אור ברסלב

מהרם שיק תריג מצות חלק א· רבי משה שיק

מצוה קסג

מצוה קסב

והיא להרמב"ם ל"ת צ' ולהרמב"ן היא מצוה ק"ג ול"ת פ"ט.

מל"ת שלא לאכול משרץ הארץ שנאמר וכל השרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל והרמב"ן בשורש ט' מנה ל"ת קס"ג קס"ד קס"ה וקס"ו הכל למצוה אחת אבל הרמב"ם מונה איסור דג טמא ושרץ הארץ ושרץ המים ושרץ העוף והנולד מפירות והנולד מעיפוש ועוף טמא כל אחד לאו בפ"ע וברי' המורכב מהם משכחת לה דלוקה עלי' כפי הרכבות ההם ובזה מפרש הא דמכות י"ז אכל פוטיתא וכו' על לאו שאל תטמאו בפ' שמיני ולאו דאל תשקצו בפ' קדושים אין לוקין דלהרמב"ם בריבוי הלאוין אין כאן חיוב מלקות אא"כ נשתנה עניינו אמנם להרמב"ן הנ"ל שרץ המים ודג טמא חדא מילתא נינהו ובדג טמא סובר דאיכא ב' לאווין וב' מלקות חדא דת"כ וחדא דמשנה תורה וכל שרץ השורץ בין מעיפוש בין מפירות חדא נינהו ולוקה ג' מלבד הב' לאווין הכוללים דהיינו לאו דאל תשקצו ואל תטמאו בפ' שמיני וכן שרץ העוף לאו אחד מלבד ב' לאווין הכוללים ומלבד לאווין דשרץ הארץ ובזה מפרש מימרא דאכל פוטיתא ולכ"ע על לאו דפ' קדושים דאל תשקצו אין לוקין דהוי לאו שבכללות והמעיי"ח הקשה הא כתיב בבהמה ובעוף ולהרמב"ן בשורש ט' כה"ג דנא ומבושל לא מקרי לאו שבכללות ונראה דכוונת הרמב"ן דהקרא בא ללמד דכל הטמאין בין בהמה טמאה ובין עוף טמא ובין שרצים כולם הם שיקוץ הנפש כמו שרצים המאוסים וא"כ אי הוי כתיב רק לא תשקצו בבהמה עדיין לא הי' נשמע כוונתו ורק ע"י הכלל נשמע כמו לא יאכל כי קודש הם לכך חשוב כמו לאו שבכללות גם להרמב"ן ובפרט שם לא נכתב בבהמה הטמאה שנדע במה לא נשקץ אלא שמסיים בסיפא דקרא אשר הבדלתי לכם לטמא שקאי נמי על בהמה ועוף וא"כ היינו לאו שבכללות לכ"ע משא"כ לאו דאל תשקצו ואל תטמאו בפ' שמיני שקאי רק על שרצים שכולם ענין א' להם לא מקרי לאו שבכללות כלאו דלא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך וכו':

והסמ"ג מסלק לאו קס"ד וקס"ו, ובזה סובר כרמב"ן אבל לאו קס"ה מונה לשרץ המים כהרמב"ם וא"כ עכ"ח סובר דדג ושרץ המים לאו חדא מלתא נינהו והקשה המעיי"ח א"כ איך יפרש הא דפוטיתא לוקה ד' האיך משכחת לה ואפשר דסובר דלאו חדא מילתא נינהו ואפ"ה לוקה עליו משום ב' לאווין דדג טמא משום דלעיל אקיש להו בקרא וכלל כל אשר אין סנפיר וכו' מכל שרץ המים ומכל נפש חי' וכו' ולכך כשם דבנפש חי' עובר ב' לאוין דת"כ ודמשנה תורה ה"נ בשרץ המים ואע"ג דלא הוחזר במשנה תורה ושוב ב' לאוין דאל תשקצו ואל תטמאו:

ב) והנה שרצים מקרי ברי' וברי' קיי"ל דאפי' בכ"ש חייב והטעם פליגי רש"י ותוס' בחולין צ"ו לדעת התוספת הטעם משום דהוי כמפרש כיון דאם נתחלק אין שמו עליו וא"כ התורה עכ"ח מיירי בשרץ שלם ולא חילקה בין גדול לקטן והוי כאלו פירשה התורה בין גדול ובין קטן ולדעת רש"י הטעם משום חשיבות ומטעם זה לא הבנתי דברי המנ"ח שכ' דבברי' איכ"ל כדעת מהרש"ל בשבועות כ"ג דשלכד"ה לכל הפחות כ"ש הוי ממילא הה"ד בשרץ דהוא ברי' דכ"ש אסור גם שלכד"ה אסור וקשה דמה ענין זה לזה כיון דהטעם לרש"י משום חשיבות ולתוס' משום דהוי כמפרש חשבה התורה הברי' כמו זית שלם ובזית שלם אם הוא שלכד"א הרי הוא פטור ולא חשיב אכילה וא"כ למה יתחייב בברי' הרי לא הוי אכילה, ובמל"מ בפ"ה מה' שבועות כ' זה לענין קונמות דאע"ג דהוא בכ"ש משום דהוי כמפרש מ"מ לא שייך בזה דברי מהרש"ל הנ"ל. והתוס' עצמו הקשו על דבריהם דברי' הוי כמפרש ממכות י"ז דחכמים אמרו חטה לא מקרי ברי' משום דאינו ברית נשמה הא הטעם משום דהוי כמפרש ודחקו התוס' דלדבריהם קאמרו וזה צריך ביאור ונלע"ד להסביר דברי התוס' דלכאורה ק"ל לומר דגם ר"ש מודה לטעם התוס' דהוי כמפרש אלא ר"ש לטעמי' דדרש טעמא דקרא וטעם דקרא דהוא משום חשיבות ולכך סובר דבברי' דלא פריש בה התורה ג"כ בכ"ש אלא דלפי"ז לכאורה קשה לפמ"ש מרן הגאון בחת"ס חיו"ד סי' רנ"ד דגם לדידן חיישי' לטעמא דקרא לחומרא וא"כ גם לדידן יהי' ברי' אפילו היכא דלא פירש הקרא ג"כ אסור דאולי הטעם משום חשיבות וי"ל כיון דהוי דק ספק ואינו אלא אסור וח"ש בלא"ה אסור מה"ת אפילו לא חשיבא א"כ אין נפ"מ וכל זה לר"י אבל הסוגיא במכות הוא מימרא דר"ל ולדידי' ח"ש מותר מה"ת א"כ שוב קשה כנ"ל דהא דרשי' טעמא דקרא לחומרא לכך קאמרו רבנן דאפילו אי דרשי' טעמא דקרא וברי' אסור דחשיבא היינו אם הוא ברית נשמה אבל אם אינו ברית נשמה לא וזה צריכין לעיקר הטעם לר"ש דאפי' אי טעמא דקרא משום חשיבות הוא בברית נשמה מ"מ לדידהו ג"כ נפ"מ במקום דח"ש מותר כגון בתערובת למקצת מפורשים וכגון לענין רוב לכך נקטו זה הטעם בדבריהם:

ג) והנה בכלל הזה לאו דשמונה שרצים דשיעורם בכעדשה והיינו דווקא אם אינו ברי' אלא שאכל חלק מהם כמ"ש התוס' במכות ט"ז דאם ריסק ט' נמלים דאם אינם שלימים בעי' כזית והיינו אם אינם מח' שרצים ובמק"א כתבתי אסתפקתא אי כעדשה מצטרף בתוך אכילת פרס וראיתי בפלתי סי' ק"ד סק"ב דפשיטא לי' דמצטרף ולי הדבר ספק ודעתי נוטה להיפך דהרי ביומא פ' ע"ב תמהו כזית בכא"פ וכותבת בכדי א"פ נהי דמשני דהכי קים להו אבל בכעדשה לא שמענו ואדרבה יש לומר כיון דשיעור כעדשה באכילה ילפי' מטומאה במעילה ט"ז ע"ב וא"כ מינה מה בטומאה נגע בפחות מכעדשה וחזר ונגע אין מצטרף כדאי' בחולין קכ"ד ה"נ לענין אכילה. והגאון מו"ה יאקב עטלינגער זצ"ל השיג עלי במכתבי שצ"ה וכ' דנעלם ממני דברי התוס' ישנים בכריתות י"ג ע"ב דפי' שם אכל אוכלים טמאים דמצטרפים וחייב כרת בשתה דם של שרצים דהוא כבשר השרץ עיי"ש א"כ מוכח דמצטרף ולענ"ד מהתם אינו מבואר דלא כדברי שהרי אני מסופק רק מכח קו' הש"ס דיומא הנ"ל וא"כ גם כאן הי' ראוי לומר דשרץ מצטרף האי כעדשה לפי ערך דמצטרף כזית בכאכ"פ שהוא למשל חלק השישית למ"ד פרס הוא ג' ביצים וא"כ גם כאן בשרצים נימא דמצטרף לפי ערך ההוא מחלק השישית ולכאורה אדרבה ראי' משם בכריתות י"ג דקאמר שם רבנאי דבשקצים ורמשים מצטרפין כזית בכאכ"פ והוא דבר תמו' שהרי בשרצים שיעורו בכעדשה וכבר עמד שם בס' ערוך לנר ומזה לכאורה ראי' לצד הספק שאמרתי לעיל דאיכ"ל דשרצים שיעור בכעדשה משערים לפי ערך כזית בכאכ"פ דהיינו למשל חלק השישי לדעת הרמב"ם דפרס ג' בצים ולרש"י חלק השמיני ה"נ בשרצים מצרפין לפי ערך הזה וכן איכ"ל הכוונה במתני' לפמ"ש התוס' דהאי משקים טמאים היינו דם שרצים דמצטרפין בכאכ"פ היינו ג"כ לפי ערך ההוא:

תוכן העניינים

מהרם שיק תריג מצות חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה