ג דסתמא דמלתא אין עדים ע"ז וא"כ לענין קרבן וכיוצא בו הוא כאיש ולענין שאר דברים הוא כבן דהיינו לענין עונשין ואז הוא מורכב לענין מקצת כקטן ולענין מקצת כגדול והוא איש ובן, וזה זמנו של סו"מ ודברי חז"ל כפתור ופרח ובזה מיושב נמי קו' התו' שהקשו דלמא מרבינן מופלא סמוך לאיש, ולהנ"ל א"ש דאנן בעי' שיהי' איש וגם בן כדלעיל ומופלא לא מקרי איש אלא סמוך לאיש:
ג) והנה בהרמב"ם סוף הל' ממרים כ' דבת לא נעשית בסו"מ מצד הסברא דאין שייך אצלה מלסטם את הבריות עיי"ש, והקשה הלח"מ הא בגמ' ממעטינן מקרא דבן ולא בת ונראה לי בעזהי"ת דהרי לפי דרש חז"ל דאיש קאי על הסו"מ וא"כ יש ב' מיעוטים למעט בת מאיש ובן והוי לן למימר דאין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות את הבת וזה דקשיא לי' להרמב"ם ולכך כתב דזה א"א דלא שייך אצלה טעם דבן סו"מ וא"כ עכ"ח מסברא ידעינן דבת אינו בכלל ול"ל קרא וגם אין לומר דבא לרבות ועכ"ח דקרא בא ללמד בן ולא איש והיינו דתנן בן ולא בת היינו מסברא דהיינו דלא שייך אצלה כלל וא"כ עכ"ח דקרא בא ללמד בן ולא איש:
ד) ויותר נראה לי ליישב דוודאי מסברא איכ"ל כמ"ש הרמב"ם דנהי דגם בבת איכ"ל דע"י קלותה ותאוותה תפתה רבים לזנות אחרים ויהי' סיבה לרעה מ"מ אם היא להוטה אחרי הזנות לא הוחשדו ישראל בזה ואפי"ה ר"ש לשיטתי' א"ש שפיר דהרי בסנהדרין כ"א לר"ש דדריש בעלמא טעמא דקרא היכא דפריש קרא טעמא, וקשיא לן ל"ל טעמא בלא"ה נדרוש טעמא ועכ"ח דבא לגלות אפי' שייך רק מקצת טעם ואנן דרשינן בספרי מסמיכות הכתוב לאחר בן סו"מ וכי יהי' באיש חטא משפט מות הכתוב מבשרך שאם לא דנו אותו אבותיו סופו שיצא לתרבות רעה ויהי' חייב מיתה וגלי לן הסמיכות טעמא דקרא ולכך הו"א אפי' שייך רק מקצת טעם כמו בבת אפי"ה יהי' דין סו"מ ולכך ר"ש לשיטתי' בעי מיעוט אבל הרמב"ם דפסק בעלמא דלא כר"ש שפי' כ' דלא בעי מיעוט. ומלאו זה ילפינן עוד הרבה דברים כמפורש במנחת חינוך וחדא מינייהו דלא יטעום עד שיתפלל ובמנ"ח כ' כיון דכתיב אכילה למה נקט טעימה ואני לא אדע בקושי' דהא אמרינן בעלמא אכילה שיהי' חייב הוא בכזית אבל ח"ש אסור מה"ת בכ"מ ושפיר נקט טעימה ומלקות בלא"ה ליתא, אפי' נימא דלא הוי אסמכתא כמ"ש המנ"ח ולהרמב"ם דס"ל תפילה דאורייתא איכ"ל דדרש גמור הוא כמו שביאר בס' התורה והמצוה על תו"כ:
ועוד ילפינן ממקרא זה דאסור לאכול מבהמה קודם שיצא דמה עיי' בתבואת שור סי' כ"ז שביאר זה. ולרש"י הוא דאוריי' ולהרמב"ם הוא רק מדרבנן ואסמכתא, ולדעתי פשוט דגם בבן פקועה איכא איסור זה אפי' אם הוא קלוט וא"צ שחיטה מ"מ כ"ז שלא יצא דמו אסור לאכול ממנו ומטעם זה לא זכיתי להבין דברי מרן הגאון בעחת"ס ז"ל בחיו"ד סי' י"ד באות ג' שמביא שם אסתפקתא אם שוחט בן פקועה בשבת חייב דלא מתקן כלל עיי"ש ואני לא הבנתי דהרי מתירו באכילה ומתקנו דבלא שחיטה או נחירה א"א לאכלו דהרי דם בן פקועה אסור כמו של בהמה דעלמא וכדאיתא בפ' בהמה המקשה דם שליל אסור, ולטעם הר"ן בחידושיו שם הוא משום דכתיב כל בבהמה תאכלו ואכילה שייך על מידי דבר אכילה אז לא קאי רק על אכילה ולא על שתיי' ואע"ג דשתיי' בכלל אכילה אפי' להרמב"ם דאסור רק מדרבנן לאכול קודם שיצא דמה כבר כ' מרן הגאון שם דתיקון דרבנן הוי תיקון וא"כ צ"ע: