מהרם שיק תריג מצות חלק א· רבי משה שיק
מצוה פ
להרמב"ם היא מ"ע ל"ג. ולהרמב"ן היא מצוה ע' ומ"ע ל"ב
מצוה לפרוק מבהמת חבירו הרובצת תחת משאו שנאמר כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וגו' עזוב תעזוב עמו וקיי"ל דצריך לפרוק בחנם ועיי' בנמק"י ס"פ אלו מציאות דף ל"ב ב' פירושים לפי' הראשון אמרי' דפריקה בחנם אם הפורק אינו בטל וטעינה בשכר אפילו אינו בטל אבל בשם הרנב"ר הביא דפריקה בחנם אפילו בטל מסלע וטעינה בשכר היינו אם בטל מסלע כאבידה ועי' בהגהות הרי"ף שהקשה עליו מהא דמצריך בדף ל"ו אבידה טעינה ופריקה כיון דאין דיניהם שווין בוודאי צריכי תרוויי' ולענ"ד סברת הרנב"ר שהרי באבידה אם בטל נוטל שכר משום דאבידתו קודמת וזה ילפי' מאפס כי לא יהי' בך אביון מזה ילפי' דאבידתו קודמת כדאמרי' בעלמא חייך קודמין אבל אם לחברו הפסד וגם איכא צער בע"ח ולו אין לו רק הפסד אי צער בע"ח דאוריי' ומצוה עליו להציל הבהמה מן הצער הרי לענין מצוה קיי"ל דצריך לבזבז ממונו עד שליש להידור מצוה ועד חומש מדינא וא"כ ה"נ צריך לבטל ממה שהי' יכול להשתכר כדי לקיים המצוה שלא לצער בע"ח משא"כ בטעינה דהוא רק משום הפסד והפסד באבידתו קודמת ור"ש דס"ל דשניהם בחנם ולפי' הר"ן אפילו בטל מסלע צריך ג"כ לטעון בחנם צ"ל דס"ל דגם אצל טעינה איכא קצת צער בע"ח כדקרי לי' בדף ל"א ע"א שם דטעינה ג"כ איכא צער כיון דנפלה בדרך ולכך שוב אין זה שמחויב לטעון דמי לבעל הבהמה שזה הטוען אין לו אלא פסידא דממונא משא"כ לבעל הבהמה יש ג"כ צער דבע"ח צער כל דהו וס"ל לר"ש דגם צער כ"ד אית בי' משום צער בע"ח משא"כ לת"ק דסובר רק צער גדול כמ"ש הנמק"י דהיינו פריקה וכ"ז למ"ד צער בע"ח דאורייתא אבל אי נימא צער בע"ח לאו דאורייתא אפילו צער גמור גם הר"ן מודה דאם הפורק או הטוען בטל מסלע צריכין לשלם לו כמו אבידה כיון דבצער ל"ל בה ורק בהפסידא וקרי' בי' אפס כי לא יהי' בך אביון כמו באבידה וא"כ נראה דבדף ל"ו דמצריך להו קאי למ"ד צער בע"ח דרבנן ומיושב קו' הגה אלפסי כן נראה לי:
ב) והנה אנן קיי"ל דצער בע"ח דאורייתא כמבואר ברי"ף בשמעתין ובכ"מ בפי"ג מה' רוצח דין ט' ובמנ"ח פלפל בזה ורצה לומר דלרמב"ם צעבע"ח ל"ד ולבסוף ג"כ מסיק דמשבת דף קכ"ח מוכח דפסק הרמב"ם ג"כ דצער בע"ח דאורייתא דקיי"ל התם דמותר לבטל כרים וכסתות מהיכנו משום דצער בע"ח דאורייתא ודוחה איסור ביטול כלי מהיכנו וכן כתבתי גם אני במק"א וכן מצאתי כעת בס' מנ"ח מה שקשה לי על דברי הרא"ם בס' יראים והובא במרדכי בפ"ק דע"ז והוא בס' יראים בסי' שי"ב דצער בע"ח דרבנן ובסי' רס"ז בס' יראים משמע דפסק צבע"ח דאורייתא, וגוף הדין דצבע"ח דאורייתא צ"ע מנלן דאסור לצער בידים בוודאי אסור שהרמב"ן בחומש פ' תצא כ' דמצות שלוח הקן הוא משום צער האם שלא נתאכזר וכן מצות שחיטה בסימנים דווקא כ' מקצת מפרשים דהוא משום צבע"ח אבל אם הבהמה מצער מצד עצמה שנהי' מחוייבים לסלק הצער ממנה לא אדע מנ"ל שהרי באדם איצטרך קרא על זה וילפי' מקרא דלא תעמוד על דם רעך עיי' בסנהדרין מ"ג ע"א אפילו לגרום הצער מצינו לפעמים דגם גרם צבע"ח אסור כמו כל גרמא ואפשר משום דכתיב ורחמיו על כל מעשיו ואנו מצווין לילך בדרכי ה' ובב"מ פ"ה משמע דזה הוי רק מדת חסידות ואמתא דרבי עשתה מעשה לצעורא בע"ח ורבי מחל לה על שהם מחייבים לסלק הצער שבא לה ממילא צריך ביאור מהיכא יליף לה והיכא דהצער בא לה ממילא דצריכין אנו לסלק ממנה קשה מנלן. והנה רש"י בשבת קכ"ח ע"ב ד"ה צער בע"ח כ' דילפי' מעזוב תעזוב ואיכא למ"ד דדריש טעמא דקרא משום צער בע"ח נראה כוונתו דקאמר בב"מ ל"ב מדברי שניהם נלמוד משמע דגם מדברי ר"ש נלמוד דצעבע"ח דאורייתא ור"ש מצינו בעלמא דדריש טעמא דקרא ולדידי' איכ"ל דיליף מעזוב תעזוב אלא דלכאורה דברי רש"י תמוהים דהרי גם טעינה דליכא צבע"ח אפ"ה אנו מצווין עליו וצ"ל דכוונת רש"י הואיל ופריקה בחנם וטעינה בשכר וזה לא ס"ל לר"ש דהוא ס"ל דתרוויי' בחנם אפי' אי רש"י קחי לרבנן וס"ל דאפשר דרבנן ג"כ דרשו טעמא דקרא מ"מ קשה דשם ילפי' דפריקה בחנם מכח ק"ו דצבע"ח דאורייתא והרי אי פריקה בשכר לרש"י הוי אמרי' דצבע"ח דאורייתא ויש ליישב זה עפ"י דברי השטמ"ק דכתב דגם בלא ק"ו הוי ידעי' דמחויב לפרוק מטעינה ול"ל פריקה ועכ"ח דפריקה בחנם ושפיר ילפי' מינה דצבע"ח דאורייתא ואע"ג דנקט הש"ס בק"ו נקיט הש"ס לפי האמת דידעי' דפריקה בחנם א"כ אמרי' דצבע"ח דאורייתא והוי ק"ו. או דרש"י קאי לאידך לישנא דילפי' הק"ו משום דבטעינה ליכא חסרון כיס ולפריקה אית לי' ח"כ כן צריך ליישב שיטת רש"י. אלא דאכתי קשה הניחא לר"ש דדריש טעמא דקרא אבל לדידן דלא דרשי' טעמא דקרא כמו שהאריך הלח"מ בפ"ג מה' מלוה ולוה וקיי"ל דצבע"ח דאורייתא מנ"ל דאפילו אינו מצערו בידים ונראה לי דילפי' מהא דאמרי' בברכות פ' כיצד מברכין דאסור לאדם לאכול קודם שיתן מאכל לבהמתו שנא' ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת ומזה נראה אפילו לגרום צער הבהמה או שהבהמ' ממילא מצטערת וצריך ליתן לה מזונות בשעתה כפי מה שהיא מורגלת דאם לא יתן אית לה צער כיון שהיא כבר מורגלת לעונה זו מזה נוכל למילף אפי' צער דממילא אסור להניח צער בהמתו אלא דלפי"ז נ"ל דווקא הבעלים עצמם שהם מחוייבים לזונם וכיון שהבהמה עושה צרכיו והוא לתועלתו צוה הקב"ה שהבעלים מחויבים ג"כ לשקוד טובתה שלא לבוא לה צער אע"ג דהבהמה אינה מכוונת לטובת הבעלים מ"מ כך הוא דרכה של תורה כיון שבא לאדם טובה על ידה ראוי להכיר טובה לא להיות משלם רעה תחת טובה גם על טובה שבא שלא בכוונה ולכך א"ש דצבע"ח לענין בהמתו הוא דאורייתא ולפי"ז נראה דיש לחלק בין הבעלים לאיש אחר וכיוצא בזה כ' מרן הגאון בעל חת"ס בחיו"ד סי' שי"ח לחלק בין בכור לשאר קדשים עיי"ש:
ועפי"ז אפשר ליישב ג"כ דברי הרא"ם בס' יראים דס"ל דבכור הוא ממון גבו' אפילו בזה"ז עי' בב"ק י"ב ע"א פלוגתא דריה"ג ורבנן ולכך סובר בבכור אין אנו מצווין על צער ב"ח עצמו משא"כ כאן לענין פריקה כיון דהבעלים מצווין על צבע"ח וכל ישראל ערבים ולזאת חייבה התורה לסייע שלא שלא יעברו הבעלים. ואפשר לומר עוד סברא כיון דחזינן דהתורה חייבה לאדם בהיזק וממונו שהוזק את האדם הן שורו או אשו היזק חייבים בעניו לשלם דממונו כגופו ולכך גם כאן בפריקה דצער בא ע"י המשא הוי ממונו כאלו צער בידים ולכך מחויב בעל המשא לפרוק מה"ת משום צעב"ח ומשום ערבות גם ההולך עמו לסייע לו לפרוק ולפי"ז יש ג"כ ליישב שיטת הרא"ם הנ"ל דס"ל גבי הכנסת כיפה דהוי רק גרם צבע"ח ואינו אסור מה"ת משא"כ כאן בפריקה דממונו מצערו והוי כמאן דעביד בידים מודה הוא דצבע"ח דאורייתא וא"ש דברי הרא"ם (ובאמת לשון הרא"ם קשה בלא"ה דכ' דלענין פריקה אפי' הבעל אינו רוצה לפרוק מיהו צריך ליתן שכרו וצריך לפרוק משום צבע"ח והיינו כמ"ד צבע"ח דאורייתא כדאי' בב"מ ל"ב ע"ב ושוב הביא שם רובץ ולא רבצן וכו' וזה מוקי הש"ס שם ל"ג כריה"ג דצב"ח דרבנן מיהו יש שם ט"ס עיי"ש וי"ל כמ"ש התוס' שם ואיכ"ל ולא רבצן בחנם אלא בשכר) אלא שלפי"ז עמדה הקו' בשבת קכ"ח דמוכח שם דצבע"ח אפילו ממילא הוא מדאורייתא ופירש"י דמכאן ילפי' לה ולפי מה שכתבתי זה יש לחשוב כמצערה בידים וצ"ע. והשטמ"ק שם כתב דצער בע"ח מהלמ"ס ילפינן או מרחמיו על כל מעשיו:
ג) ולכאורה יש נ"מ לפי מה שכתבתי למעלה בין אי ילפי' צער ב"ח דאורייתא מפריקה כפירש"י או מקרא דונתת לבהמתך או כמ"ש השטמ"ק מהלמ"ס או מורחמיו על כל מעשיו דהנה הנמק"י כ' אע"ג דצבע"ח דאורייתא היינו דווקא צער גדול אבל צער קטן לא עוד כ' דהא דהתירה התורה בזקן ואינו לפי כבודו דאין צריך לפרוק משום צער בע"ח מותר לצורך אדם הה"ד בשביל כבודו ולפי"ז נראה דהה"ד דמותר משום ריווח ממון דהוי כלצורכו וכ"כ במנחת חינוך מש"ה על צבע"ח רשאי ליקח שכר נראה דכ"ז אפשר לומר אי ילפי' מרחמיו על כל מעשיו או מקרא דונתת לבהמתך אבל אי ילפי' כפירש"י מפריקה והתורה חייבה פריקה בכל עת אפילו אם אינו צער גדול וגם מוכח דאפילו אם יש לו הפסד צריך לסלק הצבע"ח שהרי פריקה בחנם לא מבעי' לשיטת הרנב"ר דצריך להפסיד אפילו הי' יכול להשתכר סלע ובלא"ה ג"כ אפי' אדהכי והכי בטל משוקא וא"כ מוכח דאפילו אית לי' פסידא הוא מחויב לסלק הצבע"ח. ועפי"ז נ"ל ליישב שיטת הרמב"ם פי"ג מרוצח ובכ"מ שם דין ט' הקשה כיון דהרמב"ם ס"ל צבע"ח דאורייתא למה פסק בהמת גוי ומשא של ישראל וגוי מחמר אינו מחייב לפרוק עיי"ש והטור בחו"מ סי' רע"ב הקשה ג"כ על הרמב"ם דלמה הוצרך לומר בבהמ' ישראל ומשא גוי דווקא בישראל מחמר אחריו אי משו' צערא דישראל חייב לפרוק תפ"ל משום צער בע"ח ולהנ"ל נ"ל ליישב דהש"ס קאי על מה שאמר מדברי שניהם נלמוד דצעבע"ח דאורייתא ור"ש סובר דדרשי' טעמא דקרא ומשמע לי' דשניהם שווין בדין וא"כ גם לרבנן טעמא דקרא משום צבע"ח וא"כ מוכח אפילו בצער קטן אפילו איכא פסידא דידי' חייב לסלק הצער דבע"ח ואפילו אינו בעליו אבל למאי דמסיק קרא דנקט עמו דווקא אז חייב בחנם אבל אם הלך הבעל בהמה אינו חייב אלא בשכר וכן במשא שאינו ראוי ג"כ אינו חייב בחנם א"כ עכ"ח טעמא דקרא דהוצרך לפרוק אינו משום צב"ח וא"כ עכ"ח צריך ללמד ממקום אחר ואי ילפי' מונתת לבהמתך דווקא הבעלים חייבים ולכך יש לחלק בין הישראל מחמר אחריו או גוי מחמר דאם ישראל מחמר והוא בעליו כל ישראל עריבים חייב משום צערא דישראל משא"כ אם הבהמה של גוי והגוי מחמר אין הישראל מחויב לפרוק אלא היכא דאיכא משום איבה ושפיר פסק הרמב"ם דדווקא בבהמת ישראל והישראל מחמר אחריו ולפי"ז פריקה בחנם הוא גזה"כ ולא משום צבע"ח דווקא וגם אפשר לפי המסקנא דצבע"ח ממק"א נפקא יש חילוק בין צער גדול לצער קטן כמ"ש הנמק"י כן נראה לענ"ד נכון:
ד) והנה דרשו חז"ל מקרא דחמור שונאך דאוהב לפרוק ושונא לטעון חייב להקדים השונא לטעון כדי לכוף את יצרו לא חיישי' לצבע"ח והתוס' הקשה לפי דאמרי' בפסחים דף קי"ז דשונא דקרא מיירי שראה בו דבר איסור בחבירו והוכיחו ולא שב מדרכו שאז מצוה לשנאותו א"כ קשה אמאי נימא דיקדים השונא כדי לכוף יצרו הרי בהיתר הוא שונא והתוס' בב"מ כ' דבאמת כאן לא מיירי משונא דרשאי לשנוא אותו והתוס' בפסחים כ' אפילו בשונא דמותר לשנוא מ"מ ממילא נסתבב שנאה אחרת ג"כ עיי"ש והרמב"ם שם פי"ג מרוצח נראה ג"כ דמפרש כפי' התוס' בפסחים מיהו לענ"ד שהרמב"ם מתרץ קו' התוס' באופן אחר על דרך שאמר שהע"ה במשלי אם רעב שונאך האכילהו לחם כי גחלים אתה חותה על ראשו שעי"ז שיראה השונא גודל רחמנות וצדקות המאכיל לשונאו זה ישבר יצרו ובעיניו יראה ששלא כדין הוא עושה וישוב מדרכו הרעה וכן הכא ע"י שיראה הבעל בהמה שיודע בחברו שראה אותו עובר עבירה והוכיחו על כך אפ"ה בעת צרתו הוא עומד עליו ומציל את נפשו מרעה זה ישבר יצר העובר עבירה שיראה שזה אוהב אותו באמת א"כ זה שהוכיח אותו הוא רק לטובתו ולאהבתו ובעצמו יראה רשעו וגודל חסרונו וישוב מדרכו הרעה וא"כ ע"י טעינה זו יפעול ב' פעולות שיציל אותו מהפסד ממון שהוא בו וצרתו וגם יתעורר עי"ז לשמוע בקולו ולשוב בדרך הטוב ויהי' בזה השבת נשמתו לטובה ולכך כיון שעושה בזה ב' דברים ולכך הוא קודם לפריקה דאוהב כן נראה לי להסביר דברי הרמב"ם בסברה נכונה: