אור ברסלב

מהרם שיק תריג מצות חלק א· רבי משה שיק

מצוה קיב

מצוה קיא

והיא להרמב"ם ל"ת ס"ו. ולהרמב"ן מצוה ק"ט ול"ת ס"ד

ל"ת שלא לאכול ולשתות מתקרובת ע"ז ויי"נ שנאמר פן תכרות ברית ליושב הארץ וקרא לך ואכלת מזבחו זה הוא דעת הרמב"ן בהשגות ל"ת קצ"ד ודעת הרמב"ם בחמת קשה בזה עיין בחינוך והנראה דהרמב"ם לטעמי' דס"ל לעיל ל"ת צ"ג דאסור לכרות ברית עם כל הגוים כמ"ש בלח"מ פ"ז ממלכים ואפ"ה כתב לעיל דהל"ת הוא בז' אומות ועכ"ח נראה דס"ל כדעת התוס' ביבמות כ"ג דבשאר אומות נמי אסור רק דבז' אומות חמיר דאפילו קיבל עליו שלא לעבוד ע"ז אסור לכרות עמהן ברית ואפ"ה לא מנה הרמב"ם לב' ל"ת דס"ל דהא דאסור בז' אומות אפילו בקיבלו שלח לעבוד ע"ז היינו משום עיקר ע"ז וירדה התורה לסוף דעתם שאינם מקבלים רק מחמת ירחה ולעולם חד טעמא משום ע"ז וא"כ הא דכתיב כחן פן תכרות ברית ליושב הארץ משמע בשחר חומות שריח ועכ"ח היינו בקבלו שלא לעבוד ע"ז ומדוקדק לשון התורה וזנו אחרי אלהיהם דהיינו בצינעא דאצל גוי גמור לא קרא זנות ועכ"ח הודיעה לנו טעם וסוף דעתם ועכ"פ עכ"ח לא מיירי קרא בפירש לשם ע"ז דבכה"ג אפילו שחר אומות נמי אסור לכרות ברית וא"כ כיון שמיירי בשוחט סתמא ח"כ הא לא קיי"ל כר"א בחולין ל"ח ע"ב דסתם מחשבת גוי לע"ז ועכ"ח הא דאסרה התורה זבחו היינו משום נבילה דשחיטת נכרי נבילה אפילו ישראל עע"ג ולכך נקט וקרא לך ואכלת מזבחו וכו' דהיינו אפילו שתהי' עע"ג זה נראה דעת הרמב"ם ומזה נראה דעיקר הדבר כמ"ש הטו"ז רסי' ב' ביו"ד דלהרמב"ם דווקא בגוי העע"ז נאסר אלא שבז' חומות אפי' בקיבל עליו חסור דלא מהני קבלתו ומיושב בזה מה שהעיר החינוך שהפשטות הוא כמ"ש הרמב"ן דהלאו הזה קאי על איסור תקרובת ע"ז ולפי מה שהסברתי כן נראה נכון לכך יליף הרמב"ם דאיסור תקרובת ע"ז מקרח אשר חלב זבחימו יאכלו וישתו יין נסיכם:

אמנם הרמב"ן דסובר דלאו זה הוא בתקרובת ע"ז דכתיב פן תכרות וגו' ואכלת מזבחו ואכילה קיי"ל כר"ח בפסחים כ"ב דאכילה גם איסור הנאה משמע וא"כ קשיא ל"נ בע"ז ילפותא לתקרובת ע"ז מקרא דזבחי מתים תיפוק לי' מלשון אכילה ודוחק לומר דהש"ס קאי לחזקי' דלא קיי"ל כוותי' וצ"ל כמ"ש התוספת בפסחים שם דווקא לא יאכל משמע איסור הנאה אבל כי כל אוכל וכו' לא משמע איסור הנאה והה"ד ואכלת איכ"נ דלא משמע הנחה אלא דלפמ"ש הרשב"א בב"ק מ"א דדווקא גבי אזהרה וא"כ נהי דה"נ הוי אזהרה נכתב בדרך החלטה:

ועפי"ז נראה ליישב קו' התוס' בב"ק שם ובחולין י"ג ע"ב ד"ה תקרובת דהרי בע"ז כ"ט משמע דגם לרבנן ילפי' מקרא דויאכלו זבחי מתים ואמאי לא ס"ל נענין טומאה כריב"ב ולהנ"ל י"ל דשם קאי הסוגיא לחזקי' וע"כ צ"ל דילפותא דרבנן מקרא דזבחי מתים אבל באמת קיי"ל כר"ח ומצינו למימר דילפי' מקרא דואכלת איסור הנאה ולא מקרא דזבחי מתים ול"ק קו' התוס':

ב) התוס' ב"ק ע"ב ד"ה דאי' פלפלו אי תקרובת ע"ז אסור מדאורייתא או מדרבנן והקשו מש"ס פסחים כ"ב דפריך דילמא כמים הנשפך לפני ע"ז דאסורין בהנאה משמע דהוי דאורייתא ולפמ"ש איכ"ל דשם קאי לר' אבוהו והוי דאורייתא אמנם התוס' קאי לחזקי' דהרי הרא"ש בפסחים שם הביא דיעות דקיי"ל כדחזקי' ואליבי' שפיר איכ"ל דלא הוי רק מדרבנן ובלא"ה קשה לי טובא על דעת התוס' דתקרובת ע"ז איכ"ל דאינו אסור אלא מדרבנן הא אמרי' בע"ז דף כ"ט מפני מה אסרו גבינת עכו"ם א"ל ר"י משום שמעמידין אותו בקיבת תקרובת ע"ז וא"ל ר' ישמעאל א"כ יהי' אסור בהנאה ולפי דברי תוס' הנ"ל מאי פריך הא שם דף ל"ב הקשו בתוס' על הא דמסיק שם הש"ס מפני שמעמידין אותו בעור קיבת נבילה והקשו תיפוק לי' משום בב"ח ותי' כיון דלא הוי רק כבוש ולא הוי אלא איסור דרבנן ועל איסור דרבנן לא גזרו וא"כ לפי"ז אם נימא דתקרובת ע"ז הוי רק דרבנן א"כ איך גזרו לאסור גבינות מפני שמעמידין בקיבת ע"ז הא על איסור דרבנן לא גזרו א"כ מאי פריך ר"י א"כ יהי' אסור בהנאה הא לפי הנ"ל איכ"ל דעל אכילה גזרו ועל הנאה לא גזרו, ואפשר לומר כעין שכתב התוס' שם דלהכי לא אסרו רק בשתייה סתם יינם משום בנותיהם דאם לא יהי' אסור רק בשתי' ולא בהנאה יש לגזור ביי"נ גמור דהוי אסור גם בהנאה יאמרו ג"כ דאינו רק בשתי' וא"כ ה"נ כן דאם נימא דאינו אסור רק באכילה ולא בהנאה יש לגזור אטו תקרובת עצמו דיאמרו דאינו אסור רק באכילה ולהכי גזרו בגבינות בהנאה דאי לא קיימי הא לא קיימי הא וצ"ע.

וגוף הספק של התוס' נראה לי דמושרש על פלוגתת הרמב"ם והרמב"ן התוס' נראה דס"ל כרמב"ן והרמב"ן ביאר דבריו במנין המצות ל"ת קצ"ד דהלאו דלא תביא תועבה אל ביתך ולא ידבק בידך מאומה הני שני לאווין קאי על ע"ז עצמו והלאו דלא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת וגו' זה קאי על נוי ותשמושי ע"ז ותקרובת ע"ז עדיין לא נשמע וזה נלמד מקרא דואכלת מזבחו ומזה עדיין לא ידעי' דאסור בהנאה דואכלת דלא הוי רק החלטה לא משמע הנאה כמ"ש תוס' פסחים הנ"ל וזה דפריך הש"ס שם יי"נ דאסור בהנאה מנ"ל דהרי מואכלת לא משמע הנאה ומשני מקרא דויאכלו זבחי מתים ויצמדו לבעל פעור וזה לא הוי רק מדברי קבלה ואיכ"ל דלא הוי רק דרבנן וזה אפשר הוי ספיקות התוספת אם תקרובת ע"ז אסור רק מדרבנן. והרמב"ם ס"ל במל"ת כ"ה דתקרובת ע"ז בכלל לא ידבק בידך מאומה מן החרם אלא דיי"נ לא הוי בכלל זה ולהכי צריך קרא דישתו יין נסיכם דמקשינן לי' לחלב זבחימו יאכלו שהיי"נ הוי כמו תקרובת ע"ז וא"כ כיון דענש התורה אותו וקיי"ל דאין עונשין אא"כ הזהיר עכ"ח דהוי לאו ג"כ כן פי' במגלת אסתר ומש"ה מנה הרמב"ם זה ללאו בפ"ע. וגוף דברי הרמב"ם צ"ע דכ' דיי"נ לא הוי בכלל תקרובת ע"ז וצ"ע למה, והא דכ' דתקרובת ע"ז הוי בכלל לא ידבק וכו' א"כ מאי מקשה הש"ס יי"נ מנ"ל הא אי ילפי' מלא ידבק הוי הכל בכלל וצ"ע. ונראה ליישב דברי הרמב"ם דקיי"ל ע"ז של גוי ונוי' ותשמישי' כולם יש להם ביטול ואחר הביטול מותרין להדיוט ותקרובת ע"ז אין להם ביטול כדאי' בט"ז דף כ' מקרא דויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים מה מת וכו' וא"כ א"ש דברי הרמב"ם דאף דהוי בכלל לא ידבק בידך אפ"ה שפיר מקשה הש"ס יי"נ מנלן ר"ל מניין שאין לה ביטול עולמות דהרי מקרא זה לא מוכח רק דאסור אבל שאין לתקרובת ביטול אכתי לא שמעי' וע"ז מייתי הש"ס מקרא דויאכלו זבחי מתים מקשי' למת וכו' אלא דאכתי לאו לא ידעי' ואיכ"ל דיליף מק"ו מה ע"ז שלאחר ביטול מותר לגמרי להדיוט תקרובת דאסורה לאחר ביטול אינו דין שעובר בלאו ואי נימא דיו לבא מן הנדון להיות כנדון זה אינו דאם נימא הכי לא צריכא כלל להק"ו ובכה"ג לא אמרי' דיו ואף דאין עונשין מן הדין הא כבר כ' הה"מ בפ"ב ממ"א דהיכי דאיסור כבר ידעי' שוב איכא למילף העונש מק"ו ובזה יש לכוון כל דברי הרמב"ם במנין המצות קצ"ד והרבה הרמב"ן להקשות עליו ויש ליישב עפ"י הנ"ל דהא דכ' הרמב"ם שעדיין לא נאסר ר"ל אחר ביטול וכן כל דבריו א"ש עפ"י דברינו על נכון. אלא שבאמת קשה לי טובא על ש"ס דע"ז דאמרי' יי"נ מנ"ל דכתיב וחלב זבחימו יאכלו וישתו יין נסיכם ולכאורה זה א"ש לר' נחמי' בספרי דסובר דהאי קרא קאי על האומות ומיירי בע"ז א"ש אבל לר"י דס"ל דהאי קרא קאי על ישראל וקרבנות קשה טובא האיך מצינו למילף משם דיי"נ אסור בהנאה וצ"ע, ואפשר דלר' יודא ילפי' מקרא שהביא הרמב"ן פן תכרות ברית וכו' וקרא לך ואכלת מזבח ותלי' בהדדי:

ג) והנה אע"ג דתקרובת אסור קיי"ל דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אא"כ עשה בו מעשה ובמעשה זוטא יש אומרים שהוא אסור מדאורייתא וי"א שרק מדרבנן אסור וכן במעשה רבה י"א שאין אסור רק מדרבנן והנה זה כבור הקשיתי על דברי הכ"מ פי"ג ממ"א הכ"ח שהקשה שם על הרמב"ם שכ' דנכרי שניסך בכוונה דווקא רשאי ליקח ממנו דמים והקשה הא אדם מועד לעולם ותי' דה"מ בדברים שהם ידועים לכל העולם שהם נזיקין אצל כל העול' עיי"ש ולכאורה הא הדבר תמו' הא במנסך הוי היזק שאינו ניכ' ובשוגג פטור מן הדין אפי' בנכרי לפי הנראה אליבא דר"י כיון דלא שייך כדי שלא יהא כל אחד וכו' ואנן קיי"ל כר"י וצ"ע. וכעת מצאתי בס' מנ"ח שהקשה ג"כ זה והניח בקו' ולענ"ד עפ"י דברי התוס' בב"ק דף ק' ע"ב ד"ה חייב וגו' כ' דמטמא כיון שרואין השרץ על הטהרות יהי' חשוב היזק ניכר רק מי יודע אם הוכשר או לאו עיי"ש וא"כ נראה הה"ד נכרי או מומר שנגע ביין של ישראל חשיב היזק ניכר דהאי נכרי כשרץ לענין טומאה דמי' ותי' התוס' לענין טומאה לא שייך בזה וע"כ שפיר כ' הכ"מ ומשני דמ"מ מן הדין בשוגג פטורין ולכך לא מצי הש"ס לומר דמנסך היינו היזק שנגע ביין ישראל דבכה"ג הוי היזק ניכר ולפי תי' הב"י הנ"ל מה"ד בשוגג פטור ובמזיד חייב ואיך קתני לה אצל הנך דדינם משום תיקון העולם וע"כ דמנסך ממש:

ד) הנה לענין תקרובת ע"ז ושאר ענייני ע"ז אסור אפי' שלכד"ה כמ"ש התוס' בפסחים כ"ח ע"א ובתוס' ע"ז דף מ"ג ע"ב ד"ה אמרו כ' הטעם משום דבע"ז כתיב לא ידבק בידך מאומה מן החרם ולכאורה תליא זה בהנך ב' טעמים דלעיל דלהרמב"ן דילפי' תקרובת ע"ז מדכתיב וקרא לך ואכלת מזבחו הא כתיב בי' אכילה א"כ אפשר דווקא בדרך הנאתן אסור ומ"ש התוס' דכתיב לא ידבק בידך כבר כתבתי לעיל דלהרמב"ן נאמר זה על ע"ז עצמה אבל לא על תקרובת כמבואר במנין המצות הנ"ל מיהו איכ"ל כיון דבע"ז כ"ט ילפי' איסור הנאה מקרא דויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים ואיתקש תקרובת ע"ז למת ומת לע"ע והתם לא כתיב גם כן אכילה וא"ש דליכא פלוגתא בזה:

תוכן העניינים

מהרם שיק תריג מצות חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה