מהרם שיק תריג מצות חלק א· רבי משה שיק
מצוה עד
שהיא ל"ת אליבא דכ"ע להרמב"ם ל"ת מ"ג. ולהרמב"ן היא מצוה ע' ול"ת מ'
שלא ישמע הדיין טענת בעל דין שלא בפני חברו שנאמר לא תשא שמע שוא וכן אזהרה זאת על הבעל דין שלא ישמיע וכן בכלל הלאו הוה אזהרה שלא לקבל ושלא לספר לה"ר ובר"פ שבועת העדות יליף זה מקרא דמדבר שקר תרחק ובסנהדרין זי"ן פ"ב יליף נמי הא דאסור לשמוע דברי אחד מקרא דשמוע בין אחיכם כתיב וכן הביא נמי הרמב"ם בפכ"א מסנהדרין והמעיי"ח הקשה דהוי לי למנות זה ללאו ועשה ולענ"ד ל"ק דהרי מבואר הטעם בקרא שלא ישמע שמע שוא דהיינו שלא יהי' צדיק הראשון בריבו ויקבע בדיין טענת הראשון ויוכל לצאת עי"ז משפט מעוקל ולכך כדי לשפוט בצדק אסור לשמוע אחד מבלי חברו וכבר מנה הרמב"ם מ"ע זו לשפוט בצדק בסי' רל"ו א"כ א"צ למנות שוב שומע בין אחיכם למ"ע שאין זה אלא כחלק ממצות בצדק תשפוט עמיתך משא"כ לענין הלאו דעדיין לא שמענו לאו ע"ז ולכך נמנה רק הלאו. ובלא"ה נראה דהלאו כולל יותר מן העשה דהעשה שמוע בין אחיכם נראה דכולל על כל הדיינים שאם כל הדיינים ישמעו רק מאחד יש לחוש שיצא משפט מעוקל אבל אם רק אחד מן הדיינים שומע טענתו מבלי חברו זה אינו בכלל שמוע בין אחיכם דאכתי איכ"ל דאין לחוש למשפט מעוקל שהרי שני הדיינים האחרים יעמידו הדבר על אמיתו וגם הדיין ששמע ממנו יראה האמת ע"י השנים אפ"ה אסרה התורה מהלאו דלא תשא אפילו לדיין אחד דלא ישמע אותו מבלי חבירו:
ב) והנה לכאורה קשה לדעת הרמב"ם דס"ל סד"ר מה"ת לקולא וביאר החוו"ד דהתורה על הוודאי נאמרה א"כ קשה איך סק"ד שבוודאי יאמר שוא ושקר הרי אינו רק חשש ואיך אסרה אותו התורה שלא ישמע שמע שוא ואפשר שהתורה ירדה לסוף דעתו של אדם שרוב הפעמים יאמר שוא וחשבי' לי' כוודאי או יותר נראה כיון שהתורה ירדה לסוף דעת של אדם שמקצת בעלי דינים אם יטענו בפ"ע יאמרו שקר וכיון שהדיין הוא דיין קבוע ובכל עת יבואו לפניו משפטים אם יהי' רשות לשמוע לאחד סוף הדבר שישמע מאחד שוא שאפי' את"ל שזה לא יטעון שוא דלמא יטעון השני או השלישי או הרביעי והוי כעין ס"ס וע"י הרבה בוודאי יבוא לידי טענת שוא ולכך עשתה התורה שלא ישמע שלבסוף יבוא לידי שוא. ולפי"ז אפשר דווקא בדיין קבוע נאמר הלאו הזה אבל אם קיבל עליו נהי דאפשר דאסור מצד ספק ומצד מדבר שקר תרחק מ"מ הלאו הזה איכ"ל דלית בי' ובזה מיושב קו' המנחת חינוך שהקשה על מה שכ' החינוך שזה אינו נוהג אלא בזכרים הא משכחת לה בקיבל עלה ולפי סברא הנ"ל אפשר דגבי קבלה דאינו שכיח כולו האי לא נאמר הלאו. והנה הרמב"ם פכ"א מסנהדרין כ' ג"כ דילפי' מקרא מדבר שקר תרחק ונראה לי דאפשר לומר דלולי דכתיב גבי שקר הרחקה לא הי' עובר משום לא תשא לפי הנ"ל שהרי אינו וודאי שקר אלא שציוותה התורה לנו להרחיק שלא לבוא לידי שקר ואם אינו מרחיק הוי בכלל שמע שוא:
ג) והנה הרמב"ם שם כ' דגם הבע"ד המטעים דבריו לדיין ג"כ עובר משום לא תשא והכ"מ הקשה שם מדוע לא כ' מעיקרא דבין הבע"ד ובין הדיין עוברים על לאו זה ונראה דבע"ד עובר דווקא אם אינו נזהר בדבריו ורוצה להטעים כדנקט הש"ס ר"פ שבועת העדות אבל אם הבע"ד רוצה לדייק בלישני' ושלא לומר רק האמת כאשר הי' לית בי' לאו ובזה מיושב לשון הרמב"ם מה שהקשה עליו הכ"מ דמלשונו משמע דהבע"ד אינו עובר אלא משום מדבר שקר תרחק היינו דלפעמים אם מדייק אינו עובר מ"מ ראוי להרחיק אביזרא דשקר ואסור משום מדבר שקר תרחק אבל האיסור לאו דבע"ד דאינם יודעים אם שקר והכתוב קראה שמע שוא איך רשאין לשמוע אפילו בגברא דלא ציית הרי לעבור על ל"ת צריך אפילו לבזבז כל ממון כדקיי"ל ביו"ד סי' קנ"ז ולאו זה מה"ת ונמנה ברמב"ם במנין המצות ובאמת גם על הא דקיי"ל בחו"מ סי' קכ"ד בנשים יקרות ות"ח דשולחין סופרי דיינים הא איכא משום לא תשא ש"ש ואיכ"ל גם התובע אזיל להתם מיהו בירושלמי פ' כה"ג שהובא בר"ן ר"פ שבועת העדות ובשאר ראשונים משמע דרשאין להעמיד אנטלר הי' קשה כנ"ל ואפשר כיון דהוא מדעתו הוי כאילו המני' כמו שליש דפי' תוס' בגיטין פ' האומר דאפי' על השקר המני' וה"נ המני' שיטעון הדברים כהוויותן וא"כ איכ"ל דלא קרינן בי' שמע שוא וא"כ כ"ז מדעתו אבל שלא מדעתו לא אדע איך אפשר לעבור על לא תשא ש"ש ונהי דיש לגבר אלים ואם א"א בענין אחר אמרי' ביבמות צ' דאפילו בקום ועשה יש כח לעשות סייג לתורה ולענוש באופן שאינו כתורה ועובר על התורה רשאי לעשות לצורך שעה אבל לא מצינו אלא הוראת שעה בזה כן נראה לי. ואין לוקין על לאו זה עיי' בחינוך הטעם משום דהוי לאו שאין בו מעשה ובלא"ה נראה שהוא לאו שבכללות שכולל ג"כ על לאו דלה"ר עי' ברמב"ם בשורש ט' ממנין המצות: